"תמימים בחוץ לארץ" ("The Innocents Abroad"), התיאור המפורסם ביותר של ארץ ישראל של המאה ה-19, הוא בסופו של דבר בדיחה מתוחכמת ומתמשכת על חשבון העמים והאתרים של הים התיכון.
שנת 1867 הייתה ציון דרך באינטראקציות המערביות עם פלשתינה. היא סימנה את תחילת החפירות פורצות הדרך של צ'ארלס וורן בירושלים עבור הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. ובאותו קיץ, הפליג מארק טוויין על סיפון ספינת הקיטור ה"קוויקר-סיטי" ("Quaker City"), כעיתונאי אלמוני יחסית של "Daily Alta California", שדיווח על שייט התענוגות האמריקאי הראשון לים התיכון. שיאו של המסע, עבורו ועבור חבריו למסע, היה ארץ הקודש. הם טיילו בפלשתינה לפני 156 שנה.
בדיעבד, טוויין היה אחד המבקרים המפורסמים ביותר בפלשתינה במאה ה-19, וספרו "תמימים בחוץ לארץ" הוא התיאור המפורסם ביותר של המאה ה-19 של כך. הספר, שתורגם לעברית בשנת 1972 בשם "מסע תענוגות בארץ הקודש", ומאז חזר והופיע לפחות בארבע מהדורות שונות בעברית, אינו אלא קטע מתוך ספר מסעות עב כרס של מחבר "הקלברי פין" שעיקרו הוא מסע באירופה, והביקור בארץ הקודש תופס בו עשרה פרקים מתוך שישים. הספר נוטע בלב הקורא את הרושם שטוויין רחש לארץ ישראל יחס מיוחד. כן: הוא שנא כל רגע שהיה בה והכתיר אותה בסופו של דבר כראויה לכתר האליפות של הכיעור.
טוויין הגיע לארץ רכוב על סוס מכיוון סוריה ורכב דרומה. הוא ביקר במה שהוא מכנה תל דן, ירד בעמק החולה לכיוון הכנרת, ביקר בטבריה, בתבור, נצרת, עמק יזרעאל ודרומה על גב ההר לירושלים. והנה, כבר כאשר הוא מתאר את מסעו בצפון הארץ, נחשפים הסילופים במלוא מערומיהם. את החלק שכולנו יודעים כי הוא המיוער והפורה ביותר בארץ הוא מתאר כישימון. הוא מספר על שעות של רכיבה מצפון לכנרת, כאשר "בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל..." זו , לדבריו, "ארץ לוהטת, צחיחה וקירחת".
אחר כך הוא חולף באתרים אותם הוא מייחס לסיפורי התנ"ך ואומר: "מחזות מסעירים כאלה אינם מתרחשים עוד בעמק הזה. לא תמצא כפר אחד ויחיד לכל אורכו, לא במרחק שלושים מייל לכל כיוון. ישנם שניים שלושה מאהלים בדואיים, אך לא ישוב קבע אחד. אפשר לרכוב עשרה מייל בסביבה זו ולא להיתקל אפילו בעשרה בני אדם". וכשטוויין מבחין בסימנים לעיבוד אדמה הוא מכנה אותם "חיזיון מרגש... מחזה נדיר בארץ הזאת".
הספר נודע יותר מכל בתיאור של שממת הנוף וכיעור האנשים. רוב הארץ היא "מרחב דומם ועגום", זרוע בכפרים "מגעילים" של "בקתות עלובות" ו"המקבץ הרגיל של אנושות מטונפת" - עלובים מעוותים "עטופים בסמרטוטים מטונפים" ו"נגועים בטפילים", עירומים. וילדים עם "עיניים נפוחות" "בכל שלבי המומים והריקבון". אבל טווין מכוון את העקיצות שלו לכל דבר ולכולם: עולי רגל, כותבי מסעות אחרים, אפילו הוא עצמו. הוא לועג ללא הרף למדריך הירושלמי שלו על כך שהוא טוען טענות לא אמינות ולעולם לא מודה בטעות. לאחר שתיאר את האתר בהר הבית (אל-חרם א-שריף) שבו, אומר טווין, דוד וגוליית "נהגו לשבת ולשפוט את העם", הוא מציין: "עולה רגל מודיע לי שזה לא דוד וגוליית, אלא דוד ושאול. אני נצמד לאמירה שלי - המדריך אמר לי, והוא אמור לדעת."
