הדרוזים, קבוצה אתנית דתית חשאית הפרושה ברחבי סוריה, ישראל ולבנון, הם מיעוט דתי בולט בלבנט. למרות נטייתם לחיות בקהילות מלוכדות בפריפריה של החברה הערבית והישראלית, הם נאמנים עמוקות למדינות שבהן הם מתגוררים.
נכון לשנת 2020 יש כמיליון דרוזים, כאשר הרוב המכריע חיים בסוריה, ישראל ולבנון. חסידי האמונה הדרוזית אינם רשאים לחלוק את מערכת האמונות שלהם עם גורמים מבחוץ, ולכן לא ידועים הרבה פרטים על אמונות הדרוזים. האמונה הדרוזית נגזרה במידה רבה מהאסלאם האיסמעילי של הח'ליפות הפאטמית של מצרים במהלך המאה ה-11. הדת משלבת השפעות מוסלמיות, יהודיות ונוצריות, כמו גם מושגים רבים מהפילוסופיה היוונית העתיקה.
ההסטוריה של הדרוזים
מסורות דרוזיות מתוארכות למאה ה-11, ומשלבות רעיונות מההינדואיזם, האיסלאם והפילוסופיה היוונית. מערכת האמונות הדרוזית נגזרה במקור מהאסכולה האיסמאעילית של האיסלאם השיעי, שהייתה דת המדינה העיקרית של מצרים מהמאות ה-10 עד ה-12. הדת הדרוזית מקורה במצרים בסביבות שנת 1017 לספירה כאשר האזור נשלט על ידי הח'ליפות הפאטמית. האסכולה האיסמאעילית של האיסלאם השיעי הייתה כוח דתי הולך וגדל באזור בתקופה זו. טבועה במערכת האמונות של האיסמאעילים הייתה חזרתו של ה"מהדי", גואל העולם, אשר יגיע בקץ הזמנים.
הח'ליף השישי של הח'ליפות הפאטימית, אל-חאכִּם בִּאמר אללה, הכריז על עצמו כמהדי. הוא נתקל בתחילה בהתנגדות של המוסלמים באזור והניסיונות של המטיף אל-אכראם להפיץ את אל-חאכם כמהדי לא צלחו. חמזה בן עלי לקח לידיו להיות המפיץ העיקרי של מעמדו של אל-חאכם כמהדי. בעזרתם של מטיפים ותיאולוגים בולטים רבים מקהיר, הוא החל לבנות אט אט קבוצה נאמנה של חסידים בשם "דין אל-תוחיד" ("דת הייחוד"). בהדרגה החלו מנהיגים איסמאעילים רבים ברחבי האזור לקבל את אל-חאכם בתור המהדי. חמזה הניח רבים מיסודות הדת הדרוזית וכתב רבים מכתבי הקודש שלה.
תלמיד של חמזה בשם מוחמד בן אסמאעיל א-דרזי החל ללכת בעקבות שאיפותיו שלו כמנהיג התנועה והחל לפעול ללא תלות בחמזה. הוא הצליח לפצל את התנועה על ידי ניצחון על רבים מחסידיו הנאמנים של חמזה. א-דרזי הוצא להורג ב-1018 על ידי הח'ליף אל-חאכם, ולמרות ניסיונותיו לשבור את התנועה ההולכת וגדלה, שמו אומץ כשם הדת, "דרוזי".
במהלך השנה האחרונה לחייו, היה הח'ליף אל-חאכם ידוע בהתנהגות לא יציבה ומוזרה, שהעניקה לדרוזים מוניטין של מוזרים ושל כת. אל-חאכם היה שליט אכזרי, שהורה להרוג אלפי יהודים ונוצרים ברחבי האזור. אל-חאכם נעלם בשנת 1021 בנסיבות מסתוריות, ויש המאמינים כי הוא נרצח. לאחר היעלמותו של אל-חאכם סבלו הדרוזים מרדיפות על ידי הממשלה החדשה של האזור והסתתרו ליד החרמון בסוריה, ולאחר מכן החלו בהתמדה לקיים את בסיס הפעילות העיקרי שלהם באזורים ההרריים שמדרום לביירות בלבנון.
בשנת 1043 קיבלו מנהיגים דרוזים את ההחלטה הגורלית לסגור את הדת להמרה, כלומר אפשר להיוולד לדת רק בקשר דם. עם זאת, לפני 1043 מטיפים ומיסיונרים התקדמו מאד בהפצת הדוקטרינה הדרוזית ברחבי האזור. בתקופה זו המטיפים הדרוזים הפיצו את הדת הרבה מעבר למצרים, ובצעו המרות עד להודו.
