זהב כנגד זהב: חג המולד בצל המלחמה בין הסבא לנכד
- גור זיו
- לפני 12 דקות
- זמן קריאה 7 דקות
במאמר הקודם של הפרק האיטלקי סיפרתי לכם על הקתדרלה של צ'פאלו, שם עבדתי כמעצב תאורה. חשבתי שראיתי שם את שיא הפאר. טעיתי. ביום ה-25 בדצמבר, בוקר חג המולד (שהוא במקרה גם יום ההולדת של הבן שלי), עלינו כתיירים למונריאלה שמעל פלרמו. מה שגילינו שם הוא לא פחות מהתקף זעם אדריכלי. מסתבר שהמלך גוליילמו השני ("הנכד") קינא בתהילה של סבא שלו, רוג'רו השני ("הסבא" שבנה את צ'פאלו). הוא החליט שהוא לא סתם יבנה כנסייה, אלא יבנה תיבת אוצר בגודל טבעי. התוצאה? 6,500 מטרים רבועים של פסיפס זהב. בלי פינות חשוכות, בלי "הפסקות", בלי רחמים על העיניים. זה מאמר על הרגע שבו היופי הופך לכוח, ועל ההבנה שלפעמים, כמעצב תאורה, הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות הוא פשוט לעמוד בצד ולהרכין ראש.
במאמר הקודם עזבנו את צ'פאלו. עזבנו את המבצר הנורמני שנושק לים, את הפנסים אחרי ההופעה של אחינועם וסוליס, ואת המבט הנוקב של ה"פנטוקראטור" שישב לנו בתוך הנשמה. אבל המסע הסיציליאני שלנו לא נגמר שם. למעשה, צ'פאלו הייתה רק המערכה הראשונה בדרמה משפחתית בת 900 שנה, דרמה שנכתבה באבן ובזכוכית.
התאריך היה ה-25 בדצמבר. חג המולד. עבור העולם הנוצרי, זהו היום הקדוש ביותר בשנה. עבורי, זה היה יום חג פרטי לגמרי: יום ההולדת ה-18 של בני רום, שהצטרף אלי למסע. היינו בפלרמו, ביומיים הנדירים של "בין לבין" - אחרי המתח והשיא של הקונצרט בצ'פאלו, ולפני הטיסה לסורנטו להופעה הבאה. היומיים האלה, שבהם מזוודות הציוד נחות ואני פושט את בגדי העבודה וחוזר להיות אבא ותייר, הם זמן קסום.
בבוקר חג המולד, כשהפעמונים של פלרמו צלצלו מכל עבר, אחרי תצפית מהממת על פלרמו מהר פלגרינו (Mount Pellegrino) החלטנו לעלות למונריאלה (Monreale). העיירה שיושבת כמו כתר מעל פלרמו ומשקיפה על "אגן הזהב" (La Conca d'Oro) - העמק הפורה של ההדרים. ידעתי מה מחכה לנו שם. או לפחות חשבתי שידעתי. אם בצ'פאלו המלך רוג'רו השני בנה הצהרת כוונות, הרי שבמונריאלה הנכד שלו, גוליילמו השני, בנה התקף זעם של יופי.
כדי להבין את מונריאלה, צריך להבין את הפסיכולוגיה של מי שבנה אותה. גוליילמו השני, המכונה "הטוב", עלה לשלטון ב-1166. הוא חי בצל של סבא שלו, רוג'רו הענק, שבנה את צ'פאלו ואת קפלה פלאטינה בפלרמו. גוליילמו הרגיש מאוים. הבישוף של פלרמו צבר יותר מדי כוח, וההוד של סבא רוג'רו היה רף בלתי אפשרי. הפתרון של גוליילמו היה פשוט: אם אתה לא יכול לנצח אותם בטקטיקה, תנצח אותם בכמות. הוא החליט לבנות קתדרלה שתגרום לצ'פאלו להיראות כמו קפלה כפרית צנועה.
האגדה מספרת שגוליילמו נרדם תחת עץ חרוב בזמן ציד, ובחלומו נגלתה אליו המדונה וגילתה לו היכן מוסתר אוצר ענק של זהב רומי עתיק. "בנה לי מקדש במקום הזה", היא אמרה. כשהתעורר, חפר ומצא את הזהב. בפועל, הזהב הגיע כנראה מהמיסים הכבדים ומהביזה, אבל התוצאה הייתה זהה: פרויקט בנייה מגלומני שנועד להוכיח לכולם, ובעיקר לרוח הרפאים של הסבא, מי המלך האמיתי של סיציליה.