התרשמותו הכוללת של טווין היא של ארץ עזובה ומדוכאת. הוא אינו מהסס להצליף בלשונו דווקא בנופים, שאותם תיארו הצליינים הנוצריים לפניו כ"גן עדן". כך, למשל, הכנרת והגליל, תחומי פעילותו של ישו, מתוארים בספרו בקווים עגומים:
...המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה... טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם.
לתיאור קשה יותר זכתה ירושלים, שאת ההגעה אליה תיאר כציפייה גדולה, גם מצדם של אלה בחבורה שלא היו עולי רגל דווקא:
...מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך אלוהים עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה.
בחזון זה של פלשתינה, לאמנות יש מעט מקום. ציורים בכנסיות מוזכרים רק בדרך אגב. העיצוב שלהן זוכה לפעמים לשבחים (מזבח הקפלה היוונית בכנסיית הקבר הוא "מהמם עם הזהבה ותמונות"), אך לעתים קרובות יותר היא מוקעת בשל ראוותנותה. נראה שטוויין, הפרוטסטנטי, מחפש כל הזמן מילים נרדפות לראוותנות שלה, תוקף את הקבר הקדוש בגלל "הקישוט הזול חסר הערך", "העיטורים הצעקניים", "הקישוטים הנוצצים, בטעם הנתעב", "הסממנים הראוותניים של הכנסייה היוונית" ש"פוגעים בעין". כיפת הסלע "ראוותנית" באופן דומה, אבל גם סובלת מהבעיה של כל המסגדים (ונשים היפות, והרים ומפלי הניאגרה): שיופיה ניכר רק "אחרי היכרות משמעותית". כשטוויין עוצר להתעכב על ארכיטקטורה, זה בדרך כלל כדי להמחיש נקודה על דעיכה, על ההבדל בין משקל העבר שהאדמה נושאת למצבה הנוכחי: כנסייה צלבנית "רעועה" כאן, "קשתות עמומות" ו"עמודי תמיכה ועמודים עלובים".
לטאות אפורות, אותן יורשות של הריסות, של קברים ושממה, גלשו פנימה והחוצה בין הסלעים או שכבו דוממות והשתזפו... היכן שהיה פאר החיים, ודממה והרהורי מוות במקומם הגבוה, שם הזוחל קבע את ביתו, מלגלג על היהורה האנושית.
אבל האמנות מראה את השפעתה על הנרטיב של טוויין בדרכים אחרות. ברור שמבחינתו - וככל הנראה עבור חלק גדול מהקהל שלו - רעיונות של אירועים מקראיים והיסטוריים בארץ ישראל עוצבו באופן בסיסי על ידי ציורים והדפסים וייצוגים אחרים שהופצו באותה תקופה: ציורי מאסטרים ישנים של ורוניקה הקדושה, "תמונות פנטסטיות של משתה בלשאצר", תחריטי פלדה (Steel engravings) של נשים בבאר. באתר הבשורה המסורתי בנצרת, טוויין אינו מסוגל "לדמיין את המלאך מופיע, עם כנפיים מצלות ופנים זוהרות, ולהבחין בתהילה שזרמה מטה על ראשה של הבתולה בזמן שהמסר מכס האלוהים נפל על אוזניה." מה שהוא מתאר הוא לא התיאור המקראי, אלא ציור מתקופת הרנסנס או הבארוק. בסופו של דבר, נראה שטווין מוצא את התמונות הללו עדיפות על המציאות שלפניו: "סצנות מזרחיות נראות הכי טוב בתחריטי פלדה".
