האיש שצייר בבוץ
- גור זיו
- לפני שעתיים (2)
- זמן קריאה 6 דקות
סולימאן מנסור מת אתמול בגיל 79. הוא סיים את לימודיו באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים ב-1970, ובחמישה העשורים שבאו אחר כך הפך לאמן המרכזי באמנות הפלסטינית. הסטודיו שלו היה ברמאללה. כתבתי עליו מאמר, ואני יודע שהוא עשוי לעורר תגובות מעורבות. אבל הבחירה לא לדעת דבר על מי שחי מעברו השני של הקו - גם בזמן עימות, ואולי דווקא אז - לא מועילה לאיש. היא רק מקטינה את מה שאנחנו מסוגלים לראות. במאמר תגלו למה הוא הפסיק לצייר בצבעי שמן ועבר לעבוד בבוץ, הציור שלו מ-1973 שנתלה במאות אלפי בתים, והסיפור שלו על המקור האמיתי של סמל האבטיח.
הערת המערכת:
מאמר כזה עלול לעורר אצל קוראים ישראלים תגובות מעורבות, ואני לא מתכוון להעמיד פנים שאינני יודע זאת. אבל בחירה שלא לדעת דבר על מי שחי מעברו השני של הקו - גם בזמן עימות, ואולי דווקא אז - אינה מועילה לאיש. היא רק מקטינה את מה שאנחנו מסוגלים לראות. ומדובר כאן באמנות. לאמנות יש תכונה נדירה: היא אומרת דבר אחד, וכל אדם שומע בו משהו אחר. היא יכולה לנחם ויכולה להכעיס, לקרב ולהרחיק, ולעיתים לעשות את שני הדברים לאותו אדם באותו רגע. מה שהיא כן מציעה הוא ערוץ שאינו דורש דם ואש - ובאזור הזה, ערוץ כזה שווה משהו. שתי מטרות למאמר. האחת, להכיר לקורא הישראלי אמן בינלאומי שרובנו לא שמענו עליו, אף שפעל במרחק נסיעה קצרה. השנייה, פשוטה יותר: להכיר בכאב שמותו גורם אצל שכנינו.
בשנת 1987, בשיא האינתיפאדה הראשונה, החליט צייר בן ארבעים להפסיק להשתמש בצבעי שמן. ההחלטה נבעה מכך שצבעי השמן והאקריליק שהיו זמינים בגדה המערבית יובאו דרך ישראל, ומנסור וחבריו החליטו לחדול מלרכוש אותם. אבל צייר שמוותר על הצבע שלו נותר עם שאלה מעשית מאד: במה מציירים עכשיו. התשובה הגיעה מזיכרון ילדות. סולימאן מנסור גדל בביר זית שליד רמאללה, ובילדותו עזר לסבתו לערבב מים, קש ואדמה - התערובת שממנה בנו באזור כוורות לדבורים וטאבונים לאפייה. הבוץ המקומי, צהבהב וחיוור, היה החומר הראשון שעלה בדעתו. הוא התחיל לעבוד איתו על לוחות מעץ, למרוח ולעצב. ואז התגלתה הבעיה: כשהבוץ מתייבש הוא נסדק. בהתחלה מנסור ניסה להסתיר את הסדקים. הוא סיפר שנים אחר כך שחשב שהם מכוערים, ושרק בהדרגה התחיל לראות בהם יופי. הסדקים הפכו לחלק מהשפה שלו - דמויות שנראות שבירות, שנושאות בתוכן את חלוף הזמן, ושהחומר שמהן הן עשויות הוא ממש האדמה שעליה הוא עומד. זו הייתה הפעם השנייה בקריירה שלו שהוא המציא את עצמו מחדש. היו עוד.
מנסור נולד ב-1947 בביר זית. הוא סיים את לימודיו באקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל" בירושלים ב-1970 - פרט ביוגרפי שכדאי לעצור עליו רגע, משום שהוא מציב את אחד האמנים המשפיעים ביותר בתולדות האמנות הפלסטינית כבוגר של המוסד המרכזי לאמנות בישראל. בשנים שלאחר מכן מצא את הנושאים שילוו אותו כל חייו: הנוף שסביבו, עצי הזית, הרקמה המסורתית, והדמויות של אנשים העובדים באדמה. ירושלים הופיעה אצלו שוב ושוב - לא רק כמקום, אלא כמושא של געגוע. וב-1973, בגיל עשרים ושש, הוא צייר את התמונה שתלווה את שמו לתמיד.
