"כל נדרי" - הגאונים אסרו והאנטישמים הפכו לנשק משפטי
עודכן: לפני 11 דקות
רגע השיא של השנה היהודית נפתח בטקסט שרובו הגדול של הקהל כלל לא מבין. מנגינה דרמטית ששבתה את ליבם של בטהובן, כוכבי פופ ולהקות רוק פסיכדלי, עוטפת הצהרה משפטית יבשה בארמית שאין בה בקשת סליחה, אין בה וידוי, ואין בה אפילו פנייה לאלוהים. אבל ההיסטוריה של "כל נדרי" היא הרבה יותר מעוד טקסט לא מובן. היא סיפור על מרד אזרחי של מתפללים. חמישה מתוך שישה מגאוני בבל ניסו לאסור על אמירתה לחלוטין. ובאירופה, היא הפכה לנשק האנטישמי המושלם - "הוכחה" כביכול לכך שמילתו של יהודי אינה שווה דבר. בגלל התפילה הזו נאלצו יהודים במשך מאות שנים להישבע בבתי משפט אירופיים כשהם עומדים על עור של חזיר או על שרפרף תלת-רגלי. איך שרד הטקסט המושמץ והמותקף ביותר בהיסטוריה היהודית את כל הניסיונות להכחידו, ולמה הקהילה ממשיכה להתעקש עליו כל שנה מחדש?
בערב יום הכיפורים, לפני שהשמש שוקעת, נפתח ארון הקודש ומוציאים ממנו ספרי תורה. שני נכבדי הקהילה עומדים משני צדי החזן ומחזיקים אותם. ואז נאמר נוסח שמתיר להתפלל עם העבריינים, ומיד אחריו מגיע הטקסט. הוא נאמר שלוש פעמים, בעוצמה עולה. הוא מושר במנגינה שהיא אולי הידועה בכל המוזיקה היהודית - כזו שמקס ברוך ובטהובן שאלו ממנה, שארנולד שנברג כתב עליה יצירה למקהלה ולתזמורת, ושסצנה שלמה בסרט "זמר הג'ז" נבנתה סביבה. בשנות ה-50 הקליטו אותה פרי קומו וג'וני מאטיס. ב‑1968 פתחה בה להקת רוק פסיכדלי אמריקאית (The Electric Prunes) אלבום שלם.
ורוב מי שעומד שם ושומע אותו אינו יודע מה הוא אומר.
זה לא מקרה ולא בורות. כל נדרי כתוב בארמית, למעט צירוף אחד בעברית. ומה שהוא, כשמתרגמים מילה במילה, זו הצהרה משפטית טכנית. וזהו הטקסט שנבחר לפתוח את היום הקדוש ביותר בשנה.
בקהילות רבות מוציאים מארון הקודש ספרי תורה - כמה מוציאים תלוי במנהג, ואין בזה אחידות. במנהגי פרנקפורט אין מוציאים אף ספר. במקומות אחרים מוציאים אחד, או שניים, או שלושה, או שבעה - ויש מקומות שמוציאים את כל ספרי התורה שבבית הכנסת. ספר התורה הראשון שמוציאים נקרא, על שם הטקס, "ספר כל נדרי". איש עומד משני צדי החזן. ושלושתם יחד הם בית דין - שלושה, כנדרש להתרת נדרים. והם אומרים נוסח שאינו מתיר דבר:
"בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינין"
הנוסח הזה אינו חלק מכל נדרי. הוא תוספת מאוחרת בהרבה, שמיוחסת למהר"ם מרוטנבורג, שנפטר ב‑1293, ושאומצה אחריו בידי המהרי"ל, רבי יעקב בן משה מולין ממגנצא. מגרמניה הוא התפשט לדרום צרפת, לספרד וליוון, ובסופו של דבר התקבל כמעט בכל מקום. והוא נשען על מקור תלמודי מפורש - כריתות ו' ע"ב:
"כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית"
אין צום ציבור בלי החוטאים.
ושווה לדעת ש"עבריינין" כאן אינו "חוטאים" במובן הרך. בלשון התלמוד המונח מציין "מומרים ומשומדים" - אנשים שחומרת מעשיהם הוציאה אותם מכלל הקהילה. וההיתר שניתן להם הוא זמני ומוגבל: הוא מאפשר להם להצטרף לתפילה, ואינו מוחל על עוונותיהם ואינו מחזיר אותם לקהל.