בתקופה שלו, טוויין היה מפורסם בתיאור ארץ ישראל כפי שהיא באמת. "כל מי שרוצה להבין בדיוק איך זה נראה עכשיו בלי להגיע לשם", כתב אחד המבקרים, "מוטב שיקרא את "תמימים בחוץ לארץ". הרעיון הזה שטוויין תיאר את ארץ ישראל "בדיוק איך שהיא נראית עכשיו" מקורו, מסתבר, בטוויין עצמו. ל"תמימים בחוץ לארץ" "יש מטרה, כלומר להציע לקורא כיצד הוא צפוי לראות את אירופה והמזרח אם יסתכל עליהם במו עיניו", הוא אומר בהקדמה לספר. הוא מוסיף: "אני חושב שראיתי בעיניים אובייקטיביות, ואני בטוח שלפחות כתבתי בכנות, בין אם בחוכמה ובין אם לא". עם זאת, הספר הוא הכל מלבד תיאור מסע טבעי או דיווח ספונטני. הוא מבוסס על מחברות ששמר במהלך מסעותיו וסדרה של מכתביו שפורסמו ב"Daily Alta California" בזמן המסע ככתב הטיולים שלהם. ומה שאנו רואים בהשוואה בין המכתבים והמחברות לתוצר הסופי הוא תיאור שעבדו עליו ארוכות, שתוקן ביסודיות, ושפרטיו השתנו.
באחת ממחברותיו הוא הבחין כי נבואות חורבן ערים הן חסרות משמעות, שכן כל הערים שוקעות במוקדם או במאוחר: "נראה לי שהנביאים הוליכו שולל בזמנם כאשר ניבאו את חורבן הערים - הזמן העתיק תיקן את זה בקלות רבה". אבל "תמימים בחוץ לארץ" מלא בהתייחסויות להתגשמות הנבואה בדבר שממת נופים וערים:
פלשתינה יושבת בשקים ובאפר. מעליה מוטל לחש של קללה שקמלה את שדותיה וכבלה את אנרגיותיה... יריחו המקוללת, שוכנת כחורבה מתפוררת, היום, גם כשנס יהושע עזב אותה לפני יותר מ-3000 שנה; לבית לחם ובית עניה, בעונין ובהשפלתן, אין כעת דבר כדי להזכיר למישהו שפעם הן ידעו את הכבוד הרם של נוכחות המושיע... ירושלים עצמה, השם הממלכתי ביותר בהיסטוריה, איבדה את כל ההוד הקדום שלה, והפכה לכפר אביונים.
מחברתו של טוויין טוענת נגד הניגוד לכאורה בין "הר הקללה" העקר (הר עיבל) ל"הר הברכה" הפורח (הר גריזים) בכך שהוא מציין ששניהם היו מטופחים; בספר, הוא מתנגד בכך שהוא טוען ששניהם עקרים. "תמימים בחוץ לארץ" מתאר כיצד "הנערים עדיין מסרבים לזהות את השמות הערביים או מנסים לבטא אותם". על עין־מלאחה טוויין אומר, "הנערים קוראים לה בולדווינסוויל (Baldwinsville)" - או אולי זה היה "וויליאמסבורג (Williamsburgh), כנען". לעתים קרובות התמונה שאנו מקבלים בהשוואה בין המחברות והמכתבים והספר של טוויין היא של מישהו שמפתח לאט לאט את החומר הקומי שלו.
אפילו בתוך "תמימים בחוץ לארץ" יש חוסר עקביות. לפעמים, כשזה משרת את מטרותיו, טוויין מתאר נוף פורה. במקרה של הרי הברכה והקללה העקרים כביכול, הוא מצביע (בקטע שכמעט לא מוכר) על אדמות שכם היצרניות שמסביב כדי ליצור ניגוד. לפעמים טווין כן מבקר את נבואות נפילת הערים בספרו. (למרבה הפלא, קטעים אלה אינם מובאים בהרחבה). לפעמים הוא טוען שהארץ הייתה נחשלת וריקה בתקופת המקרא כמו בימיו. (גם הקטעים האלה אינם מפורסמים).
טוויין היה מעל הכל הומוריסט, ו"תמימים בחוץ לארץ" שופע אירוניה וסאטירה. בכנסיית הקבר וברחבי ירושלים, מה שהוא מתמקד בו אינם תיאורים של אמנות או ארכיטקטורה אלא הוא מספר סיפורים הוא מספר כיצד בכה ליד קברו של אביו, אדם המקראי - שהוא מצטער על כך שהם מעולם לא הצליחו להיפגש (קטע מפורסם באותה תקופה).
