חזור לסורנטו (או לפחות תבנה לנו דואר): על פוליטיקה, תשוקה וקפה של בוקר
- גור זיו
- לפני 9 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
בבוקר הראשון שלנו בסורנטו, בתוך השקט שאחרי הקתדרלות של סיציליה ולפני ההופעה, ישבתי עם הבן שלי לקפה במרפסת של מלון "טרמונטנו". הנוף היה עוצר נשימה, אבל מה שתפס אותי היה דווקא ספרון קטן שמצאתי על השולחן. בתוך דקה, כל מה שידעתי על הרומנטיקה האיטלקית התהפך: מסתבר שהשיר הכי מפורסם בעולם, זה שביצעו כולם מפבארוטי ועד אלביס, לא נכתב לאהובה שעזבה. הוא נכתב ב-1902 על אותה מרפסת בדיוק, כחלק מ"קומבינה" של ראש העיר כדי לשכנע את ראש ממשלת איטליה... לבנות סניף דואר בעיירה.
במאמר הרביעי בפרק האיטלקי, אני לוקח אתכם למסע בזמן במלון שהוא בעצם מוזיאון: איך לובי פוליטי הופך לקלאסיקה עולמית? זה סיפור על היסטוריה, על ה"טיול הגדול", ועל המוזיקה שמנצחת את הזמן (ואת הבירוקרטיה).
אחרי הזהב המסנוור של מונריאלה והדרמה האדריכלית של צ'פאלו, הגענו לסורנטו כדי לנשום. יש משהו באוויר של מפרץ נאפולי - תערובת של מלח, לימונים והיסטוריה - שגורם לך להוריד הילוך באופן מיידי. בבוקר הראשון שלנו שם, התיישבתי עם בני לארוחת בוקר במרפסת של מלון "אימפריאל טרמונטנו" (Imperial Hotel Tramontano). זה לא היה סתם קפה של בוקר. המלון הזה הוא מוסד. הוא יושב על קצה הצוק, משקיף על הים הטורקיז, וכשאתה יושב שם אתה מרגיש לרגע חלק מה"טיול הגדול" (Grand Tour) המפורסם - אותו מסלול חובה שעשו אצילים ואמנים אירופאים במאות הקודמות כדי לספוג תרבות. גתה היה כאן, ביירון, איבסן.
אגב, השם המחייב 'אימפריאל' לא ניתן לו סתם. ב-1871 המלון אירח את הנסיכה הגדולה של רוסייה מריה אלכסנדרובנה ואת פמליית הענק שלה למשך חודשיים, ומאז דבק בו הניחוח הקיסרי. אבל עם כל הכבוד לצארים ולדוכסים, הסיפור האנושי שריגש אותי קשור דווקא לפוליטיקה מקומית קטנה ולמשורר אחד ענק.
את השיעור הכי מעניין בהיסטוריה קיבלתי דווקא מספרון מידע קטן שהיה מונח על השולחן. דפדפתי בו בהיסח הדעת בין לגימה לביס מהקרואסון, עד שהעין שלי נתפסה על תמונה ישנה וטקסט שגרם לי לחייך ולהבין: אנחנו יושבים בתוך "חדר לידה" מוזיקלי. ממש כאן, על המרצפות האלו, נולד ב-1902 אחד השירים המפורסמים, המבוצעים והרומנטיים ביותר בהיסטוריה האנושית: "Torna a Surriento" (חזור לסורנטו).
לפני שאספר את הסיפור המצחיק שמאחורי השיר, צריך להבין את ההקשר. אנחנו נמצאים בלב ליבה של תרבות ה"שיר הנפוליטני" (Canzone Napoletana). עבור רוב העולם, זו "מוזיקה איטלקית". אבל עבור האיטלקים, ובעיקר עבור אנשי הדרום, זהו ז'אנר מקודש. זו לא מוזיקת פולקלור פשוטה, זו אופרה לעניים. השירים האלה נכתבו על ידי משוררים ומלחינים מהשורה הראשונה, והם מאופיינים במלנכוליה מתוקה, בדרמה גדולה, ובשימוש בשפה הנפוליטנית (שהיא שפה בפני עצמה, עסיסית ומתנגנת יותר מהאיטלקית הרשמית). הנושאים הם תמיד הרי גורל: אהבה נכזבת, השמש הבוערת, הים הבוגדני, והגעגוע. אוי, הגעגוע. אבל כמו כל דבר בנאפולי, מתחת לדרמה הגדולה מסתתרת לפעמים מציאות ארצית ומחוספסת הרבה יותר.
