אמנות המין על מנורות רומיות

לילה שקט ברומא העתיקה. בחדר אפלולי בוילה מפוארת מרצד אור קלוש על הקירות - אור הבוקע ממנורת שמן קטנה עשויה חרס. על גבי הדיסקוס המעוגל של המנורה, סמוך לפתיל הבוער, מתגלה זוג דמויות זעירות של גבר ואישה, שגופם שזור זה בזה במעשה אהבים. להבת הנר מרקידה את צללי הדמויות, ונדמה כאילו הזוג החקוק בחרס מתעורר לחיים​. תמונה שכזו, שעשויה להפתיע את הצופה המודרני, הייתה למעשה מחזה שכיח בעולם הרומי, מנורות שמן רבות בתקופה הרומית עוטרו בסצנות מין מפורשות ושימשו כחלק מחיי היומיום.

מנורות אלה האירו לא רק בתי מרזח אפלים או בתי בושת (lupanar) מפוקפקים, אלא גם חדרי שינה בבתים מכובדים, קסרקטיני חיילים בגבולות רחוקים וקברים בהן שימשו כמנחות קבורה. מאמר זה יוצא למסע בעקבות אמנות המין של המנורות הרומיות - נחקור כיצד ואיפה הופיעו המנורות הללו ברחבי הפרובינקיות של האימפריה, אילו דימויים אירוטיים חזרו עליהן, מה היו הפונקציות האפשריות של תמונות התשוקה הללו, מה ניתן לומר על המשתמשים בהן ומיקומם החברתי, ומה משקפת תפוצתן הגאוגרפית הרחבה. במקביל, נתבונן בהקשר הרחב יותר של מיניות, אמנות וחפצי היום-יום ברומא, ולא נשכח לדון גם באתגרים ובמגבלות הניצבים בפני החוקרים של נושא מסקרן זה.

מנורת טרקוטה עם סצנה של אישה המבצעת מין אוראלי באישה אחרת, התקופה הרומית, טורקיה / © The Trustees of the British Museum

מנורות שמן ודימויי מין ברחבי האימפריה

הממצא הארכאולוגי מלמד שמנורות חרס עם תיאור גרפי של אקט מיני נכחו בעולם הרומי מהתקופה המאוחרת של הרפובליקה ועד שלהי העת העתיקה - משלהי המאה ה-1 לפנה״ס ועד סוף המאה ה-4 לספירה​. מנורות השמן הרומיות היו חפץ יומיומי נפוץ - עשויות ביציקה לתבניות חרס סטנדרטיות, שאפשרו ייצור המוני ושכפול זהה של דגמים ודימויים​. באופן זה, מוטיב של זוג מתעלס שגולף בתבנית יכל להתפרש על פני מאות מנורות, ולהאיר לילות בערים ובכפרים המרוחקים זה מזה. ואכן, ממצאים מעידים על תפוצה רחבה מאד: מנורות עם סצנות מין נמצאו במגוון אתרים פרובינקיאליים - מספרד במערב ועד סוריה במזרח, מאפריקה הצפונית ועד בריטניה בצפון​. מחקר מקיף אחד ליקט 619 מנורות בעלות דימויי מין מ-11 אתרים בפרובינקיות שונות - בין השאר מקרתגו בצפון אפריקה, ליון בגאליה (צרפת), טריר בגרמניה, וינדוניסה (Vindonissa) בשווייץ, אתונה וקורינתוס ביוון, פרגמון ואפסוס באסיה הקטנה, סלמיס בקפריסין ובנגאזי (ברניקי) בלוב​. נתונים אלו מדגימים עד כמה התופעה לא הייתה מוגבלת לאיטליה בלבד אלא הפכה לחלק מתרבות חומרית משותפת ברחבי האימפריה.

רבים מקשרים את תפוצת המנורות האירוטיות להתפשטות הכיבוש והרשתות המסחריות של רומא. לעיתים קרובות, הופעת מנורות עם ציורי מין באתר פרובינקיאלי עולה בקנה אחד עם התבססות נוכחות רומית שם - למשל בעקבות הצבת חיל מצב או הקמת קולוניה חדשה. המחקר מעיד שמנורות אלו החלו להופיע בפרובינקיות מיד לאחר חדירת ההשפעה הרומית: באתונה, שנכבשה על ידי סולה באמצע המאה ה-1 לפנה״ס, נמצאה מנורה נושאת סצנת מין כבר מהמאה ה־1 לפנה״ס, בסגנון הלניסטי מאוחר​. ברוב האזורים, עיקר הפריחה בתפוצת המנורות האירוטיות הגיעה במאות ה-1 וה-2 לספירה - ימי הקיסרות המוקדמים - אז היו אותן מנורות נפוצות הן בפרובינקיות דוברות הלטינית במערב והן באזורים דוברי היוונית במזרח​.

המנורות נסחרו והועתקו בין בתי מלאכה, בתחילה רבות יובאו מאיטליה עם הכובשים הרומים, ולאחר מכן קדרים מקומיים אימצו את הדגמים והחלו לייצר העתקים מקומיים של "להיטי רומא" עבור קהל היעד החדש בפרובינקיה​. כך לדוגמה, בקולוניה החדשה של לוגדונום (ליון) שבגאליה, ובטריר שבגרמאניה, החלו בסוף המאה ה-1 לפנה״ס לייצר ולצרוך מנורות חרס בסגנון איטלקי, כולל כאלה עם ציורים אירוטיים, כחלק מההשתלבות בסגנון החיים הרומי​. לא במקרה מוצאים במקומות אלו מנורות מין במכלולי קבורה של אותם דורות, המנורה הייתה סמל סטטוס וסמל להשתייכות לתרבות הרומית, וכך הונחה לצד כלים מיובאים אחרים (כוסות זכוכית, קערות טרה סיגילטה ועוד) בקברי המתיישבים החדשים​. ניתן לדמיין את התאור, עבור גאלי מקומי שאימץ את דרך החיים הרומית, מנורת שמן המעוטרת בתמונה שובבה הייתה אביזר אופנתי המביע השכלה תרבותית וחיבור לאימפריה.

עם זאת, התפשטות הדגמים והתמדתם לא הייתה אחידה בכל מקום ובכל זמן. לאחר שיא התפוצה במאות ה-1 וה-2, מסתמנת מגמה של שינוי משמעותי. במערב האימפריה, בפרובינקיות דוברות הלטינית, מנורות עם סצנות מין החלו להיעלם באופן הדרגתי לאחר אמצע המאה ה-2 לספירה, וכמעט אינן מופיעות עוד במאה ה־3​. לעומת זאת, במזרח דובר היוונית המצב שונה, דווקא במאה ה-3 לספירה חל עידן של חידוש וחדשנות איקונוגרפית - בתי מלאכה באתונה ובאסיה הקטנה פיתחו דגמים חדשים של מנורות עם ציורי מין, והצריכה של מנורות כאלה אף גדלה מקומית. המנורות האירוטיות שרדו במזרח עד שלהי המאה ה-4 ואף לתוך המאה ה-5, הרבה אחרי שנעלמו כמעט כליל מהמערב​. נראה אם כן שהמגמה התרבותית הכללית - שקיעת מרכזי המערב ועליית הנצרות במאות ה-3 וה-4, אל מול התחייה ההלניסטית המאוחרת במזרח - משתקפת אפילו באובייקטים יומיומיים כמו מנורות: המוטיבים המיניים, שהפכו לבלתי מקובלים תחת המוסר הנוצרי במערב, מוסיפים להתקיים במרחב היווני שבו נשמרה האחיזה בפגאניות ובתרבות הקלאסית זמן רב יותר​.

סימפלגמה תחת חופה המעטרת צלחת קפריסאית מן התקופה הרומית המאוחרת ומנורה אתונאית. האגורה של אתונה / (Ephorate of Antiquities of Athens City, Ancient Agora, ASCSA: Agora Excavations ©Hellenic Ministry of Culture and Sports/Hellenic Organization of Cultural Resources Development [H.O.C.RE.D.]. S. Vucetic.)

המוטיבים האירוטיים על גבי המנורות

בניגוד לדמיון הפרוע שאולי עולה במחשבה, רפרטואר הדימויים די מוגדר ומוסדר. ראשית, נציין שהאמנים התמקדו בתיאור אקטים של חדירה מינית - כמעט תמיד בין גבר לאישה. רוב הסצנות מתארות זוג הטרוסקסואלי במהלך קיום יחסי מין בחדירה וגינלית (ואולי לעיתים אנאלית), באופן מפורש מאד​. הסצנות הן לרוב לא סיפור מיתולוגי או אלגורי, אלא תיאור ישיר של המעשה, סימפלגמה (συμπλέγμα) בלשון החוקרים (מילה ביוונית שמשמעה "התחברות"/הזדווגות). מעניין כי חרף הליברליות של האיקונוגרפיה, ישנם גבולות ברורים למה שמתואר, יחסי מין בין נשים כמעט ואינם מופיעים כלל, וגם סצנות של מין אוראלי הן נדירות מאד - רק שני מקרים של אישה המבצעת מין אוראלי בגבר זוהו מבין למעלה משש מאות המנורות שנחקרו​. לעומת זאת, מין בין גברים - טאבו גדול יותר בעולם הרומי - כן מופיע באופן חריג לפחות על מנורה אחת: על מנורה מפרגמון (טורקיה) מהמאה ה-1 לספירה מתוארים שני גברים מקיימים יחסים, ממצא יחידי במינו​. בנוסף נמצאו שתי מנורות (מסוף התקופה, מהמאה ה-4 מקפריסין) המציגות שלישייה - אישה אחת ושני גברים יחד​. מקרים יוצאי דופן אלו רק מחדדים את העובדה שרוב רובם של הדימויים התמקדו במיניות "נורמטיבית" כפי שהוגדרה אז - גבר עם אישה, בתנוחות שונות.

התנוחות אכן מגוונות, אך לא אינסופיות. מחקרים מראים שלמעשה קיימת סטנדרטיזציה מפתיעה בדגמים - האמנים והרוקעים בתבניות השתמשו בסכמה מוגבלת של תנוחות אשר חזרו על עצמן, עם שינויים קלים במחוות או במבטי הדמויות​. אחת התנוחות הנפוצות ביותר, כמצופה אולי, היא החדירה מאחור - מה שקרוי כיום "דוגי סטייל" - האישה מתוארת בדרך כלל כפופה על ארבע או כורעת על מצע (לעיתים מיטה), והגבר חודר אליה מאחור. תנוחת החדירה מאחור מופיעה בעשרות וריאציות קטנות - למשל, האישה עשויה להביט קדימה, או להפנות את ראשה לאחור אל בן זוגה; לעיתים היא על ברכיה, ולעיתים שוכבת על צידה. בחלק מהדגמים הזוג עומד, ובחלק ישנו רקע של מיטה עם מצעים מקופלים​. וריאציה מעניינת אחת מכונה "סימפלגמה עם ילד" - בה מתוארת לצד בני הזוג דמות קטנה של ילד. ייתכן שזהו ארוס (אל האהבה), סמלי לאווירת שובבות, וייתכן שזהו ממש ילד אנושי הנוכח בסצנה כסוג של קריצה אמנותית למציאות משפחתית או אולי סמל פוריות. משמעות הימצאותו נתונה לפרשנויות שונות.

מוטיב תנוחת החדירה מאחור היה נפוץ ביותר - נמצא כי הוא מופיע על למעלה משליש מכלל המנורות שנבחנו, והיה אהוד הן במערב והן במזרח​. תנוחה שכיחה נוספת היא האישה הרוכבת על הגבר - מה שמכונה לעיתים "רוכבת קדימה" (האישה למעלה ופניה אל הגבר) או "רוכבת הפוך" (האישה למעלה אך בגבה אל הגבר). תנוחה זו, שבה האישה אקטיבית יותר, אכן מתועדת על המנורות, אם כי בפחות שכיחות מהחדירה מאחור. מסתבר שתנוחת ה"רכיבה" הייתה פופולרית במיוחד במאה ה-1 לספירה, אך הפכה נדירה יותר במאה ה-2 (אולי שינוי באופנה או בטעם הקהל)​​. תנוחה שלישית שנראה שחזרה על עצמה היא האישה השוכבת והגבר מעליה - חזיתית (מה שאנו עשויים לכנות "מיסיונרית"). באופן מעניין, דגמים של "גבר מעל אישה שוכבת" הופיעו רק עם דמויות אנושיות "נורמליות" (אידיאליות), ולא למשל עם דמויות גמדיות או אחרות​. למעשה, החוקרת סאניה ווצ׳טיץ׳ (Sanja Vučetić) מצביעה על כך שבכלל התקיימו "חוקי יצירה" ברורים: שילובים מסוימים של דמויות ותנוחות תמיד הופיעו יחד, ואילו אחרות לא שולבו. כך למשל, דמויות גמדיות מופיעות רק בתנוחות מסוימות, ולעולם לא בתנוחה בה הגבר מעל אישה חזיתית​. חוקיות זו מעידה שהמנורות לא סתם שעתקו באקראי סיטואציות מיניות, אלא פעלו בתוך מוסכמות של "שפה חזותית" שהייתה מובנת לצופים - כל תנוחה ושילוב דמויות נשאו מטען סמלי או חברתי מסוים, והמייצרים ידעו אילו צירופים "עובדים" ואילו חוצים גבול.

בנוסף לבני אדם בגודל רגיל, מתגלות על המנורות גם דמויות חריגות יותר, בולט במיוחד המוטיב הקומי של גמדים - נשים וגברים ננסים - המקיימים יחסי מין. הדמויות הגמדיות מתאפיינות בראש גדול, רגליים קצרות, ולעיתים האישה הגמדה בעלת ישבן בולט ושדיים נפולים - עיוות מכוון כדי ליצור אפקט גרוטסקי והומוריסטי​. מקורות ההשראה לסצנות הגמדים מגיעים ככל הנראה ממסורת אמנותית אלכסנדרונית-מצרית, בתקופה ההלניסטית והרומית המוקדמת היו נפוצים תיאורים של גמדים במצבים מגוחכים (למשל בסצנות הנילוס, בהן גמדים נלחמים בהיפופוטמים או משתובבים ליד מים)​. הרומאים אימצו מוטיבים אלה לתוך אמנותם, וכך גם הגמדים הגיעו לעיטורי המנורות. דוגמה ידועה היא גמד וגמדה מקיימים יחסים בתנוחת חדירה מאחור, או הגמדה הרוכבת על הגמד - אלו תנוחות הרווחות בסצנות הגמדיות​. בחלק מן המנורות הופיע שילוב פרוע עוד יותר: גמדה המקיימת יחסים עם בעל חיים, למשל תנין​. סצנה כזו ודומותיה ודאי נועדו כפרודיה - ייצוג קומי מוקצן של תשוקה, אולי כדרך לגחך על היצר המיני עצמו. מנורות עם גמדים ודמויות קריקטוריות אחרות היו נפוצות במיוחד במאה ה-1 וה-2 לספירה, ובעיקר בתפוצה מערבית. במחקר נמצא שבפרובינקיות הלטיניות כמעט מחצית מהמנורות המיניות כוללות דמויות גמדיות, בעוד שבמזרח היווני שיעורן נמוך בהרבה​. ביוון עצמה, באתונה וקורינתוס, המנורות הגמדיות כמעט ואינן מופיעות - ייתכן שהקהל היווני ראה בכך וולגריות שאינה תואמת את טעמו, או שהנושא פשוט לא היה חלק מהמסורת המקומית (פרט לכמה מופעים נדירים שיובאו ע״י זרים)​. כך או אחרת, עד סוף המאה ה-2 לספירה נעלמות לחלוטין סצנות הגמדים מהתבליטים - ייתכן שבעקבות שינוי באופנות האמנותיות, או בשל תמורות תרבותיות עמוקות יותר.

בנוסף לגמדים, מוטיב הבסטיאליות - יחסי מין בין אדם לחיה - זוכה לכמה מופעים חריגים אך מרתקים. אמנם אין אלו תיאורים מיתולוגיים של זאוס המחופש לשור או ברבור (כמו לדה והברבור, למשל), אלא סצנות ישירות הרבה יותר, על מספר קטן של מנורות (כ־6% בלבד מהממצאים) מתוארים אקטים מיניים בין אדם וחיה​. המקרים המזוהים כוללים אישה וסוס, גבר וחמור, וכאמור גם אישה גמדה ותנין​. למשל, באתונה נמצאו מנורות עם תיאור גרפי של גבר המקיים יחסים עם אתון - סצנה המזכירה לנו את הסיפור מ"חמור הזהב" של אפוליוס, שבו אשה אמידה ניסתה להזדווג עם גבר שהפך לחמור. גם אישה עם סוס מופיעה כדימוי על מנורה (אולי הד לאגדה על פסיפאה והשור שהוא גלגול אחר של זאוס, אך כאן ללא מסגרת מיתולוגית)​. סצנות קיצוניות אלה, כפי שניתן לשער, היו נדירות - אך מעניין לציין שהן מופיעות יותר באתרים מזרחיים (יוון ואסיה הקטנה) ופחות במערב. במערב, רוב תמונות ה"אדם-חיה" על מנורות הן דווקא אותן סצנות של גמדה עם תנין, הנחשבות לחלק מהמוטיב הנילוטי (Nilotic) הקומי. ייתכן שבתרבות היוונית-מזרחית שרדה פתיחות לתיאורים איזוטריים או נסיוניים יותר במסגרת חידושי המאה ה-3, בעוד שבמערב השמרני יותר (ובצל התחזקות הנצרות) כבר לא היה לזה מקום.

לסיכום חלק זה, מנורות השמן הרומיות נשאו על גביהן שלל תמונות מיניות: מזוגות אוהבים "אידיאליים" על מיטות מפוארות, דרך גמדים מגוחכים, ועד הרפתקאות מוזרות של אדם וחיה. המוטיבים חוזרים על עצמם במידה רבה - נראה שהיה "קטלוג" של תנוחות ודמויות שקיבל לגיטימציה, ובתוכו שינויים וגרסאות מקומיות. כך הושג איזון בין סטנדרטיזציה (דימויים שחזרו שוב ושוב בדומה לאיקונים דתיים) לבין גיוון (וריאציות קטנות וחדשנות שהוסיפה עניין)​. ברומא עצמה ודאי הכירו רבים את הדגמים הנפוצים, ואולי אף היו להם שמות - יש הסבורים כי מקור ההשראה לדגמים היה ספר איורים ארוטי מאלכסנדריה (כמו הפפירוס הארוטי מטורינו) שתיאר תנוחות שונות, מעין "מדריך קמא-סוטרה" עתיק. לפי סברה זו, אמני המנורות פשוט העתיקו מתוכו את התנוחות לשם גירוי ותענוג​. אף שלא נמצאו עדויות ישירות לקיומו של מדריך כזה, העובדה שהתנוחות קבועות יחסית ושכמה מהן תוארו גם באמנות אחרת (כמו בכלי חרס דקורטיביים ובציורי קיר) מחזקת את ההבנה שהייתה מסורת חזותית מוכרת של תיאורי אהבה. וכאן עולה השאלה המסקרנת: מה הייתה משמעותן ותכליתן של סצנות המין הללו עבור הרומאים? האם נועדו להעיר תשוקה אצל הצופה? להצחיק אותו? להלל את הפריון? או אולי לשדר מסר של סטטוס וכוח?

שלושה וריאנטים סטנדרטיים של תנוחת חדירה מאחור בדימויים אידאליים של דמויות אנושיות: אישה המביטה קדימה; אישה המביטה מטה; אישה המביטה לאחור / (Kantonsarchäologie Aargau, CH-5200 Brugg. Inv. nos. 41.276; 3431; 3432. S. Vucetic.)

פירוש ופונקציות של דימויי המין

בראש ובראשונה, ברור שסצנות המין על המנורות סיפקו תענוג חזותי לבעליהן. בעולם הרומי לא רווחה תחושת אשמה או בושה כלפי תיאורים מיניים כפי שקיימת בתרבות המערב המודרנית; הרומאים ראו במין דבר טבעי ומתת האלים, ובראשם האלה ונוס​. לפיכך, רבים בחרו מרצונם במנורה מעוטרת בסצנת אהבים, אולי כי מצאה חן בעיניהם אסתטית, הצחיקה אותם, או ריגשה אותם באופן שובב. בממצא הארכאולוגי מפומפיי, למשל, התגלו שפע של חפצים ביתיים עם עיטורים מיניים - מציורי קיר של נערים ונערות במשתה ועד פסלוני פריאפוס עם איבר מין ענק - דבר המצביע על כך שהיחס הרומי למיניות היה פתוח ונטול המתח המוסרי המאפיין תקופות מאוחרות יותר​. לקוחות שרכשו מנורות שמן יכלו לבחור מגוון עיטורים, דגמים נפוצים כללו גם דמויות אלים, סצנות ציד, זירות גלדיאטורים, עיטורים גיאומטריים ועוד. אך עושה רושם שחלק ניכר מהציבור דווקא העדיף את המנורות ה"פיקנטיות" - “רבות מהן נמצאו בהקשרים ארכאולוגיים פשוטים וצנועים, מה שמרמז שגם בני המעמדות הנמוכים יותר נהנו מהן ולא ראו בכך דבר תועבה”​. במילים אחרות, הדימויים הארוטיים נתפסו כמקור הנאה ופליאה - לא כחטא או פורנוגרפיה בסתר, אלא כעוד מרכיב של תרבות הפנאי הרומית.

עם זאת, אין להסיק שכל תמונה מינית נועדה בהכרח לעורר את הצופה מינית. חלק מהתמונות הן בבירור קומיות והיתוליות. דמויות הגמדים, למשל, נועדו מן הסתם להצחיק - גופים מעוותים במעשה מיני משמשים כפרודיה שמטרתה לגרום לקריצה או צחוק שובב. גם הדימויים של מין עם בעלי חיים או רמיזות ויזואליות (כמו חור הפתיל שנמצא מתחת למיטה כך שנראה שהזוג "עולה באש" כאשר הנר דולק​) היו בבירור בגדר בדיחה ויזואלית עבור הצופה חד העין. למעשה, באמנות הרומית היו הרבה משחקי מילים ותמונות כפולות משמעות, ובכמה מכלי החרס שנמצאו בעמק הרון בצרפת אפילו שובצו כיתובים גסים ליד תמונות אקרובטיות של מין - מן “סטנד-אפ” גרפי על גבי גביעי יין, כנראה לכבוד חגים כמו הסאטורנליה​. אותם גביעים (vasa erotica) מתוארכים למאה ה-2 לספירה - תקופה שבה במערב הנוצרי המתפתח דימויי המין נסוגו למחתרת ההומור והפרודיה. במקרים אלו התפקוד הוא כמעט קרנבלי - צחוק משחרר על חשבון המוסכמות, מתנה משעשעת בחגיגות, או מזכרת עסיסית מפסטיבל​.

בנוסף להנאה ולצחוק, יש המעלים את האפשרות שהתמונות שירתו גם תפקידים של פוריות ופולחן. בתרבות הרומית, סמלים מיניים - במיוחד הפאלוס הזכרי - נתפסו כבעלי כוח מאגי להדוף עין הרע ולהביא מזל טוב​. פאלוס בלט במיוחד כסמל להגנת הבית והגנת פוריות, בבתים רבים הציבו פסלון של האל פריאפוס עם איברו הזקור בכניסה, ובגנים צוירו או פוסלו פאלוסים כדי להבטיח שפע וצמיחה​. מעניין לציין שבאחדות מן המנורות המיניות מוצאים גם מוטיבים פאליים ישירים (למשל, גניטלים זכריים מודגשים) שיכולים לרמז על אותה פונקציה אפוטרופאית. ייתכן שהצבת מנורה כזו בבית לא רק סיפקה אור ובידור, אלא גם שימשה כקמע להגנה - האקט המיני הבוטה המוצג עליה "מרחיק את השדים" באמצעות הגסות, בדיוק כפי שפעמוני רוח עם פעמוני פאלוס (tintinnabula) נתלו במבואות הבתים​. כמו כן, אפשר שתמונות מין נתפסו כברכה של פריון - בדומה לתבליטי זוגות מקיימים יחסים באתרים חקלאיים המבקשים שפע. כך או כך, קשה לכמת או להוכיח תפקידים מאגיים-דתיים למנורות הללו, אך בהקשר רומי רחב אין לשלול שגם היבטים כאלה היו חלק מהמשמעות עבור חלק מהאנשים.

עוד ממד חשוב הוא ממד הכוח והשליטה התרבותית. חפצים יומיומיים נושאי דימויים - ובהם גם המנורות - שימשו לא פעם להעברת מסרים תרבותיים וערכים של החברה השלטת. כאשר תושב פרובינקיה רחוקה אימץ לחייו מנורה עם תמונת מין "רומית", הוא למעשה אימץ חלק מהתרבות החזותית הרומית ואורח חייה. בחפץ קטן אחד השתלבו ערכים של נהנתנות, פתיחות וקוסמופוליטיות שהאימפריה אהבה להתהדר בהם. לחיילים הרומים בגבול, מנורה כזו אולי הייתה תזכורת מבדחת לבית ולערי הבירה עם שעשועיהן. לאזרח מקומי, היא סימלה הצטרפות לעולם התרבותי הרחב שבשליטת רומא. מעניין לציין דוגמה ייחודית מבסיס הלגיון בווינדוניסה (שווייץ), שם התגלתה מנורה שבה האישה בסצנת המין אוחזת מגן ופגיון בעוד היא רוכבת על הגבר - דימוי לא שגרתי, שעשוי להתפרש כפרודיה על חיילים (אישה "חמושה" השולטת בגבר) ואולי שיקף חשש או הומור עצמי בקרב הלגיונרים ביחס למעמדם​. תמונה כזו ודאי הצחיקה את הצופים החיילים והיוותה שיח חברתי - כך האמנות הזעירה הזו גם "דיברה" אל קהל מסוים בשפה סמלית. במובן זה, המנורות שימשו כסוכני תרבות: הן הפיצו דימויים שהתגלגלו בין מחוזות, אפשרו שיח על מיניות, על כוח (מי "למעלה" ומי "למטה"), ואף על זהות - כפי שנראה בהמשך בחלוקה בין מזרח למערב.

שמאל: מנורה עם דימוי סטנדרטי של אישה הרוכבת על גבר שרוע; ימין: מנורה עם וריאציה מקומית שבה האישה אוחזת במגן ובפגיון. המאה ה-1 לספירה / (Courtesy C. Raddato.)

הקשרי השימוש והמעמד החברתי

אחד ההיבטים המרתקים בנוגע למנורות עם ציורי המין הוא שהן אינן מוגבלות למעמד חברתי אחד. בתחילה אולי היינו משערים שמדובר בתופעה של בתי בושת או חבורות הוללים - אך בפועל, מנורות אלו התגלו בשלל מקומות. החפץ כשלעצמו - מנורת שמן מחרס - היה זול ונגיש לכל כיס, וכפי שציינו, יוצר בהמונים. ארכיאולוגים מצאו אותן בבתים פרטיים (גם בבתים מפוארים כמו אלה שבפומפיי וגם בתאי מגורים פשוטים), באכסדרות ובמרחצאות, בקסרקטינים צבאיים, בטברנות, ואפילו בקברים. לדוגמה, בבית הבושת המפורסם בפומפיי, על אף שעיטורי הקירות הם אירוטיים, נמצאו גם מנורות שמן בחדרים - וקל לדמיין כיצד אור המנורה האירוטית תרם לאווירה עבור הלקוח והזונה כאחד. לעומת זאת, בהרבה בתים מכובדים שימשו מנורות כאלה להאיר חדר שינה זוגי - אולי כקישוט שובב לחדר הפרטי של בני הזוג. בכמה קברים - למשל בקבריהם של משוחררים עשירים בקרתגו - הונחו מנורות עם דימויי מין כמתנת פרידה​, אולי כדי לשעשע את המת בעולם הבא או לסמל פוריות והתחדשות מעבר למוות. העובדה שמוצאים פריטים כאלה בקברים של אנשי מעמד בינוני-גבוה (כמו אותם משוחררים שהיו בעלי משרות ציבוריות) מלמדת שלא הייתה בושה בקישור בין חפץ אירוטי לאדם מכובד​. גם בחפירות טריר (גרמניה) התגלו מנורות עם ציורי מין בתוך מכלולי קבורה עשירים, לצד נרות זכוכית וכלי כסף - כאילו רצו להעניק למת סט מלא של תענוגות והדר לחיים שלאחר המוות​.