...קבר אדם! כמה מלבב הדבר. דווקא כאן, בארץ נוכריה, הרחק מביתי וידידיי... לגלות את קברו של קרוב משפחה... מעיין הנאמנות לאבותיי נאחז ריגשה עד מעמקיו ואני נתתי פורקן לסערת רגשותיי. נסמכתי על עמוד ופרצתי בבכי. אין אני רואה זאת לבושה לבכות על קברו של קרובי העלוב שמת... אדם הראשון, איש זקן ואציל נפש, הוא לא זכה לראותני בחייו, לא זכה לראות את בנו... ואני, אוי לי כי לא זכיתי לראותו. ברוב צער ואכזבה מת האיש לפני שנולדתי, 6000 אביבים קצרים לפני שנולדתי. הבה ננסה לשאת זאת באומץ רוח. הבה נקווה שטוב לו יותר במקום שבו הוא נמצא...
או מספר כיצד ראה את ביתו של היהודי הנודד (ששבר את נדודיו לחזור אליו פעם ב-50 שנה, במשך 1800 השנים האחרונות). או מספר מה הוא עשה בחרבו האגדית של גוטפריד מבויון:
ניסיתי אותה על מוסלמי, וחילקתי אותו לשניים כמו דונאט. רוחו של גריימס הייתה עלי, ולו היה לי בית קברות הייתי משמיד את כל הכופרים בירושלים. ניגבתי את הדם מהחרב העתיקה והחזרתי אותה לכומר - לא רציתי שהנוזל הטרי ישמיד את הכתמים הקדושים האלה שהאדימו את בהירותה יום אחד לפני שש מאות שנה...
לאורך כל הספר מצייר טוויין את דמויות חבריו למסע באופן סרקסטי, ולעיתים אף מתנשא. הוא מתלונן על כך שרובם מבוגרים ממנו בהרבה, ומתייחסים למסע ברצינות תהומית מדי. בסוף ספרו הביא טוויין ציטוט ממאמר שפרסם בעיתון 'ניו יורק הראלד', ובו תיאור מסכם של חבריו למסע:
שלושת רבעי הנוסעים בקוויקר-סיטי היו בני ארבעים עד שבעים. הרי לך קהל נאה לפיקניק!... השאר היו רווקים זקנים ותשושים ונער בן שש... המטיילים הנכבדים לא עלזו ולא השתובבו. הם לא שיחקו בפרה עיוורת, ולא בקלפים... הם לא התהוללו, המעיטו לדבר, ולא זימרו אלא רק בכנס התפילה הלילי. ספינת התענוגות הייתה בית תפילה לכל דבר, ומסע התענוגות היה לוויה ללא מת.
ואז, לאחר שמילא יותר מ-600 עמודים בתוקפנות על הבאים ומעיר הערות מרושעות על תושבי הארצות בהן ביקר, מסכם טוויין, "טיול הוא קטלני לדעות קדומות, קנאות וצרות אופקים, ורבים מבני עמנו זקוקים לזה מאד בעניין זה". זה פלא שמישהו יכול לקרוא את הספר הזה ולהחשיב את טוויין כמספר אמין (ולא אירוני) על ארץ ישראל של המאה ה-19.
ועדיין, טוויין מילא תפקיד מרכזי בהפיכת הדימוי של ארץ ישראל השוממת והריקה. "תמימים בחוץ לארץ" עדיין מצוטט רבות למען הדימוי הזה היום: גם אלן דרשוביץ וגם בנימין נתניהו, בין היתר, ציטטו אותו, באופן לא אירוני בעליל. טווין בהחלט לא היה לבד בהצגת הדימוי הזה. עד שהוא הגיע לארץ ישראל, מבקרים אחרים עשו זאת מרכיב עיקרי של המאה ה-19, רחוק מלא לראות זאת גם דרך עיניהם של אחרים, ארץ ישראל השוממה של טוויין היא אחד ההיבטים הפחות מקוריים של "תמימים בחוץ לארץ".
עד כמה דימויי השממה האלה אמינים בדיוק? עבור מטיילים מהמאה ה-19, ארץ ישראל הייתה "כמו כתמי הדיו במבחן רורשאך", במילותיו של ההיסטוריון ג'ונתן סרנה (Jonathan Sarna). כפי שטווין עצמו הבחין, כל נוצרי (אם פרסביטריאני, בפטיסטי, קתולי, מתודיסטי, אפיסקופלי) הגיע לארץ ישראל לחפש - ולמצוא - את ארץ הקודש של הכת שלו:
כנות ככל שיהיו כוונותיהם של האנשים האלה, הם היו מלאי העדפות ודעות קדומות, הם נכנסו לארץ כשגזרי הדין שלהם כבר מוכנים, והם לא יכלו לכתוב על כך בקור רוח וללא משוא פנים יותר מאשר על נשותיהם וילדיהם.
