ההונאה הגדולה שהציתה את רעיון הבינה המלאכותית
במשך 84 שנים הסתובבה ברחבי אירופה ואמריקה מכונה מופלאה. קראו לה "הטורקי". היא ישבה מאחורי לוח שחמט, הביסה את נפוליאון בונפרטה ואת בנג'מין פרנקלין, והטריפה את דעתם של המדענים הגדולים ביותר של התקופה. השאלה שהיא עוררה הסעירה יבשות שלמות: האם ייתכן שמכונה יכולה לחשוב?
התשובה הייתה פשוטה, גאונית הנדסית, ובעיקר - שקר מוחלט.
אבל הנה המלכוד ההיסטורי: ההונאה הגדולה ביותר של המאה ה-18 הולידה, לגמרי בטעות, את הרעיון האמיתי והמשפיע ביותר של העידן שלנו. בלעדיה, ייתכן שמהפכת המחשוב, ואפילו הבינה המלאכותית, היו מתעכבות בשנים ארוכות.
בשנת 1769 הוזמן פקיד אוסטרי-הונגרי בשם וולפגנג פון קמפלן לחצר הקיסרית מריה תרזה בארמון שנברון, לצפות במופע אשליות של צרפתי בשם פרנסואה פלטייה (François Pelletier). קמפלן צפה, לא התרשם, ואמר שהוא יכול לעשות טוב יותר. הקיסרית לקחה אותו ברצינות. חצי שנה לאחר מכן הוא חזר לארמון עם ארון עץ גדול על גלגלים. על גבי הארון היה מונח לוח שחמט, ומאחוריו ישבה בובת עץ בגודל אדם, לבושה בגלימה ובטורבן בסגנון עות'מאני, עם מקטרת ביד אחת. קמפלן פתח את דלתות הארון אחת אחת, הראה לקהל גלגלי שיניים, ציריות ומנגנוני שעון צפופים, סגר אותן, סובב מפתח - והבובה הרימה יד, אחזה בכלי שחמט, והזיזה אותו. ואז ניצחה כמעט את כל מי שהתיישב מולה.
המתקן הזה, שנקרא "הטורקי" (Schachtürke), הסתובב באירופה ובאמריקה במשך שמונים וארבע שנה. הוא שיחק מול נפוליאון בונפרטה ומול בנג'מין פרנקלין, וניצח את שניהם. הוא עורר ויכוח ציבורי שנמשך עשרות שנים בשאלה אם מכונה יכולה לחשוב. ומאות אנשים ניסו לפצח את סודו וכשלו.
הסוד היה פשוט: בתוך הארון ישב אדם.
אבל כל העניין נמצא במילה "פשוט", והיא מטעה לגמרי. הקושי מעולם לא היה להחביא אדם בארון. הקושי היה להחביא אותו בארון שנפתח לעיני הקהל לפני כל משחק. וכאן נכנס לפעולה מה שהופך את הטורקי למופת הנדסי אמיתי, גם אם הוא מופת של הונאה. הארון היה מחולק לתאים. כשקמפלן פתח את הדלת השמאלית, הקהל ראה גלגלי שיניים ומנגנון שעון צפוף. כשסגר אותה ופתח את הימנית, ראה חלל כמעט ריק. מה שהקהל לא ידע הוא שהמפעיל ישב על מושב נע, וכשהדלתות נפתחו בזו אחר זו הוא החליק מצד לצד ונשאר תמיד מחוץ לטווח הראייה. ההחלקה עצמה הזיזה מנגנוני דמה למקומם, כך שהחלל שהתפנה מאחוריו התמלא ב"מכונה". הגלגלים והצירים לא הובילו לשום מקום. הם היו קצרים בכוונה, ולא חדרו לעומק התיבה - מה שהותיר בדיוק מספיק מקום לאדם מכווץ. אבל האדם הזה היה צריך גם לראות את הלוח.
