האמת מאחורי ועדות החקירה של הכישלונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה
עודכן: לפני 25 דקות
מדינה סופגת מכה קטסטרופלית. הציבור ההלום דורש תשובות, וההנהגה ממהרת לספק אותן: ועדות חקירה מוקמות במהירות, מסקנות נחתכות בתוך שבועות ספורים, ואשמים בדרג המבצעי מודחים בבושת פנים. בחינה מדוקדקת של הכישלונות הצבאיים הגדולים במאה העשרים - מקריסת איטליה במלחמת העולם הראשונה, דרך הפצצת פרל הארבור ונפילת סינגפור, ועד ועדת אגרנט ב-1973 - חושפת דפוס ממסדי שיטתי שחוזר על עצמו ממדינה למדינה ומתרבות לתרבות. איך קורה שפעם אחר פעם המערכת מצליחה לגלגל את האשמה אל הקצינים בשטח, מדוע חקירה מהירה מדי היא לעיתים קרובות מנגנון של טיוח, ומי היה המנהיג שהבין שלקיחת אחריות אינה רק מחווה מוסרית, אלא התנאי ההכרחי היחיד לתיקון?
ב‑28 באוקטובר 1917, שלושה ימים אחרי שהחזית האיטלקית קרסה בקפורטו, פרסם הרמטכ"ל לואיג'י קאדורנה הודעה רשמית. היא הופצה לעיתונות האיטלקית והבינלאומית, וזה מה שנכתב בה:
"ההתנגדות הבלתי מספקת של יחידות הארמייה השנייה, שנסוגו בפחדנות בלי להילחם או נכנעו לאויב בבושת פנים, אפשרה לכוחות האוסטרו-גרמניים לפרוץ את אגפנו השמאלי בחזית היוליאנית".
כלומר: ראש המטה הכללי של צבא איטליה הודיע לעולם שהחיילים שלו פחדנים.
וזה היה שקר, וההוכחה לכך הגיעה מהר. קאדורנה החזיק בעיקרון שיש להגן על פסגות ההרים בכל מחיר, והזניח את העמקים שמתחתיהן. הגרמנים פשוט התקדמו במהירות דרך העמקים וכיתרו את המגינים על הפסגות. חקירה שנערכה זמן קצר לאחר מכן הפריכה את גרסתו.
מה שקדם לזה חמור עוד יותר. בין יוני 1915 לספטמבר 1917 שלח קאדורנה את צבאו ל-11 מתקפות נפרדות על אותה חזית. מעל שלוש מאות אלף הרוגים ומעל מיליון פצועים באיזונצו לבדו. והוא ניהל את הצבא במשמעת דרקונית - כ-750 חיילים הוצאו להורג בפקודתו באשמת פחדנות, השיעור הגבוה ביותר בכל צבא במלחמה ההיא.
קאדורנה הודח בתחילת נובמבר, שבועות ספורים אחרי ההודעה. ראש הממשלה ויטוריו אורלנדו פיטר אותו, וההיסטוריונים מציינים שההודעה עצמה תרמה ישירות להדחתו. ופרט אחד נוסף, קטן וחד: השגרירות האיטלקית בלונדון מחקה את המילים על פחדנות מההודעה לפני שהפיצה אותה בבריטניה. הם הבינו מה היא עושה. הם לא הצליחו לעצור אותה.
ועל אף הכל, הכתם נשאר. במשך עשורים נקשר שם קפורטו בתודעה האיטלקית לעריקה ולפחדנות. מוסוליני, שערך אז עיתון לאומני, ניצל את הזעם ללא הרף - והטמיע את קפורטו בנרטיב הלאומני של עם גיבורים שנבגד בידי אליטות ליברליות וסוציאליסטים.
ב‑31 באוקטובר, שלושה ימים אחרי ההודעה, שאל קאדורנה איש סוד במשרדו: "האם זו אשמתי?"
זה לא מקרה יחיד. זה דפוס, והוא חוזר בכל תרבות ובכל מאה.