רק אחרי כל זה מגיע הטקסט עצמו.
הוא נאמר שלוש פעמים. מחזור ויטרי, מתחילת המאה ה-12, מורה כיצד: בפעם הראשונה ייאמר בשקט, "כמי שמהסס להיכנס להיכל המלך לבקש ממנו מתנה". בשנייה מעט חזק יותר. ובשלישית בקול, כמי שרגיל לבוא לחצר ולגשת אל מלכו כידיד. ולא כולם נהגו כך. רבי מאיר בן רבי יצחק ש"ץ נהוראי מוורמס, מחבר האקדמות, אמר אותו פעמיים בלבד. קהילת חלב אמרה אותו שבע פעמים. והמהרי"ל שר אותו שוב ושוב בלחנים שונים, כדי שגם מי שאיחר ישמע.
מה שנאמר שם, כשמתרגמים מילה במילה, איננו תפילה:
"כל הנדרים והאיסורים והשבועות והחרמות והקונמות והקינוסים והכינויים - שנדרנו, ושנשבענו, ושהחרמנו על נפשותינו - בכולהון איחרטנא בהון. כולם יהיו מותרים, עזובים, שביתים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים, ואיסורינו לא איסורים, ושבועותינו לא שבועות".
אין כאן בקשה. אין כאן וידוי. אין כאן פנייה לאלוהים. יש כאן הצהרה טכנית בלשון של פקיד. שימו לב לשתי המילים "על נפשותינו". הן אינן קישוט. כפי שנראה בהמשך, המילים הללו טומנות בחובן את ההגבלה הקריטית ביותר בטקסט כולו - הגבלה שעתידה לעמוד במרכזו של משפט היסטורי.
הדבר הראשון שצריך לדעת על הטקסט הזה הוא שגדולי ישראל חלקו עליו. לא הסתייגות, לא ריכוך - התנגדות חזיתית. ומי שסופר את הגאונים, ראשי הישיבות בבבל שהיו הסמכות ההלכתית העליונה של העולם היהודי, מגיע למאזן חד-משמעי: חמישה התנגדו, אחד תמך.
רב יהודאי גאון מסורא, סביב 760, אסר את לימוד מסכת נדרים כולה.
רב נטרונאי גאון, ראש סורא בשנים 853–858, כתב שהמסכת לא נלמדה בשתי הישיבות למעלה ממאה שנה, ושאין נוהגים לומר כל נדרי בבבל.
רב נחשון בן רבי צדוק גאון, שבא אחריו, כתב: "אין עמנו מנהג לעשות כן, לא בבבל כולה".
רב עמרם גאון, שחיבר את הסידור השלם הקדום ביותר שהשתמר בידינו, כלל את הנוסח בסידורו - ואז כתב לצדו שהוא אסור: "מנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן".
ורב האי גאון הוסיף: "אין אנו מתירין נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, ולא שמענו מרבותינו שהיו עושין זה כל עיקר".
היחיד שתמך היה רב סעדיה גאון - וגם הוא צמצם: לדעתו הנוסח חל רק על שבועות שנכפו על ציבור בשעת שמד, ובמפורש אינו מתיר נדרים שאדם נדר במהלך השנה.
ולמה הם התנגדו כל כך?
הטיעון הגלוי היה הלכתי. התרת נדרים היא הליך משפטי מסודר: היא דורשת בית דין של שלושה או חכם מומחה, היא דורשת שהנודר יפרט את נדרו, ויש לה כללים. נוסח קיבוצי שאינו מפרט דבר אינו עומד בתנאים. והיה גם לחץ מבחוץ. הקראים תקפו את הרבניים בדיוק בנקודה הזו - בקלות שבה נודרים נדרים ובקלות שבה הם מותרים. וייתכן שההתנגדות הגאונית הייתה, בחלקה, תגובה לפולמוס הזה.
