היה לנו ביד רק צילום שחור-לבן של בית עץ גדול, וכיתוב בכתב יד רועד: "מקום הולדתה של קלמה". שום כתובת. שום רחוב. רק שם של כפר קטן בליטא והרבה ערפל היסטורי. המסע שלנו לליטא הפך למבצע בילוש. זה התחיל בנבירה בארכיונים, המשיך במכתב נדיר משנת 1884 שחשף שושלת של חזנים ומדענים, והסתיים ברמז אחד קטן בוויקיפדיה של בית ספר מקומי, שפיצח תעלומה בת מאה שנה.

זהו החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית המסע שלנו. הסיפור על המשפחה שהייתה הלב של הכפר, על הבריחה האמיצה שהצילה אותנו, ועל הרגע שבו אמרנו מול ההיסטוריה: אנחנו כאן.

לפני שעלינו למטוס כדי לנחות בקור המקפיא של דצמבר בליטא, היינו צריכים לעשות סדר בראש ובלב. המסע הזה לא תוכנן להיות "טיול נופים" רגיל של תיירים. זו הייתה משימה: ניסיון פיזי, כמעט עיקש, לחזור לנקודה ספציפית בזמן ובמרחב. לחזור אל רגע העזיבה הדרמטי ב-1928.

כדי להבין את גודל האירוע, ואת משמעות המקום שאליו אנחנו עומדים להגיע, צללנו למחקר מקדים מטורף שנמשך שבועות לפני הטיסה, ונמשך בעצימות גם אחריה. המטרה הייתה ברורה: להכיר את "הנפשות הפועלות" במשפחה כאילו היו אנשים חיים, ולשחזר את "הזירה" - הבית שנעלם לפני מאה שנה.

הנפשות הפועלות: עץ המשפחה מתעורר לחיים

כדי להבין את הסיפור, צריך להבין את ההיררכיה. אנחנו לא סתם מחפשים "סבתא", אנחנו מחפשים שרשרת של נשים וגברים שעשו היסטוריה, כל אחד בדרכו שלו. כעת, אחרי הנבירה בארכיונים, מתברר שהמשפחה שלנו עמדה על שני עמודי תווך אדירים של יהדות ליטא: התורה (מצד האמא) והתפילה (מצד האבא).

• הראש ("הגאון"): האצולה הרבנית לבית גרודזינסקי בראש הפירמידה מצד הסבתא-רבא פסיה, עומד הרב הגאון יעקב גרודזינסקי-יפה. במשך שנים, כשסבתא קלמה עוד הייתה בחיים, היא סיפרה בגאווה שאנחנו קשורים ל"גאון". כמובן שכולנו הנחנו אוטומטית שמדובר ב"גאון מווילנא" (הגר"א) המפורסם - כי לא הכרנו גאון אחר, והמשפחה הרי הגיעה מאזור וילנא. יצאנו לליטא בידיעה שיש "ייחוס", אבל בלי לדעת את הפרטים המלאים. אלא שדווקא אחרי שחזרנו מהמסע, כשהמשכתי לחפור בארכיונים הדיגיטליים, הגיעה פריצת הדרך האמיתית. מצאתי מכתב היסטורי נדיר משנת 1884, שנכתב על ידי בנו של הגאון (דוד של פסיה), הרב חנוך זונדל יפה. המכתב, שנשלח לרבה של ירושלים שמואל סלנט, חשף את כל הפרטים שהיו חסרים לנו: "הגאון יעקב" (שחי בסוף המאה ה-18 ותחילת ה-19) הוא דמות אדירה והיסטורית בזכות עצמה. הוא כיהן כאב בית דין (רב העיר) של ליוודבינוב (Liudvinavas) - עיירה שנמצאת בדיוק 10 ק"מ דרומית למריאמפולה (מה שמסביר מדוע המשפחה נשארה באזור הזה דורות רבים). יתרה מכך, גיליתי שהוא מחבר הספר ההלכתי "גופי הלכות", שנדפס בוורשה בשנת 1822 . זהו לא סתם סיפור משפחתי, אלא ספר ממשי שאפשר להחזיק ביד. הוא חוליה ב"שושלת הזהב" של משפחת יפה (צאצאים ישירים של "בעל הלבושים" (הרב מרדכי יפה), מגדולי פוסקי אשכנז) ומשפחת גרודזינסקי (האצולה של רבני ליטא). הוא היה הסבא הישיר של פסיה, ודרכו אנחנו מחוברים ללב האליטה היהודית של מזרח אירופה.
  

