אלכימיה יהודית באירופה הנוצרית - הסודות שהועברו מגטאות למנזרים
- גור זיו
- לפני 19 שעות
- זמן קריאה 16 דקות
מה קורה כשמיסטיקה יהודית עתיקה פוגשת את עולם האלכימיה הנוצרי? בין סמטאות צפופות לחומות מבודדות, הועבר ידע סודי בדרכים נסתרות. ידע ששילב קבלה, רוחניות וחיפוש אחר אבן החכמים. מה הפך את האלכימיה היהודית לייחודית כל כך? כיצד חכמי הקבלה השפיעו על המדענים והמיסטיקנים הגדולים של אירופה? ומדוע המפגש המרתק הזה נמחק מדפי ההיסטוריה?
אלכימיה - האמנות העתיקה של המרת מתכות וחיפוש אבן החכמים - נתפסת לרוב כחלק מהמורשת הנוצרית והאסלאמית של ימי הביניים. אולם מעבר לחומות הגטו, גם בקרב יהודי אירופה פעלה אלכימיה חבויה. קהילה קטנה של יהודים משכילים התעמקה בסודות החומר והרוח, ולעיתים הבריחה את הידע החוצה, אל מנזרים, חצרות מלוכה וספריות נוצרים. כיצד קרה שידע אלכימי יהודי חלחל אל הממסד הנוצרי למרות המחסומים התרבותיים והדתיים?
יסודות האלכימיה היהודית
אלכימיה יהודית צמחה בהקשר ייחודי של מסורת יהודית, פילוסופיה וקבלה. כבר בספרות היהודית של ימי הביניים אנו מוצאים התייחסויות לאלכימיה: רבנים ופילוסופים התלבטו לגבי הלגיטימיות שלה, וחלקם ראו בה חכמת סתר לצד המדעים. במקורות העבריים כונתה האלכימיה בשם “מלאכה” (מלאכת האלכימאים) או “חכמת הצירוף” (חכמת הַצְרִיפָה). למשל, ר’ בחיי אבן פקודה, בספרו "תורת חובות הלבבות" (1080), הזכיר את אורחות חייהם של האלכימאים כהוכחה לאמונה ותמימות, ודומה שהאמין באפשרות הפיכת מתכות. פרשן המקרא ר’ אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) גם הוא קיבל את אמיתות האלכימיה; בפירושו על חטא העגל הוא רומז לחומר סודי שהופך את הזהב לבלתי-שמיש - ומעיר ש"דבר זה נוסה ואמת”.
לעומתם, הרמב”ם (ר’ משה בן מימון, 1204-1138) נטה לדחות את האלכימיה: הוא הכיר את כתבי "הרמס" (ספרות הרמטית-אלכימית עתיקה) אך הגדירן כשטויות. אף שאין בידינו חיבור אלכימי מקורי בעברית מימי הביניים - כנראה משום שיהודים שעסקו בכך כתבו בערבית או בלטינית, או הסתירו את חיבוריהם - שרדו קטעים בעברית העוסקים באלכימיה. כך, איגרת סתרים על אלכימיה יוחסה בדיעבד לרמב”ם (איגרת הרמב"ם לר’ יוסף בן עקנין), למרות שספק אם הוא אכן חיברה. סימן זה מלמד על היוקרה שיוחסה לדמויות יהודיות כהרמב”ם כמקורות סמכות בתחום הסוד.
הבדלים בין אלכימיה יהודית, נוצרית ואסלאמית
האלכימיה התפתחה במספר תרבויות במקביל. בעולם האסלאם הייתה לאלכימיה מסורת מפוארת ששילבה כימיה ניסויית עם פילוסופיה יוונית - מדענים מוסלמים כג'אבר בן חיאן ואל-ראזי כתבו בשפה הערבית על תהליכי זיקוק ותורת ארבעת היסודות, ורעיונותיהם תורגמו מאוחר יותר ללטינית. האלכימיה הנוצרית שאבה רבות מן הידע הערבי והיווני, אך הוסיפה רובד מיסטי-תאולוגי: אלכימאים נוצרים במאות ה-15–17 ראו בעבודתם משל לטרנספורמציה רוחנית - מות וישועת ישוע, תחיית הנפש וחיבור לשילוש הקדוש.
לעומתם, האלכימאים היהודים פעלו בתוך הקשר תרבותי ייחודי, לעיתים קרובות כחלק ממעגלי המקובלים או בתקופה שבה הקבלה המיסטית עצמה הלכה והתעצבה, ועל כן לעיתים קרובות שילבו בשיח האלכימי שלהם מושגים קבליים (כגון אותיות, שמות קודש וספירות). עם זאת, חשוב להדגיש שלדעת חוקרים מודרניים, הסמלים והיעדים של הקבלה והאלכימיה נבדלים מהותית: המקובלים עסקו בעיקר בתיקון רוחני של הנשמה והעולם (תיקון השכינה), ולא ראו את הפקת הזהב כיעד דתי, בעוד שהאלכימאים (שרובם המכריע אכן נוצרים באירופה) שאפו להיררכיה חומרית ובראשה הזהב הטהור.
גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה, ציין שאלכימאים תמיד העמידו את הזהב כפסגת המתכות, בעוד שבקבלה לכל ספירה אלוהית מקום ותפקיד משלה - ללא יעד חומרי אחד ויחיד. למרות פערים אלו, היו מקרים שבהם קבלה ואלכימיה השיקו: מקובלים אחדים עסקו גם באלכימיה מעשית. לדוגמה, ר' חיים ויטאל מצפת (תלמידו המובהק של האר”י במאה ה-16) התמחה באלכימיה במשך תקופה ואף השאיר אחריו כתב-יד מלא מתכונים אלכימיים. עם זאת, ויטאל עצמו ככל הנראה חזר בו באחרית ימיו מהעיסוק הזה, אולי משום שראה בו הבל לעומת הרוחניות הטהורה של תורת הקבלה. הרי, כדברי שלום, “אין באמת קשר מהותי בין אלכימיה לקבלה” - הדמיון נוצר בדיעבד בעיני מלומדים (נוצרים) שניסו לחבר בין כל תורות הסוד.
מקורות וטקסטים בהשראה יהודית
ספרות הסוד היהודית סיפקה השראה עקיפה לאלכימאים יהודים ונוצרים כאחד. שניים מהספרים העתיקים של הקבלה – "ספר יצירה" ו"ספר הבהיר" - עוסקים בבריאת העולם באמצעות צירופי אותיות ועקרונות מטפיזיים. אלכימאים נוצרים בתקופת הרנסאנס קראו ספרים אלו (בתרגומים ללטינית) בחיפוש אחר קודים נסתרים. כך, ג’ובאני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463) ראה בקבלה היהודית מאגר ידע אלוהי שתומך באמת הנצרות, ואסף כתבי קבלה עבריים לרבות “שערי אורה” של ר’ יוסף ג’יקטיליה. הוא האמין שהאותיות העבריות והספירות מכילות סודות על מבנה החומר והיקום, המקבילים לשאיפת האלכימאים להבנת יסודות הטבע. גם "ספר רזיאל המלאך", גרימואר עברי שמאגד ידע קבלי ומאגי, הפך לחלק מהקורפוס האלכימי הנוצרי: במאה ה-13 הורה המלך אלפונסו העשירי מקסטיליה לתרגמו ללטינית (Liber Razielis), ובכך הכניס לספריות הנוצריות ידע יהודי על קליפות, מלאכים וסגולות - שנראה לאלכימאים כרמזים להשגת אבן החכמים.
דוגמה אחרת היא האגדה על “ספר אברהם היהודי”: האלכימאי הצרפתי ניקולא פלאמל (המאה ה-14) סיפר שמצא ספר מסתורי עמוס סמלים לא מובנים, ונדד לספרד כדי למצוא חכם יהודי שיתרגמו עבורו. לפי הסיפור, היה זה כתב יד עברי של “אברהם היהודי, כהן, לוי, אסטרולוג ופילוסוף”, ופלאמל - לאחר שפענח את סודותיו - הצליח לחולל זהב. אף שהיסטורית סיפור זה מפוקפק, חשיבותו בכך שהוא משקף תפיסה רווחת: ליהודים יש כתבים סודיים קדומים המגלים את רזי האלכימיה, ומי שרוצה לפענחם עליו להידבר עם מלומד יהודי.
במקביל, גם בכתבים יהודיים מופיעים עקבות אלכימיים-קבליים; הספר המסתורי “אש מצרף” (שם המבוסס על פסוק במלאכי ג’, ב’ - "כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף") הוזכר על ידי אלכימאים וקבליסטים רבים. ספר זה, שנכתב כנראה באיטליה במאה ה-17, יוחד לאלכימיה קבלית והכיל שילוב נדיר של הוראות לאלכימאי עם משלים על זיכוך הנשמה. למרבה הסקרנות, איש לא ראה מעולם את המקור העברי של “אש מצרף” - הוא אבד, או שאולי כלל לא התקיים, ורק תרגומים לטינית או ציטוטים מפוזרים שרדו. תעלומה זו מעידה שוב עד כמה הידע האלכימי היהודי נותר לעיתים נסתר וחבוי, כשהוא מוגן מאויבים או אוזניים לא-ראויות.
הגטו והמעבדה
בשלהי ימי הביניים וברנסאנס, חייהם המוגבלים של היהודים בגטאות לא מנעו מהם לעסוק במדע וברפואה - ולעיתים אף באלכימיה. מאחורי סמטאות צרות ושערים נעולים, פרחו מעבדות אלכימיות חשאיות. בסמטאות הגטו של פרנקפורט, למשל, פעלו בראשית העת החדשה כמה יהודים נועזים שהתמחו במטלורגיה ניסיונית; הם ערכו ניסויים בכור היתוך וסירים רותחים בחדרים אחוריים, הרחק מעיני השכנים והכמרים. אותם אלכימאים יהודים רכשו ניסיון בהפקת חומרים (כגון חומצה חנקתית ואמוניה, שנקראו בפיהם “מי מלך” ו"רוח השתן"), ולעיתים לחשו סודות מקצועיים לאוזני פטרונים נוצרים בתמורה להגנה או תמיכה כספית.
יהודי הגטו - שסבלו מהגבלות פרנסה - ראו באלכימיה גם פיתוי כלכלי: תקווה לגילוי שיוביל לעושר ולחסות השליט. כך למשל, החכם בנימין מוספיא, רופא יהודי במאה ה-17, שימש רופא החצר של מלך דנמרק ועסק במקביל באלכימיה. מוספיא אף כתב איגרת בלטינית, “מי זהב” (1640), שבה ניסה להוכיח באמצעות ציטוטי תלמוד ומדרש שהאלכימיה היא אמת ושחז”ל עסקו בה. למרות שהראיות מהמקורות היהודיים היו קלושות, עצם פרסום האיגרת מעיד שיהודים בני התקופה לא חששו להתכתב עם חוגי מלומדים נוצרים על “סודות הזהב”.
