30 שנה לרצח רבין. והשאלה היא לא "מה היה אילו", אלא "מה קרה מאז". כדי להבין את 30 השנים האלו, צריך להתמקד באובייקט אחד: דף "שיר לשלום" מכיסו. רובנו לא יודעים, אבל סיפורו של השיר הזה הוא הסיפור של השבר הישראלי. הוא התחיל כלהיט שנאסר להשמעה על ידי רחבעם זאבי. הוא המשיך כהמנון פוליטי. הרצח הפך אותו ל"יזכור" לאומי שכולם יכלו לשיר. והיום? היום הוא חזר להיות מה שהיה פעם: סדין אדום. למה אנחנו שוב רבים על "שיר לשלום"? הבה נשרטט את ארבעת הגלגולים של הסמל הישראלי הכי נפיץ.

היום, 4 בנובמבר 2025, מלאו שלושים שנה בדיוק לאותו רגע שבו נקרעה החברה הישראלית לשניים. שלושה עשורים חלפו מאז עמד ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, על בימת הנואמים בכיכר מלכי ישראל ושר, בקולו הצרוד והמבויש קלות, שיר שהיה גדול ממנו, שיר שעתיד היה להתלכד עם דמותו לנצח.

כאשר בוחנים את הרצח ממרחק של 30 שנה - מרחק זמן כמעט דמיוני, ארוך יותר מהתקופה שבין הקמת המדינה למלחמת יום הכיפורים - הדיון נותר כמעט בלתי אפשרי. הוא נתקע מיד במבוי הסתום המוכר של "מורשת", "אוסלו", "הסתה" ו"מה היה אילו". כל ניסיון לנתח את פועלו, את הצלחתו או כישלונו, נשאב מיד אל תוך אותה מערבולת פוליטית שסופה ידוע מראש: אין הסכמה, וגם לא תהיה.

אך מתחת לכל הרעש הפוליטי, מעבר לכל ויכוח על "מורשתו", שוכן בתוך ארכיון אפל אובייקט פיזי אחד, דומם, שמספר את הסיפור כולו באופן מדויק ונוקב יותר מכל מאמר פרשנות. זהו חפץ קטן, כמעט חסר חשיבות לכאורה. דף נייר סטנדרטי, A4, מקופל לארבע. הוא נשלף מכיס החליפה הפנימי, סמוך ללב, על ידי איתן הבר, מנהל לשכתו של רבין, שם בבית החולים איכילוב, דקות ספורות לאחר שנקבע מותו.

הדף הזה, עם מילות השיר "שיר לשלום" שהודפסו עליו מראש, הוכתם בכתם דם גדול וכהה. הדם, שפרץ מהריאה שנוקבה בכדור המתנקש, נספג בנייר והפך אותו בן רגע מרקויזיט במה פשוט - שנועד לסייע לראש ממשלה זייפן לזכור את המילים - לאחת הרליקְוִויות הקדושות והטעונות ביותר בהיסטוריה הישראלית.

הדף הזה הוא הגיבור האמיתי של הסיפור שלנו. הוא לא רק עדות אילמת לרגע הנורא ההוא; הוא מראה חיה, סמל תרבותי שעבר מטמורפוזה קיצונית לא פעם אחת, אלא ארבע פעמים. סיפור גלגוליו של השיר הזה הוא סיפורה של ישראל כולה - סיפור על תקווה צעירה ומרדנית, על פילוג פוליטי מר, על איחוי טראומטי סביב שכול, ועל שבר חדש וצורב שמאיים להחזיר הכול לנקודת ההתחלה. כדי להבין את שלושים השנים שחלפו מאז הרצח, אנחנו חייבים לחזור 26 שנים אחורנית לפניו, לרגע לידתו של השיר, הרחק מאור הזרקורים של הכיכר.

גלגול ראשון: הלידה החתרנית (1969)

שנת 1969. שנתיים אחרי האופוריה המסחררת של מלחמת ששת הימים, ומדינת ישראל שקועה עמוק בבוץ המדמם של מלחמת ההתשה. רשימות הנופלים מתארכות, והשיר הפופולרי ביותר בגל"צ הוא "אנחנו שנינו מאותו הכפר". האתוס הלאומי מקדש את המוות ההרואי, את "מגש הכסף" שעליו ניתנה המדינה.

אל תוך המציאות הזו נולד "שיר לשלום". הוא לא נכתב בבית קפה תל אביבי מנותק. הוא נכתב מתוך הפציעה עצמה. המחבר, יענקל'ה רוטבליט, היה קצין צנחנים צעיר בגדוד 890. ב-6 ביוני 1967, היום השני למלחמת ששת הימים, במהלך הקרב הקשה על שכונת אבו תור בירושלים, הוא נפצע אנושות מפגז מרגמה ירדני. רגלו השמאלית רוסקה והוא איבד אותה.