במהלך תחילת המאה ה-11 בסוריה, שבטים ערבים רבים המירו את דתם לדת הדרוזית, ביניהם התנוח' משבט לאחם (Lakhm), העבדאלאים (the ‘Abdallāhs) של חבל גארב (Gharb), הסולמנים (Sulaymāns) של ואדי אל-תיים (Wādī al-Taym) והטוראבים (Turābs) של הגליל. התנוח', שהיו ענף של שבט לאחם, היה השבט הערבי הראשון בסוריה שדבק בדת הדרוזית. מאז המאה ה-7 התגוררו התנוח'יים בצפון סוריה, במערב לבנון ובאזור המקיף את העיר ביירות. שבטים אלו התאסלמו במהלך הכיבושים הערביים של המאה ה-7 ובסופו של דבר החלו לדבוק באמונה הדרוזית בתחילת המאה ה-11.
הנוסע היהודי בנימין מטודלה כתב על ביקורו בעיר צידון ב-1167 כי "האומה הנקראת דרזיאן" נלחמים עם אנשי צידון "והם פגנוש ואין להם דת, ויושבים בהרים ובנקיקי הסלעים, ואין מלך או שר שולט עליהם... ועד הר חרמון גבולם". עוד הוא ציין, שהם מאמינים בגלגול נשמות, "הם אוהבים ליהודים" ו"אין אדם יכול להילחם עמהם".
במהלך ימי הביניים שתי המשפחות הבולטות ביותר של שבט התנוח', ארסלאן (Arslāns) ובוהטורס (Buhturs), הוביל בתורן את העדה הדרוזית הסורית. בני הארסלאן היו ממוקמים בעיקר בביירות ובאזורים ההרריים המקיפים את העיר. הם הגנו באופן פעיל על השטח הערבי באזור מול הצלבנים לאורך המאה ה-12. כאשר חלק גדול ממשפחת ארסלאן נהרג בהתקפה פרנקית על ביירות וסביבותיה, השתלטה משפחת בוהטורס על מנהיגות העדה הדרוזית.
המושל הטורקי הסלג'וקי של דמשק שלח את שבט מא'ן (Ma'n) הערבי לאזור שמדרום להר הלבנון כדי לסייע בהגנה על הדרוזים התנוח'יים, שכן הם נחלשו מאד מהמאבק נגד הפרנקים. שני השבטים נישאו במהירות ויצרו קשרי משפחה חזקים. משפחות דרוזיות אחרות, בהן משפחות נקאד (Nakad) ותלחוק (Talhuq), עברו יותר ויותר לאזור גם כן. העדה הדרוזית הזו מצאה את עצמה במצב רע בשל היותה על הגבול בין דמשק שבשליטת האיובים המוסלמיים לביירות שבשליטת הפרנקים.
במהלך המאה ה-14, במאבק הכוחות באזור בין המוגולים והממלוכים, התייצבו הדרוזים לצד הממלוכים. העדה הדרוזית מילאה תפקיד משמעותי בקרבות נגד טמבורליין (Tamburlaine) בשנת 1401 לספירה ובפלישה הממלוכית לקפריסין הפרנקית בשנת 1425. קהילות דרוזיות אלו נהנו משגשוג רב תחת שליטתם של הממלוכים, בשעה שביירות הפכה יותר ויותר לעיר משגשת באזור. התורכים העות'מאנים השתלטו על האזור מידי הממלוכים במהלך המאה ה-16. הפולשים העות'מאנים חוו התנגדות עזה מצד המא'ן הדרוזים באזור השוף מדרום לביירות.
האמיר פח'ר אל-דין השני הופיע כשליט מא'ן בתחילת המאה ה-17, והגביר מאוד את ההשפעה הדרוזית באזור. הוא לא רק שלט בשטחיו בלבנון, אלא גם התרחב לחלקים של סוריה, פלשתינה וירדן. האמיר פח'ר אל-דין השני התגלה כדיפלומט מיומן, מה שעזר לו מאד לשמור על שטחו באימפריה העות'מאנית. כשהמושלים העות'מאנים, נאמנים של דמשק וטריפולי, החלו לאיים על שליטתו באזור, הוא כרת ברית אסטרטגית עם מושל חַלַבּ. הוא גם יצר בריתות סחר הדוקות עם מדינות הים התיכון באירופה. ביירות, צידון ועכו הפכו לערי נמל בולטות בתקופת שלטונו.
לאחר ביקור בטוסקנה, פח'ר אל-דין חזר לאזור עם המצאות וטכנולוגיות אירופאיות חדשניות רבות, שעזרו לו להתקדם עם המודרניזציה של המרכזים העירוניים שלו ולהפיכת פרויקטים חקלאיים ליעילים יותר. הוא גם הציג לאוכלוסייתו לראשונה את השיטה הפיאודלית האירופית של בעלי בית ואיכרים. למרות דבקותו של פח'ר אל-דין באמונה הדרוזית, שלטונו היה חילוני וסובלני במיוחד מבחינה דתית. בתקופת שלטונו התקיימו בשלום גם הדרוזים וגם המרונים הנוצרים באזור הר הלבנון. לאורך תקופה משגשגת כלכלית זו, בעלי הבית הדרוזים הזמינו יותר ויותר נוצרים להתיישב באדמותיהם, ורבים טיפסו במהירות בסולם החברתי-כלכלי.