(מילים נבונות, אלא שב"תמימים בחוץ לארץ" טוויין לא מחיל אותן על עצמו) יש להתייחס בביקורתיות לדיווחים על שממה, שכן נוצרים רבים באו לראות "שממה" בכל מקום כדי למצוא התגשמות של הנבואה התנ"כית. מחבר אחד מתאר בפירוט את "גן העדן הארצי" של הכנרת וההרים הסובבים אותה, ואז מסכם זאת בכינוי "זירת שממה ואומללות" (טוויין עצמו מבקר את הסוף הזה כ"מטלטל"). משלחת של הכנסייה של סקוטלנד דיווחה בטעות כי מישור החוף הדרומי היה כמעט ולא מעובד אלא נוף פסטורלי מלא עדרים ולהקות, ובכך תואם את הנבואה בצפניה פרק ב פסוק ו: "וְהָיְתָה חֶבֶל הַיָּם, נְוֹת כְּרֹת רֹעִים--וְגִדְרוֹת צֹאן".
עבור רבים, השממה כלל לא הייתה הדימוי העיקרי. הצייר הסקוטי דיוויד רוברטס מצא "ארץ מעובדת בעושר" באזור הסובב את יפו: "האדמה מרופדת בפרחים - המישור משובץ כפרים קטנים וקבוצות של עצי דקל, ובלי קשר לאסוציאציות המעניינות שלה, הארץ היא הכי יפה שראיתי אי פעם". סיירוס אדלר הצעיר, שנים לפני שהפך לדמות מובילה בקהילה היהודית האמריקאית, כתב על רגשות דומים במכתב לאמו:
היתה לי התרשמות כללית אחת של היופי העצום של הארץ ואין פלא שבני ישראל נלחמו כל כך קשה עבורה. רצף של גבעות ועמקים ושדות ירוקים. ההריסות. הסלעים האדירים. ערימות האבן שנאספו מאז ימי קדם הרשימו אותי עם הרעיון שהארץ הקטנה הזו היא אחת היפות על פני כדור הארץ.
כל כך הרבה גורמים השפיעו על האופן שבו אנשים ראו את ארץ ישראל: מהיכן הם הגיעו, איזה חלקים בארץ הם ראו, אילו דיווחים של מטיילים הם כבר קראו, מאיזו מסורת דתית הם היו חלק. רוברטס ביקר בארץ במרץ, אדלר באפריל - בסוף העונה הגשומה, כאשר (היום כמו לפני מאתיים שנה) האדמה באמת מרופדת בפרחים, וירוק חי מקיף אותך. טוויין ביקר בספטמבר, כשבדרך כלל לא ירד גשם כבר במשך חודשים, והכל חום, יבש ומת. (שוב, טוויין הדגיש את הבעיה הזו, אבל הציע שאפילו באביב, יהיו רק כתמי יופי בתוך ים של שממה).
אבל ארץ ישראל השוממת והריקה ניצחה. במחקר ההיסטורי, הידרדרות מעבר גדול ומפואר נתפסה כאחד הנושאים המגדירים של תולדות האזור; רק ב-20 השנים האחרונות בערך, מומחים בהיסטוריה ובארכיאולוגיה של האזור אפילו החלו לחשוב על זה מחדש. בינתיים, היסטוריונים של אמנות ומבקרי ספרות - המתמחים בחקר טבע הייצוג והמציאות - הובילו את הדרך בהכרה בכך שארץ ישראל השוממת תמיד הייתה קונסטרוקציה דמיונית.
"תמימים בחוץ לארץ" היא, בסופו של דבר, בדיחה מורכבת ומתמשכת: על חשבון העמים והאתרים של הים התיכון, של חבריו למסע של טוויין, של טוויין עצמו. העובדה שזה עדיין עוזר לאנשים לקחת את הדימוי השומם הזה של ארץ ישראל ברצינות, 150 שנה מאוחר יותר, היא אולי הבדיחה הגדולה והאכזרית מכולן של טוויין.
מקורות:
