היה צריך רק לילה אחד כדי להעביר את המסר של נפילת טרויה למיקנה על אף 550 הקילומטרים שהפרידו בין שתי המדינות המפוארות הללו. החדשות עברו בעזרת אותות אש רצופים (משואות) עם מסר מוסכם מראש בין אגממנון וקליטמנסטרה, הזוג המלכותי של מיקנה. ההתרחשות מתייחסת לטרגדייה של אייסכילוס "אגממנון" (המאה ה-5 לפנה"ס) והיא האזכור העתיק ביותר של אותה צורה קדומה של תקשורת. המחזה גם מתאר בפירוט את כל המשואות ההרריות שדיווחו על ההתרחשות: הר אידה (מדרום לטרויה), הר הרמס (בלמנוס), הר אתוס, הר מקיסטוס (בכלקיס), מסאפיון (בבויאוטיה), הר קיתיירון (Cithaeron), הר איגיפלנקטון. (במגארה), להר ארכניון (במיקנה). אבל מה קרה במצבים בלתי צפויים שבהם אי אפשר היה לקבל מסר מוסכם מראש?
התקדמות הטכנולוגיה שינתה באופן דרסטי את הדרך בה אנו חיים כיום בהשוואה לאלו שחיו בעבר הקדום שלנו. סוג אחד של טכנולוגיה שרבים מאיתנו עשויים לקחת כמובן מאליו הוא היכולת לתקשר עם אחרים למרחקים ארוכים, או עם קבוצות גדולות של אנשים. מבט אחורה על צוויליזציות עתיקות יכול לתת לנו היום תובנה לגבי השיטות הראשונות של תקשורת למרחקים ארוכים. בשנת 350 לפנה"ס, יווני בשם אַינֵיאָס טקטיקוס מסטימפלוס המציא את הטלגרף ההידראולי, שהיה אמצעי להעברת מידע חשוב ומפורט למדי למרחקים ארוכים.
איניאס טקטיקוס מסטימפלוס
איניאס היה סופר יווני שהתמקד בהיסטוריה צבאית, אסטרטגיה ותקשורת. הוא היה אחד הכותבים הראשונים שסיפק מדריך לתקשורת צבאית, שהיתה חשובה כדי להבטיח שלכל חברה תהיה את היכולת לצפות פלישות אפשריות, ולהעביר אסטרטגיה וטקטיקות הלוך ושוב בין קבוצות.
איניאס היה מתוסכל מהמגבלות שהיו בתקשורת באמצעות לפידים ומשואות. לפידים אפשרו העברת מסרים מסוימים. הם יכלו, למשל, להצביע על סכנה, או לתקשר כי מטרה הושגה, אך הם לא יכלו לשלוח הודעות עם כל רמה של פירוט או תיאור. בעיקרו של דבר, הם יכלו לתקשר שמשהו התרחש, אבל לא הייתה דרך לתקשר את מה שהתרחש.
הטלגרף ההידראולי
איניאס פיתח את הטלגרף ההידראולי בניסיון להתגבר על המגבלות הללו. הטלגרף כלל מערכת של כלים מלאי מים שהכילו מוטות בהם היו מסרים מוסכמים. לשתי הקבוצות שרצו לתקשר היה סט זהה, והן היו ממוקמות הרחק אחת מהשנייה, אך עדיין בטווח ראייה, בדרך כלל על גבעה. אם תבקרו במוזיאון הטלקומוניקציה של OTE Group באתונה, השלטים שהוצבו בהעתק הטלגרף ההידראולי נותנים מושג על ההקשר של אותן הודעות: "אויב באופק", "תנועה מחזורית", "חיל רגלים בפעולה", " הגעתו של המלך", "הפסקת אש", "שחרור בני ערובה", "אותות מטעים", "מתקפה חזיתית", "התקף מגיפה" וכן הלאה.
תיאור הטלגרף ההידראולי ניצל בזכות פוליביוס (המאה ה-2 לפנה"ס), שכתב שהיו מיכלים גליליים זהים בכל התחנות. מברז בבסיס שלהם התמלאו המיכלים במים עד לאותה נקודה. גליל שעם צף על פני המים, ועליו הותקן מוט עץ בצורה אנכית, שנשא את המסרים המוסכמים מראש.
המערכת התבססה על סימולטניות מוחלטת בין מפעילי המשדר והמקלט, שהיו צריכים להיזהר מאד מלשלוח הודעה שגויה, שעלולה להיות הרת אסון בזמן מלחמה. בכל פעם שהיה צריך להעביר הודעה, הרים השולח לפיד דולק שסימן את פתיחת הברזים בו זמנית והמתין לתגובה. ברגע שהמקלט הדליק את הלפיד שלו, פתחו שני המפעילים את הברז בו זמנית. כאשר מפלס המים הגיע לגובה המתאים להודעה הרצויה, באותו הליך של הלפידים, הודיע המשדר למקלט לסגור את הפקק והמקלט היה צריך לקרוא את ההודעה על המוט ולמלא מחדש את הכלי. כדי שזה יעבוד כמו שצריך, שני הצדדים היו צריכים להחזיק כלים באותו גודל, מלאים באותו נפח מים, ומוטות המכילים בדיוק את אותם מסרים. הם גם היו צריכים להיות מאד מדויקים, להתחיל ולעצור את הניקוז ברגע הנכון.
הטלגרף ההידראולי כטכנולוגיית תקשורת מתקדמת
בעוד שהטכנולוגיה של הטלגרף ההידראולי נראית פשוטה מאד, המצאתו גרמה להתפעלות ונתפסה כהתקדמות משמעותית בטכנולוגיית התקשורת בכך שאפשרה לשלוח הודעות שנקבעו מראש למרחקים ארוכים. במקרה של חדירה או של אויב קרוב, הוא היה רואה רק את הבזקי הלפיד הקצרים, ולא יכול היה ליירט את ההודעה בשום אופן.
התפתחות זו בתקשורת הייתה גם התקדמות גדולה בתקשורת ובאסטרטגיה הצבאית. מסרים נשלחו מסיציליה לקרתגו במהלך המלחמה הפונית הראשונה (264 עד 241 לפנה"ס) באמצעות הטלגרף ההידראולי, הידוע גם כקו סֶמָפוֹר (Semaphore line). באמצעות הטלגרף ההידראולי, לצבא הייתה כעת היכולת להעביר מסרים ספציפיים שאפשרו לקבוצות אחרות של אנשי צבא, כמו גם לאזרחים, להתכונן טוב יותר לפלישות אפשריות מהיבשה או מהים. צורה מוקדמת זו של תקשורת למרחקים ארוכים הייתה מתקדמת לתקופתה, והיא סללה את הדרך לצורות תקשורת עתידיות, שהובילו לשיטות הרבות שיש לנו כיום.
מקורות:
