top of page

ענבר - פיסות חשמל מהשמש

מאתיו דאונן (Matthew Downen) מעולם לא עשה דבר כזה לפני כן. בחדר מלון בסנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית, הוא צפה בסוחר שופך שקית של מאובני ענבר על מגבת לבנה פרושה על שולחן עבודה. בלילה הקודם, בקבלת הפנים של הוועידה הבינלאומית השמינית בנושא חרקים מאובנים, פרוקי רגליים וענבר, דאונן קיבל טיפ מחבר: למישהו כאן יש עכבישים מאובנים בענבר, והוא מחפש מישהו שייקח אותם.


דאונן, דוקטורנט לאנטומולוגיה באוניברסיטת קנזס, היה בתחילה נלהב. עכבישים בחינם? הוא הגיע לוועידה כדי להציג את מחקרו על מגוון עכבישים בקרקעית אגמים עתיקים; עכבישים מאובנים נוספים יכולים להרחיב את ממצאיו. כשהביע את התלהבותו, הוא הוצג במהירות בפני סוחר גדול ועליז בשם חורחה, שהראה לו תמונה בסמארטפון של עכביש עם בטן ארוכה באופן חריג. "הוא אמר, 'יש לנו כל מיני סוגי ענבר'", נזכר דאונן. חורחה אמר לדאונן שאם הוא מעוניין, עליו לפגוש אותו למחרת בבוקר בשעה 8 - ולהביא מזומן. דאונן הבין שזו עסקה מסחרית, לא עכביש חינם לכולם.

דיפטרה (Mycetophilidae), 40-50 מיליון שנים, בחתיכת ענבר בלטי יחד עם תכלילים קטנים נוספים. הענבר מוצג גם תחת אור UV (מימין למטה)

דאונן, סטודנט עם פני תינוק העונד מגוון של עגילים וסיכות בצורת עכביש, דפק על דלת חדר המלון המיועדת למחרת בבוקר. הבטן שלו התהפכה: בכספומט במלון שלו אזלו שטרות הפסוז באותו בוקר, אז לא יהיה לו מזומן לכל מה שעומד להתרחש. הוא חשש שהוא יובך, או שחורחה יכעס עליו. ברגע שנכנס לחדר, דאונן השתמש בלופה של תכשיטן כדי להציץ בחתיכות הענבר הזהוב בגודל של תמונה ממוזערת המפוזרות על המגבת. הוא שמע דפיקה בדלת, והופתע כשנכנס אנטומולוג ידוע כשהוא נושא שקית דגימות שהחליט לא לקנות. אחרי אותו אנטמולוג הגיעו עוד כמה, שנראה שכולם הכירו את חורחה. בעוד דאונן הקשיב לעסקאות הסדורות והידידותיות שלהם, הוא הפריד ארבעה גושי הענבר שהכי עניינו אותו. כל אחד מהם הכיל עכביש דומיניקני מאובן מרשים, רגליים מעוקלות מתחת לגופו. לאחר מכן הוא ביקש לראות את העכביש יוצא הדופן שראה בטלפון הנייד של חורחה בלילה הקודם.


העכביש הזה אוחסן בקופסה נפרדת. צף באינץ' מרובע אחד של ענבר, בטנו המוארכת נראתה כמו ענף. דאונן זיהה מיד את המין מקרוביו החיים, והוא ידע שהמין שנכחד זה מכבר לא תואר קודם לכן. דגימה בודדת יכולה לזכות אותו בפרסום מחקר חדש - תהילה מבוקשת לסטודנט לתואר שני. אבל המחיר? חורחה תימחר אותו ב-15,000 דולר. בתקציב הסטודנטים של דאונן, לא הייתה אפשרות. דאונן וחורחה חזרו אל הדגימות שעל השולחן. "50 דולר לכל עכביש", נזכר דאונן שחורחה אמר. "אתה רוצה רק ארבעה? אתה לא רוצה את כל התיק?" דאונן רצה רק ארבעה, והוא הבטיח לשלם את הכסף למחרת, ברגע שיוכל להשיג עוד מזומנים. הוא יצא מהחדר עם העכבישים בשקית פלסטיק קטנה ופנה לאולם הכנסים.


עבור מדענים, ענבר מרגש. הוא משמר אורגניזמים קדומים בפירוט מדהים, עד לוורידים בכנפי חרקים ועדשות בעיני זבובים. הוא אפילו לוכד יצורים באמצע פעולות, כמו ריצה, הטלת ביצים או הזדווגות. לימוד מאובנים בענבר לאחר לימוד מאובנים בסלע הוא כמו מעבר מטלוויזיה בשחור-לבן מגורען לסרטים ב-HD. "עם ענבר, אתה למעשה רואה את המורפולוגיה התלת מימדית המלאה", אומר דאונן. "עם מאובנים בסלע, יש דחיסה או שיטוח, אז זה משטח דו מימדי."


בעוד שחוקרים השתמשו בענבר במשך עשרות שנים, טכניקות חדשות וממצאים חדשים הופכים אותו לבעל ערך מדעי יותר מאי פעם. אבל לענבר, מתברר, יש מחיר גבוה - כספי ואנושי כאחד.

שממית מתקופת האוליגוקן (34-23 מליון שנה) לכודה בענבר.

נערץ מאז ימי קדם, ענבר שימש בתכשיטים, רפואה ומסחר במשך אלפי שנים. הומרוס, אריסטו, אפלטון ופליניוס הזקן הזכירו כולם את הענבר בכתביהם, וביוון העתיקה הוא זכה להערכה רבה יותר מזהב. ענבר נשטף ממרבצים באוקיינוסים ובימים ברחבי העולם, והיוונים האמינו שהוא מגיע מפיסות שמש שנשברו עם שקיעתה בים בכל לילה. מונח קדום אחד לשמש היה "אלקטור" (“elector”), כלומר "מביא אור" או "מבריק, זוהר", ולכן ענבר נקרא אלקטרום (electrum).


המילה חשמל מופיעה בתנ”ך שלוש פעמים:

"וָאֵרֶא, וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".

(יחזקאל פרק א', פסוק ד')

"וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה־אֵשׁ בֵּית־לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה, וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה, רָאִיתִי כְּמַרְאֵה־אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב".

(שם א', כ"ז)

"וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה".

(שם ח', ב')


מהו אותו חשמל בדיוק וכיצד הוא קשור לענבר - השאלה הזאת העסיקה הוגים, רבנים וחכמים במשך דורות. על פי המשנה, אלה הם מלאכים ‏(מסכת חגיגה י”ג‏). לפי רש”י, זהו שמו של מלאך מסוים. בגמרא מסבירים שחשמל זה כנראה מלאכים, חיות אש שלעיתים חשות (=ממהרות) ולעיתים ממללות (=מדברות). ואכן בספרות הבתר מקראית, כלומר בספרות היהודית מיד אחרי תקופת התנ"ך, חשמלים הם סוג של מלאכים זוהרים, המוזכרים לצד שרפים ואראלים.


פרשנים מאוחרים יותר, מימי הביניים, מקישים לפי ההקשר שחשמל הוא חלק מהאש, וליתר דיוק - החלק הדק, התכלכל (ריב"ג). בפירושים פרסיים-יהודים ניתן למצוא את הפירושים "כחול", "זוהַר", ו-"משטח זוהר שמתוכו יוצאות קרניים". פירוש ימי-ביניים נוסף הוא "זוהר צח וברור במאד מאד הוא, כזוהר ברירות החמה שנראית נעה ונדה בגלי מים" (אליעזר מבלגנצי). בכל אופן, ברור שיש קשר כלשהו לאור.


אז מה הקשר לחשמל של ימינו? התשובה נעוצה בתרגום ספר יחזקאל ליוונית, כנראה באלכסנדריה במאה השנייה לפני הספירה, כחלק מתרגום השבעים. התרגום הראשון של התנ"ך לשפה זרה, היה תרגום השבעים. זהו תרגום ליוונית, הנקרא על שם שבעים החכמים שעסקו במלאכת התרגום. היוונים הקדמונים תרגמו את המילה חשמל ל-ēlektron, כלומר ענבר, או זהב חיוור - סגסוגת של זהב וכסף. ייתכן שהשם אלקטרון קשור לאֵלֶקְטוֹר - השמש הזוהרת, או אלמנט האש. הענבר והזהב החיוור דומים בצבעם לאש ולשמש. רוב תרגומי המקרא מתבססים על התרגום היווני, והמילה חשמל מתורגמת שם ל-electrum, אותה סגסוגת של כסף וזהב. המתרגם של ספר יחזקאל הסיק מתוך ההקשר העוסק בזוהר ובבוהק שבמושגים מסביב למילה חשמל - נוגה, אש וכו’ - כי מדובר במילה מאותו שדה סמנטי. המילה אלקטרון ביוון, כאמור, ואחר כך ברומא ולאחר מכן באנגליה, תיארה את הענבר.


במאה ה-19, כאשר חיפש המשורר י.ל. גורדון מילה עברית להביע באמצעותה את אותו כוח אלקטרי, הוא חזר לתרגום השבעים ולמילה המקורית שאותה תרגמו באמצעות אלקטרון. בהערותיו הוא כותב שאילו חשמל הייתה מילה חדשה לגמרי, הוא היה קורא כך "להטיליגרף או להטיליפון", בהסתמך על אותו הסבר המצוי בגמרא: חש - ממהר, מל - מדבר, ממלל. אך מכיוון שהמילה חשמל כבר הייתה קיימת, ותורגמה ליוונית כאלקטרון, יל"ג היה הראשון שהשתמש בה (בעצם, במילה "חשמלה") לתיאור אותו כוח אלקטרי.

איור חרוט של "חזון המרכבה" מספר יחזקאל, בעקבות איור מוקדם יותר מאת מתאוס מריאן (1593-1650), עבור "Icones Biblicae"

לאבן חן ייחודית זו יש למעשה תכונות חשמליות, והיא יכולה לאסוף פריטים קטנים כמו קש, כמו גם ליצור ניצוצות כאשר משפשפים אותה במשי, צמר או פרווה. ויליאם גילברט חשב על המאפיינים הללו של "אלקטרום" במאה ה-17, כאשר תיאר את ההשפעות של מגנטים באמצעות מילה חדשה שהוא טבע: אלקטריק (electric). המונח אלקטרון, שנוצר בשנת 1891, נוצר גם הוא בהשראת תכונותיו של הענבר.


חלק גדול מהתופעות בעולמנו הן חשמליות במהותן: לא רק פעולת המזגן, המנורה והמחשב, אלא גם עצם העובדה שאנו יושבים בכיסאנו ולא נופלים דרכו ודרך האדמה הישר אל מרכז כדור הארץ. הכוח המחזיק אותנו במקומנו כנגד משיכת הכבידה הוא חשמלי במהותו, ונובע מהאינטראקציה בין האלקטרונים שבגופנו לאלקטרונים שבגוף עליו אנו יושבים.


היוונים הבחינו שחתיכת ענבר מגלה התנהגות מוזרה כאשר משפשפים אותה בפיסת צמר או פרווה. כיום אנו אומרים שהענבר נטען במטען חשמלי. מטען חשמלי מהו? קיימים מספר מושגים בפיזיקה אשר לא ניתן להגדירם באמצעות מושגים בסיסיים יותר. מטען חשמלי הוא אחד המושגים הללו. בדומה למושג מאסה, אין דרך להשיב על שאלת המהות שלו. אנו יכולים רק לומר, כי מושג זה מאפשר לנו לתאר באופן אלגנטי ומדויק, התואם את המציאות, אוסף גדול של תופעות, ולכן אנו בוחרים לעשות בו שימוש.


היחידה הבסיסית של המטען החשמלי - היחידה הקטנה ביותר שאנו מוצאים חופשית (לקווארקים מטען השווה לשליש או שני שליש מטען האלקטרון, אך עד כה לא נצפו קווארקים בודדים, אלא בקבוצות שמטענן המשותף גדול או שווה למטען האלקטרון) בטבע - היא מטען האלקטרון. אנו מכנים מטען זה שלילי. לפרוטון יש מטען הפוך ושווה בגודלו למטען האלקטרון, וזהו המטען המכונה חיובי. המושגים "שלילי" ו"חיובי" הודבקו למטעניהם של האלקטרון והפרוטון מסיבות היסטוריות, והם מתפקדים היטב בתוך המסגרת המתמטית המתארת את האינטראקציה בין מטענים, אך אין שום מובן עמוק למושגים אלו; יכולנו לבחור לכנותם גם "שחור" ו"לבן", או "רע" ו"טוב".


בני אדם ייחסו לענבר תכונות מיסטיות ומרפאות מאז התקופה הניאוליתית. רך יחסית, ענבר גולף לחרוזים ותכשיטים מאז תקופת הברונזה, וניתן ללטש אותו לגימור מבריק. אנשים רבים האמינו שהצבע החם של הענבר והאופן שבו החומר מחזיק חום מסמלים כוחות ריפוי.

מחרוזת ענבר

ענבר - אבן השמש בתרופות עתיקות

ענבר שימש גם כקמע וגם כתרופה. כל הטיפולים הרפואיים הבולטים ביותר של העבר מספרים על התכונות הטיפוליות המיוחסות לענבר, ומדווחים על פורמולות ייחודיות להכנת תכשירים רפואיים. ענבר היה מבוקש לשימוש זה עד אמצע המאה ה-19, אך עם תחילתה של הרפואה המודרנית, השימוש בו נעלם, ונשא עמו את הזיכרון של ימי קדם.


מאז ימי קדם, ענבר נחשב לאבן מוזרה שנקשרה לשמש. על פי האגדה, קרני השמש פוגעות בקרקע בשעות השקיעה ומולידות נוזל שאחרי שהוא שוקע באוקיינוס ​​הופך לענבר, אותו ניתן לאסוף על החוף. ענבר כונה אלקטרון (elektron) על ידי היוונים הקדומים, כלומר "דבר זוהר", כמו אלקטור (Elektor), אחד מכמה שמות בהם נהגו לכנות את השמש, ואלקטריס (Elektris), הירח המוזכר במזמור האורפי לירח. ענבר קשור באופן הדוק למיתוס השמש גם במיתוס פאתון (פירוש שמו גם הוא "זוהר"), בן השמש. החומר היקר, ענבר, היה אמור להגיע מדמעות ההליאדות (Heliades), אחיותיו של פאתון שהפכו לצפצפה, ונמצא בנהר ארידנוס (המזוהה כנהר האיטלקי פו, אך מתייחס גם למספר נהרות אחרים ברחבי אירופה). ענבר נכלל לעתים קרובות במה שנקרא "דברים סולאריים" (“solar things”) ב-Materia medica.