כאשר כתב את השיר ב-1969, הוא לא היה פציפיסט נאיבי. הוא היה לוחם ששילם את המחיר הכבד ביותר, אדם שראה את חבריו מתים וכתב מתוך כאב פיזי ונפשי. זו הסיבה שהמילים "תנו לשמש לזרום מבעד לפרחים" קיבלו משמעות כל כך חזקה. יאיר רוזנבלום, גאון מוזיקלי צעיר שכבר היה אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של הלהקות הצבאיות, הלחין את הטקסט. השיר הוצע תחילה ללהקת חיל הים, אך המנהל המוזיקלי שלה דחה אותו בנימוק שהוא "תבוסתני מדי" ו"לא מתאים לרוח התקופה". לבסוף, השיר הגיע לידיו של דני ליטאי, במאי להקת הנח"ל, שזיהה את הפוטנציאל והחליט לתת אותו לסולנית הצעירה והכריזמטית שלו, מירי אלוני.

השיר היה חומר נפץ. הוא לא היה עוד שיר על "השלום שיבוא"; הוא היה קריאת מרד אקטיביסטית נגד הממסד. המשפט "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום" היה סטירת לחי לאתוס ההמתנה הפאסיבי. אבל השורות שבאמת הציתו את האש היו אלו שנגעו ישירות בטאבו הקדוש ביותר: השכול.

"אל תביטו לאחור, הניחו להולכים", כתב רוטבליט, "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות". וגרוע מכך: "שירו שיר לאהבה, ולא לניצחונות... אל תלחשו תפילה, מוטב תשירו שיר לשלום, בקול רם".

היה זה כמעט כפירה. בעידן שבו "ירושלים של זהב" (בגרסתו המקורית והמלנכולית, ואז בגרסתו המתוקנת והמנצחת) עדיין הדהד, "שיר לשלום" הציע את ההפך הגמור: הוא קרא לצעירים להפסיק להתאבל, להניח למתים, ולהעדיף אהבה על פני ניצחון צבאי. הוא טען שתפילות השכול ("אל תלחשו תפילה") חסרות תועלת ושיש להחליף אותן בפעולה אקטיבית ("מוטב תשירו... בקול רם"). במדינה שבה כל טקס זיכרון היה אירוע מכונן, זו הייתה יריקה בפרצוף הממסד.

והתגובה לא איחרה לבוא. אלוף פיקוד המרכז דאז, רחבעם "גנדי" זאבי, אולי הדמות שייצגה יותר מכל את ארץ ישראל הישנה, השלמה והלוחמת, שמע את השיר וזעם. הוא ראה בו ביטוי מסוכן של שמאלנות, תבוסתנות, ופגיעה ישירה במורל החיילים ובכבוד הנופלים. בפקודה רשמית, גנדי אסר על להקת הנח"ל להופיע עם "שיר לשלום" בכל בסיס צבאי בתחומי פיקוד המרכז.

אך כדרכם של שירים גדולים, החרם רק הפך אותו לפופולרי יותר. הוא הפך מיד ללהיט ענק, המנון של דור שלם - הדור של מלחמת ההתשה - שרצה להאמין שיש דרך אחרת. הוא הפך ל"שיר המחזור" הבלתי רשמי בבתי ספר. השיר נולד כסמל חתרני, שנוי במחלוקת, כזה שחילק את העם בין "ההורים" (הממסד של גנדי, שרצה לנצח) לבין "הילדים" (החיילים בלהקות הצבאיות, שרצו לחיות). זה היה הגלגול הראשון שלו.

גלגול שני: ההמנון הפוליטי (שנות ה-80 וה-90)

מלחמת ההתשה הסתיימה. מלחמת יום כיפור טלטלה את המדינה והוכיחה שהאתוס הישן אכן פשט את הרגל. אך השיר נשאר. ככל שהשנים חלפו, האופי ה"חתרני" שלו התקבע, והוא החל לעבור טרנספורמציה פוליטית ברורה.

הזרז האמיתי היה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. המלחמה הזו, בניגוד לקודמותיה, נתפסה מלכתחילה על ידי חלקים גדולים בציבור כ"מלחמת ברירה" לא מוצדקת. השבר העמוק הזה הוליד את תנועות המחאה הגדולות בהיסטוריה של המדינה, ובראשן "שלום עכשיו".