11 ימים אחרי המתקפה על פרל הארבור, כשהעשן עוד עלה מהאוניות שהוטבעו, מינה הנשיא רוזוולט ועדת חקירה. בראשה עמד שופט בית המשפט העליון אוון רוברטס. ובתוך חודש ושבוע היא כבר הגישה מסקנות. חודש ושבוע. לאסון שבו נהרגו יותר מ-2300 איש, שהטביע שמונה אוניות מערכה, ושהכניס מעצמה שלמה למלחמת עולם. ועדה שמונתה בדצמבר סיימה את עבודתה בינואר.
ומה היא מצאה? ששני אנשים אשמים. האדמירל האסבנד קימל (Husband E. Kimmel), מפקד הצי הפסיפי, והגנרל וולטר שורט (Walter Short), מפקד הכוחות היבשתיים בהוואי. שניהם נמצאו אשמים ב"התרשלות במילוי תפקידם" - dereliction of duty, אחת ההאשמות החמורות ביותר שאפשר להטיל על קצין. קימל הודח והורד מדרגת אדמירל לדרגת אדמירל-משנה. שורט הודח והוחזר מדרגת לוטננט גנרל לדרגת מייג'ור גנרל. שניהם ביקשו בית דין צבאי - משפט פומבי שבו יוכלו להציג את גרסתם. שניהם נדחו. קריירות של 40 שנה הסתיימו בלי שאיש מהם זכה ליומו בבית משפט.
ושמונה חקירות נוספות נערכו מאז.
ב‑1944 בחנה ועדת החקירה של הצבא (Army Pearl Harbor Board) את מעשיו של שורט, והטילה את האשמה על הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל. הדוח הוסתר מהציבור בטענה שיפגע במאמץ המלחמתי. באותה שנה חקר בית דין של חיל הים את קימל וביטל את פסיקת ועדת רוברטס. ב‑1946 קבעה ועדה משותפת של הקונגרס שהמפקדים טעו בשיקול דעת - אך לא התרשלו במילוי תפקידם. ואז, ב‑1995, פרסם הפנטגון את דוח דורן (Dorn Report). ובו, לראשונה באופן רשמי, הודאה שמידע מודיעיני מכריע נמנע מהמפקדים בהוואי - מברקים יפניים מפוענחים שהיו בידי וושינגטון ולא הועברו הלאה. ומסקנה נוספת: שאיש בודד לא היה צריך לשאת באחריות הבלעדית, ושהאשמה הייתה צריכה להתחלק.
וב‑25 במאי 1999, 58 שנים אחרי, העביר הסנאט האמריקאי החלטה שקובעת שקימל ושורט מילאו את תפקידם "בכשירות ובמקצועיות", ושהאבדות בפרל הארבור "לא נבעו מהתרשלות במילוי תפקידם". הסנאטור ויליאם רות' אמר: "נמנע מהם מידע מודיעיני חיוני שהיה זמין בוושינגטון". הסנאטור סטרום ת'ורמונד כינה אותם "שני הקורבנות האחרונים של פרל הארבור". ההחלטה עברה ברוב של 52 מול 47. והפנטגון מעולם לא השיב להם את דרגותיהם. זהו הוויכוח הארוך ביותר על דרגה צבאית בהיסטוריה האמריקאית, והוא נמשך עד היום.
עכשיו שימו לב למה שקרה כאן, כי זה לא סיפור על עוול אישי - זה סיפור על מנגנון.
מדינה ספגה מכה קטסטרופלית. הציבור דרש תשובות. וההנהגה סיפקה אותן במהירות שיא - על ידי איתור אשם בדרג שנמוך דיו כדי שהדחתו לא תערער דבר. קימל ושורט לא היו חפים מטעויות. אבל הם גם לא קיבלו את ההחלטות שהובילו לאסון, ולא היה להם המידע שהיה בידי מי שכן. והמהירות היא הראיה. ועדה שמסיימת חקירה של אסון לאומי בחמישה שבועות אינה חוקרת. היא מאשרת מסקנה שכבר התקבלה.
חודשיים אחרי פרל הארבור, באימפריה אחרת, המנגנון לבש צורה שלישית - לא ועדה שהמנדט שלה צומצם, אלא חקירה שנדחתה ולא נערכה מעולם.