עצים עתיקים עם טיפות גדולות נובעות מהגזע, מ-Ortus sanitatis, Tractatus de lapidibus (1497). שתי התמונות מציגות היווצרות של ענבר, שמוצג כאן כשני חומרים שונים לכאורה, המכונים "succinus" ו"karabe", בהתאמה

הרומאים נהגו לקרוא לענבר "סאצינום" (sucinum - מיץ), כי הם למדו שזה מיץ של עץ , כלומר, שרף אמיתי. במסכת Ortus sanitatis שני רישומים מציגים עצים עתיקים עם טיפות גדולות של שרף נוטפות מהגזע, שנועדו להפוך לענבר. פליניוס הזקן, סופר מהמאה הראשונה לספירה, היה משוכנע שענבר הוא שרף של אורנים עתיקים, הגדלים באזורים בהם נוגע האוקיינוס ​​הצפוני, אולי באי אבלון, בארץ היפרבוראה, המוכה ברוח הקרה של הצפון. בין שלל ההשערות האחרות על מקורו של הענבר, אומר פליניוס כי הוא נקרא בפי הגרמנים גלסו (glesso - ממונח זה בא המונח האנגלי המודרני "Glass"), שמקורו באיי "גלסריה" (Glessaria) בים הצפוני, והוא נובע מעצים דמויי אורן.


מאטיולי מסיינה (Mattioli), שסיים בשנת 1523 את בית הספר לרפואה של אוניברסיטת פדובה, אמר שענבר הוא "licore di un albero", מיץ מעץ. התכונה של משיכת חפצים קלים לאחר שפשוף ענבר הציע את השם הפרסי קאראבה (karabe), "מושך קש", לעיתים כתוב כ-carabe, kakrabe, katabre, kacabrates; (האם גם המילה המקראית 'כרובים' קשורה בזה ושוב מחזירה אותנו לספר יחזקאל?) מאטיולי השתמש גם במילה "ptery gophon", שפירושה "מושך נוצות".


מסורת הקשורה לפנטזיה, המודגשת על ידי מיתוס השמש, ייחסה לחומר המוזר הזה מספר רב של תכונות בתחום הרפואי כתרופה למחלות רבות, מלבד השימוש בו כקמע. בעבודת המחקר "De succini natura" משנת 1614 מאת אדריאן פאולי (Adrian Pauli), פרופסור לפיזיולוגיה מגדנסק, אפשר לקרוא ש"אין חלק בגוף שאינו יכול להפיק תועלת מהענבר". פליניוס הזקן, בתולדות הטבע (Naturalis Historia) שלו כתב בהרחבה על ענבר. הוא דיווח שתושבי אזור ונטו (צפון איטליה), שנקראו "Eneti" על ידי היוונים, העניקו תהילה לחומר הזה, לאחר שקיבלו אותו מאנשים שחיו בפאנוניה, המחוז העתיק של האימפריה הרומית התחום בצפונו ובמזרחו על ידי הדנובה, לאורך מה שנקרא נתיב הענבר. פליניוס קובע גם כי זה נכון שענבר נמצא באזור נהר הפו, מכיוון שנשים מקומיות עונדות ענבר כמחרוזת ומשתמשות בו כתרופה.


אין ספק שהעובדה שהענבר חם, בשונה מאבנים מינרליות אחרות, הקלילות המיוחדת שלו והתכונה האלקטרוסטטית שלו (כאמור, השם הקדום של הענבר ביוונית היה אלקטרון, שממנו נטבע המונח "Electricity" - חשמל), כולם תרמו לאמונה בסגולותיו האפוטרופיות ואף הטיפוליות. מעיון בספרים העתיקים של Materia Medica, ניתן למצוא באופן תדיר פורמולות להכנת תרופות המכילות ענבר. ענבר כתרופה היה נושא לויכוח עמוק בעת העתיקה. מסתורין לגבי התכונות המשוערות של הענבר מתגלה גם בהסתכלות על הסמל האלכימי המשמש לענבר (succinum): הוא מיוצג לעתים קרובות עם שני עיגולים חופפים חלקית שנחצים על ידי קו אופקי. פירוש העיגול המוצלב שימש ל"מלח", כחומר נפוץ להשגת אבן החכמים וכסמל לחוכמה; לכן קל להבין מדוע ענבר ותכשיריו הרפואיים נחשבו כתרכיז של אנרגיה בריאה. מסיבה זו נעשה שימוש בענבר לטיפול כמעט בכל סוגי המחלות. העיגול הכפול של הסמל שלו יכול לשמש גם כדרך להעצים את המשמעות. יתרה מזאת, הקישור הסולארי מתרחש שוב: הסמל המשמש לשמש ולזהב הוא עיגול עם נקודה במרכז, זהו סמל חוזר מאז הפרהיסטוריה.