"ג'מל אל־מחאמל" - "הגמל נושא המשאות" - מציג סבל ערבי זקן, לבוש בגדים מסורתיים, עומד במרחב פתוח ונושא על גבו את העיר ירושלים. לא ייצוג סמלי של העיר, אלא העיר עצמה: כיפות, חומות, מסגדים וכנסיות, קשורים בבד ומורמים על הגב הכפוף. הדימוי הזה יצא מהגלריות ונדד. הוא הודפס כפוסטר, נתלה בבתים פרטיים, בבתי קפה ובמשרדים, והפך לאחת התמונות המזוהות ביותר באמנות הפלסטינית. הוא גם נעשה לביטוי החזותי של מושג ערבי מרכזי - "צומוד", שפירושו התמדה או היאחזות במקום.
ב-1980 נפתחה בגלריה 79 ברמאללה תערוכה של שלושה אמנים: מנסור, נביל ענאני (Nabil Anani) ועסאם באדר (Issam Badr). היא נסגרה על ידי צה"ל אחרי שלוש שעות. שבועיים לאחר מכן זומנו השלושה לשיחת אזהרה. מנסור סיפר על כך בראיון ל"The National" ב-2021, ותיאר מה נאמר להם: נאסר עליהם לצייר את דגל פלסטין, ונאסרו גם הצבעים עצמם - אדום, ירוק, שחור ולבן בשילוב. ואז, לדבריו, שאל באדר את הקצין מה יקרה אם יצייר פרח בארבעת הצבעים האלה. התשובה, כפי שמנסור זכר אותה, הייתה שגם זה יוחרם - "אפילו אם תצייר אבטיח, הוא יוחרם". זהו, לפי הגרסה של מנסור, המקור לסמל שהפך בשנים האחרונות לנפוץ ברחבי העולם. את האבטיח, הוא הדגיש, הזכיר הקצין הישראלי - לא האמנים.
הסיפור הזה מסופר בפי מנסור, ואין לו תיעוד עצמאי. אבל הוא מדגים משהו על התקופה: מדיניות שאסרה על צירוף של ארבעה צבעים יצרה, בלי כוונה, מילון שלם של סמלים חלופיים. ב-1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הקים מנסור יחד עם שלושה אמנים - ורה תמארי (Vera Tamari), תיסיר ברכאת (Tayseer Barakat) ונביל ענאני - קבוצה בשם "החזון החדש". הרעיון היה כפול. מצד אחד, סירוב לרכוש חומרי אמנות שיובאו דרך ישראל. מצד שני - ואולי חשוב מכך מבחינה אמנותית - ניסיון להתרחק מהסמליות הפוליטית העמוסה ששלטה באמנות הפלסטינית באותן שנים, ולחפש שפה חדשה. התוצאה הייתה תפנית חומרית מלאה. במקום צבעי שמן: בוץ, חינה, קפה, תה, עור, חרסים שנמצאו בשטח. במניפסט שפרסמו ב-1989 הם הגדירו את המטרה כחיפוש אסתטי שיעלה את החזון האמנותי לרמה שמאשרת את חירותו הפנימית של האמן ואת יכולתו לראות יופי ואמת בתוך המאבק היומיומי. התערוכה הראשונה של הקבוצה נערכה בירושלים ב-1989.
מבחינה אמנותית זה היה מהלך יוצא דופן. לא אמן שמאמץ חומר חדש מתוך סקרנות, אלא ארבעה אמנים שמוותרים במודע על הכלים שלמדו לעבוד איתם, ומגלים שפה מתוך המגבלה. הבוץ, שבתחילה נראה לו כמו פשרה, הפך אצל מנסור למדיום מרכזי לשנים. הסדרה שלו בתבליטי בוץ, "אני איסמאעיל", זיכתה אותו ב-1998 בפרס הנילוס הגדול בביאנלה של קהיר.
חלק ניכר מחייו של מנסור לא הוקדש לציור אלא לבניית תשתית. הוא היה ממייסדי אגודת האמנים הפלסטינים ועמד בראשה בין 1986 ל-1990. ב-1994 הקים יחד עם חבריו מ"החזון החדש" את מרכז אל-וסיטי לאמנות בשייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים, שנועד לשמר אמנות פלסטינית ולחבר בין אמנים שחיים בשטחים לבין אלה שבגולה. הוא שימש כמנהלו. מאוחר יותר היה חבר בהנהלה המייסדת של האקדמיה הבינלאומית לאמנות בפלסטין ברמאללה, שהוקמה ב-2004. בין 2000 ל-2014 לימד באוניברסיטת אל-קודס. בשנות ה-80 וה-90 גם צייר קריקטורות ואיורים לעיתון "אל־פג'ר" ולמגזין "אל־עודה".
עבודתו הוצגה בביאנלה של שארג'ה (Sharjah Biennial) ב-1995 ובתערוכת יחיד במוזיאון שארג'ה לאמנות ב-2003. ב-2019 הוענק לו פרס אונסק"ו-שארג'ה לתרבות ערבית, על שילוב של יצירה, הוראה ובניית במות לאמנים צעירים. הוא זכה גם בפרס פלסטין לאמנויות חזותיות.
ובמקביל לכל זה התקיים גם ערוץ שכמעט אינו מוכר בישראל. ב‑1997 היה מנסור שותף לכתיבת הספר Both Sides of Peace: Israeli and Palestinian Political Poster Art, שבחן זה מול זה את שפת הכרזה הפוליטית משני הצדדים. ב‑2003 השתתף בתערוכה "35 אמנים נגד הכיבוש", שהציגה אמנים ישראלים ופלסטינים יחד. וב‑2005 היה ממקימי "אמנים ללא חומות" (Artists without Walls), קבוצה משותפת של אמנים ישראלים ופלסטינים - באותה שנה שבה הציג בבית האמנים בתל אביב, במסגרת תערוכה שנדדה בין רמאללה, תל אביב וניו יורק. ראוי לדייק גם בנקודה שנוטים לטשטש: החרם שהוביל ב‑1987 היה על חומרי ציור שיובאו דרך ישראל. לא על אמנים ישראלים.
ב-2021 עבר מנסור אירוע מוחי שפגע ביד שמאל שלו והקשה עליו להתרכז ולצייר. הוא המשיך לבוא לסטודיו ברמאללה. "אני מנסה לעבוד כל יום, ללכת לסטודיו, לעשות שם משהו", אמר בראיון. "לא לצייר כל הזמן, אולי לקרוא או לעשות סקיצות. אני מנסה ללכת כל יום. זו שגרה ואני לא אוהב להפסיק אותה". בסוף 2023, עם המלחמה בעזה, השתנתה דרך העבודה שלו. הוא התחיל ציור גדול בלי סקיצות מכינות, והניח צבע ומכחול ישירות על הבד. הוא תיאר את זה כך: הדימויים שעלו בראשו היו נוראים, וחלקם לא יצאו ממנו אלא דרך הציור. ואז אמר משהו מפתיע עבור צייר פיגורטיבי שעבד חמישה עשורים - שהוא תמיד שנא אקספרסיוניזם מופשט ולא אהב אותו, אבל שהוא חושב שעכשיו הזמן שלו. זו אמירה של אמן, לא של פעיל. היא מתארת רגע שבו הכלים שהיו לו הפסיקו להספיק.
ההודעה על מותו פורסמה על ידי משפחתו, בחשבון האינסטגרם שלו, זמן קצר אחרי הודעה שמצבו קריטי. "הפרק האחרון נכתב", כתבה המשפחה. "בלב כבד מכדי לתאר במילים, אנחנו מודיעים שאבינו האהוב הלך לעולמו". ובהמשך: "לעולם הוא מותיר חיים מלאי יופי, זיכרון, ומורשת שתמשיך לחיות דרך כל מי שנגע בהם. אבל לנו - איבדנו אב, מקור של אהבה, כוח ובית".
יש סיבה פשוטה שסיפורו של מנסור ראוי לתשומת לב בישראל, והיא לא נעוצה בעמדות פוליטיות. הוא אמן שבמשך חמישה עשורים נמצא במרכז שדה אמנותי שלם, שרובנו לא יודעים עליו כמעט דבר - למרות שהוא מתקיים במרחק נסיעה של חצי שעה. הוא למד בבצלאל. הסטודיו שלו היה ברמאללה. התערוכות שלו נסגרו על ידי גורמים ישראליים, ובאותה נשימה עבודותיו מוצגות היום במוזיאונים ברחבי העולם ובאותן שנים עצמן הוא הקים קבוצת אמנים משותפת עם ישראלים והציג בתל אביב. ההיסטוריה של האמנות במרחב הזה היא היסטוריה משותפת, גם כשהיא היסטוריה של עימות. אמן שהחליט להפסיק להשתמש בצבעי שמן ולעבוד בבוץ שאסף ליד ביתו קיבל החלטה שנוגעת לפוליטיקה - אבל התוצאה שלה היא גוף יצירה, לא הצהרה.
וזה, בסופו של דבר, מה שנשאר.
מקורות:
תגובות