שטחו של פח'ר אל-דין הפך במהרה לאחד המשגשגים בלבנט, והממשלה העות'מאנית חשה יותר ויותר מאוימת מהאפשרות להתבססות של תנועה לעצמאות באזור. הצבא העות'מאני שלח כוח גדול לאזור כדי להדיח את פח'ר, שבחר לוותר על כוחו. הוא נידון למוות בקונסטנטינופול ב-1635. שלטונו של פח'ר אל-דין השני לא רק סימן את תור הזהב של האמונה הדרוזית בלבנט אלא גם הניח את היסודות למדינה הלבנונית המודרנית. נפילתו של פח'ר אל-דין השני סימנה החלשות מתמדת בהשפעת הדרוזים ובשגשוגם הכלכלי באזור.
מאבקים פנימיים
העדה הדרוזית נחלשה מאד מאובדנו של פח'ר אל-דין, ועם מותו של אמיר מא'ן האחרון ב-1697 התפתח מאבק כוחות אלים בין המשפחות קייסי (Qaysite) וימני (Yemenite). התסיסה הזו הגיעה לשיאה עם ניצחון הקייסים בקרב עין דארה (Battle of Ayn Dara) ב-1711, שגרם להגירה המונית של ימנים מאזור השוף מדרום לביירות. רוב המהגרים הללו עברו להתגורר בהרי חורן בסוריה של ימינו, שלימים יקראו הר הדרוזים.
משפחת קייסי המנצחת התפצלה לאחר מכן, עקב אי שקט פנימי, ליזבאקים (Yazbakis) ולג'ונבלאטים (Jumblattis). שני הפלגים המנוגדים הללו הם שתי המפלגות הדרוזיות העיקריות בלבנון כיום. משפחת שיהאב (Shihab) השתמשה בתסיסה פנימית זו כדי לעלות לשלטון באזור השוף, והפחיתה מאד את ההשפעה הדרוזית בלבנון על ידי התנצרות ב-1764. בשיר שיהאב השני (Bashir Shihab II) עלה לשלטון כאמיר מרוני במהלך סוף המאה ה-18 ויצא מיד להחליש את הפלגים הדרוזיים היזבאקים והג'ונבלאטים באזור. בשנת 1825 הביסו כוחותיו את השייח' באשיר ג'ונבלט, שהוגלה מהאזור והוצא להורג מאוחר יותר בעיר עכו. בשיר שיהאב כרת אז ברית עם מושל מצרים, מוחמד עלי פאשא. בשנת 1830 שיהאב סייע לפאשא בכיבוש המצרי של סוריה של ימינו, מה שגרם למצרים לאפשר לשיהאב לשמור על שליטה בלתי מעורערת בלבנון.
מערכת היחסים הזו החלה להחמיץ כאשר ממשלת מצרים החלה להטיל מסים כבדים על הדרוזים הלבנונים ולאלץ את שילוב האוכלוסיה הלבנונית בצבא המצרי. הדבר גרם למרד בקרב האוכלוסייה הלבנונית והסורית כאחד נגד משטרי שיהאב ופאשא. זה הביא את המתיחות הדרוזית-מרונית לשיא של כל הזמנים, שכן האוכלוסייה הדרוזית חשה יותר ויותר נרדפת על ידי הממשלה המרונית של שיהאב. בשל התסיסה הגוברת שאיימה על היציבות באזור, פלש הצבא העות'מאני לסוריה ב-1840 ואילץ את שיהאב לצאת לגלות. הממשלה העות'מאנית ניצלה את גלות שיהאב ותפסה שליטה ישירה בלבנון. כאשר פרצה מלחמת אזרחים אלימה בין הדרוזים למרונים ב-1841, חילקה הממשלה העות'מאנית את לבנון לשני מחוזות מנהליים עבור שני הפלגים.
עם זאת, הגבולות המשורטטים של המחוזות הותירו מרונים רבים במחוז הדרוזי, ולהיפך. הדבר החריף עוד יותר את הסכסוך, שכן החקלאים המרונים מרדו יותר ויותר בבעלי האדמות הדרוזים. מלחמת האזרחים קיבלה מימד נוסף במהלך שנות ה-50 המאוחרות של המאה ה-19, כאשר הבריטים החלו לשלוח סיוע לדרוזים, בעוד שהצרפתים תמכו יותר ויותר במרונים. הסכסוך הסתיים באופן רשמי כאשר הממשלה העות'מאנית החליטה לשלב את שני המחוזות בשליטתו של שליט נוצרי לא לבנוני. אז החל שגשוג סוציו-אקונומי הדרגתי של המרונים הנוצרים בחברה הלבנונית. למרות איום זה על השגשוג הדרוזי באזור, הדרוזים הגיבו בדרכי שלום, ודו קיום בריא בין שתי הקבוצות עטף את אזור הר הלבנון. מיסיונרים פרוטסטנטים אירופאים התמקמו יותר ויותר בלבנון, והנצרות החלה לפרוח במדינה. בתקופה זו גם הדרוזים פרחו, תרמו רבות לספרות, לאמנות ולמדע הלבנוניים.