הסמל האלכימי לשמש (sol), זהב (gould) וענבר (succinum). אנלוגיות עם סמלים סולאריים עתיקים חרוטים בסלעים באזור ונטו, איטליה, ושחזור בענבר של קמע דיסק סולארי (למטה מימין)

עם התפתחות רפואת הרנסאנס, יותר ויותר ספרים החשיבו ענבר בשל סגולותיו הרפואיות. האיטלקי פליס פאסרה (Felice Passera), נזיר קפוצ'יני מהמרפאה של ברשה, צפון איטליה, בחיבורו Nuovo Tesoro degl' Arcani Farmacologici Galenici, & Chimici, ò Spagirici, מתאר בקצרה, אך בדרך מאד יעילה, את סגולותיו הרפואיות של הענבר: "Scalda, dissecca, astringe leggermente, conforta, corrobora" (זה מתחמם, מתייבש, מעט מתכווץ, מנחם ומאשש). המאפיינים הרבים של ענבר לשימוש פנימי מונים: מחלות ראש, מחלות לחות של הראש וגם לטיפול בקטאר (catarrh), אפילפסיה, אפופלקסיה (Apoplexy) וסחרחורת. דווח כי הוא יעיל נגד אסתמה, שיעול וכל המחלות הקשות ביותר של הריאות. האמינו שהוא שימושי לריפוי אצירת שתן הנגרמת מאבנים בכליות; אפשר לקרוא גם את המקרה האנקדוטלי של אדם שאחרי שנטל ענבר מהול ביין וקוץ ירושלמי (Jerusalem thorn), "mandò fuori l’orina ritenuta già per XV giorni" (שיחרר את השתן שנאגר כבר 15 ימים). כמו כן, האמינו שענבר, שבקלות הופך לאבקה באמצעות כתישה, ומפוזר במים ונשתה לבדו או עם שרף עץ מסטיק, יעיל לריפוי מחלות קיבה.


ענבר לא היה רק אבן חן מוערכת מאד על ידי נשים, על ידי ענידתו כמחרוזת או כתכשיטים אחרים, אלא הוא שימש גם לריפוי מחלות נשים, יעיל בפתרון עווית הרחם. יתרה מכך, הוא נחשב שימושי בלידה קשה, שכן נראה שאבקת ענבר, מעורבבת עם יין לבן, הופכת את הלידה לקלה ומהירה יותר ("rendero il parto"), על פי ניסיונו של המחבר המדווח. שימוש תכוף באבקת ענבר, מעורבבת עם משקאות חריפים או יין התפשט במהלך המגפה בערים של כל אירופה. יאן בפטיסט ואן הלמונט כותב בספרו Opuscula medica inaudita: "אין מחלה בקיבה, במעיים, בעצבים ובעיקר במוח שענבר, מומס ביין, אינו יכול לרפא". כדי למנוע את המחלה, הומלץ ענבר גם כקמע, שלעתים קרובות משפשפים איתו את פרקי הידיים. מתאוס פראטוריוס (Matthaeus Praetorius) כתב שבמהלך המגפה, אין דייג ענבר מדנציג, קלייפדה, קניגסברג או לייפאיה שמת מהמגפה.


הסיבה להצלחת הטיפול הזה עם ענבר הייתה כנראה תלויה רק ​​בחיים הבריאים של דייגי ענבר שפעלו לאורך החוף הבלטי, ומנעו בדרך זו את הזיהום, שהתפשט בערים צפופות על ידי פרעושים של חולדות. בין מספר האפשרויות לשימוש בענבר כתרופה מקומית, פ. פסרה (F. Passera) מציע לענוד חתיכה על הצוואר נגד מחלות עיניים וגרון. לריפוי כאבי גרון הומלץ לשרוף חתיכות קטנות של ענבר בקערה. תרופה נוספת לכאב גרון הייתה שאיפת אבקת ענבר דקה עם קש. העשן משריפת ענבר נחשב מועיל גם לריפוי אפילפסיה, מחלות ראומטיות ונויריולגיות. לעתים קרובות האבקה שהתקבלה מעבודת ליטוש הענבר בסיציליה נמכרה לאנשים בזול, נשרפה ושימשה לריפוי מחלות שונות, ע"י כיוון העשן על החלק הפגוע באמצעות קונוס עשוי נייר.


עשן, שכאן משמש למתן תרופה, שוב מקושר לעולם הענבר. המונח השמי הטרי-קונסוננטי MBR שימש במשמעות של משהו ריחני, וגם ענבר, שהוא ריחני בעת שריפה. "Perfume" הוא גם מונח המקושר למילה הלטינית perfumum (דרך עשן), כלומר השימוש הקדום בשריפת שרפים כדי להעלות את התפילה לגן עדן. המונח של ימינו לשם ענבר בגרמנית הוא ברנשטיין (Bernstein), הנגזר מ-Bernen ו-Stein שזה "אבן בוערת". היפותזה של אנטוניו סטופאני (Antonio Stoppani) היא ש"ענבר" נובע גם הוא מאטימולוגיה דומה, מ-anbernen הבלגי, שפירושו "שריפה", התכונה האופיינית של הענבר.