יש היסטוריונים שמצביעים על משהו שלישי. סאלו בארון וסיירוס גורדון הצביעו על דמיון בין הארמית של כל נדרי לבין הארמית של קערות ההשבעה - כלי חרס ועליהם לחשים, שהיו נפוצים בבבל סביב שנת 500 ושנטמנו הפוכים מתחת לרצפת הבית. ההשערה היא שהגאונים נלחמו בכישוף, לא רק בהלכה. זו הצעה של חוקרים, לא ממצא מוכח, וראוי להציג אותה ככזו. והם הפסידו. מכתב מגניזת קהיר, של רב פלטוי גאון שפעל סביב 857, מעיד שכל נדרי נאמר בפומבדיתא לפי דרישת הציבור הרבה לפני שהגיע לסורא. במאות שאחריהן הוא כבר נאמר בכל מקום. זו תבנית שחוזרת בהיסטוריה של ההלכה: כשמנהג עממי חזק דיו, אין מבטלים אותו. מנסחים אותו מחדש.
וכאן מגיע השינוי שהופך את הסיפור.
הנוסח המקורי, זה שבסידור רב עמרם, היה בעברית ודיבר על העבר - "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה". הוא ביקש לבטל את מה שכבר נעשה. במאה ה-12, בצרפת, רבי מאיר בן שמואל - חתנו של רש"י - שינה את התקופה ל"מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה". והוא גם הוסיף את המילים "בכולהון איחרטנא בהון" - "בכולם ניחמנו" - משום שחרטה אמיתית היא תנאי להתרה. ובנו, רבנו תם, הוא שהסביר וביסס את השינוי של אביו. הוא גם ניסה לשנות את צורת הפעלים מעבר לעתיד - ולא הצליח. הנוסח כבר היה מושרש מדי, ולכן עד היום הוא פותח בצורת עבר שניתנת לה משמעות של עתיד. זו אחת הסיבות לביקורת הדקדוקית שנמתחה עליו מאז.
והנימוקים לשינוי היו ארבעה: שהתרה בדיעבד חסרת משמעות; שאדם אינו יכול להתיר לעצמו; שהדיון התלמודי בהתרת נדרים (נדרים כ"ג ע"ב) עוסק דווקא בביטול נדרים עתידיים; ושאדם עלול למות כשנדריו לא מקוימים, וביטול מראש מקל עליו בשעתו האחרונה.
ויש נימוק חמישי, שפחות נעים לציין: היו יהודים שהשתמשו בכל נדרי כתירוץ להתחמק מהתחייבויות - כולל כלפי מי שמחוץ לקהילה. רבנו ירוחם, בפרובאנס של המאה ה-14, ביקר את מי שנדרו נדרים בקלות ראש בהסתמך על כל נדרי, ופסק שהם פסולים לעדות. ויהודה בן ברזילי הברצלוני כתב בספר העיתים שהמנהג מטעה, משום שהבורים סבורים שכל נדריהם בטלים.
ושווה לומר שהשינוי לא התקבל בהסכמה.
הרא"ש, הריטב"א, הריב"ש, בעל הכל בו, הגר"א, הרב מרדכי יפה ורבי יעקב עמדין חלקו. והתוצאה היא שעד היום אין נוסח אחיד. התיקון של מאיר בן שמואל התקבל בגרמניה, בצפון צרפת ובפולין ובמנהגים שנגזרו מהם. הוא לא התקבל בספרד, ברומא ובפרובאנס - ולכן הנוסח הישן נקרא עד היום "ספרדי".
הקהילות האיטלקיות והרומניוטיות שמרו על הנוסח העברי הגאוני המקורי - "כל נדרים" - שמדבר על העבר. ובקהילות רבות, אשכנזיות וספרדיות כאחת, נהוג פשרה: אומרים את שתי הגרסאות, לרוב את של העבר בשתי הפעמים הראשונות ואת של העתיד בשלישית. ובקטלוניה, באלג'יריה, בקרפנטרה ובאביניון מעולם לא אמרו כל נדרי כלל.
ואז, בשנת 1240, בפריז, הטקסט הזה עלה לדין.
ניקולס דונין, יהודי מומר שהפך לפרנציסקני, הגיש לאפיפיור גרגוריוס התשיעי רשימת האשמות נגד התלמוד. המשפט - ויכוח פריז - הסתיים בשריפת עשרים וארבע עגלות של כתבי יד תלמודיים. ובין ההאשמות היה כל נדרי. רבי יחיאל מפריז הגן עליו בפני מלך צרפת ומלכתה, והסביר: "רק נדרים שהופרו בשגגה מתבטלים, כדי שאיש לא ייכשל בהפרת נדר במזיד".