ב‑15 בפברואר 1942 נכנעה סינגפור. קרוב למאה ושלושים אלף חיילים בריטים, אוסטרלים והודים הלכו לשבי היפני בתוך שבוע. צ'רצ'יל כינה זאת "האסון הגרוע ביותר והכניעה הגדולה ביותר בהיסטוריה הבריטית". הוא כתב בעצמו מה עשה אחר כך. בכרך "ציר הגורל" של ספר הזיכרונות שלו:
"שפטתי שאי אפשר לקיים חקירה בוועדה מלכותית לנסיבות נפילת סינגפור בעוד המלחמה משתוללת. לא יכולנו לחסוך את האנשים, את הזמן או את האנרגיה. הפרלמנט קיבל את העמדה הזו; אך בהחלט חשבתי שמתוך צדק כלפי הקצינים והחיילים הנוגעים בדבר, ראוי שתיערך חקירה בכל הנסיבות ברגע שייפסקו הקרבות."
הקרבות נפסקו בשנת 1945. החקירה לא נערכה מעולם.
בינתיים, בהיעדר בדיקה, התגבשה גרסה. הגנרל ארצ'יבלד וייוול, המפקד העליון, הגיש לצ'רצ'יל דוח שהטיל את עיקר הביקורת על החיילים האוסטרלים - והעיתונות הלונדונית כתבה בעקבותיו ש"פחדנות אוסטרלית הביאה לנפילת סינגפור".
זה אותו מהלך של קאדורנה, שלושים שנה אחר כך ובאימפריה אחרת: דו"ח רשמי שמאתר את הכישלון בחיילים.
והאיש שנשא באשמה היה הגנרל ארתור פרסיוול (Arthur Percival). הוא אכן טעה, וטעויותיו מתועדות: הוא הניח שהיפנים יתקפו מצפון-מזרח, הציב שם את הדיוויזיה הבריטית ה‑18 המלאה - והם תקפו מצפון-מערב, מול הדיוויזיה האוסטרלית המוחלשת. גם אחרי הנחיתה סירב להאמין שזו מתקפת הפלישה העיקרית, ועיכב תגבורת.
אבל הנה הפרט שמשנה את התמונה. ב‑10 בפברואר שלח צ'רצ'יל מברק לוייוול:
"אסור שתהיה בשלב זה שום מחשבה על הצלת החיילים או חסכון באוכלוסייה. הקרב חייב להילחם עד הסוף המר ובכל מחיר. כבוד האימפריה הבריטית והצבא הבריטי מונח על הכף."
ההוראה להילחם עד אחרון החיילים הייתה של ראש הממשלה. ופרסיוול, שנכנע בניגוד לה כדי להשיג תנאים טובים יותר לחייליו ולאוכלוסייה, הפך בכך לא רק לאיש שהפסיד - אלא לאיש שהפר פקודה. וזה בדיוק מה שהפך אותו לנוח כל כך להאשמה. ההיסטוריונים היום חלוקים על מידת אחריותו, ורובם מסכימים שהיא חלקית: הגורמים הגיאו-אסטרטגיים, התקציביים והתכנוניים שקבעו את גורל סינגפור קדמו לו והיו מעבר לשליטתו.
ועכשיו למקרה שבו המנגנון לא נותר בגדר השערה, אלא נכתב במפורש - בידי הוועדה עצמה.
ועדת אגרנט הוקמה ב‑21 בנובמבר 1973, פחות מחודש אחרי הפסקת האש. בראשה עמד נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, ולצדו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה יצחק נבנצל, והרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב.
וב‑1 באפריל 1974 היא הגישה דוח ביניים.
היא המליצה להעביר מתפקידו את ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. היא המליצה שלא להעסיק עוד בתפקידי מודיעין את ראש מחלקת המחקר, תת־אלוף אריה שלו, את קצין מודיעין פיקוד דרום סגן-אלוף דוד גדליה, ואת ראש ענף מצרים סגן-אלוף יונה בנדמן. היא הטילה אחריות על אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן. והיא הטילה על הרמטכ"ל דוד אלעזר את האחריות לכשלים המבצעיים והמודיעיניים שקדמו למלחמה.