והפתרון לכך הוא החלק היפה ביותר בכל הסיפור. לכל כלי שחמט הוצמד מגנט קטן וחזק בבסיסו. לוח השחמט שעל גבי הארון היה דק מספיק כדי לאפשר צימוד מגנטי, ומתחתיו, בתוך התיבה, היו תלויים על חוטים מגנטים מקבילים - אחד לכל משבצת. כשיריב הניח כלי על משבצת, המגנט שמתחתיה נמשך כלפי מעלה. כשהרים אותו, המגנט צנח חזרה. המפעיל בפנים, שישב עם נר קטן, ראה מולו לוח שעליו מסומנות משבצות ממוספרות מאחת עד שישים וארבע, והמגנטים הדגימו לו בזמן אמת כל מהלך שנעשה מעליו. הוא לא ראה את הלוח. הוא ראה ייצוג שלו.
ואז, כדי לענות, הפעיל מערכת ידיות ופנטוגרף שהזיזו את זרוע הבובה - זרוע מפרקית שיכלה לנוע בכל הכיוונים, עם יד שידעה לאחוז בכלי ולהניח אותו. ומעבר לשחמט, המכונה ידעה לבצע גם את "מסע הפרש" - חידה שבה יש להזיז פרש כך שיעבור בכל אחת משישים וארבע המשבצות בדיוק פעם אחת. במונחים מתמטיים מודרניים מדובר במציאת מסלול המילטוני - בעיה סבוכה בתורת הגרפים, הדורשת ניווט מדויק בין מיליארדי מסלולים אפשריים כדי לאתר נתיב רציף אחד ללא שום חזרה. זו לא הייתה הצגה שולית: מסע הפרש נחשב אז לתרגיל שדורש חשיבה מסודרת ולא רק שינון, והוא חיזק את הרושם שמאחורי הבובה עומדת שיטה ולא זיכרון.
ועכשיו לפרט שהוא, בעיניי, הגאוני ביותר בכל הפרשה.
הטענה הנפוצה ביותר בקרב ספקנים הייתה שהמכונה מופעלת במגנטים מרחוק. קמפלן היה מודע לה היטב. ולכן הוא נהג להניח מגנט גדול בצד הלוח, ולהזמין את הקהל לצפות איך המכונה ממשיכה לעבוד כרגיל. המגנטים הפנימיים מוקמו כך שכוח מגנטי חיצוני לא ישפיע עליהם, וההדגמה הצליחה תמיד. כלומר, הוא השתמש במגנטים כדי להוכיח שאין מגנטים.
מי שישבו בפנים היו, לאורך השנים, כמה משחקני השחמט החזקים באירופה. יוהאן בפטיסט אלגאייר האוסטרי (Johann Baptist Allgaier), ז'ק פרנסואה מורה הצרפתי (Jacques François Mouret), אהרון אלכסנדר, ויליאם לואיס (William Lewis), בונקור (Hyacinthe Henri Boncourt), ובשנים האמריקאיות ויליאם שלומברגר מאלזס (William Schlumberger). המפעילים מהתקופה המקורית של קמפלן עצמו נותרו עלומים עד היום.
ושווה לעצור על אלגאייר. לפי עדות בת זמנו, הוא היה זה שישב בפנים כשהמכונה שיחקה מול נפוליאון בשנברון ב‑1809. פרטי המשחק דווחו לאורך השנים בגרסאות רבות וסותרות, אבל התמונה המקובלת היא שנפוליאון ישב לשולחן נפרד באזור מגודר, לא הורשה לחצות אל צד המכונה, ויוהאן נפומוק מלצל (Johann Nepomuk Maelzel), שהיה אז הבעלים, עבר הלוך ושוב כדי להזיז את המהלכים. גם זה, כמובן, היה חלק מהתפאורה.