• האמא הגדולה: פסיה שפירא (לבית גרודזינסקי) נולדה ב-1868. היא הנכדה הישירה של "הגאון יעקב". פסיה היא דמות המפתח בהישרדות של המשפחה. היא האישה החזקה שבשנת 1928, כשהיא כבר אלמנה ומבוגרת (בת 60! גיל מופלג להגירה באותם ימים), מקבלת החלטה אמיצה: היא אורזת את חייה, לוקחת את הבת והנכדה, ועולה על אונייה שעוזבת את ליטא לתמיד בדרך לדרום אפריקה ("די גולדענע מדינה"). היא נשאה איתה לא רק בגדים, אלא את המורשת של סבא שלה - הגאון. בזכות ההחלטה האמיצה הזו אנחנו כאן היום, ולא בקברי האחים של ליטא.

  
  

• החוליה המנגנת: קלמן שפירא והחזנים. הבעל של פסיה, קלמן שפירא, היה עד לאחרונה דמות בצל. ידענו שהוא היה איש חינוך, מורה במקצועו, ודמות מרכזית בכפר שבנה את הבית הגדול. אבל ממש בימים האחרונים, המחקר הארכיוני חשף את השורשים העמוקים שלו וגילוי מרעיש: קלמן "המורה" הוא חוליה בשרשרת של מוזיקה ותפילה. מצאנו את תעודת הפטירה המקורית של סבא שלו, קלמן שפירא "הראשון" (בן אברהם וחיה שפירא), שנפטר במריאמפולה ב-1849. במסמכים התגלה המקצוע שלו: "Kantorów" (חזן). הסבא-רבא-רבא-רבא שלנו היה חזן בית הכנסת! פתאום, הכישרון המוזיקלי האדיר במשפחה, ובעיקר קולו של דוד פול (אח של סבתא קלמה שהיה חזן בינלאומי מפורסם), קיבלו הסבר גנטי והיסטורי. יתרה מכך, המסמכים חשפו דרמה של שמות: החזן קלמן נפטר ביוני 1849. שבעה חודשים בדיוק לאחר מכן, בינואר 1850, נולד לנכד שלו (חיים) בן זכר. הם קראו לו קלמן. זהו קלמן "המורה" שלנו. פרט נוסף: קלמן "המורה" נפטר בחנוכה שנת 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כשהוא משאיר אחריו את פסיה ורחל. הוא לא זכה לעלות איתן, והוא קבור באדמת ליטא.

  

• הזוג מהבית בכפר: רחל (לבית שפירא) והרמן קוברסקי

  • רחל, הבת של פסיה וקלמן, נולדה ב-1901. אנחנו הכרנו אותה בשם סבתא רוז. אישה שהיא אגדה - התחתנה 4 פעמים, חיה עד גיל 104 המופלג ונפטרה רק ב-2005. היא זכתה לראות 5 דורות: כשתור (הבת שלי) נולדה, סבתא רוז עדיין הייתה בחיים. לפי ההבנה החדשה שלנו, היא נולדה וגדלה ממש באותו בית בכפר שאותו אנחנו מחפשים.

  • בעלה, הרמן (יהושע) קוברסקי, היה דמות חינוכית מרכזית. רגע לפני הטיסה, מצאנו תמונה נדירה ומרגשת מ-1926 ששינתה את כל מה שחשבנו עליו. אבל הגילוי הגדול באמת הוא שורשיו.

• שושלת קוברסקי: מדע, משפט ומוזיקה בינלאומית. בעוד שמשפחת שפירא נטועה במריאמפולה, הצד של סבא הרמן מביא איתו היסטוריה עשירה מהעיירה שוונציאן (Švenčionys) ומהבירה וילנה. המחקר החדש גילה שהמשפחה הזו היא הרבה יותר מסתם "משפחה של מורים". מדובר בשושלת של מצוינות:

• השורשים העמוקים: הצלחנו להתחקות אחר אב המשפחה הקדמון, יוסף (Iosip), שעבר עוד בשנת 1760 מהעיירה קווארסק (Kavarskas) - ומכאן שם המשפחה "קוברסקי" - לשוונציאן. נכדו, מרדכי (זליק), הוא הסבא-רבא-רבא של הרמן.