ההגנה הייתה נכונה. והיא לא הועילה.
מאותו רגע כל נדרי הפך לנשק קבוע - אצל יוהאן כריסטוף וגנזייל, אצל גאורג בודנשץ, אצל אוגוסט רולינג, ובעיקר אצל יוהאן אנדריאס אייזנמנגר, שספרו מ‑1700 הפך למאגר שממנו שאבו דורות של תועמלנים. ומכאן נגזרה מציאות משפטית שנמשכה מאות שנים.
שבועת היהודים (juramentum more judaico) הייתה נוסח שבועה מיוחד שיהודי נדרש לומר בבית משפט אירופי, משום שהניחו ששבועתו הרגילה חסרת ערך. והאנציקלופדיה היהודית מ‑1906 מתארת מה זה אומר בפועל:
בשוואבנשפיגל (Schwabenspiegel), קובץ חוקים גרמני מהמאה ה-13, נדרש היהודי לעמוד על עור של חזירה.
בחוקי שלזיה מ‑1422 נדרש לעמוד על שרפרף תלת רגלי, לשלם קנס בכל פעם שייפול, ולהפסיד את התביעה אם ייפול ארבע פעמים.
בדורטמונד נקנס בכל פעם שהיסס בשעת הדקלום.
בברסלאו, סביב 1455, נדרש לעמוד בראש גלוי ולהגות את השם המפורש.
חוק משנת 1517 מוורבובה שבהונגריה קבע שהנשבע יעמוד יחף, פניו למזרח, כשהוא אוחז בחומש.
וב‑1857 הורתה הממשלה הרוסית שסידורי התפילה יכללו הקדמה עברית לכל נדרי, שתסביר לקוראים את הטבע המוגבל של הנדרים שהנוסח מתיר.
כאן מגיעה הנקודה שמחזירה אותנו אל שתי המילים ההן מהפתיחה: "על נפשותינו". ההלכה מגבילה את כל נדרי בצורה חד משמעית, וההגבלות קיימות מהיום הראשון: הוא חל רק על נדרים שאדם קיבל על עצמו מרצונו. אין לו כל תוקף על נדר שהוטל בידי אדם אחר או בידי בית דין, הוא חל רק על מה שבין אדם למקום. לא על חוזה, לא על חוב, לא על עדות, ולא על שבועה בבית משפט. ואין הבדל אם הנדר ניתן ליהודי או לגוי - בשני המקרים אין הנוסח מתיר דבר.
ורבי יוסף הרץ, הרב הראשי של האימפריה הבריטית, ניסח זאת בחדות: נדר שניתן לאדם אחר - ולו ילד או נוכרי - אינו מותר אלא בנוכחותו ובהסכמתו; ושבועה שנשבע אדם בבית משפט אין שום סמכות בעולם שיכולה להתירה.
וההגבלה החזקה מכולן היא זו שמעטים מכירים: ביטול הנדרים העתידיים חל רק אם הנודר שכח את הצהרת כל נדרי. מי שנודר כשההצהרה בדעתו - כלומר מי שנודר מראש בחוסר כנות - נדרו תקף במלואו.
כלומר הנוסח אינו מאפשר רמאות. הוא מונע אותה במפורש.
ויצחק משה אלבוגן, בחיבורו המונומנטלי על התפילה היהודית, סיכם: ידוע כמה האשמות חסרות בסיס עורר הנוסח הזה לאורך הדורות. "אבל בשום מקום במקורות לא נמצאה פרשנות בעלת אופי פוגעני מבחינה מוסרית" - כל הפוסקים מסכימים פה אחד שהנוסח עוסק רק בהתחייבויות שאדם נטל על עצמו.
זה המנגנון, וזו הנקודה: טקסט שנכתב לקהל אחד, בשפה שהקהל השני אינו קורא, עם הגבלות שמפורטות במקום אחר לגמרי - יתפרש בידי הקהל השני לפי מה שהוא כבר מאמין. וההגנה הפנימית - "אבל ההלכה מגבילה את זה" - אינה עובדת, משום שמי שמאשים לא קרא את ההלכה ולא התכוון לקרוא. וזה נכון גם בכיוון ההפוך. מאיר בן שמואל לא שינה את הנוסח בגלל נוצרים. הוא שינה אותו בגלל יהודים. ההאשמה מבחוץ הייתה זדונית - ובכל זאת, השימוש לרעה שהוא ורבנו ירוחם באו לעקור היה אמיתי ומתועד. שני הדברים נכונים בו זמנית, וזה מה שהופך את הסיפור הזה לקשה.