קמפלן עצמו מת ב‑1804, ובנו מכר את המכונה למוזיקאי בווארי בשם יוהאן נפומוק מלצל - אותו אדם שהמציא את המטרונום. מלצל לקח את הטורקי לסיבוב אירופי, ואז לארצות הברית, ושם הוא הפך לתופעה. בניו יורק, במלון הלאומי שבברודוויי, הגיעו מאה איש בממוצע להצגה באפריל 1826, ובמאי כבר דווח שהאולם התמלא ומאתיים איש נשארו בחוץ מחוסר מקום. ובאמריקה גם התחילו הבעיות.
ב‑1827 פרסם ה"בולטימור גאזט" ידיעה שבה נמסר ששני נערים ראו את ויליאם שלומברגר מטפס ויוצא מתוך המכונה. החשיפה פורסמה, ולא שינתה כמעט דבר. הקהל המשיך לבוא. ולפני שנגיע לאדגר אלן פו, ראוי לעצור על יריב אחד שהמכונה פגשה באנגליה, כי התוצאה של המפגש הזה חשובה יותר מכל משחק אחר ששיחקה.
ב‑1819, כשמלצל הביא את הטורקי לסיבוב בבריטניה, התיישב מולו מתמטיקאי צעיר בשם צ'ארלס בבג'. הוא שיחק שני משחקים והפסיד בשניהם. בבג' לא האמין למכונה. הוא חשד מיד שמדובר בהונאה, ולא טרח במיוחד לחשוף אותה. אבל השאלה שהיא עוררה בו נשארה. שלוש שנים לאחר מכן הוא החל לעבוד על מנוע ההפרשים, מכונה מכנית שנועדה לחשב טבלאות מתמטיות באופן אוטומטי, ובהמשך על המנוע האנליטי, התכנון הראשון בהיסטוריה למחשב רב תכליתי.
ההבחנה שעשה שם היא העיקר. מכונות המהפכה התעשייתית החליפו פעולה פיזית. הטורקי, גם אם היה מזויף, העלה אפשרות אחרת לגמרי: שמכונה תחליף פעולה מחשבתית. ב‑1864 כתב בבג' במפורש על עניינו בבניית מכונה שתשחק שחמט. כלומר, המכונה המזויפת ביותר בהיסטוריה הולידה רעיון אמיתי - ובכך שינתה את ההיסטוריה יותר מכל מכונה אמיתית בת זמנה.
ואז נכנס לתמונה אדגר אלן פו.
ב‑1836 פרסם פו מסה בשם "שחקן השחמט של מלצל", והיא הפכה לטקסט המפורסם ביותר שנכתב אי פעם על הטורקי. הטיעון המרכזי שלו היה לוגי ולא טכני, וזו הסיבה שהוא מעניין. פו טען שמכונה אמיתית הייתה מנצחת תמיד. מכונה שפועלת לפי חוקים מוגדרים אינה טועה, ואינה משתנה ממשחק למשחק. הטורקי, לעומת זאת, הפסיד לפעמים. ויותר מזה: הזמן שלקח לו להשיב על מהלך השתנה - לפעמים מיד, לפעמים אחרי המתנה ארוכה. מכונה, טען פו, הייתה פועלת בקצב קבוע. הוא גם הבחין בדבר פשוט בהרבה: שלומברגר תמיד נסע עם מלצל, תמיד נראה בסביבה כשהמכונה לא שיחקה, ומעולם לא נראה בזמן ההצגה. פו אף כתב שכאשר שלומברגר חלה בריצ'מונד, הצגות שחקן השחמט הופסקו לאורך כל תקופת מחלתו.
חלק גדול מההשערות הטכניות של פו היה שגוי לגמרי. הוא לא הבין את מנגנון המושב הנע ולא את מערכת המגנטים, והוא שאל לא מעט מספרו של דיוויד ברוסטר, "מכתבים על מאגיה טבעית". הוא גם לא היה הראשון - מאמרים דומים התפרסמו לפניו בבולטימור, בפילדלפיה ובבוסטון. אבל המסקנה שלו הייתה נכונה, והדרך שבה הגיע אליה עומדת עד היום: הוא לא ניסה לפתוח את הארון. הוא בחן את ההתנהגות של המערכת ושאל אם היא מתיישבת עם ההסבר שהוצע לה.
הסוף הגיע ב‑1838. מלצל לקח את הטורקי להוואנה שבקובה, ושם מת שלומברגר מקדחת צהובה. מלצל עצמו מת בדרכו חזרה, על הספינה. המכונה עברה מיד ליד עד שנרכשה בידי ד"ר ג'ון קירסלי מיטשל (John Kearsley Mitchell), שהיה, באופן שקשה להמציא, הרופא האישי של אדגר אלן פו. מיטשל שיקם את המכונה והציג אותה שוב, ובהמשך תרם אותה למוזיאון הסיני של צ'ארלס וילסון פיל בפילדלפיה. שם היא נותרה בפינה, נשכחת. ב‑5 ביולי 1854 פרצה שריפה בתיאטרון הלאומי הסמוך, האש הגיעה למוזיאון, והטורקי נשרף. בנו של מיטשל, סילאס, הגיע מאוחר מדי. הוא כתב שנדמה היה לו ששמע מבעד ללהבות את המילים האחרונות של ידידם - הברות נלחשות בתקיפות, חוזרות ונשנות: échec, échec. שח.
שלוש שנים לאחר מכן, ב‑1857, פרסם סילאס מיטשל בכתב העת The Chess Monthly את ההסבר המלא הראשון למנגנון. המכונה הוסתרה במשך שמונים ושבע שנים, ורק אחרי שנשרפה כתב מישהו בדיוק כיצד פעלה. וכאן, כדי לסגור מעגל, צריך לומר משהו על קמפלן עצמו - כי התדמית שלו כרמאי גדול היא, בעצם, עוול.
הטורקי היה אצלו מטרד. הוא נבנה כבידור חצר חד-פעמי, ורק בגלל התלהבות הקיסרית הפך לפרויקט של חיים. קמפלן מעולם לא טען בפומבי שהמכונה משחקת שחמט בעצמה. הוא תיאר אותה, בלשונו, כמנגנון רגיל למדי, דבר של מה בכך, שהאפקט שלו נובע מנועזות הרעיון ומבחירה מוצלחת של אמצעי האשליה. ובמקביל אליה הוא עבד עשרים שנה על משהו אחר לגמרי.
ב‑1791 פרסם קמפלן בווינה ספר בן 456 עמודים בשם "מנגנון הדיבור האנושי, בצירוף תיאור של מכונת דיבור" (Mechanismus der menschlichen Sprache nebst Beschreibung einer sprechenden Maschine). הספר תיאר את מחקריו על מערכת הקול האנושית, ואת המכשיר שבנה כדי לחקות אותה: מפוח ששימש כריאות, קרום חרוץ ששימש כמיתרי קול, תיבה עם חללים משתנים ששימשה כחלל הפה, ובקרות לפתחים - שפתיים ונחיריים. המכשיר הזה עבד. הוא הפיק לא רק צלילים בודדים אלא מילים שלמות ומשפטים קצרים. קמפלן כתב שאפשר לרכוש מיומנות בהפעלתו בתוך כשלושה שבועות, במיוחד בלטינית, בצרפתית או באיטלקית - גרמנית, לדבריו, קשה בהרבה בגלל ריבוי ההברות הסגורות וצירופי העיצורים.
הוא נחשב היום למסנתז הדיבור המוצלח הראשון בהיסטוריה. ב‑1837 שחזר אותו צ'ארלס ויטסטון ושיפר אותו, וזה הצית גל שני של עניין מדעי בפונטיקה. מכונת דיבור שנבנתה לפי תיאורו של קמפלן נמצאת עד היום במוזיאון הגרמני במינכן. כלומר, האיש שזכור כמי שבנה מכונה חושבת מזויפת, בנה גם מכונה מדברת אמיתית - והשנייה נשכחה.
ועוד דבר קרה אחרי השריפה: הופיעו יורשים.
נגר מבריסטול בשם צ'רלס הופר בנה העתק בשם "אג'יב" (מערבית, "מופלא") והציג אותו לראשונה ב‑1868 במכון הפוליטכני בלונדון. ב‑1885 הביא אותו לניו יורק, ושם הוצג כארבעים שנה במוזיאון עדן שבשדרה 23. את מהלכיו ביצעו כמה משחקני השחמט החזקים באמריקה, ובהם הארי נלסון פילסברי, ובין יריביו נמנו הארי הודיני, תאודור רוזוולט והנשיא גרובר קליבלנד. גם הוא היה ארון עם אדם בפנים. ובמקביל נבנה גם משהו אחר. ב‑1876 בנה צ'רלס גומפל מכונה בשם "מפיסטו", שהופעלה מחדר סמוך באמצעים אלקטרומכניים - כלומר בלי אדם בתוכה. ב‑1878 היא נרשמה לטורניר שחמט בלונדון וניצחה בו. אחד המאסטרים פרש מהטורניר, בסירוב לשחק מולה אלא אם תיחשף זהות המפעיל.
וכאן שווה לסטות לרגע, כי יש עובדה אחת שהסיפור לא שלם בלעדיה: מכונה ששיחקה שחמט באמת נבנתה בסופו של דבר. ב‑1912 הציג המהנדס הספרדי לאונרדו טורס קוודו (Leonardo Torres Quevedo) את "אל אחדרסיסטה" (El Ajedrecista) - מכשיר אלקטרומכני שידע לשחק סיום של מלך וצריח מול מלך, בלי אדם בפנים ובלי אשליה. זו הייתה הפעם הראשונה שמכונה שיחקה שחמט בעצמה, מאה וארבעים ושתיים שנה אחרי שקמפלן הציג את הבובה בטורבן.
אבל השם שנשאר בשפה הוא דווקא של המכונה המזויפת.
בשנת 2005 השיקה אמזון שירות בשם Amazon Mechanical Turk. הרעיון: משימות שנראות כאילו מחשב מבצע אותן - תיוג תמונות, תמלול, סיווג טקסט - מבוצעות בפועל בידי בני אדם, רבים מהם בשכר נמוך, שאיש אינו רואה. החברה בחרה את השם במודע. ומאז הוא הפך למונח. "Mechanical Turk" הוא היום הכינוי לכל מערכת שמוצגת כאוטומטית ובפועל נשענת על עבודת אדם מוסתרת. וזו אינה תופעה נדירה: היו כמה מקרים מתועדים של חברות שהציגו "בינה מלאכותית" שהתבררה כצוות אנשים מאחורי מסך.
אבל הצד המעניין יותר אינו ההונאה. הוא השאלה ששאל פו.
פו לא יכול היה לפתוח את הארון. הוא בחן את ההתנהגות ושאל אם היא מתיישבת עם ההסבר. קצב תגובה משתנה, הפסדים מדי פעם, אדם אחד שתמיד נעדר - מכל אלה הוא הסיק שיש בפנים מישהו. היום, כשמערכות מייצרות תשובות שנקראות כמחשבה, השאלה חזרה בצורה אחרת. לא "האם יש אדם בארון" - אין - אלא מה בדיוק מייצר את מה שאנחנו רואים, והאם ההסבר שניתן לנו מתיישב עם ההתנהגות. וזו, במידה רבה, אותה שאלה בדיוק. רק שהפעם אי אפשר לשרוף את הארון ולחכות שלוש שנים לתשובה.
מקורות:
תגובות