שער של שני חיבורים קלאסיים של Materia Medica, מאת Passera F. (1688) ו-Donzelli G. (1737). שמורים בחלק ההיסטורי של הספרייה של המחלקה לפרמקולוגיה והרדמה, אוניברסיטת פדובה, איטליה.

האמינו שענידת שרשרת של חרוזי ענבר היה פתרון לכל מחלת תינוקות, והגנה מפני רעלים סודיים ומפני כשפים. גם כיום מסורת פופולרית מציעה לגרום לילדים לענוד מחרוזות של ענבר. יתרה מכך, פיסות ענבר שימשו כדי להרגיע את כאבי החניכיים של ילדים קטנים במהלך צמיחת שיניים, ונוהג זה אוחזר גם כיום, אם כי מכשירי פלסטיק משמשים לעתים קרובות יותר. יש להמנע ממסורת זו, שכן לגרום לתינוקות לענוד מחרוזות או לתת להם לשחק עם החפצים הללו עלול לגרום לחנק.


במקסיקו משתמשים במחרוזות ענבר נגד ה"אייר" (“aire”), מחלה הנחשבת כי נגרמת על ידי רוח, על פי אמונה נפוצה בקרב אוכלוסיות דרום אמריקה, וקשורה לרפואה האצטקית העתיקה. על פי ספרים עתיקים, ענבר בצבע זהב, מונח על הצוואר, מסוגל לרפא חום ומחלות אחרות. מעורב עם דבש ושמן של ורד, מדווח כי הוא יעיל נגד כאבי אוזניים, ובפרט, אם מערבבים אותו עם דבש אתונאי. לאחרונה, בסוף שנת 1800, אנטוניו קנטאני (Antonio Cantani), פרופסור למרפאות קליניות באוניברסיטת נאפולי, מעלה ספקות לגבי פעילות ענבר במחלות, למרות שאנשים פשוטים עדיין עונדים ענבר, בתקווה לקבל השפעה הקשורה לתכונות החשמליות המרפאות שלו. שימוש מוזר בחתיכות מעוגלות ומלוטשות של ענבר היה על מנת להסיר אבק מהעיניים; האמונה הרווחת ציינה כי מסוכן לגעת בעיניים באצבעות כאשר גוף זר קטן נכנס, ובמצב זה ענבר יכול לעזור.


תכשירים רפואיים עתיקים המכילים ענבר

ענבר בפרמקופיאות עתיקות נכלל בפרק "גופים ימיים" (corpi marini), במיוחד בין אלה שיש להם תכונות עפיצות. סיווג זה נגזר ככל הנראה מהעובדה שענבר נמצא לעתים קרובות מאוד על חוף הים הבלטי, לאחר שנשחק ממרבצים תת-ימיים, ולכן האמינו כי הוא חומר שמקורו בים. אסור לערבב ענבר עם אמברגריס ("ענבר אפור", הפרשת קיבה של לוויתן זרע), שגם נמצא בחוף ונחשב עד היום כמרכיב יקר להכנת בשמים. קשר אטימולוגי מרוחק מצרף אמברגריס לענבר: על פי השערה, המונח "ענבר" המשמש כיום מקורו מטעות בימי הביניים, חילופי מונחים בין אמברגריס (בערבית אנבר) לבין ענבר אמיתי. שני החומרים חולקים בדרך כלל את אותו המקור הימי, הריח העז שנוצר בחימום, והשימוש בהם ברפואה העתיקה.


לפעמים הענבר סווג עם גופרית, כמו בספר Pammineralogicon מאת חוקר הטבע האנגלי רוברט לאוול (Robert Lovell), או גם עם ביטומן, לפי הרופא האיטלקי לודוביקו טסארי (Ludovico Tessari).


הכנת ענבר

כתישת ענבר בוצעה על לוח פורפירי או מכתש והוספת ממיסים מתאימים (מים, יין, בירה, חלב). לאחר הייבוש, הוא נשמר מוכן לשימוש. שימוש נפוץ היה בהכנה הקלאסית הנקראת "Pillole di succino" או "Pillole di carabe" (כדורי ענבר) אשר שוחזר על פי מתכון ישן שהוצע על ידי יוהנס קראטו פון קראפטהיים (Johannes Crato von Krafftheim), שלמד רפואה באוניברסיטת פדובה, ולאחר מכן הפך לרופא אימפריאלי של רודולף השני. בין השימושים השונים המוצעים, יש להזכיר את יעילות "טיהור הגוף" (מונח מיושן לציון תרופה שאמורה לקדם את סילוק חומרי הפסולת מהגוף), לריפוי מחלות ראש ולניקוי של "חושך הנפש". נוכחותו של מיץ מרוכז של אלוורה, חומר משלשל דרסטי המכיל אנתרקינונים (Anthraquinones), מסביר את הפעילות הנצפית ברמת המעיים. כדי למנוע תופעות לוואי בלתי רצויות, המחבר מציע לקחת את זה פעמיים בחודש. ענבר היה גם המרכיב העיקרי של ה-pulveris dysenterici Crollii, המשמש נגד שלשולים. ענבר כתוש היה אחד המרכיבים של Electuario gemmis, תערובת של מספר אבני חן, ששימשו נגד מחלות שונות, כמו מחלות לב ומעיים.


שמן ענבר (Olio di succino)

זהו תכשיר הענבר הידוע ביותר. הוא הופק בכמה דרכים, על בסיס התהליך האלכימי של זיקוק יבש (Dry distillation). בעקבות זיקוק נוסף במים, התקבל השמן המזוקק של הענבר. חלק מהכותבים העדיפו להשתמש בענבר צהוב כדי להשיג את השמן, אך אחרים האמינו שענבר לבן עדיף. התהליך היה כזה: אבקת ענבר זוקקה באביק זכוכית שהונח על אש; תחילה תצא "ליחה" (flemma), אחר כך שמן קל יותר, ולבסוף שמן סמיך יותר; ה"מלח הנדיף" יידבק סביב כל צוואר האביק, ובדרך זו ניתן לקחת אותו בנפרד מהשמן. שמן ענבר נקרא גם "opobalsamo europeo", או גם "olio sacro" (שמן קדוש), בגלל תכונותיו המופלאות לכאורה; הוא שימש לעתים קרובות מאוד לטיפול באפופלקסיה, אפילפסיה, שיתוק ושאר "מחלות מסוכנות של הראש". נגד קוליק, הוא ניתן מעורב עם יין, או חיצונית, משימון הטבור.


הרופא והרוקח מנאפולי, ג'וזפה דונזלי (Giuseppe Donzelli), אמר שבאמצעות שמן הענבר אפשר להכין "טבליות עם סוכר, שימושיות מאד לכל סוג של מחלה". שמן ענבר היה שימושי בהכנת הפורמולה הנקראת "Eau de Luce", כמתואר ב-Farmacopea Ferrarese מאת אנטוניו קמפנה (Antonio Campana). מקור השם של תכשיר זה נדון בהרחבה על ידי יוהאן בקמן בספרו History of Inventions; הוא כתב כי "יש המתרגמים את זה Aqua Luccana, אחרים Aqua St. Luciae; חלק Aqua Lucii, וחלק גם כותבים את זה Eau de Lusse. אולם רבים סבורים כי רוקח מליל בפלנדריה, או באמסטרדם, בשם לוס, היה הממציא. אבל פשוט, וקרוב לוודאי, השם "לוס" הוא רק המונח האיטלקי המציין את האור. ה-Acqua di luce שימש כיישום חיצוני לריפוי מחלות ראומטיות, או הוסנף בזהירות, כאנלפטי (Analeptic - ממריץ של מערכת העצבים המרכזית) במקרה של התעלפות (הוא הכיל אמוניה). שימוש נוסף בשמן של ענבר היה בהכנת ה"אונגואנט העצבי" ("unguento nervino"). המתכון הציע להשתמש בשמן כבשים, שומן כליות חזיר, טרפנטין מזוקק ושמן מזוקק של ענבר. לאחר המסה יחד של שני המרכיבים השמנוניים בחימום מתון, הוספו הטרפנטין ושמן הענבר. לאחר הוצאת התערובת מהאש, היה צריך לערבב אותה עד שהתקררה והתקשתה.


מלח ענבר נדיף (Sale volatile di succino)

הוא התקבל כאחד ממוצרי הזיקוק של הענבר, כמתואר לעיל. כיום אנו יודעים שהוא מורכב מחומצה סוקסינית, חומר אופייני הקיים בענבר בלטי בלא יותר מ-8% בצורה משולבת. חומצה סוקסינית אינה מרכיב בלעדי של ענבר, מכיוון שהיא מטבוליט נורמלי המיוצר במעגל קרבס במהלך מנגנוני דלק ביוכימיים אירוביים בכל אורגניזם חי, כולל בני אדם. הוא קיים גם, אם כי בריכוז נמוך, ביין, שם הוא תורם לקביעת הטעם שלו. חיבורים רפואיים עתיקים שיבחו מלח ענבר נדיף כתרופה לשיתוק מוחין, כאבים עצביים, פרכוס, הירסוטיזם, אך גם כמכייח בנזלת הסימפונות וגורם להזעה בראומטיזם. מחקרים אחרונים הוכיחו שחומצה סוקסינית בצורה חופשית (זמינה לספיגה) בענבר בלטי קיימת רק בכמות נמוכה מאד, מכיוון שהיא קשורה בעיקר למבנים מולקולריים פולימריים של שרף המאובנים, ולכן היא לא נגישה לספיגה אפשרית מענבר גולמי.