חזרה למרפסת ב-1902. ראש ממשלת איטליה דאז, ג'וזפה צנארדלי (Giuseppe Zanardelli), הגיע לביקור רשמי בסורנטו והתארח במלון טרמונטנו. בעל המלון, גוליילמו טרמונטנו (שהיה גם ראש העיר - שילוב נפוליטני קלאסי של עסקים ופוליטיקה), היה בבעיה. סורנטו הייתה עיירה יפהפייה אך מוזנחת. הכבישים היו גרועים, ובעיקר - היה חסר בה סניף דואר מסודר. התושבים היו מנותקים.
ראש העיר ידע שנאומים משעממים לא יעבדו על ראש הממשלה. הוא היה צריך משהו שיפרוט לו על הנימים הרגשיים. הוא פנה לחבריו, האחים ג'מבטיסטה (Giambattista De Curtis) וארנסטו דה-קורטיס (Ernesto De Curtis) - צמד ה"לנון ומקרטני" של סורנטו באותה תקופה - וביקש מהם לכתוב שיר בדחיפות. המטרה: לגרום לראש הממשלה להתאהב בסורנטו כל כך, עד שלא יוכל לסרב לבקשות התקציב.
התוצאה הייתה "Torna a Surriento". כששומעים את המילים הממיסות: "ראה את הים, כמה הוא יפה... אל תעזוב אותי, אל תיתן לי את הכאב הזה... חזור לסורנטו, תן לי לחיות!", אנחנו מדמיינים מאהב שבור לב שמתחנן לאהובתו שעוזבת בספינה. בפועל? זו הייתה תחינה של לוביסט פוליטי: "אדוני ראש הממשלה, אל תיסע לרומא ותשכח אותנו! תן לנו תקציבים! תבנה לנו דואר!". וזה עבד. צנארדלי התרגש עד דמעות, הבטיח לעזור, וסורנטו קיבלה את הדואר שלה. העולם, לעומת זאת, קיבל את אחד הלהיטים הגדולים בכל הזמנים, שבוצע על ידי כולם - מלוצ'אנו פבארוטי ועד אלביס פרסלי.
הגילוי הזה קיבל משמעות מיוחדת עבורי, כי השיר הזה הוא לא סתם היסטוריה רחוקה. הוא חלק חי ופועם מהרפרטואר של אחינועם ניני (Noa), שאיתה הגעתי לכאן. החיבור של אחינועם למוזיקה הנפוליטנית הוא טבעי ומלא קסם. יש קו ישיר שמחבר בין הסלסולים התימניים והחום הישראלי לבין הדרמה וה"בֶּל קַנְטוֹ" (שירה יפה) של דרום איטליה. שניהם עמים של ים תיכון, של שמש, של רגש שיוצא ישר מהבטן.
פתאום נזכרתי בפעם ההיא, לפני עשור בערך, כשאחינועם עמדה ממש כאן למטה, למרגלות המצוק שעליו יושב המלון, בקונצרט חגיגי ("Una Notte per Caruso"). היא ביצעה אז את השיר הזה עם רביעיית סוליס (Solis String Quartet), והצלילים טיפסו מהים אל המרפסת הזו ממש.
והנה הפרט שסוגר את המעגל בצורה כמעט מיסטית: הקונצרט שלנו התקיים ב-Teatro Tasso. ידעתי שזה על שם המשורר האיטלקי הדגול טורקוואטו טאסו, אבל רק כשקראתי את ההיסטוריה של המלון בארוחת הבוקר, הבנתי: טאסו נולד ממש כאן. כן, המשורר הגדול של המאה ה-16 נולד ב-1544 באגף המערבי של המלון בו ישנו (Villa Laurito Mastrogiudice). יצא שאכלנו ארוחת בוקר בבית הולדתו של האיש שעל שמו נקרא התיאטרון בו הופענו בערב. מסורנטו של המאה ה-16, דרך השיר של 1902, ועד לביצוע של אחינועם ב-2025 - הכל קשור בחוטים בלתי נראים של תרבות והיסטוריה.