גם אברהם אלעזר (Abraham Eleazar), דמות חידתית מהמאה ה-18 שכתב בגרמנית חיבור אלכימי בשם “Das Geheimnis des alten Bundes” (סוד הבריאה העתיקה), הציג עצמו כיהודי חושף ידע נסתר. ספרו משלב סמלי מגן דוד, אותיות עבריות וסמלי כוכבים לצד תיאורים של ניסויי מעבדה, במה שנראה כניסיון להראות שרק שילוב חכמת ישראל עם האמנות האלכימית יוביל לתוצאה האמיתית. ייתכן שאלעזר עצמו לא היה יהודי אלא נסתר תחת מעטה יהודי כדי להאדיר את חיבורו, אך בחירתו במסווה זה מלמדת על ההילה שדבקה בידע המגיע מן הגטו.
חשוב לזכור שהקשר בין יהודים לנוצרים בתחום המדע התקיים לעיתים תכופות בחסות תפקידים מקצועיים מותרים: רופאים ורוקחים יהודים שירתו בחצרות מלכים ואצילים, ובהזדמנות זו יכלו להחליף ידע. הרבה מהידע האלכימי השתלב ברפואה (למשל, חיפוש אחר "אליקסיר החיים" - סם החיים לשיפור הבריאות והארכת ימים). כך, רופא יהודי מומחה בתחום האלכימיה היה לבן-שיח טבעי לבני אצולה ונזירים שחיפשו מרפא פלאי. לדוגמה, יהודי בשם יצחק “ההולנדי” (Isaac Hollandus) ובנו יוהאן יעקב “ההולנדי” - אב ובנו יהודים במאה ה-15 (יש אומרים 17) בארצות השפלה - התפרסמו לאחר מותם כאלכימאים דגולים, ושמם הושווה אפילו לבזיליוס ולנטינוס (Basil Valentine) הידוע. האב היה חותך יהלומים והבן רופא; הם פעלו בבדידות וצברו ידע אלכימי רב, וכתבו חיבורים על סודות ה"ממלכה המינרלית". חיבוריהם, בלטינית, נפוצו במנזרים ובקרב אלכימאים נוצרים, אך מעט ידעו שאלו פרי עטם של יהודים.
גם קהילות יהודי צפון אפריקה תרמו את חלקן: ידוע שיהודי מרוקו עסקו באלכימיה עד העת החדשה, וחלק מידע זה נדד עם נדידת יהודים לאירופה. גרשם שלום אף העיד שבירושלים בראשית המאה ה-20 עוד חי זקן חכם, יוצא מרוקו, שהיה גם מקובל וגם אלכימאי - שארית חיה למסורת ארוכה.
הדרכים הסמויות להעברה
העברת ידע אלכימי בין יהודים לנוצרים התקיימה בערוצים מגוונים - החל משיתוף פעולה חשאי מתוך אינטרס משותף, עבור בתרגומים יזומים, ועד לריגול וכפייה. אחד האמצעים המרכזיים היה תרגום טקסטים: יהודים ששלטו בערבית, עברית ולטינית שימשו כמתווכים בהעברת ספרות מדעית מהמזרח למערב. במאה ה-13, למשל, פעלו בספרד ובפרובנס מתרגמים יהודים ידועי-שם. הם העבירו ללטינית כתבים פילוסופיים, רפואיים וגם אלכימיים. כך, תרגום "ספר רזיאל המלאך" לאלפונסו מלך קסטיליה שהוזכר לעיל, הוא דוגמה בולטת: יהודים בחצר המלך השתתפו בצוותי התרגום שהפכו את החיבור לקבלה מעשית נגישה לנוצרים.
דוגמה נוספת הוא יעקב אנטולי, מלומד יהודי בן המאה ה-13 מפרובנס, שתרגם לעברית כתבים מדעיים ערביים והוזמן לחצר פרידריך השני בנאפולי. ייתכן שבתרגומיו נכללו גם פרקי אלכימיה, שכן פרידריך התעניין מאד באומנויות האלכימיה והקסם. שיתוף פעולה אינטלקטואלי התקיים גם בין יחידים: המלומד הנוצרי המפורסם וינצ’נט מבוביי (Vincent de Beauvais), מחבר האנציקלופדיה "Speculum Maius" ("מראה גדולה"), קיבל שיעורים פרטיים מאלכימאי יהודי בשם יעקבוס אריניקוס (Jacobus Aranicus) בצרפת במאה ה-13. לפי עדויות, וינצ’נט העריך את הבנתו של היהודי בסודות הטבע ושילב חלק מידע זה בחיבוריו.
גם בפירנצה של הרנסאנס נמצאו “חברותות” מוזרות: הנזיר-מלומד מרסיליו פיצ’ינו והפילוסוף ג’ובאני מירנדולה נפגשו עם יהודים מומרים או פרו-יהודים כדי ללמוד על הקבלה והאלכימיה הנסתרת. האיטלקי ג’וליו קמיליו (Giulio Camillo), למשל, ביקש מר' יהודה מוסקאטו מפרארה הדרכה ברזי "שם בן מ”ב" (אחד משמות הקודש הקבליים) מתוך אמונה שיוכל ליישמו בנוסחאות אלכימיות. לצד שיתופי הפעולה, התקיימו גם מעשי ריגול ודלף ידע. שליטים ואצילים, כמהים להשיג יתרון כלכלי ומדעי, לא בחלו בשימוש בסוכנים כדי להשיג כתבי-יד נדירים. ישנן אגדות על מקרים שבהם כתבי סוד עבריים נגנבו מבתי כנסת וספריות גניזה והוברחו למנזרים.