מלחמות העולם
בשנת 1914 הצטרפה הממשלה העות'מאנית למעצמות המרכזיות במלחמת העולם הראשונה. במהלך הסכסוך נפגעה האוכלוסייה הלבנונית מרעב ומהחרמת אדמות על ידי הממשלה העות'מאנית. הדרוזים ברחו יותר ויותר למערב סוריה במהלך המלחמה. בעקבות ניצחון בעלות הברית בסכסוך, הרוב המכריע של האוכלוסייה הדרוזית קיווה להנהגה ערבית באזור ומחה על הכיבוש הבריטי והצרפתי בלבנון ובסוריה. עם זאת, בעקבות התבוסה הערבית בקרב מייסלון ב-1920, שתי המדינות הפכו לחלק מהמנדט הצרפתי. המנדט הצרפתי נתן עדיפות רבה מאד לאוכלוסייה המרונית הנוצרית, והם זכו ביותר ויותר כוח פוליטי על הדרוזים.
בשנת 1923 החל המושל הצרפתי של מחוז ג'בל א-דורז בדרום סוריה להעביר רפורמות מנהליות רבות שכוונו לאוכלוסייה הדרוזית. כאשר החלה תסיסה ריאקציונית להתפשט באזור לאורך 1925, נעצרו מנהיגים דרוזים רבים, מה שגרם למרד דרוזי מזוין ברחבי סוריה. הדרוזים זכו בתחילה בניצחונות מול כוחות הכיבוש הצרפתיים, מה שגרם ללאומנים סורים רבים להצטרף לשורותיהם. המרד השתלט במהירות על דמשק והעיר הופצצה על ידי הצרפתים. עם זאת, המורדים שמרו על השליטה בעיר והפיצו את תנועתם לדרום לבנון. הצרפתים החלו בהדרגה להביס את המורדים, ועד 1927 הסתיים המרד.
בעקבות דיכוי המרד, הצרפתים הכניסו את דרום סוריה לשליטה קפדנית יותר, שכן פקידים מונו על ידי ממשלת צרפת במקום להיבחר על ידי האוכלוסייה. לאורך כל התקופה שבין המלחמות, הדרוזים הפכו יותר ויותר נוכחים בתנועות הלאומניות הלבנוניות. במהלך התבוסות הצרפתיות המוקדמות במלחמת העולם השנייה, ממשלת לבנון כתבה חוקה משלה למרות איומים מצד הרשויות הצרפתיות. במהלך שנת 1943 נעצרו מנהיגי ממשלת לבנון, כולל דרוזים רבים, על ידי השלטונות הצרפתיים. עם זאת, מחאות נרחבות ברחבי המדינה ולחץ דיפלומטי בריטי אילצו את הצרפתים לשחרר את האסירים. לבנון הכריזה רשמית על עצמאותה ב-22 בנובמבר 1943.
הדת הדרוזית
למרות שדרוזים הוא שמם הרשמי, רוב הקהילות הדרוזיות מעדיפות את השם "בַּני מערוף" או "אלמווחדון" ("בני אמונת הייחוד"), כלומר מונותאיסטים. הסיבה לכך היא שהשם דרוזי שימש באופן היסטורי כעלבון על ידי אויבי הדרוזים. השם דרוזי נגזר משמו של מוחמד אל-דרזי, שבמידה רבה זכה לגינוי על ידי העדה הדרוזית.
העדה הדרוזית חשאית מאד, אם כי בעשורים האחרונים חלה התקדמות אדירה בהבנה של אמונותיה ומנהגיה. אף לרבים בעדה הדרוזית נאסר לקרוא את ששת ספרי הקודש של הדת, "איגרות החוכמה". ה"עוקאל" (הנאורים) הם חברי קהילה המורשים לקרוא את ספרי הקודש, המשמשים כמתווכים בין האל לשאר קהילתם. אלה מלבד העוקאל, ה"ג'והאל" (הבורים) מקבלים קווים מנחים מוסריים לחיות לפיהם במקום הכתבים הישירים מהספרים הקדושים. הספרים מועתקים אך ורק בכתב יד, הנכתב על קלף על ידי סופר המוכשר לכך, והם נשמרים בסוד על ידי ה'עוקאל' וכך הם חמשת חומשי ספרי הדת. בית התפילה הדרוזי נקרא ח'ילווה ורק העוקאל (זקני הדת והמשכילים) רשאים להתפלל בו. ילדים דרוזים עד גיל 15 רשאים גם הם להיכנס אל הח'ילווה, כיוון שבגיל 15 הם מחליטים אם לקבל על עצמם את עול הציווים הדתיים המחמירים המוטלים על העוקאל או להישאר ג'והאל, ולפני זה הם כן יכולים "להתרשם" מהחיים הדתיים. גם בהמשך אין מניעה לג'אהל להפוך לעאקל או לעאקל להפוך לג'אהל, אך לעאקל שהופך לג'אהל אסור לגלות את עיקרי הדת.
