הספר האדום ששינה את חיי: הספד לארכיטקט של הדמיון

אריך פון דניקן (1935–2026)

האם אלוהים היה אסטרונאוט? אתמול נפרדנו מאריך פון דניקן, האיש שהפך את הארכיאולוגיה למותחן גלקטי. הוא לא היה מדען - הוא היה מנהל מלון שישב בכלא על הונאה בזמן שכתב את רבי המכר שלו. הוא לקח את הסרקופג של המאיה והפך אותו לחללית. הוא לקח את ספר יחזקאל והפך אותו לדו"ח נחיתה. הוא שיקר, המציא וערבב - אבל בדרך הוא ברא את "סטארגייט", את "הנוסע השמיני" ואת הדמיון של דור שלם. על האיש שלימד אותנו שמותר לטעות, כל עוד הסיפור טוב. הספד ל"ארכיטקט של הדמיון".

אתמול, ב-10 בינואר, כשהידיעה על מותו של אריך פון דניקן הופיעה על המסכים, הדבר הראשון שחשתי לא היה עצב, אלא ריח. ריח של נייר ישן ואבק של מדף ספרים בבית הורי. הייתי בן 7 או 8. העולם היה מקום מסודר, מוסבר, דידקטי. בבית הספר לימדו אותנו על עונות השנה, על מלכים ועל מלחמות. הכל היה הגיוני. ואז, היד שלי נשלחה אל הספר ההוא עם הכריכה האדומה והכיתוב המסתורי: "מרכבות האלים".

פתחתי אותו, ופתאום העולם המוסבר קרס. ציורים של אסטרונאוטים במערות פרהיסטוריות? מסלולי המראה במדבר פרואני? נורות חשמל במצרים העתיקה? פון דניקן לא רק סיפר סיפור, הוא נתן לי, לילד הקטן שהייתי, את ההרשאה הגדולה ביותר שאדם יכול לקבל: ההרשאה להטיל ספק. הוא לחש לי באוזן שהמבוגרים, המורים, הפרופסורים - כולם אולי טועים.

אריך פון דניקן, שנפטר אתמול בגיל 90, לא היה מדען. הוא היה, אולי, גדול מספרי הסיפורים של המאה ה-20. הוא היה פרובוקטור, שרלטן גאון, יזם נמרץ ופילוסוף של ההמונים. והיום, כשאנחנו נפרדים ממנו, חייבים לדבר על המורשת המורכבת שלו. לא רק על האורות בשמיים, אלא גם על הצללים שעל הארץ.

כדי להבין את תופעת פון דניקן, צריך להבין מאיפה הוא הגיע. בניגוד למה שרבים חשבו בשנות ה-70, הוא לא הגיע מהאקדמיה. הוא לא בילה שנים בחפירות ארכיאולוגיות מאובקות תחת השמש הקופחת. פון דניקן היה מנהל מלון שוויצרי.

יש משהו אירוני להפליא בכך שהאיש ששינה את הדרך בה מיליונים תופסים את ההיסטוריה האנושית, התחיל את דרכו בניהול הזמנות והגשת אספרסו. אבל אולי דווקא הרקע הזה הוא המפתח. כמלונאי, פון דניקן ידע מה אנשים רוצים. הוא ידע למכור חוויה. הוא ידע שאמת יבשה משעממת את התייר הממוצע, אבל סיפור טוב? סיפור טוב שווה זהב.

את "מרכבות האלים" הוא כתב בחלקו בזמן שעבד במלון, ובחלקו - וזו עובדה שמעריציו העדיפו להצניע - בזמן שישב בכלא על עבירות הונאה וזיוף מסמכים. כן, הנביא הגדול של האסטרונאוטים הקדומים היה עבריין צווארון לבן קטן, שהורשע בגניבת כספים ומעילה כדי לממן את מסעותיו ואת אורח חייו.

אבל דווקא השהות בכלא הייתה עבורו כור היתוך. בזמן שהארכיאולוגים היו כלואים בתוך הפרדיגמות המדעיות הנוקשות שלהם, פון דניקן היה כלוא פיזית, אבל מחשבתו הייתה חופשית לחלוטין. הוא לקח עובדות מפוזרות, הוציא אותן מהקשרן, וחיבר אותן מחדש לפאזל מרהיב. הוא עשה "הנדסה לאחור" להיסטוריה: במקום למצוא ממצאים ולבנות תיאוריה, הוא הגיע עם התיאוריה (חייזרים ביקרו כאן) וחיפש רק את הממצאים שיתאימו לה.