הכפייה הייתה הצד האפל יותר: בתקופות של מתיחות, שליטים עלולים היו ללחוץ על יהודים בעלי ידע לחשוף סודות. רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה במאה ה-16, נודע כפטרון גדול של האלכימאים והמקובלים - הוא אף זימן לחצרו בפראג את ר' יהודה ליווא בן בצלאל (המהר”ל מפראג) לשיחה אישית על “רזי האלכימיה”. הסיפורים מספרים שהקיסר, ששמע על חכמתו ועל אגדת הגולם, שאף לדלות ממנו ידיעות על יצירת חיים וחומר. אמנם המהר”ל לא היה אלכימאי מקצועי אלא מקובל ופילוסוף, אך העובדה שקיסר נוצרי הזמין רב יהודי לדיון בנושאים כאלו היא עדות להעברת ידע והפריה הדדית - ואולי גם לניסיון של בעל שררה להכפיף את בעל הסוד למרותו.
דוגמה טראגית שמסופרת במסורת יהודית מקומית היא סיפורו של שמעי’ה מודינה, דודנו של ר' יהודה אריה ממודנה בוונציה. לפי עדות המיוחסת (אם כי לא מאומתת) לר' יהודה אריה ממודנה, שמעי’ה עסק בסתר בניסויים אלכימיים, ונהרג בפיצוץ מעבדה במהלך ניסוי. יש המשערים שהמעבדה מומנה בידי גורמים נוכריים שחיפשו רווח, וכשחדל לספק תוצאות - הפך ל"יהודי של אלכימיה" שנזנח או סולק. גם בנו של ר' יהודה אריה ממודנה, מרדכי, נמשך לעולם האלכימיה, ולפי השמועה גילה את סוד ייצור הזהב - אך מת צעיר, אולי בשל חשיפה לחומרים רעילים. בין אם מדובר בעובדות או באגדה משפחתית, הסיפור ממחיש את הסיכונים הפיזיים, החברתיים והדתיים של עיסוק יהודי באלכימיה בלב אירופה הנוצרית.
בעוד שבגטאות היהודיים נשמרו מסורות הידע בעל־פה ובכתבי־יד מוסתרים, הרי שבמנזרים הנוצריים של ימי הביניים והרנסאנס נוצרו תנאים שאִפשרו שימור כתבים לטווח הארוך. במנזרים פעלו סקריפטוריומים - חדרי כתיבה והעתקה - שבהם שוכפלו כתבים עתיקים, ולעיתים גם כאלה שמקורם במסורות יהודיות או ערביות. נזירים משכילים למדו עברית וארמית כחלק ממאמץ להבנת כתבי הקודש, אך דרכם נפתחו גם לשדות הקבלה והאזוטריקה היהודית. בספריות כנסייתיות מן התקופה נמצאו כתבי־יד העוסקים באלכימיה, הכוללים לעיתים הערות בשוליים בעברית, אזכורים של שמות קבליים, ולעיתים אף תרשימים המזכירים את עשר הספירות. אף שאין בידינו ראיה חד משמעית לקיומו של כתב־יד בשם "Labyrinthus Solomonis" (“מבוך שלמה”), ידוע כי בספריית המרצ'אנה הצמודה לבזיליקת סן מרקו בוונציה מצויים כתבים אזוטריים רבים בני התקופה, חלקם משלבים בין מיסטיקה נוצרית ורעיונות קבליים. נראה כי גם בקרב הוגים נוצריים התקיים רצון לשלב יסודות מן הקבלה היהודית בהגות האלכימית שגיבשו לעצמם.
גם האלכימאי הגרמני סלומון טריסמוזין (Salomon Trismosin, המאה ה-16) - שבחר לעצמו שם יהודי (“שלמה”) - התרברב כי מקור תורתו בכתבים קבליים שתורגמו לערבית. דמות מפורסמת עוד יותר, פאראצלסוס (1541-1493), רופא אלכימאי שחרג מן הדוגמות האקדמיות, הצהיר כי ידיעת הקבלה הכרחית להבנת האלכימיה. פאראצלסוס אימץ רעיונות קבליים, אם כי באופן שטחי בלבד, וביסס עליהם את תיאוריות הבריאה המלאכותית שלו - למשל, רעיון יצירת ההומונקולוס (אדם זעיר) על ידי אלכימיה, השראה שייתכן ושאב ממעשה הגולם היהודי.
סיפור הגולם, המיוחס למהר"ל מפראג, חלחל אל הדמיון הנוצרי והפך לדימוי רווח של האפשרות לברוא חיים באמצעות שילוב בין סוד כימי לכוחן של אותיות ושמות קדושים. השפעה זו לא נותרה רק בגבולות הסיפור: במאה ה־17, אלכימאים נוצרים האמינו כי הנביא אליהו יופיע לפניהם ויגלה את הסודות האחרונים של החומר והרוח - אמונה השואבת השראה מהמסורת היהודית, שבה אליהו נחשב לגילוי רזי קבלה ולפותר ספקות הלכתיים. במדרשים כמו תנא דבי אליהו, מתואר הנביא כמי שמופיע ברגעי הכרעה רוחנית, והעולם האזוטרי הנוצרי אימץ אותו כשליח לפתרון ספקות אלכימיים. בהתאם לכך, טקסטים אלכימיים נוצרים רבים משופעים ברמזים עבריים, באותיות קבליות ובאזכורים למושגים יהודיים.