הדרוזים מאמינים שאלוהים הוא מעל כל התכונות והוא נחשב לחכם, צודק וטהור אך ורק לפי מהותו שלו. לדרוזים יש מספר נביאים מדתות שונות, כולל גם ישוע וגם הנביא מוחמד, כמו גם פילוסופים יוונים כמו אפלטון וסוקרטס. למרות שורשיה של הדת הדרוזית בכת האיסמעילית של האיסלאם השיעי, הדרוזים אינם רואים עצמם מוסלמים. הם אינם דבקים בחמשת עמודי האיסלאם ואינם מקיימים חגים מוסלמים דתיים.
לפי המסורת הדרוזית אין מדובר בדת חדשה, אלא רק בהופעה מחודשת של אמונה מונותאיסטית עתיקה ומזוככת, שלפיה האל אחד והוא אינו נתפס בשכל האנושי. על-פי האמונה הדרוזית, נביאי האמונה הזאת התגלו רק במקרים נדירים. הדרוזים מאמינים כי ההיסטוריה האנושית מחולקת לשבע תקופות, שבכל אחת מהן פעל נביא ולידו "יודע חכמת נסתר" שהעביר ליחידי סגולה את רזי הדת. שני זוגות כאלה המוכרים גם למי שאינו דרוזי הם: משה (מוסא) ויתרו (הנביא שועייב), וכן מוחמד וסלמאן אלפארסי על פי האמונה הדרוזית, בימי אל-חאכם באמר אללה, ניתנה ההזדמנות האחרונה להצטרפות ל"מווחדון", ובימינו, אין לאיש אפשרות להצטרף לדת הדרוזית אלא אם נולד כדרוזי.
על פי האמונה הדרוזית, בתקופתו של אל-חאכִם באמר אללה, הופיעו ארבעה מבשרים שונים, אך שלושת הראשונים בהם הכינו את הקרקע להגעתו של המבשר הרביעי, הגדול מכולם, חמזה בן-עלי. כשהיה חמזה בן עלי בן 20, הוא בא לחצרו של אל-חאכם באמר אללה והתקבל מיד על ידי המושל. בשנת 1017 הכריז אל-חאכם באמר אללה על חמזה בן עלי כאימאם של דת המווחדון.
בפברואר 1021 נעלם אל-חאכִם באמר אללה. היעלמותו של הח'ליף היא עדיין פרשה עלומה. על פי חלק מן ההיסטוריונים הח'ליף נרצח, אך על פי האמונה הדרוזית, באחת מהרכיבות השגרתיות על סוסו והתייחדותו של אל-חאכם באמר אללה עם האל, הוא נעלם לזמן רב מן הרגיל. המאמינים שיצאו לחפשו מצאו את בגדיו עומדים מכופתרים באוויר, בלי שהוא היה בתוכם. המסורת אומרת כי אל-חאכִם באמר אללה נעלם במתכוון וכי הוא מסתתר כאות מבחן לעמידתם של המאמינים, אולם הוא עתיד להופיע ב"אחרית הימים".
גלגול נשמות הוא מרכיב מרכזי במערכת האמונות הדרוזית, שכן הם מאמינים שהנשמה לא יכולה להתקיים בלי להיות בגוף פיזי. בניגוד לאמונות ההינדיות והבודהיסטיות של גלגול נשמות, הנשמה יכולה להתקיים רק בגוף האדם ואינה יכולה להתקיים בבעלי חיים או ביצורים אחרים שאינם בני אדם. הדרוזים גם מאמינים שבזמן גלגול נשמות האדם שומר על מינו. אנשים מתגלמים ברציפות עד שהם מגיעים לטיהור כשהם מאוחדים עם "הרוח הקוסמית" ומשיגים אושר נצחי. הדרוזים מאמינים שמישהו נשלח לגיהנום כשהוא לא מצליח להגיע לטיהור הזה.
לעתים קרובות הם התערבבו עם קבוצות דתיות אחרות כדי להימנע מרדיפות ולשמור על סודיות תוך שימוש במנהג "תקייה", או השתלבות עם דת הרוב באזור. דרוזים רבים שחיים תחת משטרים מוסלמים טענו שהם מוסלמים, והיו מקרים של דרוזים שהצהירו שהם נוצרים בפני מיסיונרים מאירופה. בשנים האחרונות לאורך המאה ה-21, קיצונים איסלאמיים התמקדו במיוחד בדרוזים.
