בריטניה בפלשתינה 1917-1948 הוא סרט בריטי קצר, מנקודת מבט בריטית ופונה לקהל בריטי, הסרט חוקר את ההבטחות והפעולות המנוגדות שהגדירו את שלטון המנדט הבריטי בפלשתינה (א"י) והכינו את התשתית למלחמת העצמאות ולהקמת מדינת ישראל בשנת 1948. את שורשי המצב החברתי, הפוליטי, הכלכלי והסביבתי העכשווי של ישראל ניתן לאתר בתקופה זו, ולכן חיוני להכירה להבנת מורשת בריטניה באזור והמציאות העכשווית. המאמר הוא תרגום ישיר של הסרט.
משנת 1917 ועד 1948 בריטניה שלטה באזור המזרח התיכון שהיה ידוע אז כפלשתינה (א"י). לפרק זה בהיסטוריה היתה השפעה עמוקה על ערבים ויהודים כאחד, אך רוב הבריטים יודעים מעט בנוגע לזה. סרט זה מתאר באופן פשוט מאד סיפור מורכב.
אז מה הביא מלכתחילה את בריטניה לפלשתינה (א"י)? במשך מאות שנים האזור נשלט על ידי הטורקים העות'מאנים אך כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 הטורקים התחברו לאויביה של בריטניה, גרמניה ושאר הכוחות המרכזיים. פלשתינה (א"י) והמזרח התיכון נחשבו אסטרטגיים ביותר עבור האימפריה הבריטית בגלל הנפט וגם בגלל תעלת סואץ ששלטה בדרך הימית להודו. המזרח התיכון היה כעת תחת שליטתם של אויביה של בריטניה, אז בריטניה החליטה שזה חיוני להביס הטורקים ולהשיג שליטה על בני בריתה. ב-1917 הגנרל אלנבי וחייליו התקדמו דרך דרום פלשתינה (א"י) ובדצמבר כבשו את ירושלים ובמהלך השנה שלאחר מכן כל פלשתינה (א"י) היתה תחת שליטה בריטית וחייליה נשארו שם למשך 30 השנים הבאות.
עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה בריטניה וצרפת פרסמו הצהרה המבטיחה שנתיניה של האימפריה העות'מאנית לשעבר יוכלו לקבוע את עתידם בעצמם. לזמן קצר החופש היה באוויר, אולם מציאות אחרת הסתתרה מאחורי המילים. הרבה לפני תום המלחמה בעלות הברית תכננו מי ישלוט באימפריה העות'מאנית כאשר הטורקים יובסו. תוכניות סותרות אלו לעתים קרובות כונו 'הבטחות סותרות' ('contradictory promises').
בתחילת באוקטובר 1915 סר הנרי מקמהון, הנציב העליון הבריטי במצרים, הבטיח לערבים באמצעות שריף חוסיין ממכה (חוסיין בן עלי) שהם יוכלו לקבל מדינה ערבית עצמאית לאחר המלחמה אם הם יקומו וימרדו נגד אדוניהם הטורקים. מתוך אמונה שהם נלחמים על חירותם חלק מהערבים הצטרפו למאמץ המלחמתי של בעלות הברית ובסיוע לורנס איש ערב עזרו לבעלות הברית לגרש את הטורקים מאדמותיהם. אולם במאה השנים האחרונות יש מחלוקת על כיצד יש לפרש את מכתבי חוסיין–מקמהון, האם הם כללו במרומז את פלשתינה (א"י) במדינה הערבית העצמאית המוצעת או האם לא. ערבים רבים ואישים בריטים בכירים טענו בעקביות כי פלשתינה (א"י) נכללה בעוד ממשלות בריטניה מאז 1920 טענו שהיא לא נכללה, אך בינתיים בריטניה הפכה לחלק בשני הסכמי מלחמה נוספים שנראה כי הם סותרים את ההתחייבות לחוסיין.
ב-1916 הסכם סייקס-פיקו הסודי בין בריטניה לצרפת הקצה את מה שעכשיו סוריה ולבנון לצרפת ומה שעכשיו ירדן ועיראק לבריטניה תוך הצעה לשמור על פלשתינה (א"י) בשליטה בינלאומית, ואז, שנה לאחר מכן, בריטניה עשתה התחייבות נוספת בנוגע לפלשתינה (א"י). בנובמבר 1917 שר החוץ הבריטי ארתור בלפור כתב ללורד רוטשילד, מנהיג הקהילה היהודית, כי ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את הגדרת פלשתינה (א"י) כבית לאומי לעם היהודי. זה היה מובן בבירור שלא ייעשה דבר שיגרום לפגיעה בזכויות אזרחיות ודתיות של קהילות לא-יהודיות בפלשתינה (א"י) או בזכויות והמעמד הפוליטי מהם נהנו יהודים בכל מדינה אחרת. הבטחה זו נודעה בשם הצהרת בלפור.
הרעיון שהעם היהודי צריך לחזור לארץ הקודש וכך נבואות המקרא יוכלו להתגשם קודם על ידי מספר נוצרים מאז המאה ה-17 ואז מסוף המאה ה-19 רעיון הציונות התחיל לתפוס אחיזה בקרב יהודים כמו תיאודור הרצל שטען שהיהודים צריכים מולדת פוליטית משלהם כדי להימלט מרדיפה אנטישמית איומה שהתרחשה בעיקר ברוסיה ובמרכז אירופה. בתחילת המאה ה-20 ממשיכו של הרצל, חיים ויצמן, ראה את את בריטניה כמעצמה עם ההשפעה העולמית היכולה להפוך את הציונות למציאות. אז הוא יצא לשכנע את הפוליטיקאים המובילים שהעם היהודי צריך מולדת בפלשתינה (א"י), שבה יש לו קשרים רוחניים והיסטוריים עמוקים. הצהרת בלפור הייתה התוצאה.
מדוע הגיב קבינט המלחמה ללחץ הציוני בצורה כזו? שר החוץ בלפור היה אחד הנוצרים בעלי מעמד גבוה בחברה הבריטית והאמין כי יש לשקם את העם היהודי בארץ הקודש. ראש הממשלה לויד ג'ורג' גם הוא הגיע מרקע של שיקום ישראל חזרה על המפה. ובכל זאת היו חישובים אסטרטגיים להנפקת הצהרת בלפור. בשלב הנואש הזה בקונפליקט באירופה קבינט המלחמה קיווה שההבטחה של מולדת יהודית תזכה את בעלי הברית באהדה של היהודים ותומכיהם ברחבי העולם. אולם הממשלה הבריטית לא עשתה זאת תוך התייעצות עם האנשים שחיו בפלשתינה (א"י) על תוכניותיה ליצור מולדת יהודית שם.
תשעים אחוז מאוכלוסיית פלשתינה (א"י) היו ערבים שחיו יחד עם קהילה יהודית קטנה, פלשתינה (א"י) הייתה ברובה ערבית בתרבות ובשפה במשך מאות שנים, באופן פרטי כתב בלפור 'בפלשתינה אנחנו אפילו לא מציעים התייעצות לגבי המשאלות של התושבים הנוכחיים'. הכוחות העיקריים היו מחויבות כעת לציונות שהוא תיאר כ'בעלת חשיבות משמעותית הרבה יותר מהרצונות של התושבים הערבים'. בהצהרת בלפור נאמר בפשטות ש'הזכויות האזרחיות והדתיות של האוכלוסייה הלא יהודית לא צריכות להיפגע'.
אז כשהמלחמה הגיעה לסיומה איך היו כל ההתחייבויות המורכבות האלה צריכות להתבצע בפועל? כאשר מעצמות המערב נפגשו בפריז כדי לנהל משא ומתן על הסדר השלום, שריף חוסיין שלח את בנו פייסל לוודא שהבטחת בריטניה לעצמאות עבור הערבים לא נשכחה, אלא שבמקום זאת חבר הלאומים החדש שהוקם העביר את השליטה בפלשתינה (א"י) לבריטניה. על פי תנאי חבר הלאומים המנדט הבריטי בפלשתינה (א"י) נדרש ליישם את הצהרת בלפור על ידי תמיכה ביצירה של בית לאומי יהודי ובאותו זמן להכין את האנשים בפלשתינה (א"י) לממשל עצמי. חבר הלאומים קבע שהסמכויות המנדטוריות החזיקו נאמנות קדושה להבטחה של הרווחה וההתפתחות של האנשים שבטיפולם.