לא פעם פתחו אלכימאים את כתביהם בציטוט פסוקי תנ”ך כדי לרמוז על אמיתות חכמתם. במאה ה-16 פירש האלכימאי גרהארד דורן (Gerhard Dorn) את הפסוק “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ” (בראשית א’ ז’) ככולל את כל אמנות האלכימיה, ואילו מיכאל מאייר (Michael Maier), אלכימאי ורופא בחצר הקיסר רודולף השני, פירש את “וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם” (בראשית א’ ב’) כרמז לכספית האלכימית. האלכימאים אף התעמקו בשמות תנ"כיים, וראו בהם רמזים סמליים לידע סודי: כך, השם "מֵי זָהָב" (בראשית ל"ו, ל"ט) פורש כביטוי לידע אלכימי להכנת "מי זהב" - משקה מרפא מבוסס זהב. גם שמה של בתו, "מְהֵיטַבְאֵל", העלה אצלם אסוציאציה למילה היוונית "metabole" (השתנות), מונח מפתח באלכימיה.
דוגמאות אלו ממחישות כיצד מלומדים נוצרים שילבו עברית ודרש מקראי כדי להעניק עומק דתי למעשיהם. חלקם אף סברו שכל גיבורי המקרא - מאדם דרך משה ועד שלמה - החזיקו באמת באבן החכמים והעבירו אותה בסוד לדורותיהם. אמונה זו חיזקה אצלם את הרצון לגשר אל הידע היהודי, שנתפס כמפתח לאלכימיה שקיבלו בני ישראל מפי אלוהים. במנזרים, איפוא, לא התגוררו רק אנשי דת - היו בהם גם אזוטריקנים ומשכילים שקדנים - והללו ראו בקבלה היהודית ובמדע האלכימי שני חלקי פאזל המשלימים זה את זה. הם שימרו עותקים של ספרי קבלה (למשל כתביו של אבולעפיה ורקנאטי) לצד ספרי אלכימיה.
תופעת ה"קבלה הנוצרית" - אימוץ הקבלה לתוך התאולוגיה הנוצרית - שהתפתחה החל מפיקו דלה מירנדולה ויוהנס רויכלין, הרחיבה את הערוץ הלגיטימי לעיסוק בקבלה במנזרים ואוניברסיטאות. רויכלין, הומניסט גרמני, למד עברית מפי יהודים איטלקים והלהיב את בני דורו בספרו "אמנות קבלית" (De Arte Cabbalistica - 1517) לגלות את סודות הקבלה. ספרו כתוב כדיאלוג בין יהודי לנוצרי, ובו מובאות דעות קבליות כחלק מהדיון על סוד השמות.
השפעה יהודית על ספרות אזוטרית נוצרית נעשתה אם כן מוחשית: ספרים נוצריים מסוימים כוללים תרשימי עץ הספירות, שימוש בשם המפורש (יהוה) בנוסחאות טקסיות, ואף אזכורים של המונחים הקבליים “חכמה” ו“בינה” כהיבטים מטאפיזיים של האלוהות והבריאה. כתביו של היינריך קורנליוס אגריפה (1535-1486) - הנחשב לאחת מהדמויות המרכזיות בסיכום ועיצוב תורת הנסתר של הרנסאנס, שילבו אלמנטים קבליים רבים - לעיתים תוך ציטוט ישיר ממקורות יהודיים, ולעיתים תוך פרשנות נוצרית לרעיונות קבליים. אגריפה החשיב את הקבלה כנדבך העליון במגדל המדעים הנסתרים, מעל האלכימיה והאסטרולוגיה, והכריז שהיא נעלה כי נתגלתה ליהודים על ידי אלוהים. הוא עצמו הכיר את הקבלה דרך ספריו של רויכלין, אך גם טען שפגש יהודים למדנים שגילו לו צירופי אותיות מופלאים. בהשפעתו של אגריפה, מלומדים רבים אחריו הניחו כמובן מאליו שקבלה ואלכימיה הן אחיות תאומות - הנחה שיצרה “מיתוס” היסטורי של חיבור הדוק בין שתי המסורות, למרות שבמציאות הקבלה היהודית המקורית כמעט שלא עסקה בחומרים ובמתכות.
דמויות מפתח והשפעה תרבותית
סיפור ההשפעה ההדדית לא יהיה שלם ללא ציוני דרך ביוגרפיים: אנשים בולטים - יהודים ונוצרים - ששמשו גשר חי בין שתי העולמות. כבר הזכרנו אחדים: יעקבוס אריניקוס בצרפת, שהורה את הנזיר וינצ’נט דה-בוביי על אלכימיה; יהודה אריה ממודנה, שבנו מרדכי שילם בחייו על עיסוקו; ר’ יוחנן אלימנו, חכם יהודי באיטליה של סוף המאה ה-15, שלימד את פיקו דלה מירנדולה קבלה ואף עודדו להתעניין באלכימיה. בכתביו - ובראשם "חשק שלמה" - מביע אלימנו גישה חיובית כלפי האלכימיה, אותה הוא רואה כחלק ממכלול רחב של חכמות סוד. ישנם חוקרים הטוענים כי עסק באפשרות של טרנסמוטציה, כלומר שינוי מתכות, כחלק מן הידע הקבלי והפיזיקלי גם יחד. בכך מהווה אלימנו דוגמה מובהקת לרב ומקובל יהודי בן תקופת הרנסאנס שראה באלכימיה תחום רוחני לגיטימי וראוי לעיון.