בראש הממשלה גולדה מאיר ובשר הביטחון משה דיין - לא מצאה דופי. את גולדה היא אף שיבחה. ואיך זה קרה? הוועדה הסבירה, והסבר שלה הוא המפתח לכל המאמר הזה. בלשונה:
"בבואנו לדון באחריותם של שרים למעשה או אי-מעשה שבהם השתתפו בפועל ובאופן אישי, שומה עלינו להדגיש שראינו עצמנו בני-חורין להסיק מסקנות, על פי הממצאים שמצאנו, הנוגעות רק לאחריותם הישירה, ולא ראינו כי מתפקידנו להביע דעה על מה שעשוי להשתמע מאחריותם הפרלמנטרית."
כלומר: הוועדה בחנה רק אם השר עשה משהו במו ידיו. האם הוא נכח בישיבה, האם הוא נתן הוראה, האם הוא ידע ולא פעל. ואת השאלה אם שר נושא באחריות על מה שקרה תחת פיקודו - היא הוציאה מתחומה במפורש. זו ההבחנה בין "אחריות אישית" לבין "אחריות מיניסטריאלית", והיא נולדה שם.
ומה שקרה אחר כך מאלף עוד יותר.
אלעזר התפטר. הוא קרא בפני הממשלה את מכתב ההתפטרות שלו וסתר בו, אחת לאחת, את מסקנות הוועדה לגביו. טענתו המרכזית: שהוועדה התעלמה מהחלטת שר הביטחון בעניין גיוס המילואים. בעדותו הוא אמר שדיין פסל על הסף מתקפת מנע וגיוס מילואים - מחשש ש"יגידו שאנחנו התחלנו".
זעירא וגונן הודחו. ומיד אחרי פרסום הדו"ח, הציע דיין לכל הקצינים המודחים תפקידים חלופיים בצבא. לזעירא הוצע להישאר. לגונן הוצע לצאת ללימודים. הקצינים הזוטרים שובצו בתוך יומיים. גולדה מאיר התפטרה כעבור עשרה ימים - בלחץ ציבורי, ולמרות שהוועדה זיכתה אותה. ודיין נשאר בתפקידו גם אחרי התפטרותה, ורק בממשלה שהקים רבין לא שובץ לתפקיד.
והסימטריה בין המקרה הזה לפרל הארבור כמעט מושלמת.
שניהם היו כישלון מודיעיני - לא מחסור במידע, אלא כשל בפרשנותו. בפרל הארבור המברקים היו בוושינגטון. ב‑1973 ההתרעות הגיעו, ו"הקונספציה" סיננה אותן. בשניהם הוקמה ועדה במהירות חריגה - 11 ימים אחרי פרל הארבור, פחות מחודש אחרי יום כיפור. בשניהם הוגדר תחום החקירה כך שיוציא את הדרג המדיני מהמשוואה - בפרל הארבור בשתיקה, ב‑1973 במפורש ובכתב. בשניהם הודחו אנשי הדרג המקצועי. ובשניהם היו המודחים משוכנעים, ואמרו זאת בקול, שהאחריות האמיתית נמצאת מעליהם.
ויש עוד וריאציה, והיא אולי המתוחכמת מכולן - כי בה איש לא הואשם כלפי מטה. שני מפקדים פשוט האשימו זה את זה, ובכך מנעו את השאלה שמעליהם.
מרץ 1915, נוב שאפל (Neuve-Chapelle). הצבא הבריטי תקף בחזית המערבית, והמתקפה נעצרה. הפילד מרשל סר ג'ון פרנץ', מפקד כוח המשלוח הבריטי, הסביר את הכישלון במחסור בפגזים - ומסר את הגרסה הזו לכתב "הטיימס". הפרסום הפיל את הממשלה הליברלית ויצר את "משבר הפגזים" של 1915 (Shell Crisis of 1915).
ואז, באוקטובר אותה שנה, הגיע הקרב על לוס. הבריטים ירו קרוב לרבע מיליון פגזים לקראת המתקפה, השתמשו בגז לראשונה - ונכשלו שוב, עם למעלה מחמישים אלף אבדות. הפעם אי אפשר היה להאשים את התחמושת. ופרנץ' האשים את הפילד מרשל דאגלס הייג, מפקד הארמייה הראשונה, בכך שלא ניצל נכון את כוחות המילואים. הייג האשים את פרנץ' בכך שהחזיק את המילואים רחוק מדי מהחזית ואיחר לשחררם.