מה קרה לשאר האזורים ששריף חוסיין ציפה שיזכו בעצמאות? עבר הירדן שהיא עכשיו ירדן הפכה לאמירות אוטונומית תחת בנו של חוסיין עבדאללה, באותו אופן הממלכה החדשה של עיראק ניתנה לאחיו פייסל. אלה היו התגמולים שקיבל חוסיין על נאמנותו למאמץ המלחמה הבריטי, אבל הם לא כללו את סוריה או פלשתינה (א"י). עד מהרה התקבץ המון ערבי זועם בירושלים שגינה את הצהרת הבלפור ודרש את ההגדרה העצמית שהובטחה על ידי בריטניה וצרפת ב-1918.
לאחר שהבטיחה הבטחות סותרות בריטניה נאלצה כעת להתמודד מול ההשלכות שהיא יצרה. עד כמה המצב הזה היה בלתי אפשרי? לקח לה 30 שנה להבין. שתי הקהילות, יהודים וערבים, האמינו שהובטחה להם הארץ הזו. בזמן שהחלו הציונים ליישם את מטרותיהם במהירות, הערבים היו הראשונים להסיק שהם רומו, מהומות פרצו ב-1920. ב-1921 הייתה אלימות גדולה עוד יותר כשערבים תקפו יהודים והבריטים ניסה להשיב את הסדר.
לאחר תקופה של רוגע יחסי, חשדנות הדדית בין הערבים ליהודים התלקחה שוב ב-1929 והסלימה במהירות לאלימות של המונים עם השלכות מחרידות, 133 יהודים ו-116 ערבים נהרגו. תגובתה של בריטניה הייתה איטית ולא מספקת, השקט הוחזר לבסוף על ידי הפגנה של הכוח הבריטי. בינתיים הקהילה היהודית התקדמה תחת המטריה של ההמנדט הבריטי, הבטיחה פשרות כלכליות גדולות והקימה אסיפה נבחרת משלה ומוסדות שילטוניים.
הרוב הערבי, לעומת זאת, הרגיש שהושאר מאחור כלכלית ופוליטית, כדי לקבל ייצוג דמוקרטי הם נדרשו לקבל את הצהרת בלפור, אבל הערבים דחו זאת מחשש שבית לאומי יהודי יוביל להקמת מדינה יהודית על אדמתם. הבריטים מצידם חששו מכך שרוב ערבי נבחר יתנגד לדרישות יהודיות לאדמה והגירה ולכן הם עצרו את ההתקדמות הדמוקרטית שהם היו אמורים לטפח במסגרת המנדט. בריטניה תמכה בחלק הראשון של ההצהרה להקמת בית עבור העם היהודי אך את ההתחייבות השנייה בהצהרה, להגן על זכויות האוכלוסיה הערבית, הוכחה כחלולה.
חששות הערבים גברו עוד יותר בשנות ה-30 כאשר מספרים גדולים של יהודים חיפשו מקלט בפלשתינה (א"י) כאשר האנטישמיות צמחה בגרמניה הנאצית. ככל שיותר ויותר אדמה עברה ליהודים, תחושת הנישול הערבי גברה ועד מאי 1936 פלשתינה (א"י) הייתה במרד גלוי וזה לא היה רק קהילות יהודיות שהותקפו, גם הבריטים איבדו יותר ויותר שליטה. הרשויות הבריטיות פנו אל שיטות חסרות רחמים להפסיק את המרד, כולל הוצאות להורג, הריסת בתים ושימוש באזרחים כמגנים חיים.
במשך תקופה בריטים ויהודים נלחמו בערבים במשותף בכוח נגד המרד הידוע בשם פלגות הלילה המיוחדות. עד 1939 המרד דוכא משאיר את ההנהגה הערבית חלשה לשנים הבאות. בכדי לנסות לטפל בבסיס המבוי הסתום בין הערבים ליהודים לונדון הגיבה ברצף של חקירות וועדות לאורך השנות ה-30. הדילמה שלהם הייתה שכל ניסיון לרצות קהילה אחת תעורר את הזעם של האחרת. אובדת עצות ועדת הערר משנת 1937 הציעה לחלק את היהודים והערבים לשתי מדינות, אלא שההשקפה הערבית, שהובלה בחריפות על ידי מנהיג ערביי ישראל הראשון המופתי הגדול של ירושלים אמין אל-חוסייני האנטי-ציוני, גינתה כל רעיון ויתור על שטח ליהודים כבלתי מתקבל על הדעת. אולם כשאירופה מתקדמת לקראת מלחמה, הממשלה הבריטית שינתה כיוון.
הספר הלבן של הממשלה הבריטית משנת 1939 נטש את החלוקה והציע כי ב-10 שנים פלשתינה (א"י) תהפוך עצמאית ונשלטת באופן ייצוגי על ידי ערבים ויהודים. כעת הוכנסו פיקוח על מספר היהודים שיוכלו להגר לפלשתינה (א"י) וכמה אדמה יכולה לעבור לידי יהודים. בפעם הראשונה ניתנה לערבים אפשרות לתת ביטוי על הגירת יהודים. הסיבה שממשלתו של נוויל צ'מברליין נטתה לטובת דעת הערבים בשלב זה הייתה הסיכוי למלחמה. לונדון חששה מכך שבקונפליקט עולמי העולם הערבי עלול לפנות נגד בריטניה. בעוד שהם חשבו שתמיכתם של היהודים תהיה מובטחת לנוכח הרדיפה שלהם על ידי הנאצים, ההשקפה היהודית גינתה מיד את הספר הלבן כאקט בריטי של בגידה ונסיגה מהצהרת בלפור.
היה זעם על כך שיהודים יהיו מוגבלים מלמצוא מקלט בשעת הצורך הגדול ביותר שלהם. עם זאת, בריטניה שמרה על מגבלות ההגירה היהודית לפלשתינה (א"י) לאורך המלחמה, כך שהיו פליטים שנמלטו מהשואה ונעצרו בניסיון להיכנס לפלשתינה (א"י) או אפילו נשלחו חזרה לגרמניה, כמו במקרה של אקסודוס. הקהילה היהודית פנתה נגד בריטניה והמנדט. חלקים בהשקפה היהודית הפכו יותר ויותר לוחמניים ואלימים ובריטניה סבלה מאבדות כבדות מטרור. בפברואר 1947 שר החוץ ארנסט בווין הצהיר שבריטניה מפנה את האחריות לבעיה הפלשתינית לאיחוד האומות המאוחדות.
עד ספטמבר כשהמצב המשיך להחמיר בריטניה הודיעה שהיא תסיים את המנדט שלה על פלשתינה (א"י)פלשתינה במאי 1948. הפתרון של האו"ם לבעית פלשתינה (א"י) הייתה חלוקה, אבל זה שוב נדחה על ידי הערבים. כאשר הכוחות הבריטיים ביצעו נסיגה מגושמת והמנדט הגיע לסיומו, החלוקה ננטשה מה שהוביל את הערבים והיהודים למלחמה לא מוכרזת על שליטה.
ב-14 במאי 1948 ישראל הכריזה על עצמה כמדינה ומיד הוכרה על ידי אמריקה. אירועי הזמן הזה ידועים ליהודים כמלחמת העצמאות ולערבים כנכבה או הקטסטרופה, כאשר 60 אחוז מהאוכלוסייה הערבית הפכו לפליטים תוך כדי בריחה או גירוש. הסכסוך של היום בין הישראלים והפלסטינים התחיל.
מקור: Balfour Project