הדרוזים הם קבוצה מלוכדת וממעטים להתחתן מחוץ לקבוצתם האתנו-דתית, כשהדרוזים השמרנים מצהירים שאם דרוזי מתחתן מחוץ לדת הוא מוותר על מעמדו כדרוזי. בעוד שגירושים בתוך העדה הדרוזית לא נראים בעין יפה, בדרך כלל הם מותרים. הדרוזים מחויבים בהרבה פחות טקסים וחובות מאשר דתות אחרות. אין ימים קדושים או התחייבויות אחרות, שכן הדרוזים מאמינים שהם צריכים להיות מחוברים עם אלוהים בכל עת. הדרוזים נוהגים להיפגש בלילות חמישי לטקסים דתיים שבועיים.
המקדש הדתי הבולט ביותר עבור הדרוזים הוא חלוות-אל-ביאדה (Khalwat-al Bayada) הממוקם ליד חאצביא, לבנון. למקדש יש משמעות היסטורית רבה עבור הדת, שכן שם החל אל-דרזי להטיף לאמונה הדרוזית. מבקרים נדרשים לאישור ממנהיגי דרוזים לבנונים לפני הכניסה למקדש.
עיקרי הדת
רב הנסתר על הגלוי, אולם חוקרים, בעיקר צרפתים שהגיעו לכתבי הקודש הדרוזיים אחרי דיכוי המרידה בהר הדרוזים, מצאו מספר נושאים, ובהם:
מונותאיזם ואיסור על פגניות
אמונה בגלגול נשמות
קבלת עשרת הדיברות, ובראשן "לא תרצח" ו"לא תנאף"
כיבוד כל הנביאים הראשונים שהופיעו ביהדות, בנצרות, ובאסלאם, ואמונה בחמשת הנביאים הדרוזיים ובראשם יתרו (הנביא שועייב)
מונוגמיה
מצוות
שבע מצוות (תעאלים) הדרוזים הן:
שמירת הלשון - היה תהיה לשונך לשון אמת, נאמנות להבטחה, הימנעות מרכילות ושמירת סוד.
הגנה על האחים - עזרה לדרוזי כשהוא נתון בצרה (פיזית, או רוחנית; מקביל להגד "לא תעמוד על דם רעך").
הימנעות מעבודת אלילים וצלמים.
התנערות מן השטן והימנעות ממעשי רשע.
ייחוד האל בכל עת.
קבלת מעשי האל.
השלמה מוחלטת עם הגזירות הנסתרות והנגלות של האל (דטרמיניזם).
הלכות התנהגות
איסור על שתיית משקאות משכרים ונטילת סמים.
איסור על עישון ועל הימורים.
איסור על ראוותנות.
הסתפקות במועט, צניעות והתרחקות מהוויות העולם.
שמירה על כבוד האישה וכבוד המשפחה.
נדיבות, הכנסת אורחים ועזרה לנזקקים.
הימנעות מדברי רכיל וניבולי פה.
מוצא הדרוזים
על פי החוקרים משה הרטל ופרופסור שמעון דר, חוקר היטורים, ייתכן שהדרוזים הם צאצאי היטורים, שבט ערבי קדום שהתגייר בחלקו בתקופה החשמונאית. לדוגמה, קבר נבי אליא בגבעת חוורית ליד היישוב מסעדה שבגולן שהוא אתר דרוזי מקודש, הוא אתר יטורי קדמון. קבוצת חוקרים פרסמה ב-2008 מחקר על מבנה ה-DNA של הדרוזים בגליל. מסקנתם הייתה שהדרוזים בגליל מייצגים אוכלוסייה מבודדת וייחודית המהווה שריד גנטי של אוכלוסיית המזרח הקרוב כפי שהייתה בימי קדם, לפני אלפי שנים. מאחר שהדת הדרוזית נוסדה לפני כאלף שנים בלבד, ממצאי המחקר הגנטי משתלבים עם האמונה הדרוזית בדבר עתיקותה של דתם, שנשתמרה בסתר בידי מאמיניה במשך אלפי שנים, ונחשפה לאור העולם רק בשנת 1017.
במחקר זה, הדן בהיבט ההיסטורי של הדרוזים, נמצאו עשרים ושניים קווי דמיון בין אמונתם של יתרו (נביאם החשוב ביותר של הדרוזים) ובני קיני, מנהגיהם ודרכי פעולתם לבין אלה של הדרוזים. קווי דמיון אלה תומכים בהשערה שייתכן שהדרוזים הם ממשיכי דרכם ואמונתם של יתרו ובני שבטו והם השריד הגנטי של בני קיני. התנ"ך מאפשר לנו ללמוד על בני קיני משנת 1300 לפנה"ס לערך (תקופתו של יתרו) ועד לשנת 445 לפנה"ס לערך (בניית חומת ירושלים בימי נחמיה). אך מאז אין ברשותנו מידע מבוסס על קבוצת אנשים שהמשיכה להחזיק באמונתם של בני קיני, וששרדה כיחידה דתית-תרבותית ייחודית ומובהקת ב-1,500 השנים שחלפו עד למועד הפצתה של הדת הדרוזית. פער זה יכול להוות יעד למחקרים נוספים שינסו למצוא את השרשרת האנושית שהמשיכה להחזיק באמונה העתיקה ולהובילה עד לעידן המודרני. מחקר זה מציע להתמקד בשבטי היטורים שהתבססו באזור הלבנון, החרמון וצפון הגולן החל משלהי התקופה הפרסית ועד התקופה כמקור למוצא הדרוזים. כן הסתמכו החוקרים על הזהות הלשונית בין יתרו נביא הדרוזים ליטור.