הנסיעה מפלרמו למונריאלה בבוקר חג המולד הייתה שקטה. הכבישים היו ריקים יחסית, כולם היו במיסות או בארוחות משפחתיות. כשהגענו לרחבה שמול הקתדרלה, האוויר היה צלול וקר, והנוף של מפרץ פלרמו נפרש למטה בכחול עמוק. מבחוץ, הקתדרלה של מונריאלה מרשימה, אבל היא לא מסגירה את הסוד. כמו בצ'פאלו, גם כאן יש שער נחושת עתיק ומרשים (של בונאנו פיזאנו), אבל שום דבר לא מכין אותך לרגע שבו אתה עובר את המפתן.
בצ'פאלו, כשנכנסתי לעצב את התאורה, הרגשתי יראת כבוד מהאפלולית ומהמיקוד באפסיס המרכזי. במונריאלה, הכניסה היא כמו מכת פטיש של אור. 6,500 מטרים רבועים של פסיפס. זה המספר. תנסו לדמיין את זה. כמעט כל סנטימטר של קיר, קשת או תקרה מכוסה בזהב. אם בצ'פאלו הזהב היה ה"פינאלה", במונריאלה הוא הכל.
עמדתי שם עם בני, והרגשתי את ההבדל העצום בין להיות "איש מקצוע" לבין להיות "צופה". בצ'פאלו העיניים שלי חיפשו זוויות, עמודים, דרכים לייצר דרמה. כאן, במונריאלה, הדרמה כבר נוצרה לפני 850 שנה, והיא הותירה אותי מחוסר עבודה. לא היה שום צורך ושום יכולת להוסיף דבר. האור שנכנס מהחלונות הגבוהים, אור חורפי ורך של דצמבר, שיחק על מיליוני אבני הזכוכית ויצר תחושה שהקירות נושמים.
הלכנו לאט לאורך הספינה המרכזית. ההבדל הגדול מול צ'פאלו הוא הסיפור. בעוד שאצל הסבא רוג'רו הדגש היה על הדמויות השמיימיות הבודדות, הנכד גוליילמו החליט לפרוש את כל התנ"ך על הקירות. זהו ספר מאויר עצום ממדים. ראינו את אדם וחוה בגן עדן, את תיבת נח המפורסמת (שבה הנמר והאריה עומדים יחד, סמל לשלום בממלכה הנורמנית), את סולם יעקב. עבור בני, שחגג יום הולדת, זה היה כמו להיכנס לתוך ספר אגדות עשוי מאבנים יקרות. הצבעים היו חיים כאילו הונחו אתמול - הכחול העמוק של השמיים, האדום של בגדי המלכות, והזהב... ים של זהב.
בתוך כל העושר הזה, נזכרתי בסיפור שסיפר לי חבר מקומי על דמות מסתורית, מעין "שליח 13" שהוא בעצם האפיפיור, שהוכנסה לפסיפס כדי למנוע כיבוש. בדקתי את זה, והאמת ההיסטורית התגלתה כמרתקת ומתוחכמת אפילו יותר מכל אגדה.
הדמות הזו, שעומדת באפסיס בשורה אחת עם הקדושים הגדולים ביותר, היא לא האפיפיור וגם לא שליח נסתר. זהו תומאס בקט, הארכיבישוף האנגלי שנרצח. מה פתאום מלך סיציליאני שם קדוש אנגלי מודרני (לזמנו) בקודש הקודשים שלו? התשובה היא פוליטיקה טהורה. גוליילמו השני, בצעד מבריק, ניסה לקרוץ לאפיפיור ולחזק את הקשר עם בית המלוכה האנגלי (משפחתה של אשתו). הוא היה הראשון בעולם שהעז להנציח את בקט בפסיפס, כמין "שוחד" רוחני לרומא.
אבל "תעודת הביטוח" האמיתית של גוליילמו נמצאת ממש מעל הכס המלכותי. שם, בפסיפס נוסף ונדיר, רואים את ישוע מכתיר את גוליילמו באופן ישיר. המסר לבישופים המקומיים ולאפיפיור היה חד וברור: "הכוח שלי מגיע ישר מאלוהים. אני לא צריך את התיווך שלכם ואתם לא יכולים להדיח אותי". פתאום הבנתי שכל הזהב הזה הוא לא רק ניסיון ליצור יופי אלוהי, אלא קמפיין פוליטי מבריק שנכתב באבן וזכוכית כדי לשרוד לנצח.
ובקצה, כמובן, חיכה הוא. גם כאן, באפסיס המרכזי, שולט ה"פנטוקראטור". ישוע הענק. הממדים שלו במונריאלה הם בלתי נתפסים - רק היד המברכת שלו גדולה יותר מגובה של אדם בוגר. אבל כשהסתכלתי עליו, נזכרתי במבט של ישוע מצ'פאלו. בצ'פאלו, העיניים היו אנושיות יותר, עצובות יותר, חודרות. היה שם רגש. במונריאלה, הדמות מושלמת. היא סימטרית, היא הוד והדר, היא אימפריאלית. גוליילמו השני הצליח ליצור את הפסיפס הגדול והמרשים יותר, אבל אני לא בטוח שהוא הצליח לנצח את הנשמה של הסבא. יש משהו ב"חוסר השלמות" היחסי של צ'פאלו, באינטימיות שלה, שנחרט עמוק יותר בלב.
מכיוון שהיה זה ה-25 בדצמבר, הקתדרלה לא הייתה מוזיאון שקט. היא הייתה חיה. טקס המיסה התנהל לא מזמן, ריח הקטורת מילא את החלל. עמדנו בצד, שני יהודים מישראל, אב ובנו ביום הולדת, בתוך המקדש הקתולי הכי מפואר באיטליה. ודווקא שם, בתוך הטקס הנוצרי, בלט שוב הפרדוקס הסיציליאני המופלא.
הסתכלתי למעלה, מעל הפסיפסים הביזנטיים. תקרת העץ הייתה עשויה בסגנון מוסלמי מובהק. הקשתות היו מחודדות, כמו במסגדים של קהיר או דמשק. הרצפה הייתה עשויה בטכניקת "קוסמאטי" - שיש גיאומטרי אינסופי שמזכיר שטיחים מזרחיים. גוליילמו השני, כמו סבו, ידע שאת היופי האמיתי אי אפשר להשיג לבד. הוא שכר את האדריכלים הערבים הטובים ביותר, את האמנים היוונים הטובים ביותר, ואת הבנאים הנורמנים החזקים ביותר. בצ'פאלו חוויתי את השילוב הזה דרך האקוסטיקה, דרך האופן שבו הקול של אחינועם טייל בחלל. במונריאלה חוויתי את זה דרך העיניים. העושר הוויזואלי הוא עדות למה שקורה כשנותנים לתרבויות שונות לבנות יחד, במקום להרוס אחת את השנייה.
יצאנו החוצה אל ה"קלויסטר" - החצר הפנימית המפורסמת הצמודה לקתדרלה. שם, בין מאות עמודים שכל אחד מהם מעוטר בפסיפס שונה וייחודי, השמש של דצמבר חיממה אותנו. ישבנו שם, אכלנו משהו קטן שקנינו במאפייה מקומית, ודיברנו על ההבדל בין "לעבוד באור" לבין "להנות מהאור". בצ'פאלו הייתי היוצר. הייתי במתח. הייתי אחראי. כאן, במונריאלה, הייתי רק המקבל. קיבלתי את היופי הזה במתנה, בדיוק כמו שבני קיבל את הטיול הזה כמתנת יום הולדת.
הוויכוח ההיסטורי על "מי ניצחה" במלחמת הקתדרלות הזו - צ'פאלו הפראית או מונריאלה המושלמת - כנראה לא ייפתר לעולם, וטוב שכך. אלו שתי פנים של אותה סיציליה. צ'פאלו היא הראשונית, הנועזת, הדרמטית; היא זו שצומחת מתוך הסלע החשוף ונושקת לקצף הגלים, מקום שמזכיר לנו שיופי נולד מתוך מאבק והישרדות. לעומתה, מונריאלה היא השלמות הטכנית בהתגלמותה, הניצחון האסתטי המוחלט של העושר והשררה. היא לא מנסה להשתלב בנוף אלא להכניע אותו תחת מעטה של זהב אינסופי, בניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות שבו אין פינה חשוכה אחת.
אבל באותו יום חג, בתוך הבועה הנדירה שבין קונצרט אחד למשנהו, הבנתי שאין באמת צורך לבחור צד. זכינו לראות את התמונה המלאה: הסבא רוג'רו נתן לנו את הלב והנשמה, והנכד גוליילמו נתן לנו את הזהב וההדר. ובאמצע, ביום הולדת חורפי אחד, קיבלנו - אני ובני - רגע נדיר של שקט מול היופי האינסופי הזה. זה היה רגע של טעינת מצברים באור עתיק בן 900 שנה, שנייה לפני שארזנו שוב את המזוודות והמשכנו דרומה לסורנטו, כדי לחזור לעמדת הפיקוד, להדליק את הפנסים, ולהמשיך להפיץ את האור שלנו.
תגובות