• הדרמה של השם "אייזר": גילינו טרגדיה משפחתית שהפכה לסמל של המשכיות. למרדכי היה בן בשם לייזר שנפטר בצעירותו ב-1848. חמש שנים לאחר מכן נולד בן נוסף שנקרא שוב אייזר. השם הזה סירב להיעלם, וככל הנראה זהו שמו המקורי של הרמן (שנולד בדצמבר 1897), שנקרא על שם אותה עקשנות לחיות. אביו של הרמן, שמואל חיים, נולד כשאביו היה בן 69 - נס רפואי בפני עצמו במאה ה-19.

• בני הדודים המפורסמים: הרמן לא גדל בחלל ריק. הוא היה חלק מדור של בני-דודים בווילנה שהגיעו להישגים עולמיים, ומוכיחים שהדנ"א המשפחתי הוא שילוב נדיר של רוח ומדע:

  • המוזיקאי (שמעון "סיימון" קובאר): בן-דודו של הרמן, יליד וילנה 1890. הוא הפך לנגן בסון אגדי בפילהרמונית של ניו יורק ולמורה המיתולוגי בבית הספר היוקרתי "ג'וליארד".

  • המדען שהציל את העולם (לב קוברסקי): בן-דוד נוסף, פיזיקאי שעבד עם מארי קירי. במלחמת העולם השנייה הוא ביצע מעשה גבורה כשהבריח את מלאי "המים הכבדים" מצרפת הכבושה לאנגליה, ובכך מנע מהנאצים לפתח פצצה גרעינית. לימים הוא היה ממקימי CERN (מאיץ החלקיקים).

• השילוב המושלם - דוד פול: הגילויים הללו שופכים אור חדש על דוד פול (אח של סבתא קלמה). ידענו שהוא היה חזן עולמי (מורשת שפירא), אבל הוא גם היה עורך דין ושופט שלום בקנדה. הוא גילם בגופו את המיזוג בין הקול של שפירא לבין האינטלקט והצדק של קוברסקי. הוא אפילו הקדים אותנו וסגר מעגל בביקור שורשים בווילנה ב-1999.

• הילדה: סבתא קלמה נולדה ב-1923. היא נולדה לתוך הבית הזה, כנראה באותו חדר שבו גדלה אמה. היא התינוקת שנקראה על שם הסבא שנפטר (קלמן המורה), שנקרא על שם סבו שנפטר (קלמן החזן). מעגל השמות נסגר. זו התינוקת שתגדל, תעלה לדרום אפריקה ותהפוך לסבתא שלנו, נושאת בתוכה את הגנים של גאוני תורה, חזנים, מדעני גרעין ונגנים בינלאומיים.

החקירה: איפה הבית?

נקודת המוצא הייתה חידה ויזואלית. היה לנו ביד צילום ישן ונדיר בשחור-לבן: בית עץ גדול בצורה חריגה, מרשים, עם גג פח משופע ושתי ארובות בולטות. על גב התמונה היה כתוב בכתב יד רועד באנגלית: "הבית של משפחת שפירא וקוברסקי... מקום הולדתה של קלמה". אבל איפה הוא עמד? כאן התחיל הבלבול. הרמזים היו סותרים: מצד אחד, הגלויה דיברה על כתובת עירונית במריאמפולה ("רחוב גדימינו", "Preinergass 19"). מצד שני, תעודת הנישואין המקורית של הרמן ורחל שמצאנו בארכיון, הראתה שחור על גבי לבן שהם התחתנו וגרו בכפר קטן בשם Ažuolų Būda (שהיהודים קראו לו ביידיש: "בּוֹיד").