בקונטקסט הצבאי יש עניין מיוחד. מחנות הלגיון הרומי היו מקבץ גדול של רווקים צעירים רחוק מהבית, ואפשר לשער שחפצים אירוטיים היו מבוקשים אצלם לשם בידור וגירוי. ואכן, בוינדוניסה (שבה חנה הלגיון ה־21) נמצאו מנורות רבות עם סצנות מין מהמאה ה-1 לספירה, ממש בתקופה שהבסיס שקק פעילות. שם רואים שהתפוצה עולה ויורדת בהתאם לנוכחות החיילים, כשהלגיון הועבר מהמקום, פחת מאד השימוש במנורות (המקומיים עצמם כנראה לא אימצו את מנהג התאורה הרומי ברצון, שכן עבורם מדורה מרכזית או נר שעווה פשוט מילאו את הצורך​. עבור החייל, המנורה האירוטית סיפקה אולי תזכורת לבית (אם בא מרומא שם ראה כאלה) וגם הנעימה את זמנו בבדיחות הדעת. אפשר גם שתמונות כמו האישה עם המגן והפגיון שימשו לפרוק מתחים - צחוק על חשבון היפוך תפקידים, בתקופה שבה חיילים רבים חשו אולי מסורסים חברתית תחת מרות הפיקוד (הם גברים לוחמים, אך כפופים למרות מוחלטת)​. כך או אחרת, ברור שהן החיילים והן האזרחים הרגילים צרכו מנורות אלו. אפילו בקרב האליטות הגבוהות ביותר לא היתה מניעה להיחשף לאמנות ארוטית, קיסרים כמו טיבריוס וקלאודיוס החזיקו אוספי אמנות ארוטית, ומשוררים ואמנים רומיים דנו בגלוי בתנוחות ותשוקות. ייתכן שבסלון ביתו של סנטור מכובד בערב משתה, דווקא מנורה ארוטית או גביע עם דמות לוהטת היו שוברים את הקרח ומעלים חיוך - בדומה לדרך שבה בדיחה גסה או תמונה שובבה עשויות להשתלב גם היום במסיבה פרטית.

מן הצד השני, היו גם אתרים ותת-תרבויות שבהם נמנעו מכך. למשל, כפי שצוין, באתונה הקלאסית של המאה ה-1 לספירה, יצרני המנורות המקומיים דבקו בתחילה בסגנון שמרני-הלניסטי ולא אמצו מיד את הדגמים הרומיים הנועזים. יש הטוענים שזה נבע מ"התנגדות תרבותית" - היוונים הגאים, תחת שלטון רומי, אולי סלדו מלחקות באופן עיוור את תרבות הכובש, במיוחד בדברים שנראו להם וולגריים​. רק כעבור דור או שניים, משנתבססה יותר הזהות הרומאית-יוונית (בתקופת ה"סופיסטיקה השנייה" במאה ה־2), החלו האתונאים לייצר בעצמם מנורות בסגנון איטלקי עם עיטורים אירוטיים - ואף פיתחו סגנון מקומי משלהם במאה ה-3​. הדבר מלמד שזהות לאומית ותרבותית שיחקה תפקיד: אימוץ או אי-אימוץ של אמנות המנורות היתה גם הצהרה - "אנחנו חלק מהעולם הרומי" או "אנו שומרים על ייחודנו". באתונה של המאה ה-3, שידעה פריחה מחודשת של גאווה הלנית, החלו להופיע על מנורות מוטיבים מיניים חדשים ואפילו "פאן-הלניים". למשל, דמויות מזוקנות (אולי פילוסופים או סטירים זקנים) בסצנות אהבים, או זוגות מתחת לאפיריון - דימויים שנפוצו בין אתרים יווניים ותואמים את הרוח התרבותית שייחסה חשיבות לעבר היווני המפואר​. במקביל, במערב באותה עת, האמנות האירוטית כבר נעשתה עניין מחתרתי יותר כאמור, ומרבית המנורות שם היו עתיקות או במגמת העלמות.

שמאל: מנורה מהאימפריה הרומית המוקדמת עם ייצוג סטנדרטי של סימפלגמה בעמדה אחורית; ימין: מנורה מהתקופה הרומית המאוחרת עם סימפלגמה הכוללת ילד / (Kantonsarchäologie Aargau, CH-5200 Brugg. Inv. no. 3431; Deutsches Archäologisches Institut Athen KER 23.923/ Ker RL 1972d. ©Hellenic Ministry of Culture and Sports/Hellenic Organization of Cultural Resources Development [H.O.C.RE.D.]. S. Vucetic.)

מיניות, אמנות וחיי היום-יום ברומא

סיפורן של מנורות המין הרומיות הוא פרק בתוך תמונה רחבה בהרבה של מיניות באמנות הרומית. ברומא ובערי הפרובינקיות שגשגה אמנות אירוטית גלויה במגוון מדיומים: פסיפסים רצפתיים הציגו דמויות של ונוס והמאהב מרס בעירום מלא, ציורי קיר בבתים - אפילו בחדרי אוכל - תיארו סצנות מיתולוגיות חושניות (דוגמת לדה והברבור, או זאוס בדמות גשם זהב אצל דנאה), גביעים וכלי זכוכית נושאי תבליטים ארוטיים הוענקו כמתנות, ותכשיטים רבים נשאו סמלי אהבה ותשוקה. בפומפיי, שכונתה לפעמים "העיר הארוטית", התגלו כל כך הרבה פריטים מיניים עד שבמאה ה-19 הוחלט לאסוף אותם לחדר סגור במוזיאון נאפולי - "הקבינט הסודי" המפורסם - מחשש לפגיעה במוסר הציבורי​. צעדי צנזורה אלה של התקופה הוויקטוריאנית (כפי שציינה החוקרת מרי בירד) השפיעו אפילו על האופן בו נחקר הנושא מדעית - דורות שלמים של חוקרים התעלמו או המעיטו בערך הממצאים האירוטיים עקב אי נעימות או הנחה שהם "פורנוגרפיה" חסרת ערך​. רק בשנים האחרונות החל המבט המחקרי להשתחרר ולהבין שאי אפשר לצנזר את העבר - יש לבחון את המיניות כחלק בלתי נפרד מהתרבות הרומית. בהקשר זה, מנורות השמן הן אוצר בלום, הן מספרות לנו על טעמם של אנשים רגילים, לאו דווקא על יצירות פאר לאליטה. דרך הפופולריות של המנורות הללו, אנו מבינים שמיניות הייתה משולבת בחיי היומיום לא רק כסוד מלוכלך אלא גם כבדיחה, כקישוט, כמשאלה וכשיקוף של ערכים.

יתרה מזאת, המנורות מדגישות את המורכבות של מיניות בחברה הרומית. רומא הייתה חברה פטריארכלית שבה לגברים חופשיים (במיוחד בעלי מעמד) היה חופש מיני רב, בעוד שנשים נשואות היו כפופות לנורמות צניעות - אך במקביל, אותה חברה גם העריצה את ונוס, עיטרה מרחצאות בפסלי עירום, וחגגה פסטיבלים של הוללות. הסתירה הזו ניכרת גם באמנות: אותם דימויים יכלו להיקרא כמעודדי תשוקה, אך גם כנשק סאטירי או כסמל מבזה. דוגמת האישה עם הפגיון שולטת על הגבר רומזת בהיתול על "פחד מסירוס" - נושא עומק בפסיכולוגיה הרומית הגברית​. מאידך, תמונות של נשים במנח האקטיבי (רוכבות על הגבר) מציגות פנטזיה של היפוך תפקידים, אולי משוחררת מהמציאות. והדמויות הגמדיות? הן אפשרו לצופה להרגיש עליון (״אינני ננס, אני גבוה ואידיאלי כמו האלה והאל״) ובד בבד לצחוק על שטף היצר המיני שמגוחך בכל גוף. הבנה זו מלמדת אותנו שהאמנות האירוטית הרומית שימשה כמרחב לביטוי בטוח של דחפים, חששות ושעשועים, בעולם שאמנם קיבל מין באופן גלוי, אך עדיין תחם אותו בקודים חברתיים.

משמאל לימין: סימפלגמה עם גבר זקן (Agora L 2264); סימפלגמה עם מעמד מנורה (Corinth L 803 (1198)); סימפלגמה עם ילד (Ker RL 1972d/KER 23.923); סימפלגמה תחת חופה (Agora L 3880); סימפלגמה של אדם עם חמור (RL 1990a/KER 23.948). (רשות העתיקות של עיר אתונה, האגורה העתיקה, ASCSA וחפירות האגורה והקראמיקוס, DAI: © משרד התרבות והספורט היווני/הארגון היווני לפיתוח משאבים תרבותיים [H.O.C.RE.D.]. ס. וצ'טיץ').

לחשוף את הסוד שבצל

מחקר אמנות המין הרומית - ובתוכה מנורות השמן - ניצב בפני מספר אתגרים ייחודיים. ראשית, כפי שהוזכר, דעות קדומות מודרניות השפיעו על התיעוד והפרסום של הממצאים. במהלך המאות ה-18 וה-19, עת התגלו רבות מהמנורות באתרים כמו פומפיי, הן נחשבו "גסות" והושמו לעיתים בארונות סגורים. רק "בעלי מוסר איתן" הורשו לראות אותן, ורבות לא פורסמו כלל​. הסתרת יצירות אלו והפיכתן לפורנוגרפיה גרמו לכך שחלקן נותקו מהקשרן - מוזיאונים הציגו אותן בנפרד, בלי מידע על איפה נמצאו, ובכך אבד ידע על ההקשרים החברתיים של השימוש בהן​. אפילו כיום, הצגתן לקהל מלווה לעיתים בחשש, במוזיאון בנאפולי נדרש אישור מיוחד לקטינים להיכנס לחדר האוצרות האירוטיים​. למרבה המזל, הגישה המחקרית משתנה, וכעת ניתן לדון באובייקטים הללו בגלוי ככלי להבנת החברה הרומית, ללא שיפוט מוסרי מודרני.

שנית, אתגר פרשני. כאשר אנו צופים כיום במנורה נושאת סצנת מין, קל להשליך עליה את מושגי ה"פורנוגרפיה" של ימינו - כלומר, להניח שנועדה לגרות מינית ותו לא. אך כפי שראינו, לא כל דימוי עתיק שהיה בוטה נועד בהכרח לאותה מטרה. החוקרת סאניה ווצ׳טיץ׳ מציעה למשל לכנות את התמונות הללו "תמונות מיניות" ולא "אירוטיות", על מנת לא להניח שהיו תמיד אובייקט לעוררות מינית​. ייתכן שמנורה מסוימת הייתה בבדיחות הדעת, אחרת כמזל טוב, אחרת ליום נישואים - וההקשר עושה הבדל גדול. אך למרבה הצער, ההקשר הארכאולוגי של רבות מהמנורות אבד. חלק ניכר התגלה במילויי אשפה או בסחר עתיקות ללא תיעוד קפדני​. לכן, לחוקרים קשה לעיתים לנתח בוודאות מי השתמש במנורה וכיצד. המקרה האידיאלי הוא מציאתה בתוך בית או קבר מוגדר היטב - אז אפשר להסיק דברים על בעליה. אך לא תמיד מתמזל המזל כך.