דרך תלמידו פיקו עבר המידע לחצר האפיפיור ברומא, שם עורר רעש גדול. פיקו פרסם בשנת 1486 תשעים וחמש תזות על קבלה נוצרית, וטען שהקבלה מוכיחה את אמיתות השילוש והמשיחיות של ישוע. רעיונותיו נתקלו בחשדנות הכנסייה, והוא אף הואשם במינות, אך לבסוף ניצל - אולי כי תמכו בו ידידים רבי-השפעה שגילו סקרנות גלויה לידע היהודי. קרוב לזמנו, בספרד, פעל המלומד רמון ליול (המאה ה-13). ליול - מיסיונר וקוסמופוליט - למד ערבית ועברית כדי לפנות למוסלמים ויהודים בניסיונותיו להוכיח את הנצרות. הגם שיש מחלוקת האם באמת עסק באלכימיה, הרי שבמשך הדורות הודבק לו הדימוי של “אלכימאי דגול” ויוחסו לו עשרות ספרי אלכימיה (רובם פסבדו-אפיגרפיים, כנראה לא באמת שלו). במסגרת האגדה, סיפרו כי ליול גילה את סוד ייצור אבקת זהב וסייע למלך באנגליה, מה שחיזק את ההילה סביב שמו. ככל הנראה המיתוס הזה צמח משום שליול פיתח שיטה קומבינטורית לוגית (אמנות הלוגיקה הארכנית שלו) שהזכירה לרבים את השיטות הקבליות לצירופי שמות ואותיות, וכך קישרו אותו - שלא ביודעין - למסורת האלכימית היהודית.
בראשית העת החדשה בולטים שמות של מקובלים מומרים שהפכו לגשרים ביוזמתם: פלביוס מיתרידטס (1445-1489), יהודי איטלקי שהתנצר, היה מתורגמנו האישי של פיקו דלה מירנדולה. הוא שלט בלמעלה מעשר שפות, ובתמורה לחסות שופעת תרגם עבור פיקו כתבי קבלה רבים (בהם “ספר הבהיר”, קטעי זוהר, כתבי אבולעפיה ועוד) וכנראה גם כתבים בעלי אופי אלכימי. דרך פלביוס - שלמעשה נישל עצמו מעמו אך שימר את ידיעותיו - נחשפה ספריית הגטו היהודי של ימי הביניים לעיני נסיכים וקרדינלים. דמות מפתח נוספת היא יהודה אריה ממודינה, רב ודרשן שפעל בוונציה במאה ה-17. מודינה נודע כמבקר חריף של המיסטיקה היהודית בכלל ושל הקבלה בפרט. ובכל זאת, בכתביו הוא מתאר את אכזבתו העמוקה ממעורבותו של בנו - ככל הנראה מרדכי - בניסיונות אלכימיים. לפי עדותו, אדם בעל סמכות רפואית, אולי רופא יהודי מרומא, שכנע את השניים להשקיע במיזמים אלכימיים, שלא הניבו דבר. סיפור זה חושף את המתח בין הרציונליזם הרבני לבין קסמה המסוכן של האלכימיה, שאף חדר אל בתיהם של אנשי הרוח הזהירים ביותר.
נראה שהשקעה זו הייתה פופולרית בחוגי יהודי איטליה: אפילו תלמידו של מודינה, יוסף שלמה דלמדיגו, שהרבה לעסוק במדעים ובפילוסופיה, החשיב את האלכימיה ל"אמנות נעלה מאד". דלמדיגו (1591–1655), יליד כרתים, למד באיטליה והתרועע עם גלילאו, עסק גם באופטיקה ובאסטרונומיה - דוגמה נאה לאיש אשכולות יהודי בעת החדשה המוקדמת שחיבר תורה ומדע, קבלה ואלכימיה. הוא אף כתב ספר בעברית “מצרף לחכמה” (שמו רומז לאלכימיה - מצרף כמלשון כור) שבו נגע בין היתר בענייני אלכימיה.
מן העבר הנוצרי, נוסף על פיקו, רויכלין ואגריפה שהוזכרו- שלוש דמויות מפתח בהפצת רעיונות קבליים ואלכימיים ברנסאנס - ראוי להזכיר גם את התפתחות מיתוס הרוזיקרויץ. "מסדר צלב הוורד", אגודת סתרים מיסטית. כתבים רוזיקרוציאניים, כמו "חתונה הכימית" ("Chymische Hochzeit") מאת יוהאן ולנטין אנדריאה (Johannes Valentinus Andreae), שילבו באופן אלגורי מסרים נוצריים, סמלי אלכימיה וקבלה יהודית גם יחד. הם ראו עצמם כיורשי חכמת קדם, כולל שלמה המלך והקבלה, ופרסמו מניפסטים שקראו לאיחוד הידע העתיק עם הדת.