שוק בעיירה הדרוזית לבנונית חאצביא (1967)
הדרוזים כיום
במזרח התיכון חיים כיום כ-800,000 דרוזים, רובם מתגוררים בסוריה ובלבנון. ישנן גם קהילות קטנות יותר בישראל ובירדן. האזורים הדרוזים הצפופים ביותר כוללים את דרום הר לבנון, הר חורן, החרמון, אזור אידליב, הרי הגליל והר הכרמל. מיקומם באזורים ההרריים הללו בפאתי החברה הערבית לא רק מציע להם הגנה ניכרת מפני המרה בכפייה וכיבוש צבאי, אלא גם מסייע להם להישאר חשאיים יחסית בפני זרים.
הדגל הדרוזי הוא סמלה של הדת הדרוזית ומייצג למעשה את האמונה הדרוזית ואת בסיסה. ישנן שתי צורות שונות לדגל הדרוזים. האחת רגילה, מלבנית - והאחרת, דגל בצורת כוכב בעל חמישה קודקודים. בשתי הצורות מופיעים חמישה צבעים. אדום: מסמל את הגבורה, האומץ והאהבה. צהוב: הידע, ההארה והחיטה. ירוק: אדמה וטבע. כחול: סבלנות, סלחנות, אחווה, שמים ומים. לבן: שלום וטוהר.
הדרוזים מהווים כ-5.5% מאוכלוסיית סוריה ומילאו תפקיד ברבים מהעניינים הצבאיים של המדינה לאורך המאות ה-20 וה-21. הדרוזים מילאו תפקיד משמעותי במרד 1925-1927 נגד השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים, שהקנה להם יוקרה משמעותית בצבא הסורי עם עצמאותה של המדינה. עם זאת, כוח זה בצבא ירד מאד כאשר משפחת אסד העלאווית תפסה את השלטון במדינה בתחילת שנות ה-70, אם כי מאז 2011 רוב הדרוזים צידדו בממשלת אסד במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. הדרוזים מהווים 3 אחוזים מאוכלוסיית לבנון. למרות שהדרוזים אינם רואים עצמם מוסלמים, הם מסווגים כאחת מחמש העדות המוסלמיות במדינה על ידי ממשלת לבנון.
הנשים הדרוזיות
תפקידן של הנשים בדת הדרוזית הוא קונפליקט, שכן היסטורית דרוזיות רבות קיבלו השכלה טובה ויכלו להחזיק ברכוש. עם זאת, לנשים אין חופש בדת במובנים רבים אחרים, שכן יש להן מעט מאוד חופש בענייני נישואים או מין. נשים חייבות להיות נשואות עד גיל 21 ופעילות מינית מחוץ לנישואים אסורה בהחלט. העונשים על פעילות מינית של נשים יכולים להיות חמורים במיוחד. אסור לרופאים לנתח נשים, שכן גופן נחשב לקדוש באמונה הדרוזית.
דרוזים בעולם
גל גדול של מהגרים דרוזים עבר לארה"ב בתחילת המאה ה-20. לפי הערכות, 30,000-40,000 דרוזים חיים בארה"ב. המספר המדויק של הדרוזים החיים בארה"ב אינו ידוע מכיוון שרבים נוהגים בדתם בסתר תוך שהם טוענים בפומבי לנצרות כדתם. דרוזים אמריקאים רבים התרחקו בהדרגה מהחוקים המחמירים של דתם, כולל האיסור על נישואי תערובת והומוסקסואליות. מנהיגים דרוזים אמריקאים נלחמו בכך על ידי הפקת אירועים דתיים דרוזיים ברחבי המדינה כדי לבסס את אמונתם של חסידי האמונה האמריקאים. הקהילות הדרוזיות האמריקאיות הגדולות ביותר חיות במישיגן, וושינגטון וניו אינגלנד. קהילות דרוזיות אחרות נמצאות במקומות אחרים ברחבי העולם, כולל אוסטרליה, קנדה, אירופה, ונצואלה, קולומביה, ברזיל ומערב אפריקה.
הדרוזים בישראל
בישראל יש קהילה מלוכדת של דרוזים שמהווה כ-1.6 אחוז מאוכלוסיית המדינה. רובם מתגוררים באזורים הצפוניים ביותר של המדינה ובמידה רבה זוכים ליחס חיובי מצד האוכלוסייה היהודית בישראל. יחסי ידידות אלה בין הדרוזים ליהודים בישראל נובעים במידה רבה מתפקידם במלחמת השחרור ב-1948, כאשר רוב העדות הדרוזיות צידדו בישראל בלחימה בשכניהם הערבים.