הגאונות של פון דניקן לא הייתה בתשובות שנתן, אלא בשאלות ששאל. הוא הפך את הארכיאולוגיה למבחן רורשאך ענק. הביטו במכסה הסרקופג של המלך פקאל בפאלנקה, מקסיקו. הארכיאולוגים ראו שם את המלך יורד לשאול, יושב על "עץ החיים" של המאיה, מוקף בסימבולים של מוות ולידה מחדש. פון דניקן הסתכל ואמר: "שטויות. זה בחור יושב בקוקפיט, הידיים שלו על המצערת, ויש לו צינור חמצן באף ולהבות פליטה מאחור".

עבורי כילד, וכך עבור מיליונים, ההסבר של פון דניקן היה מפתה יותר. הוא היה "הגיוני" במונחים של המאה ה-20. אנחנו, דור החלל, שגדלנו על הנחיתה בירח, ראינו טכנולוגיה בכל מקום. פון דניקן ניצל את ההטיה הקוגניטיבית הזו בצורה מושלמת. הוא לקח את המיתוסים הדתיים - אליהו עולה בסערה השמיימה, יחזקאל רואה את המרכבה - ועשה להם חילון. הם כבר לא היו ניסים אלוהיים בלתי מוסברים, אלא טכנולוגיה חייזרית מובנת. הוא החליף את אלוהים באסטרונאוט, ובכך הפך את הדת למדע בדיוני נגיש.

אי אפשר לכתוב הספד כנה על פון דניקן בלי לגעת בנקודה הכואבת והבעייתית ביותר בתאוריות שלו, נקודה שבתור ילד לא הייתי מסוגל לראות, אבל כמבוגר חוקר היא זועקת לשמיים.

הבסיס לרוב הטענות של פון דניקן הוא חוסר אמון ביכולת האנושית. אבל זה לא סתם חוסר אמון כללי, הוא ממוקד גיאוגרפית ותרבותית. פון דניקן מעולם לא טען שחייזרים בנו את הקולוסיאום ברומא או את הפרתנון באתונה. הוא הניח שהאירופאים הלבנים היו מסוגלים להנדסה מורכבת. אבל הפירמידות במצרים? הקווים בנאסקה? הפסלים באי הפסחא? המקדשים בהודו? שם, לטענתו, "הפרימיטיביים" לא היו יכולים לעשות זאת לבד.

ציור של מכסה קברו של שליט המאיה פקאל הגדול.

זוהי "הגזענות של הציפיות הנמוכות". פון דניקן, אולי בלי משים ואולי בכוונה, שלל מאבותיהם של העמים הלא-מערביים את הגאונות שלהם. הוא לקח את הקרדיט מהמהנדס המצרי, מהאסטרונום של המאיה ומהסתת של האינקה, והעניק אותו ל"אלים לבנים" מהחלל החיצון. במקום להעריץ את היכולת האנושית להזיז הרים באמצעות כוח רצון, ארגון חברתי ומתמטיקה, הוא בחר בפתרון הקל: מישהו אחר עשה את זה בשבילם.

אחד הסיפורים הפחות ידועים, שמדגים את הבעייתיות ביושרה של פון דניקן, הוא הסיפור על מערת הלוחות באקוודור. בספרו "זהב האלים" (1972), פון דניקן טען כי נכנס למערכת מערות ענקית באקוודור (Cueva de los Tayos) וראה במו עיניו ספרייה עצומה של לוחות מתכת זהובים, ועליהם כתב חייזרי, לצד פסלים של יצורים מוזרים. הוא תיאר את המסע בפירוט, את החושך, את ההתרגשות.

העולם עצר את נשימתו. אפילו ניל ארמסטרונג, האדם הראשון על הירח, הצטרף למשלחת בריטית-אקוודורית גדולה כדי לחקור את המערה בעקבות הספר.

אבל האמת הייתה מביכה. האיש שלכאורה לקח את פון דניקן למערה, חואן מוריץ, הודה מאוחר יותר שמעולם לא הראה לפון דניקן שום ספריית זהב, וכי פון דניקן כלל לא הגיע לאולמות שהוא תיאר. כשעיתונאים דחקו את פון דניקן לפינה, הוא ענה תשובה שנכנסה לפנתאון השרלטנות: הוא הודה שלא ראה את המקומות בעצמו, אבל טען שזו "טכניקה ספרותית" וש"תיאטרליות נחוצה כדי להסביר דברים לציבור הרחב".

עבור פון דניקן, האמת העובדתית הייתה רק המלצה. המטרה - פתיחת התודעה (ומכירת ספרים) - קידשה את כל האמצעים, כולל המצאת ראיות. הוא שילם לקדרים מקומיים שייצרו עבורו כדים עם ציורים של "חייזרים" ואז הציג אותם כעתיקים. הוא היה הקוסם שידע שהקהל רוצה שיעבדו עליו.

אז למה, למרות השקרים, הגזענות הסמויה והפסאודו-מדע, אני עדיין מרגיש צביטה בלב היום? למה הספר ההוא בספריית הורי עדיין שמור אצלי כמשהו קדוש?

כי אריך פון דניקן מילא חלל עצום שנפער בנפש האדם המודרני. בשנות ה-60 וה-70, המדע הרג את אלוהים. הדתות הממוסדות איבדו מכוחן, והאדם נותר לבד ביקום קר ואדיש. פון דניקן החזיר לנו את הקסם. הוא אמר לנו: "אתם לא לבד. מישהו שומר עליכם. ההיסטוריה שלכם היא לא סתם רצף של מלחמות וקדחת, אלא אפוס גלקטי אדיר".

הוא המציא ז'אנר חדש בתרבות הפופולרית. בלי פון דניקן, לא היה לנו את הסרט "סטארגייט", לא את "הנוסע השמיני", לא את "האלמנט החמישי", וכמובן לא את סדרת הקאלט "חייזרים מן העבר" (עם המם המפורסם של ג'ורג'יו צוקאלוס והשיער הפרוע). הוא הפך את הארכיאולוגיה למשהו סקסי, מסוכן ומרגש.

אבל יותר מזה, פון דניקן לימד אותנו שיעור חשוב בחשיבה ביקורתית, גם אם בדרך הפוכה. כדי להפריך את השטויות שלו, דור שלם של ארכיאולוגים, היסטוריונים ומדענים נאלץ לחדד את הטיעונים שלו. נאלצנו ללמוד איך באמת בנו את הפירמידות כדי להסביר למה לא צריך חייזרים בשביל זה. הוא היה "פרקליט השטן" האולטימטיבי של ההיסטוריה האנושית.

אריך פון דניקן לא השאיר אחריו אמיתות מדעיות. המורשת שלו לא נמצאת במוזיאונים לארכיאולוגיה, אלא במדפי המדע הבדיוני ובדמיונם של מיליוני ילדים שגדלו והפכו לחוקרים, סופרים ומדענים. הוא היה ה"טריקסטר" הגדול של המאה ה-20. כמו דמות מהמיתולוגיה, הוא שיקר, המציא וערבב, אבל תוך כדי כך הוא ניער את העץ וגרם לנו להסתכל למעלה.

אני נזכר בילד שהייתי, יושב על השטיח בסלון, הופך את הדפים של "מרכבות האלים" ומרגיש סחרחורת של גילוי. פון דניקן אולי טעה בכל התשובות שנתן, אבל הוא צדק בדבר אחד בסיסי: היקום מוזר יותר, מסתורי יותר וגדול יותר ממה שאנחנו מעזים לחשוב.

אתמול נדם הקול שגרם לכולנו להרים את הראש למעלה. אולי האירוניה הגדולה היא שדווקא במותו, הוא סוף סוף קיבל את התשובה לחידה שהוא עצמו ברא. פון דניקן לא היה זקוק באמת לחלליות או לטכנולוגיה מתקדמת, הדמיון שלו היה המנוע החזק מכולם. הוא משאיר אותנו כאן, על הסלע הכחול הזה, עם הרבה פחות ודאות משהייתה לנו לפניו, אבל עם מתנה גדולה בהרבה: הספק. וביקום אינסופי ושקט, הסקרנות הילדותית הזו - היכולת להביט בכוכבים ולשאול 'מה אם?' - היא המורשת האנושית והחשובה ביותר.

נוח בשלום, טריקסטר אהוב. תודה שפתחת לי את הראש, גם אם היית צריך לשקר כדי לעשות את זה.