דמויות כמו מיכאל מאייר שהוזכר, או כריסטיאן קנור פון רוזנרוט (Christian Knorr von Rosenroth), שחיבר את האנתולוגיה הלטינית "קבלה חשופה" ("Kabbala Denudata") בשנות ה-1670, הנגישו לקהל האירופי תורות קבליות בעברית בצירוף פירוש נוצרי-מיסטי. פון רוזנרוט אף צירף ל"קבלה חשופה" נספח בשם “אש מצרף” (Aesh Mezareph) – תרגום ללטינית (ולגרמנית) של חיבור עברי על אלכימיה קבלית. נספח זה, שלמעשה איחד באופן ספרותי את האלכימיה עם הקבלה, השפיע אחר כך על מסדרים אזוטריים במאה ה-18 וה-19 (כמו הבונים החופשיים וזרמים מיסטיים באנגליה) שציטטו מתוכו.
כך ניתן למצוא אפילו בראשית המאה ה-20 הד למה שהחל בגטו: למשל, המקובל הנודע אליפז לוי בפריז (המאה ה-19) וטקסי מסדר “השחר המוזהב” באנגליה שילבו את עשר הספירות ואת סמל מגן הדוד בתיאוריהם של שלבי יצירת אבן החכמים. בסופו של דבר, דמויות המפתח - יהודים ונוצרים כאחד - שילמו לעיתים מחיר אישי על חציית הגבולות. פיקו דלה מירנדולה, על אף תרומתו האינטלקטואלית, נרדף על ידי האינקוויזיציה וברח מצרפת לאיטליה; ג’ורדנו ברונו, שגם הוא התעניין בקבלה ושילב רעיונות מתוכה, נשרף על המוקד בשנת 1600 ככופר. יהודים מומרים שלימדו קבלה נחשדו הן על ידי נוצרים (שפקפקו בנאמנותם) והן על ידי היהודים (שנידו אותם על בגידתם). אפילו מקובלים יראי שמיים כמו חיים ויטאל - שקיבל רשות מרבו לעסוק שנתיים באלכימיה - חשו לבסוף שאולי עברו גבול מסוכן, וויתרו על המשך החקירה.
השתקה, שכחה וזיכרון
אם הייתה זיקה כה רבה בין אלכימיה יהודית ונוצרית, מדוע סיפור זה אינו מוכר לכל? מדוע היסטוריית המדע הפופולרית מזכירה לעיתים נדירות יהודים כאלכימאים? חלק ניכר מהתשובה טמון בהשתקה ובסודיות שאפפו את התחום. האלכימאים - מכל הדתות - נהגו לדבר ברמיזות, בציורים ובצופן, מחשש לעין הרע, לקניין רוחני או לרדיפה. אצל היהודים פחד זה היה כפול: אלכימאי יהודי בגטו חשש מהרשויות הנוצריות (שעלולות להאשימו בכישוף או הרעלה) וגם מחשדות בני קהילתו (שלעיתים ראו בעיסוק בכישוף ואלכימיה חטא ואיסור הלכתי). למעשה, חלק מהמנהיגות הרבנית הסתייגה מאלכימיה: ר' יהודה הלוי ב"הכוזרי" גינה את מרדפי האלכימאים אחר עושר מדומה; הרבנים הרציונליים בספרד (כמו ר’ יהודה אבן מתקה ור’ שמעון בן צמח דוראן) לעגו ל“מלאכת האלכימיה” כשרלטנות. ביקורת כזו בתוך החברה היהודית גרמה לכך שאלכימאים יהודים לעיתים הסתירו את עיסוקם או שפעלו בשולי הקהילה.
כתבי אלכימיה בעברית נדירים, אולי משום שכתביהם של יהודים “נבלעו” בתוך התרבות הכללית - או שפורסמו תחת שם מחבר לטיני, כיוון שהכותבים חששו להזדהות בגלוי כיהודים. אפילו הגאון ברוך שפינוזה, פילוסוף יהודי מהמאה ה-17, התעניין באלכימיה (הוא רכש ציוד מעבדה וניסה לערוך ניסויים), אך לא כתב על כך פומבית; דימויו הציבורי כפילוסוף רציונלי האפיל על פעילותו האלכימית הפרטית, שנותרה ידועה רק ממכתבים ורשימות.
גם הכנסייה תרמה להשכחת חלק מן הסיפור. מוסדותיה - האינקוויזיציה, ועדות הצנזורה - עקבו בדאגה אחר עיסוק במאגיה ובתורות אזוטריות. מצד אחד, היו כמרים ונזירים שעסקו בעצמם באלכימיה וקבלה נוצרית, וקידמו מחקר לגיטימי בתוך כותלי הכנסייה (בהנחה שכל עוד הדבר משרת את האמונה אין בו פסול). מצד שני, כשהתעורר חשד שעיסוק זה גולש לכפירה או לשיתוף פעולה חתרני עם יהודים, הגיעה התגובה הנוקשה. ידוע על כתבי קבלה שתורגמו ללטינית ונותרו בכתבי-יד מוגבלים כי הכנסייה לא אישרה את הדפסתם. האינקוויזיציה בספרד ובאיטליה אסרה למשל ספרים על אסטרולוגיה וקבלה שנכתבו בידי יהודים מומרים, מתוך חשש שהם מסתירים מסרים "יהודיים" לא ראויים.
באופן דומה, יהודים אנוסים (מומרים בכפייה) שנמשכו לאלכימיה היו בסיכון: האנוסים בספרד כבר היו תחת פיקוח כמי שעלולים “לשמור אמוני אבותיהם”, ואם בנוסף עסקו בכישופים או אלכימיה - הואשמו פעמים כפולות (גם בכפירה נוצרית וגם בחזרה ליהדות או עיסוק ב“כשפים יהודיים”). לפיכך, רבים העדיפו להצניע לכת. ידע עבר מפה לאוזן, במכתבים אישיים, בחוגי סתר כמו "מסדר צלב הוורד", ולא תמיד תועד בגלוי. כתוצאה מכך, ההיסטוריוגרפיה המודרנית, עד מחצית המאה ה-20, התעלמה כמעט לחלוטין מתרומת היהודים לאלכימיה. רק עבודות חלוציות, כמו ספרו המקיף של רפאל פטאי “האלכימאים היהודיים” (1994 - "The Jewish Alchemists: A History and Source Book"), חשפו בפני עולם המחקר את העדויות המפוזרות, אספו שמות ותאריכים, והוכיחו כי היה חלק יהודי משמעותי בהרפתקה האלכימית של אירופה.
חוקר הקבלה גרשם שלום גם הוא תרם לחשיפת הפרק הזה, אם כי בגישה מפוכחת: הוא הדגיש שרוב המקרים היו בשולי הזרם המרכזי של הקבלה, ושלעיתים ההשפעה הייתה חד-סטרית - דהיינו, הקבלה שימשה את האלכימיה הנוצרית יותר מאשר האלכימיה שינתה את הקבלה. כך או כך, עצם העיסוק בנושא נדחק לשוליים עם עליית המדע המודרני: הכימיה החדשה של המאה ה-18 וה-19 ביקשה להתנער מתדמית האלכימיה ה"פרימיטיבית" ומן המיסטיקה הנלווית לה. במציאות כזו, להזכיר שיהודים תרמו לאלכימיה היה בבחינת מחמאה מפוקפקת… רק בעת האחרונה, עם התעוררות עניין מחודש בחקר תולדות המדע והאזוטריקה, מתחילים להרכיב את הפאזל ההיסטורי ולהכיר בתפקידם של מיעוטים נרדפים כפועלים סמויים בהתפתחות הידע.
סיפור האלכימיה היהודית והשפעתה על אירופה הנוצרית טומן בחובו שיעור חשוב על גשרי תרבות חבויים. בתוך עולם שסוע בדעות קדומות, הפרדה דתית ורדיפות, התקיים דיאלוג חשאי של ידע. האלכימיה שימשה כעין שפה משותפת - שפה של סמלים וחומרים - שאפשרה ליהודים ונוצרים לתקשר מעבר לחומות. יהודים, שחיו לעיתים במעמד של זרים מוקעים, תרמו אבני יסוד להיכל המדע והמיתוס האירופי: תרגומים, פרשנויות חדשות, וסודות עתיקים מבית אבותיהם. הנוצרים, מצידם, הכירו (לפחות חלקם) בערך הידע היהודי ושילבו אותו בהתלהבות חיפושיהם הרוחניים.
כשאנו מתבוננים בהיסטוריה של המדע והאזוטריקה, התמונה נעשית מורכבת ועשירה יותר: לא עוד סיפור של תרבות אחת מבודדת, אלא אריג שבו חוטים מארצות ודתות שונות משתלבים. השפעת היהודים על האלכימיה מזכירה לנו שכמעט בכל פינה בהיסטוריה של הרעיונות - אפילו בתקופות אפלות של גטאות ואינקוויזיציה - התקיים דיאלוג מפרה. לעיתים הדיאלוג התרחש בסתר, אך פירותיו ניכרו אחר כך בדפי הספרים והכתבים. האם אפשר לראות באלכימיה גשר תרבותי? בהחלט. בצידו האחד של הגשר ניצבו אנשי סוד יהודים, ובצידו האחר מלומדים נוצרים - ויחד ניסו לפענח את סודות היקום, כל אחד אולי מתוך אמונתו, אך בלב משותפת אותה תשוקה לידע.
ולבסוף, בהיבט הרחב, הסיפור מעורר מחשבה על היסטוריה של שכחה וזיכרון: סיפורי שיתוף הפעולה וההשפעה הללו לא סופרו בגלוי מדור לדור, כי לא השתלבו בסיפור הלאומי של אף צד - לא של היהודים (שנטו לזכור צדיקים בתורה ולא “קוסמים”), ולא של הנוצרים (שבנו היסטוריה מתקדמת של מדע “נוצרי”). אך כעת, בחשיפתם, אנו לומדים צניעות והערכה הדדית: המדע והתרבות אינם נחלתו של עם אחד, אלא תוצר של מפגשים ותנועות ידע חוצות גבולות. האלכימיה, אותה אמנות עתיקה שניסתה להפוך עופרת לזהב, הצליחה אולי באופן סמלי להפוך חשד וקנאות - לשיתוף פעולה (גם אם זמני ונסתר). זהו “הזהב” הרעיוני שאנו, היום, יכולים להפיק מהתבוננות מחודשת בפרק מופלא זה בהיסטוריה.
מקורות:
קטעים מ-Alchemy מאת Jewish Virtual Library.
קטעים מהמחקר- Debunking a myth: plant consciousness מאת Protoplasma.
קטעים מ- אז מה בעצם הקשר בין אלכימיה וקבלה? בהרצאה שנשא, גרשם שלום ניסה לאתר את הדמיון מאת Israel Hayom שנכתב ע"י: אהוד פירר.
קטעים מ- The Book of Abraham the Jew מאת Nicholas Flamel.
קטעים מ- Llull, Ramon מאת spirits and distilling.
תגובות