אחינועם ביצעה את השיר שוב, אבל הפעם לא עם ה"בום" הגרנדיוזי של הבמה ההיא, שוב עם העידון והדיוק של רביעיית המיתרים "סוליס", אך הפעם באינטימיות של התיאטרון. רביעיית סוליס הם נפוליטנים בדם. הם לא "מנגנים" את המוזיקה הזו, הם חיים אותה. השילוב בין הקול של אחינועם לבין המיתרים שלהם יוצר דיאלוג תרבותי מרתק. כשהיא שרה את המילים הנפוליטניות העתיקות על הבמה בתיאטרון טאסו, הרגשתי שהיא מחזירה את השיר למקור שלו - לא כקיטש תיירותי, אלא כיצירת אמנות גבוהה, מלאת כבוד למורשת המקומית.
חזור לסורנטו (Torna a Surriento)
רְאֵה אֶת הַיָּם, כַּמָּה הוּא יָפֶה,
הוּא מְעוֹרֵר רֶגֶשׁ כֹּה רַב,
מַמָּשׁ כָּמוֹךָ,
בְּעֵינֵי מִי שֶׁמַּבִּיט בְּךָ, כְּשֶׁאַתָּה גּוֹרֵם לוֹ לַחְלֹם בְּעוֹדוֹ עֵר.
הַבֵּט, הַבֵּט בַּגַּן הַזֶּה,
הָרַח, הָרַח אֶת פִּרְחֵי הַתַּפּוּז הַלָּלוּ,
נִיחוֹחַ כֹּה עָדִין,
הַחוֹדֵר עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַלֵּב...
וְאַתָּה אוֹמֵר: "אֲנִי עוֹזֵב, שָׁלוֹם!"
וּמִתְרַחֵק מֵהַלֵּב הַזֶּה...
מֵאֶרֶץ הָאַהֲבָה הַזֹּאת...
הֲיֵשׁ לְךָ לֵב לֹא לַחְזֹר?
אַךְ אַל נָא תַּעַזְבֵנִי,
אַל תִּתֵּן לִי אֶת הַיִּסּוּרִים הַלָּלוּ!
חֲזֹר לְסוֹרֶנְטוֹ,
תֵּן לִי לִחְיוֹת!
עכשיו כשיש לכם את המילים מול העיניים, שימו לב כמה הבית השני ("הרח את פרחי התפוז", "הגן הזה") הוא בעצם "פרזנטציה תיירותית" לראש הממשלה - תראה איזה פוטנציאל יש למקום הזה, רק תן לנו את התקציב! והשורה האחרונה "תן לי לחיות" (Famme campà) מקבלת משמעות של הישרדות כלכלית לעיר שלמה.
ישבתי שם עם בני, הבטתי על הים המנצנץ, וחשבתי על הכוח הבלתי יאמן של האמנות. ראש הממשלה צנארדלי מת ב-1903, שנה בלבד אחרי הביקור. סניף הדואר ההוא? הוא בטח נסגר כבר מזמן או הפך לחנות מזכרות בעידן האימייל והוואטסאפ. המטרה הפוליטית המקורית נשכחה לחלוטין. אבל השיר? השיר ניצח את הזמן. הוא עדיין מביא מיליוני אנשים לסורנטו. הוא עדיין גורם לאנשים לבכות בהופעות, והוא עדיין מצליח לחבר בין זמרת מישראל, רביעיית נגנים מנאפולי, ואבא ובן שיושבים במרפסת אחת לארוחת בוקר.
כאנשי במה, התפקיד שלנו הוא לקחת את הרגעים האלה - לפעמים רגעים ארציים של צורך ומצוקה - ולהאיר אותם באור כזה שיהפוך אותם לנצחיים. האחים דה-קורטיס עשו את זה עם מילים ומנגינה, ואנחנו מנסים לעשות את זה בכל ערב מחדש עם פנסים, סאונד והרבה נשמה. סיימנו את הקפה. היה לנו עוד קונצרט להתכונן אליו, אבל לרגע אחד, מול הווזוב, היינו רק שני עולי רגל במקדש של המוזיקה, מודים על הדואר שנבנה, ובעיקר על השיר שנשאר.
תגובות