כשהשיר עזב את בסיסי צה"ל ונדד אל הכיכר המרכזית של תל אביב, הוא מצא בית חדש. בהפגנת ה-400 אלף המיתולוגית לאחר הטבח בסברה ושתילה, הוא כבר לא היה רק "להיט"; הוא הפך להמנון הבלתי רשמי של תנועת המחאה, של מחנה השמאל הישראלי כולו, של אלו שדרשו לצאת מלבנון.

בשלב זה, השיר כבר לא היה שייך לכולם. הוא היה סמל פוליטי מובהק. לשיר אותו היה אקט של הבעת עמדה. עבור תומכי השלום, הוא היה ביטוי לתקווה הגדולה ביותר. עבור אנשי הימין, שהאמינו בצדקת הדרך ובחשיבות המלחמה בטרור, הוא היה סמל לכל מה שהם התנגדו לו: נאיביות, תבוסתנות, פגיעה בלכידות הלאומית בזמן מלחמה, והאמונה שאפשר "להביא את היום" באמצעות ויתורים. השיר היה סדין אדום, קו שבר ברור שחילק את הכיכר לשני מחנות.

זה היה מעמדו של השיר בבוקר ה-4 בנובמבר 1995. הוא היה שיר פוליטי, המנון של צד אחד בוויכוח המר והאלים ביותר שידעה המדינה מאז ומעולם - הוויכוח על הסכמי אוסלו. ואז הגיעה העצרת. "כן לשלום, לא לאלימות". על הבמה, מול מאות אלפי תומכיו, עמד יצחק רבין.

האיש הזה היה האנטיתזה המושלמת לכל מה שהשיר ייצג בגלגוליו הראשונים. הוא היה הרמטכ"ל של 1967. הוא היה "מר ביטחון". הוא היה איש צבא קשוח, מגמגם, נטול סנטימנטים. האיש שככל הנראה, לו היו שואלים אותו ב-1969, היה מסכים עם כל מילה של גנדי ופוטר את השיר כ"הזיה של שמאלנים".

אבל רבין של 1995 היה איש שעבר מהפך בעצמו. הוא היה המנהיג שהחליט לנסות ולסיים את הסכסוך. וכשמירי אלוני, הסולנית המקורית, הפצירה בו להצטרף אליה לשיר הסיום, הוא עשה זאת. הוא שר את השיר שפעם החרימו בפיקודו. הוא שר, זייף באופן כמעט מקסים, וחייך במבוכה, מחזיק בידו את אותו דף נייר מקופל שעליו הודפסו המילים, כאילו כדי לוודא שלא יטעה. באותו רגע, רבין השלים מעגל אישי עם השיר. הוא אימץ רשמית את ההמנון החתרני של פעם והפך אותו לשלו. זה היה אקט סמלי עצום: הממסד הביטחוני הוותיק מאמץ את שירת השלום.

הוא לא ידע שזה יהיה התו האחרון בחייו.

גלגול שלישי: הקנוניזציה (1995 - 2023)

היריות. הפאניקה. ההודעה של איתן הבר. האבל. ואז, גילוי האובייקט.

כשאיתן הבר שלף מכיס חליפתו של רבין בבית החולים את דף המילים המקופל, וגילה שהוא ספוג בדמו של ראש הממשלה, "שיר לשלום" מת. ובאותו רגע בדיוק, הוא נולד מחדש.

ברגע אחד, באותו לילה נורא, השיר נקרע באחת מכל הקשר פוליטי. הוא עבר טיהור מיידי. הדם של רבין כיבס אותו מכל משמעות מפלגתית. הוא הפסיק להיות ההמנון של "שלום עכשיו" והפך בן לילה להמנון האבל הלאומי על הרצח.

הוא הפך לקינה. הדם הטהור שטף את הפוליטיקה.

בשלושת העשורים שחלפו מאז, "שיר לשלום" עבר תהליך של קנוניזציה. המנגנון המרכזי לתהליך הזה היה "נוער הנרות" שפקד את כיכר מלכי ישראל (ששמה שונה מיד ל"כיכר רבין") בשבועות האבל שאחרי הרצח. השיר הזה נוגן שם בלופ אינסופי, לצד נרות נשמה, תמונות, וריח דונג חרוך. עבור הדור ההוא, צלילי הפתיחה של השיר הפכו לפסקול הבלתי נפרד של הטראומה המכוננת של נעוריהם.

הדור הזה גדל, התגייס, והכניס את השיר אל הממסד. השיר הפך ל"יזכור" המודרני של השבט הישראלי. הוא החל להופיע בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל, בבתי ספר, בתנועות נוער, בבסיסי צבא. הוא הפך לשיר שגם אנשי ימין מובהקים, שהתנגדו לאוסלו בכל ליבם, יכלו לשיר בעיניים דומעות. מדוע? כי הם לא שרו על השלום; הם שרו על הרצח. הם לא שרו על תהליך מדיני; הם שרו על השבר, על הטאבו שנשבר, על ראש ממשלה יהודי שנרצח על ידי יהודי, על אובדן התמימות.

השיר איחד. הוא הפך להיות הדבר היחיד כמעט, מלבד נבחרת ישראל בכדורגל, שנותר בקונצנזוס. הוא הפך לסמל ממלכתי, טהור ועצוב, של פצע שלא הגליד. זה היה הגלגול השלישי שלו. והוא החזיק מעמד 28 שנים.

ואז הגיע ה-7 באוקטובר 2023.

גלגול רביעי: השבר (2023 - 2025)

הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו לא רק שינו את פני המדינה, הם שינו מחדש את משמעותם של סמלים. והסמל הראשון שהתרסק היה "שיר לשלום".

הקונצנזוס הממלכתי בן 28 השנים התאדה כלא היה. 30 שנה אחרי הרצח, "שיר לשלום" חזר לנקודת ההתחלה שלו: הוא שוב שיר שנוי במחלוקת, שיר פוליטי, שיר שמפלג את העם.

הפעם, הוויכוח אינו על "תבוסתנות" מול "תקווה", אלא על משהו עמוק וכואב הרבה יותר.

עבור חלקים נרחבים בציבור הישראלי, הטבח הפך את מילות השיר לבלתי נסבלות. הן הפכו מסמל של תקווה לסמל של נאיביות מסוכנת. המילים "הביאו את היום" ו"תפילותינו לא יועילו" נתפסו פתאום כביטוי המזוקק של "הקונספציה" שהתנפצה. האמונה שאפשר לכפות שלום על אויב אכזר נתפסה כעת כפנטזיה שהובילה לאסון. לשיר את השיר הזה הפך, עבור רבים, לאקט של התעלמות מהמציאות, של אטימות מול הזוועה.

אך במקביל, ובאותה עוצמה בדיוק, עבור חלקים אחרים בציבור - במיוחד סביב משפחות החטופים, תנועות המחאה ואלו שעדיין מאמינים בפתרון מדיני - השיר הפך להיות חשוב מאי פעם.

הוא חזר להיות שיר מחאה. הוא חזר להיות שיר תפילה אקטיביסטי.

הוא חזר להיות הקריאה הנואשת מ-1969: "הביאו את היום" (שבו החטופים חוזרים), "הניחו להולכים" (תנו לנו לקבור את מתינו ולסיים את מעגל הדמים). הוא הפך להיות שוב שירם של אלו שקוראים תיגר על הממסד, הפעם על ממסד המלחמה ועל מה שהם תופסים ככישלון בהחזרת החטופים.

כיום, בכיכר שנקראת על שמו של רבין, השמעת "שיר לשלום" בעצרת יכולה לגרום לוויכוחים קשים בקהל. יש המוחאים כפיים בדמעות, ויש העוזבים בכעס, חשים שהשיר מייצג את אותה תפיסה שהביאה עליהם את האסון. הוא הפסיק לאחד. הוא חזר לפלג. 30 שנה אחרי שהדם הפך אותו לקדוש, המציאות החדשה והאלימה חילנה אותו בחזרה.

היום, שלושים שנה בדיוק אחרי הרצח, יצחק רבין נותר דמות שמייצגת את כל מה שיכול היה להיות ואת כל מה שהתרסק. אך דף הנייר המוכתם מכיסו הוא יותר מזה. הוא מראה מדויקת להפליא של החברה הישראלית.

הוא מספר סיפור על חברה שיכולה להתאחד רק סביב טראומה (הרצח), אך מתפצלת מיד כשהיא נדרשת להתמודד עם המציאות (המלחמה). הוא מראה לנו שסמלים אינם קבועים, הם נזילים כמו דם, משנים את צורתם וצבעם בהתאם לפצעים הלאומיים.

יצחק רבין, המנהיג והחייל שדרכו נקטעה באכזריות, לא זכה לשמוע את התו האחרון של השיר ששר. שלושים שנה אחרי, נדמה שגם אנחנו לא. אנחנו עדיין תקועים באותו לילה, באותה כיכר, מנסים להחליט אם השיר הזה הוא המנון של תקווה, או קינה על הנאיביות. וייתכן, באופן הטראגי ביותר, שהוא שניהם גם יחד.