בתקופת המנדט הבריטי נקטו הדרוזים עמדה נייטרלית כלפי הסכסוך בין היהודים לערבים ולא השתתפו במאורעות של שנות ה-20 וה-30. העמדה הנייטרלית של הדרוזים הביאה את ראשי היישוב לפנות אל הדרוזים בהצעה לשכנות טובה ויחסים תקינים. בתקופת מאורעות ה'תרצ"ו – ה'תרצ"ט היו מרבית הדרוזים רחוקים ממוקדי המרד ולא הושפעו מהלך הרוח הקיצוני של מנהיגי המרד. הדבר הביא לריחוק נוסף בינם לבין הערבים ומאידך להתקרבות ליהודים. במלחמת העולם השנייה נחלשו מעט הקשרים בין היהודים והדרוזים. אולם הבסיס החזק שנוצר אפשר את חידוש הקשרים לאחריה.
גם לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, העדיפו הדרוזים בארץ ישראל לנקוט עמדה נייטרלית במהותה כלפי שני הצדדים במאבק. ב-23 בינואר 1948 נערך הסכם לפיו "אין הדרוזים משתתפים או יוזמים התקפה על היהודים; אין היהודים מתקיפים את הדרוזים. הדרוזים מעוניינים לעזור ליהודים על ידי שמירת השקט באזורם. לזאת זקוקים לכסף, לתמיכה בכמה מצרכים, לקנות תחמושת חסרה". אך עוד לפני הכרזת העצמאות כבר הוקמה פלוגה דרוזית בתוך הכוח הצבאי היהודי, ובחודש אוקטובר כבר נלחמו פלוגה דרוזית ופלוגה צ'רקסית ב"מבצע חירם", בו נכבשו שטחים משמעותיים בגליל.
בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הם משרתים שירות חובה בצה"ל. ב-1961 הוקמה מועצה דתית דרוזית, נכון ל-2015 היא מונה ששים אנשי דת דרוזיים. ב-1962 נחקק חוק בתי הדין הדרוזים, מכוחו פועלים בתי הדין הדתיים הדרוזיים. הדרוזים נהנים מייצוג יתר בבית המחוקקים. במהלך כהונת הכנסת השמונה עשרה, הגיע ייצוגם לשיא של שישה חברי כנסת, פי שניים וחצי משיעורם באוכלוסייה.
ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא. היחסים בין השלטון הישראלי לבין הדרוזים ברמת הגולן נוחים בדרך כלל, בין היתר הודות לכך שבישראל כבר התקיימה ב-1967 קהילה דרוזית גדולה שהשתלבה בחיי המדינה. בשנת 1981 התקבל חוק הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן קיבלו את החוק במחאה חריפה, שרפו את תעודות הזהות הישראליות והכריזו על שביתה כללית, אם כי 5 ראשי יישובים דרוזים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודיים בגולן - לספח את הגולן לישראל באופן מלא. לפי הסטטוס קוו הנוכחי, רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים. מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, חל שינוי איטי במצב זה, וחלק מהדרוזים ברמת הגולן מבקשים לקבל אזרחות ישראלית.
במשך ארבעה עשורים היה בצבא הישראלי גדוד חי"ר דרוזי בשם "חרב", אם כי יחידה זו פורקה בשנת 2015 על מנת להטמיע באופן מלא את הדרוזים בצה"ל. ישראל עשתה מאמצים רבים כדי להפריד את הזהות הלאומית הדרוזית מהעולם הערבי ולהטמעתם באוכלוסייה הישראלית.
בשנת 2018 פרצו מחאות המוניות ברחבי הקהילות הדרוזיות בישראל עקב חקיקת חוק הלאום על ידי ממשלת ישראל, שהכריז על ישראל כמדינת הלאום של העם יהודי בלבד. למרות שהחוק הזה היה רק הצהרתי, הוא הסיר את הערבית כאחת השפות הרשמיות שלה. מיעוטים דתיים רבים ברחבי ישראל גינו את החוק במחאה על כך שהחוק הפך את האוכלוסייה הלא-יהודית במדינה לאזרחים סוג ב'. הדרוזים היו סוערים במיוחד במחאתם בשל מספר רב מאנשיהם שנהרגו בשירות הצבא הישראלי.
כיום, הציבור הדרוזי מנחיל את מורשתו ותרבותו לדורות הבאים ומזמין גם את הציבור היהודי כדי ללמוד על האמונה הייחודית ועל התרבות העשירה שנשמרה היטב לאורך הדורות. אגב, את אנשי הדת ניתן לזהות בקלות מאחר ואלה גלוחי ראש וחובשים כיפה לבנה גדולה על ראשם ומכנסיים שחורים. כדי ללמוד עוד על התרבות המרתקת והמעניינת של הדרוזים כדאי להגיע ליישובים המרכזיים וליהנות מהכנסת אורחים ומחוויה מעניינת, חשובה ומיוחדת.
מקורות:
