האקדח המעשן או התזה הגוססת? הוויכוח על הסם הפסיכדלי שאולי עיצב את הדת המערבית
- גור זיו
- לפני יום 1
- זמן קריאה 5 דקות
מה באמת קרה בטקס הסודי ביותר ביוון העתיקה? תיאוריה שמרעידה את עולם ההיסטוריה טוענת שהכל סבב סביב שיקוי פסיכדלי סודי - ושהטקס הזה עיצב את הנצרות הקדומה. זו התזה המהפכנית של בריאן מורארסקו ב"מפתח האלמוות". אבל... האם זה נכון? מאמר אקדמי חדש תוקף חזיתית את התיאוריה הזו. החוקרים קוראים לה "תזה גוססת" וטוענים שאנחנו "ממציאים" לעצמנו היסטוריה פסיכדלית מפוארת כדי להצדיק את הרנסנס הפסיכדלי המודרני. אז מי צודק? האם מדובר בגילוי היסטורי אבוד או בפייק ניוז עתיק?
במשך קרוב לאלפיים שנה, במקדש מפואר בעיירה קטנה בשם אלאוסיס (Eleusis), לא הרחק מאתונה, התקיים הטקס הדתי החשוב והמסתורי ביותר של העולם העתיק. מכל קצוות האימפריה הרומית והעולם היווני, מגדולי הפילוסופים והמחזאים כמו אפלטון וסופוקלס, ועד לקיסרים רבי עוצמה כמו אדריאנוס ומרקוס אורליוס, נהרו המונים כדי להשתתף ב"מסתורין של אלאוסיס" (Eleusinian Mysteries). הם עברו תהליך חניכה ארוך, צמו, התנקו, ולבסוף, בשיאו של הטקס שנערך באולם חשוך, הם שתו משקה קדוש בשם קיקאון (Kykeon) וראו משהו. מה בדיוק הם ראו, איננו יודעים. על המשתתפים, ה"מיסטים" (mystes), נאסר בעונש מוות לגלות את סודות הטקס. אולם, העדויות המעטות ששרדו מדברות על חוויה משנת חיים, חזון מוחלט שהסיר את פחד המוות והבטיח למשתתפים חיי נצח מאושרים. הקיסר הפילוסוף מרקוס אורליוס תיאר את החוויה ככזו שבה "הנשמה פוגשת משהו חדש", והמחזאי סופוקלס כתב כי "מאושרים שלוש פעמים הם בני התמותה אשר יורדים אל השאול לאחר שראו את הטקסים הללו". במשך מאות שנים, החידה מה התרחש בתוך ההיכל החשוך באלאוסיס נותרה אחת התעלומות הגדולות של ההיסטוריה.
הרעיון שהמשקה המסתורי, הקיקאון, הכיל חומר פסיכואקטיבי אינו חדש לחלוטין. הוא הועלה לראשונה באופן משכנע בספר "הדרך לאלאוסיס" (The road to Eleusis) משנת 1978. הספר נכתב על ידי שלישייה יוצאת דופן: קרל רוק (Carl Ruck), חוקר קלאסיקות, גורדון וואסון (Gordon Wasson), אתנו-מיקולוג (חוקר פטריות), ואלברט הופמן, הכימאי השוויצרי הדגול שגילה במקרה את ה-LSD. השלושה טענו כי הקיקאון, שתואר כמשקה על בסיס שעורה ומים, הכיל ככל הנראה את פטריית הארגוט (Ergot), הטפילה על דגנים ומכילה אלקלואידים פסיכדליים הדומים במבנם הכימי ל-LSD. "היפותזת הארגוט" הזו הציעה לראשונה הסבר פרמקולוגי משכנע לחזיונות משני התודעה שחוו המשתתפים. אולם, במשך עשרות שנים, התיאוריה נותרה בשולי האקדמיה - השערה מרתקת אך כמעט בלתי אפשרית להוכחה.
כאן נכנס לתמונה בריאן מורארסקו (Brian Muraresku), חוקר קלאסיקות בוגר אוניברסיטת ייל, שהחליט לקחת את האתגר צעד אחד קדימה. במשך למעלה מעשור, הוא יצא למסע המשלב פילולוגיה קלאסית, ארכאולוגיה, וטכנולוגיות מתקדמות של כימיה ארכאולוגית, בניסיון למצוא את "האקדח המעשן". מחקרו המקיף, שהתפרסם בספרו רב-המכר מ-2020, "מפתח האלמוות: ההיסטוריה הסודית של הדת ללא שם" (The Immortality Key: The Secret History of the Religion with No Name), טוען שלא רק שההיפותזה נכונה, אלא שהיא מהווה פרדיגמה - "הפרדיגמה האלאוסיניאנית" - שהשפעתה חורגת הרבה מעבר לגבולות המקדש באלאוסיס. מורארסקו טוען שהפרדיגמה הזו מורכבת משלושה אלמנטים: שיקוי פסיכואקטיבי, חזון מיסטי שבו החניך פוגש ישות אלוהית, והבטחה לגאולה או אלמוות כתוצאה מהמפגש. הוא מציג שורה של עדויות ארכאולוגיות חדשניות כדי לתמוך בטענתו. באמצעות טכנולוגיות כמו כרומטוגרפיית גז וספקטרומטריית מסה, צוותים של כימאים ארכאולוגיים הצליחו לזהות שרידים מולקולריים של חומרים שונים בכלי חרס עתיקים. במקדש ספרדי המוקדש לדמטר ופרספונה (אלות אלאוסיס), התגלו שרידים של ארגוט בכלי שתייה. ביוון, באתרים פרה-היסטוריים, התגלו שרידים של אופיום, קנאביס, וצמחים פסיכואקטיביים אחרים.
העדויות המצטברות, טוען מורארסקו, מצביעות על כך שהשימוש בחומרים משני תודעה בהקשרים פולחניים לא היה תופעת שוליים, אלא חלק אינטגרלי מהנוף הדתי של העולם היווני-רומי. אך כאן מורארסקו עושה את הקפיצה הנועזת והשנויה ביותר במחלוקת במחקרו: הוא טוען שהפרדיגמה האלאוסיניאנית לא מתה עם סגירת המקדש במאה הרביעית לספירה. היא שרדה והמשיכה להתקיים בתוך הזרמים המיסטיים והגנוסטיים של הנצרות הקדומה. התפיסה המקובלת היא שהנצרות ניצחה את הפגאניזם והחליפה את טקסיו הפוליתאיסטיים בטקס האוכריסטיה (הסעודה האחרונה) - לחם ויין המסמלים את גופו ודמו של ישוע. מורארסקו טוען שהמעבר לא היה כל כך חד. הוא מנתח טקסטים נוצריים קדומים ומוצא בהם שפה ודימויים המזכירים באופן מחשיד את העדויות מאלאוסיס. הוא מצביע על כך שהמילה היוונית ל"סם" (pharmakon) שימשה לעיתים לתיאור האוכריסטיה. הוא שואל שאלה פרובוקטיבית: האם ייתכן שהיו שתי גרסאות של אוכריסטיה בנצרות הקדומה? הגרסה האורתודוקסית והסמלית, שהפכה לנחלת הכלל, וגרסה סודית, "אלאוסיניאנית", שהייתה שמורה למעטים וכללה יין "מתובל" בסם פסיכדלי שהוביל לחוויה ישירה של האל? הוא מציע כי "הדרך לאלאוסיס", כפי שניסח זאת אחד ממוריו, "עוברת ישירות דרך הגליל". כלומר, החיפוש אחר חוויה דתית ישירה באמצעות חומרים פסיכדליים לא נעלם, אלא רק ירד למחתרת.
החלק האחרון והמפתיע ביותר במחקרו של מורארסקו קושר את העבר הרחוק הזה להווה המודרני, דרך דמותו של הפילוסוף והפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג'יימס. ספרו של ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה" (The Varieties of Religious Experience), שפורסם ב-1902, נחשב לטקס המכונן שהגדיר עבור העולם המערבי המודרני מהי "חוויה דתית". ג'יימס, שהיה חילוני ברובו, ניתח עדויות של מיסטיקנים וקדושים והגדיר את החוויה הדתית כאירוע פנימי, אישי, סובייקטיבי, ולעיתים קרובות בלתי ניתן לתיאור במילים (אינאפבילי). הגדרתו זו הפכה לאבן יסוד בחקר הדתות ובפסיכולוגיה. אך מורארסקו חושף פרט ביוגרפי מכריע: ויליאם ג'יימס היה בעצמו חוקר נלהב של מצבי תודעה משתנים. הוא התנסה באופן אישי עם חומרים כמו גז צחוק (חמצן דו-חנקני) וחקר את השפעותיהם על התודעה. באחד מתיאוריו המפורסמים, הוא כתב כי תחת השפעת גז צחוק, הוא חווה התגלות פילוסופית עמוקה. מורארסקו טוען ש"המצאת" הקטגוריה המודרנית של "חוויה דתית" על ידי ג'יימס, לא הייתה תרגיל אינטלקטואלי יבש, אלא נבעה ישירות מהתנסויותיו שלו. במילים אחרות, ג'יימס, מבלי שידע זאת, שחזר למעשה את הפרדיגמה האלאוסיניאנית: הוא השתמש בחומר פסיכואקטיבי כדי להגיע לחוויה מיסטית, ולאחר מכן תרגם את החוויה הזו לקטגוריה אוניברסלית שהגדירה מחדש את הרוחניות עבור המאה ה-20.
התיאוריה של מורארסקו, המגובה בראיות ארכאו-כימיות ובניתוח טקסטואלי מבריק, נראית משכנעת, במיוחד כיום, בעיצומו של "הרנסנס הפסיכדלי" שבו מוסדות כמו ג'ונס הופקינס ואימפריאל קולג' מגלים מחדש את הקשר בין חוויה מיסטית לבריאות נפשית. אבל בדיוק כשהנרטיב הזה נראה סגור ומוצק, מגיע הוויכוח האקדמי ומטלטל את הסירה.
בדיוק בנקודה זו, מאמר אקדמי חדש שפורסם ב-2025 בכתב העת Psychedelic Medicine תוקף חזיתית את התיאוריה כולה. המאמר, שכותרתו נושאת את אותו השם הפרובוקטיבי "פסיכדלים, אלאוסיס, והמצאת החוויה הדתית", נכתב על ידי החוקרים שרדיי מוסורינג'ון (S. Mosurinjohn) וריצ'רד אסקוף (R. Ascough). מאמר זה הוא לא פחות מכתב אישום נגד מה שהם מכנים "היפותזת המסתורין הפסיכדלי". מוסורינג'ון ואסקוף אינם מסתפקים בביקורת עדינה; הם מכנים את התיאוריה של וואסון, רוק ומורארסקו "תזה גוססת" (moribund thesis).
הטיעון שלהם הוא לא רק היסטורי, אלא גם אתי ומודרני. הם טוענים שהראיות לשימוש קבוע בסמים פסיכדליים באלאוסיס חלשות מכדי לבסס עליהן נרטיב כה גרנדיוזי. אך חשוב מכך, הם מזהירים את הקהילה המדעית והקלינית המודרנית: אל תשתמשו בסיפור הזה, שאמינותו ההיסטורית מוטלת בספק, "כדי להצדיק שימוש בטיפול פסיכדלי, השתתפות במחקר, או כדי לתת תוקף לטיפולים פסיכדליים". הביקורת שלהם נוגעת בשורש ה"המצאה" שעליה דיבר ויליאם ג'יימס: הם טוענים שהרנסנס הפסיכדלי המודרני, בחיפושו הנואש אחר לגיטימציה מערבית, "ממציא" לעצמו היסטוריה עתיקה ומכובדת ביוון ורומא, במקום שבו היא אולי כלל לא התקיימה באותה צורה.
מוסורינג'ון ואסקוף מצביעים על בעיה עמוקה יותר: ההתמקדות האובססיבית הזו ב"מקור" פסיכדלי מערבי לכאורה, "מדירה לשוליים מסורות חיות - הן ילידיות והן אזוטריות - אשר שימרו ויצרו חוכמה פסיכדלית" בפועל. במקום להמשיך ולחפש הוכחות לתיאוריה הגוססת באלאוסיס, הם קוראים לקהילה הפסיכדלית להתמקד במשאבים הקיימים לשינוי תודעתי, ולהפסיק לנסות להוכיח ש"פסיכדלים תמיד היו שם".
כך, אנו נותרים בלב ויכוח מרתק. מצד אחד, "מפתח האלמוות" של מורארסקו מציג תזה סוחפת ומגובה בראיות כימיות ראשוניות, הקושרת את החוויה הדתית המערבית לשיקוי פסיכדלי עתיק. מצד שני, הביקורת של מוסורינג'ון ואסקוף מציגה אנטיתזה חריפה, המאשימה את הנרטיב הזה בהמצאת היסטוריה נוחה כדי לשרת מטרות עכשוויות. הוויכוח הזה הוא יותר מסתם ויכוח היסטורי על מה בדיוק שתו היוונים. זהו ויכוח על נשמתה של התנועה הפסיכדלית המודרנית. האם המדע מגלה מחדש אמת עתיקה שנשכחה, כפי שטוען מורארסקו? או שמא, כפי שטוענים מבקריו, אנו "ממציאים" את העבר הזה כדי לתת תוקף ומשמעות להתנסויות המודרניות שלנו? כך או כך, נראה שהחידה של אלאוסיס עדיין לא פוענחה במלואה, והיא משמשת, אז כהיום, כמראה עוצמתית לדחף האנושי הבסיסי ביותר - הדחף להתעלות מעל העצמי ולפגוש את האלוהי.
מקורות:
תגובות