אתגר נוסף הוא מצב השימור. מנורות חרס הן אמנם עמידות, אך לעיתים התבליט שעליהן שחוק או חלקי, ופענוח הסצנה דורש השוואה לתבניות מוכרות אחרות. יתרה מזו, קטלוג סצנות המין מצריך הגדרות, האם לספור וריאציות קטנות כשונות או כזהות? (למשל, אישה מביטה לאחור או לפנים - האם אלו "שתי תמונות" או אותה תנוחה בווריאציה?). החוקרים פתרו זאת באמצעות קטלוג לפי סוגי תנוחות ודמויות​, אך תמיד תיתכן אי-ודאות. גם זיהוי בעלי החיים או חפצים המופיעים לצד בני הזוג יכול להיות טריקי - האם זה שרפרף פשוט, או אולי אטריבוט פולחני? במקרים מסוימים מופיעות כתובות או אותיות לצד הסצנה, ואלה עשויות לשפוך אור - למשל, חלק מכלי החרס בעמק הרון נושאים את המילה הלטינית LVDI (משחקים) ליד סצנות מין אקרובטי, כרמז לחגיגות סאטורנליה. אך המנורות ברובן אינן נושאות כתובת, כך שהפרשנות נסמכת על תמונה בלבד.

לבסוף, יש לזכור שמה שאנו מוצאים הוא רק מדגם חלקי מכל מה שהיה. ייתכן שהיו מנורות עם סצנות אפילו נועזות יותר שלא שרדו או לא זוהו. כמו כן, ישנה הטיה לכיוון מה שנשמר בחומר, ייתכן שבטקסטים או בעל-פה היו סיפורים והקשרים שאיננו מכירים. למשל, הסברה על "ספר התנוחות האלכסנדרוני" שהתגלגלה במחקר (אף שאין הוכחה לקיומו) מעידה כמה מעט אנו יודעים על מקורות ההשראה​. מגבלות המחקר מאלצות אפוא את ההיסטוריון והארכאולוג לשמור על זהירות, לנוע בין ראיות מוצקות (כמו אחוזי ממצאים, הקשרים כרונולוגיים וגיאוגרפיים) לבין השערות זהירות לגבי תפקידי החפץ. בדיוק איזון כזה מנסה מחקרה של ווצ׳טיץ׳ ליצור - באמצעות שיטות כמותיות חדשות היא הראתה שהייתה שונות בתפוצה בין אזורים ותקופות, ובכך הפריכה את ההנחה הישנה שהאמנות האירוטית הרומית הייתה מונוליתית וקבועה​.

מנורת שמן רומית עתיקה עם מוטיב מיני, מהמאה ה-2 עד ה-3 לספירה. מתוך אוספי מוזיאון האמנויות הדקורטיביות בפראג.

בין אור, צל ותשוקה – מה מספרות לנו מנורות המין?

מנורות השמן הרומיות המעוטרות בסצנות מין מספקות לנו הצצה מרתקת לחיי היומיום באימפריה הרומית, וליחסם של הרומאים אל המיניות, האמנות והתרבות. בחפץ קטן ששימש להאיר את החשיכה, הצליחו הרומאים לשלב חוש אסתטי, הומור, ארוטיקה ואף סמליות תרבותית. מנורות אלו נדדו עם הלגיונרים והסוחרים מקצה אחד של הים התיכון למשנהו, ונצרכו על ידי אנשים מכל שדרות החברה - מעבדים משוחררים ועד לאצילים - מה שמדגיש עד כמה המיניות הייתה חלק אינטגרלי ונוכח בחיי החברה הרומית. הדימויים שעליהן - זוגות בתנוחות אהבה שונות, גמדים משעשעים ובעלי-חיים מפתיעים - משקפים עולם שבו התשוקה הייתה גם שעשוע, שבו הצחוק והארוס צעדו יד ביד, ושבו אמנות "גבוהה" ו"נמוכה" התמזגו לכדי ביטוי ייחודי. תפוצתן הגאוגרפית מלמדת על אחדות ופלורליזם גם יחד: מצד אחד, איקונוגרפיה דומה מופיעה מרומא ועד קפריסין, דבר המראה על תרבות חומרית משותפת; מצד שני, הבדלים דקים - כמו ההבדל בין העדפות המערב והמזרח, או הופעת דגמים מקומיים יחודיים - מזכירים שהאימפריה הייתה פסיפס של זהויות מקומיות בתוך המסגרת הרומית.

חקירת מנורות המין מפומפיי ועד פרגמון גם מבהירה לנו כי עלינו כצופים מודרניים להתגבר על פערי התרבות. מה שנתפס בעינינו כ"גס" או "פורנוגרפי" הייתה עבורם אולי מחווה תמימה לאל האהבה, או מתנת הומור לחבר. מיניות ואירוטיקה בעת העתיקה לא היו מודחקות לגלויות אסורות, אלא לעיתים קרובות בחזית הבמה הציבורית והפרטית כאחד​. מנורות שמן עם דימויים אירוטיים הן עדות זוהרת - באור מרצד - לאותה תפיסה שונה. וכמו האור המרצד, גם משמעותן יכולה להשתנות בהתאם לזווית הראייה: מעט תאווה, מעט צחוק, מעט קודש וחול. בכך, הן מאירות לנו לא רק את פינות חדריהם של הרומאים, אלא גם פינות נסתרות בהבנתנו את נפש האדם והחברה בעבר הרחוק.

מקורות:

Sanja Vucetic, “Sexual Art on Roman Lamps: Analysis of Provincial Data", Journal of Roman Archaeology

Johns Hopkins Archaeological Museum, Lamp Fragment with Erotic Scene ("Private Pleasures")​.

Wikipedia, Erotic art in Pompeii and Herculaneum.

Desbat & Savay-Guerraz 2011 ; Ivleva 2020