בדצמבר 1915 הודח פרנץ'. הייג מונה במקומו.
ומה שמעניין כאן אינו מי מהם צדק. מעניין שהוויכוח כולו התנהל על השאלה הטקטית - מיקום כוחות המילואים - ולא על השאלה שנשאלה רק אחרי המלחמה: האם אסטרטגיה של מתקפות חזיתיות על עמדות מבוצרות יכלה בכלל להצליח. וזו בדיוק הנקודה. ההאשמה ההדדית בין שני מפקדים על פרט ביצועי מנעה את השאלה על ההנחה שמתחתיו - והשאלה הזו נשאלה רק שלוש שנים ומיליוני הרוגים אחר כך.
בכל המקרים האלה, המטרה אינה להוכיח שהמנהיג אשם. לפעמים הוא כן, לפעמים לא, ולפעמים אי אפשר לדעת. המטרה היא להצביע על מה שקורה למנגנון הבדיקה עצמו כשהוא נבנה בידי מי שעומד להיבדק.
ולמה זה חוזר?
גרהם אליסון (Graham Allison), בספרו "מהות ההחלטה" (Essence of Decision), הראה משהו שחל על כל ארגון גדול: ארגונים נוטים להסביר כישלון כתקלה בביצוע, ולא ככשל בהנחות היסוד. והסיבה מעשית לחלוטין - תקלה בביצוע מתוקנת בהחלפת אדם. כשל בהנחות מחייב לשנות את המערכת. ותקלה בביצוע קורית תמיד בדרג נמוך. מי שמבצע. מי שפירש. מי שלא פרס את הכוחות נכון. כשל בהנחות, לעומת זאת, קורה בדרג שקבע את ההנחות - ושם, במקרה, יושבים גם מי שממנים את ועדות החקירה.
זה לא זדון. זו פיזיקה מוסדית. גוף שנדרש לבחון את עצמו ימצא, ברוב המקרים, שהבעיה הייתה בקצוות.
ויש עוד מנגנון, והוא עדין יותר: המהירות היא עצמה כלי.
ועדה שמוקמת 11 ימים אחרי אסון פועלת בשעה שבה הציבור הכי זקוק לתשובה והכי פחות מסוגל לבחון אותה. הזעם בשיאו, המידע חלקי, והדרישה ל"מישהו שישלם" עזה מהדרישה להבין. תשובה שניתנת בשעה כזו נקלטת. היא מרגיעה, היא מספקת שמות, והיא מאפשרת לעבור הלאה. וכשמגיעה החקירה המעמיקה - אם היא מגיעה - העניין הציבורי כבר דעך. בפרל הארבור לקח לזה 58 שנים. ועד אז, שני האנשים שנשאו באשמה כבר מתו.
וכאן חייב לבוא הצד השני, כי בלעדיו זה יהיה מאמר לא הוגן.
הדפוס אינו בלתי נמנע, ויש דוגמה הפוכה מפורסמת.
אפריל 1961, מפרץ החזירים. פלישה כושלת לקובה, שתוכננה בידי ה‑CIA ואושרה בידי הנשיא קנדי. 1400 פולשים, רובם נלכדו או נהרגו, והמבצע קרס בתוך שלושה ימים. קנדי יכול היה להאשים את ה‑CIA. הוא ירש את התוכנית מאייזנהאואר, והמודיעין הציג לו הערכות שהתבררו כשגויות. כל החומר לגלגול אחריות היה שם. ובמסיבת עיתונאים ב‑21 באפריל הוא אמר: "יש פתגם ישן שאומר שניצחון הוא בעל מאה אבות ותבוסה היא יתומה". ובאותם ימים אמר לעיתונאים גם: "אני הקצין האחראי בממשלה הזו". והתוצאה הפרדוקסלית: הפופולריות שלו עלתה. הוא אמר לעוזריו: "ככל שאני עושה יותר טעויות, כך אוהבים אותי יותר".
וזה לא נגמר באמירה. קנדי הקים ועדה בראשות הגנרל מקסוול טיילור לבחון מה השתבש, הדיח את ראש ה‑CIA אלן דאלס ואת סגנו, ושינה את אופן קבלת ההחלטות בבית הלבן. ההיסטוריונים מייחסים לשינויים האלה את האופן שבו ניהל, שנה וחצי אחר כך, את משבר הטילים בקובה.
כלומר: לקיחת אחריות אינה רק מחווה מוסרית. היא תנאי ללמידה. מי שמאתר אשם חיצוני אינו נדרש לשנות דבר בעצמו - ולכן גם לא לומד.
ומה שהופך את הדפוס למסוכן אינו אי הצדק כלפי מי שנושא באשמה. זה חמור, אבל זה הנזק הקטן. הנזק הגדול הוא שהמערכת נשארת בדיוק כפי שהייתה. כשהמסקנה היא "אלוף פלוני לא פרס נכון את הכוחות", התיקון הוא להחליף את האלוף. כשהמסקנה היא "ההנחה שהאויב לא יתקוף הייתה מוטעית, וכל מבנה קבלת ההחלטות נבנה סביבה" - התיקון הוא אחר לגמרי, והוא יקר.
ובפרל הארבור, כמו ב‑1973, רוב ההמלצות המבניות לא יושמו במלואן. מה שיושם היה החלפת אנשים.
ויש עוד משהו, שראוי לומר אותו בקול דווקא במקום כזה.
גם ההיסטוריה עצמה אינה חפה. ועדת רוברטס פסקה פה אחד, ואחרי חמישים שנה של מחקר התברר שטעתה. אבל גם ההפך קורה - הפנטגון עומד עד היום על כך שקימל נשא באחריות כמפקד הצי, ורוב ההיסטוריונים חולקים עליו. 58 שנים ושמונה חקירות לא הכריעו. וזה אומר שהתשובה "מי אשם" כמעט לעולם אינה ניתנת בזמן אמת. מה שכן ניתן להכריע בזמן אמת הוא משהו אחר: האם מי שמחליט מי ייחקר הוא גם מי שעלול להיחקר.
זו שאלה מבנית, לא מוסרית. ואפשר לענות עליה בלי לדעת עדיין מה קרה.
אז מה כן עובד?
מי שמנסח את המנדט קובע את המסקנה. ועדת אגרנט לא הסתירה דבר - היא כתבה במפורש שאינה בוחנת אחריות מיניסטריאלית. וברגע שזה נכתב, התוצאה נקבעה מראש. מי שקובע מה ייבדק כבר ענה על השאלה מי יימצא אשם.
מהירות היא סימן אזהרה, לא סימן לרצינות. חקירה של אסון לאומי אינה מסתיימת בחמישה שבועות. חקירה שמסתיימת בחמישה שבועות משרתת צורך אחר.
וההבחנה שאין לוותר עליה היא בין "מי טעה" לבין "מה אפשר היה לדעת". הראשונה מסתיימת בשמות. השנייה מסתיימת בשינוי.
בסופו של דבר, מה שנשאר מכל המקרים האלה אינו הוויכוח על האשמה.
מה שנשאר הוא שהאנשים שהודחו האמינו, עד יום מותם, שנשאו באשמה של אחרים. קימל נלחם על שמו שלושים שנה ומת בלי שהושבה לו דרגתו. אלעזר יצא למערכה ציבורית נגד מסקנות הוועדה ומת מהתקף לב פחות משנתיים אחריה, בגיל 52. גונן עזב את הארץ.
מעבר לכך, מה שנותר הוא שהמערכות שכשלו כמעט לא השתנו. זהו הלקח האמיתי שעולה מהדפוס הזה, הוא אינו עוסק רק בצדק של אדם אחד, אלא ביכולתה של מערכת שלמה ללמוד ממה שקרה לה - וביכולתה למנוע את האסון הבא.
מקורות:
Was Admiral Husband Kimmel the True Scapegoat of Pearl Harbor?
Kennedy, J. F., The President's News Conference, 21.4.1961 — "Victory has a hundred fathers"
Allison, G. T., & Zelikow, P. Essence of Decision: Explaining the Cuban Missile Crisis
Churchill and the Guns of Singapore, The Churchill Project, Hillsdale College
Churchill and the Fall of Singapore, International Churchill Society
General Arthur Percival: a Convenient Scapegoat?, Warfare History Network
אחריות מיניסטריאלית בראי ועדות החקירה, המכון הישראלי לדמוקרטיה
תגובות