הפיצוח הגדול ("האקדח המעשן"): ישבתי לילות ארוכים מול המחשב, הפכתי כל פיסת מידע באינטרנט הליטאי, תרגמתי מסמכים ישנים, עד שמצאתי את קצה החוט. בוויקיפדיה של בית הספר של הכפר Ažuolų Būda הופיע המשפט הבא:

פתאום הכל הסתדר כמו פאזל. הבית בתמונה הוא לא סתם בקתה כפרית. זהו מבנה גדול ששימש גם למגורים של משפחה מורחבת (קלמן, פסיה, רחל) וגם כמוסד ציבורי - בית הספר של הכפר. זה מסביר את גודל הבית ואת החלונות הרבים והגדולים שרואים בצילום (שנועדו להכניס אור לכיתות הלימוד). המשפחה שלנו לא הייתה "סתם" תושבת הכפר - היא הייתה המרכז שלו. קלמן שפירא היה בעל הנכס המרכזי. גם רחל נולדה שם, וגם קלמה נולדה שם ב-1923, באותו מבנה עץ היסטורי.

היעד הסופי: ההצלבה בין המפות הישנות למפות הלוויין של גוגל הביאה אותנו למסקנה אחת ברורה: הבית ההיסטורי של משפחת שפירא עמד במקום שבו עומד היום בית הספר והמרכז הקהילתי של הכפר. הכתובת המדויקת שאליה אנחנו צריכים להגיע: Marijampolės g. 22, Ąžuolų Būda. ידענו שהבניין המקורי (זה שבתמונה) כבר איננו, ושהמבנה הנוכחי נבנה מחדש, אבל המיקום - הקואורדינטות של ההיסטוריה - הוא אותו מיקום בדיוק.

המסע – בדרך אל הערפל

השעה הייתה 08:00 בבוקר כשיצאנו מווילנא. שתי מכוניות עמוסות בשבעה בני משפחה, שלושה דורות, בדרך אל העבר. בחוץ היה יום סגרירי, גשום וקפוא - החורף הליטאי לא עשה לנו הנחות, והשמיים היו בצבע של בטון רטוב.

התחנה הראשונה הייתה "על הדרך", אבל היא קבעה את הטון לכל היום. עצרנו בטירה של טרקאי (Trakai). בגלל מזג האוויר, הטירה העתיקה לא סתם עמדה על אי באגם; היא כאילו ריחפה בתוך ענן. הערפל הכבד מחק את קו המים וחיבר את האגם לשמיים. זה היה מחזה מהאגדות, יפה בצורה לא הגיונית, כאילו היקום רומז לנו שאנחנו נכנסים לממלכה של זיכרונות ורוחות רפאים. הצטלמנו מול הפלא הזה, ויתרנו על הסיור בפנים, והמשכנו אל המציאות האפרורית יותר: מריאמפולה.

הגענו למריאמפולה בצהריים. העיר קיבלה את פנינו בצבעי אפור וגשם. זו לא הייתה העיר "היהודית התוססת" מהסיפורים, אלא עיר מחוז מנומנת. התחממנו במסעדה מקומית עם מרק סלק (בורשט) לוהט ולביבות תפוחי אדמה שמנוניות וטובות. אבל הרגע שזרק אותנו אחורה בזמן היה דווקא החזרת. הטעם החריף והחזק שלה העלה מיד את זכרה של סבתא קלמה. פרץ של צחוק עלה סביב השולחן כשנזכרנו שסבתא קלמה הייתה אישה מדהימה, חכמה וחזקה - אבל בשלנית? ממש לא. הזיכרון הקולינרי ממנה מסתכם בטוסט יבש וקר עם ריבה. ובכל זאת, החזרת הזו במריאמפולה הרגישה כמו דרישת שלום חריפה ואוהבת ממנה.

אחרי האוכל יצאנו לכיכר המרכזית. עץ חג מולד ענק ניצב במרכזה, מוקף בריקנות של עיר בגשם. בפארק המשוררים הצמוד ראינו מחזה סוריאליסטי: תצוגה של עשרות עצי אשוח, שכל אחד מהם עוצב על ידי חברה מסחרית אחרת בעיר. שילוב מוזר של יצירתיות, פרסום וקיטש מקומי. ואז, כמו בכל טיול משפחתי עם ילדים, היינו חייבים הפוגה. מצאנו את עצמנו בחנות "סטוק" סינית במרכז קניות שומם (הכל היה סגור בשבת), קונים שטויות כדי להטעין כוחות לקראת הדבר האמיתי.

בשעה 16:00, כשהחושך כבר ירד על ליטא והפך את העולם לשחור, עזבנו את העיר ונסענו לכפר. 20 דקות נסיעה מפרידות בין מריאמפולה ל-Ąžuolų Būda ("בויד").

אני, תור ורום הגענו ראשונים. חן, לי והבנות התברברו בדרך. עמדנו שם בחשיכה מוחלטת, מול הבית ברחוב Marijampolės g. 22, וחיכינו להם חצי שעה. זו הייתה חצי שעה של תחושות מוזרות, כמעט מיסטיות. ידענו שזה המקום. ה-GPS והמחקר ההיסטורי הצביעו בדיוק על הנקודה הזו. אבל הבית עצמו? הוא לא היה הבית מהתמונה. במקום מבנה העץ המפואר של קלמן שפירא, עמד שם מבנה אבן המשמש כבית ספר ומרכז קהילתי.

אבל האדמה מדברת. המקום הזה הוא עדיין הלב הפועם של הכפר הקטן הזה. זהו מרכז הכובד: כאן בית הספר, כאן הצרכנייה, כאן הדואר. בדיוק כמו לפני 100 שנה, כשהבית של משפחת שפירא היה המרכז. בזמן שחיכינו בקור, חצינו את הכביש למכולת הקטנה כדי לקנות קפה ועוגיות, ואז גילינו פרט מדהים שלא ידענו מהמפות: פחות מ-100 מטר מהבית משתרע אגם יפהפה, מוקף יער עבות. פתאום הבנו: הם לא סתם גרו "בכפר", הם גרו בתוך הטבע, על שפת האגם, מוקפים בעצי אלון ("בויד" פירושו בקתת האלונים). זה היה גן עדן קטן, לפני שהפך לגיהינום.

כששתי המכוניות סוף סוף חברו, ההתרגשות הציפה את כולנו. עמדנו שם, שבעה בני משפחה מישראל, בחושך מוחלט, בקור של מינוס, מול המקום שבו נולדה סבתא קלמה, המקום שבו גדלה סבתא רוז, והמקום שממנו יצאה הסבתא-רבא פסיה למסע ההישרדות שלה.

שלפנו את החנוכייה והנרות שהבאנו מהארץ. הנחנו אותם על המדרגות של בית הספר הנוכחי - בדיוק במקום שבו עמדו מדרגות העץ של הבית המקורי, אלו שבהן עלו תלמידי הכפר לפני מאה שנה. זה היה נר שביעי של חנוכה. הסמליות דקרה בלב כמו מחט: הסבא-רבא-רבא, קלמן שפירא, האיש שבנה את הבית שעמד פה, המורה והמחנך, נפטר בחנוכה של שנת 1917. עכשיו, שנת 2025. בדיוק 108 שנים לאחר מכן, שבעת הנינים והחימשים שלו עומדים על אותה אדמה ומדליקים את האור מחדש. אבל הערב אנחנו יודעים שאנחנו מדליקים נר לא רק לזכרו, אלא גם לזכר סבא שלו - קלמן החזן, שקולו נדם ב-1849 וחזר להדהד דרכנו.

בזמן שהדלקנו את הנרות, התגנבה ללב תערובת של הומור שחור וחרדה היסטורית. צחקנו בלחש שאנחנו מקווים שאף אחד לא יראה קבוצה של זרים מדליקים אש בפתח בית ספר באמצע הלילה, ודמיינו את הכפריים באים עם קילשונים ולפידים... אבל מתחת לצחוק, רבצה הידיעה המצמררת על מה שבאמת קרה כאן. זה לא היה סתם כפר. היהודים כאן היו מעטים, כ-15 משפחות, אבל הם היו הלב הכלכלי והתרבותי. והשכנים האלה, שגרו בבתים הסמוכים, הם אלו שביום פקודה בשנת 1941 הפכו לרוצחים. האדמה הזו ספגה לא רק חיים, אלא גם דם.

בשיא שלחנו סרטונים לאמא בארץ. היא ישבה בביתה החם בישראל, וראתה דרך המסך הרועד את המקום שבו אמא שלה נולדה. המעגל נסגר.

כשחזרנו למכוניות ונסענו חזרה לווילנא, השארנו מאחור את הנרות הדולקים על המדרגות בבויד. שבע נקודות קטנות של אור בתוך החושך הגדול של ההיסטוריה, מסמנות את המקום שבו הכל התחיל, והמקום שאליו חזרנו כדי להגיד: אנחנו כאן.