ועוד שני דברים, שנכנסים כאן כדי לתקן טעויות נפוצות.
הראשון, התיאוריה שכל נדרי נוצר עבור אנוסי ספרד שגויה. כל נדרי מתועד בתקופת הגאונים - מאות שנים לפני גירוש ספרד. ייתכן שהאנוסים אכן נאחזו בו, וייתכן שמשם צמחה עוצמתו הרגשית, אבל גם זה, כפי שהעיר מרק ספרשטיין (Marc Saperstein), הונח יותר משתועד.
והשני, התיאוריה שהלחן "מסיני" (Mi-Sinai) אינו היסטורי. מה שכן ידוע הוא שבתחילת המאה ה-17 כתב רבי מרדכי יפה, בעל הלבוש, שכל החזנים מכירים לחן מסורתי קבוע - והוא התלונן על כך, משום שהדבקות בלחן מנעה ממנו לתקן את שגיאות הדקדוק שבטקסט. וזה מסביר הרבה. הגאונים נלחמו בטקסט. הם לא נלחמו במה שהקהילה שמעה בו.
ובעצם, גם השעה שבה אומרים אותו נתונה במחלוקת.
הדעה הרווחת היא שיש לאומרו לפני השקיעה, משום שאין מתירים נדרים בשבת וביום טוב. אבל יש קהילות, ספרדיות בעיקרן, שממתינות לצאת הכוכבים. ולפי הדעה שהנוסח מתייחס לשנה הבאה - אין כאן התרת נדרים כלל, ומותר לאומרו ביום כיפור עצמו. ובפועל התגבשה פשרה: מתחילים לפני השקיעה ומסיימים אחרי צאת הכוכבים. הפוסקים מורים שהחזן יאריך בניגון עד שיהיה לילה ודאי, ואם סיים מוקדם - יאמר הקהל פרקי תהילים. ועוד פרט: התרת הנדרים המקורית לא הייתה בכיפור כלל אלא בערב ראש השנה. הרא"ש מנה את הסיבות להעברתה גם לכיפור: משום שהיום חמור יותר, משום שהוא כולו עומד בסימן תשובה, ומשום שבתי הכנסת מלאים בו יותר.
ובכל זאת, שנה אחר שנה, הקהילה עומדת והנוסח הזה נאמר.
לא בגלל שהוא מובן - רובנו לא קוראים ארמית. לא בגלל שהוא הלכתית הכרחי - חמישה גאונים סברו שהוא אסור. אלא מפני שמשהו בו תופס בדיוק את מה שהיום הזה עוסק בו, ההכרה שאדם נודר יותר ממה שהוא מקיים. ורבנו יונה, בשערי תשובה, ניסח את החומרה: מי שדוחה את קיום נדריו מחמת שכחה נענש גם על כך - שהרי ידע שהשכחה מצויה באדם, והיה עליו להזכיר לעצמו.
והנוסח לא מוחק את זה. הוא רק אומר: אני יודע. ומי שנלחם בו - הגאונים, שחשבו שהוא מסוכן, והמאשימים, שחשבו שהוא מוכיח משהו - שניהם קראו בו טקסט משפטי, וצדקו. רק הקהילה, שעמדה ושמעה ולא ידעה ארמית, שמעה בו את מה שהוא באמת.
מקורות:
The Curious Case of Kol Nidre, Herman Kieval, Commentary, 1968
The power of minhag (custom) vs. halacha: The case of Kol Nidre, Sefaria
Spector, J. The Kol Nidre - At Least 1200 Years Old, Journal of Synagogue Music 38 (2008)
Scherman, N. The Complete ArtScroll Machzor, Yom Kippur, Nusach Ashkenaz (1986)
Davidson, I. Kol Nidre, The American Jewish Year Book 5684 (1923)
Elbogen, I. Jewish Liturgy: A Comprehensive History (1913; 1993)
Hertz, J. H. Pentateuch and Haftorahs, "Additional Note to Numbers"
תגובות