נוזל ענבר נדיף (Spirito volatile di succino)

מונח זה שימש לזיהוי הרכיב המימי שנמצא כמשקע בחלק התחתון של הבקבוק שאוסף את תזקיק הענבר, בעוד החלק העליון היה השמן של הענבר שתואר לעיל. האלכוהול הנדיף היה תמיסה של חומצה סוקסינית, חומצה אצטית ושמן פירוגן. חומר זה שימש כדי להשיג את "סירופ הענבר", ששימש בעבר כממריץ, נוגד עוויתות וטוניק עצבים (nervine tonic).


טבליות ענבר (Trochisci di succino)

תרופות עתיקות בצורת כדור או יהלום ששימשו למתן אוראלי של תרופות, להמסה בתוך חלל הפה, או ללעיסה. הם התקבלו בערבוב מרכיבים עם חומרי עזר שונים, כגון פירורי לחם עם מים או יין, ולאחר מכן אפשרו לרקיחה להתייבש. טבליות של ענבר שימשו לריפוי שלשולים; הנוכחות של אופיום בין המרכיבים, מסבירה את יעילותם נגד סימפטום זה.


תמיסת ענבר (Tintura di succino)

היא הוכנה תוך מיצוי ענבר עם אלכוהול למשך 15 ימים (חלק אחד של ענבר מרוסק עם 5 חלקי אלכוהול), זה שימש כמריחה חיצונית בטיפול בכיבים ופצעים עוריים.


מגיסטריום ענבר (Magisterio di succino)

הוא הוכן באמצעות ענבר כתוש, מעורבב עם יין מזוקק ("Spirito di vino", רוח יין), ולאחר מכן בושל במשך זמן רב, ולבסוף סונן והוסמך עם “spirito di vitriolo" (כלומר חומצה גופרתית) או עם אתרוג או מיץ לימון. הוא שימש נגד מחלות רבות, אך במיוחד נגד פסטיס.


התפתחות השימוש בענבר ברפואה

לאחר מאות שנים של שימוש נרחב בענבר ברפואה, בסוף המאה ה-19, עם התפתחות הרפואה הפתופיזיולוגית בעקבות קריטריונים ניסיוניים מבוססי הוכחות, התעוררו ספקות לגבי רוב התכונות הרפואיות לכאורה של הענבר. פליניוס כבר דיווח: "אני יודע בוודאות שזה שקר מה שנאמר על תכונות רפואיות [ענבר], שהוא שובר אבנים בכליות ומרפא אפילפסיה על ידי שתייתו עם יין או ענידתו". דומניקו ברושי (Domenico Bruschi), פרופסור למטריה מדיקה ולבוטניקה באוניברסיטת פרוג'ה (איטליה), בחיבורו Istituzioni di Materia Medica (1834), העלה כמה ספקות לגבי היעילות של ענבר ושל חומצה סוקסינית בטיפול. הוא הציע שכל תכשירי הענבר מכילים חומרים רבים אחרים, שסביר יותר שהם הגורם להשפעה קלינית נצפית; המחבר כתב שמעולם לא נערך מחקר על פעילותו של רכיב הענבר הבודד.


באותה דעה היו ד"ר הרמן נוטנגל (Dr. Hermann Nothnagel) מאוניברסיטת פריבורג וקרלו רואטה (Carlo Ruata), פרופסור למטריה מדיקה באוניברסיטת פדובה. האחרון כתב ב-Farmacopea Nazionale e Generale שלו: "כיום נראה כי [ענבר] יצא מכלל שימוש וכך ראוי". עידן הענבר ברפואה יכול להיחשב כאילו הסתיים. גם המהדורה הראשונה של ה-Italian Pharmacopoeia (1892) וגם ה-French Pharmacopoeia (מהדורת 1908), לא כללו ענבר כתרופה בעלת רלוונטיות טיפולית. אף כמה שנים קודם לכן, הפרמקולוג הבריטי ג'ונתן פריירה (Jonathan Pereira) ביצירתו "The Elements of Materia Medica" (1839) הצהיר: "זה לא משמש כתרופה במדינה הזו", למרות שהוא הודה ש"זה שימש בעבר בנזלת כרונית, אל-וסת, היסטריה וכו', וניתן בצורת אבקה, במינונים מעשרה גרגירים ועד דרכמה [יחידת משקל], או בתמיסה, שפורמולה עבורה מצויה גם בקודקס הצרפתי ובפרמקופיה הפרוסית".


רוב הדיווחים על שימוש בענבר ברפואה עתיקה מתייחסים להתוויות טיפול, בעוד שלא הוזכרו רעילות או תופעות לוואי. רק לאחרונה, דווחו תופעות לוואי בשימוש בנגזרות ענבר בתרופה. קנטאני (Cantani) התייחס לתצפיותיהם של הולוואש (Hallwachs) וסשוטין (Schottin), שצרכו חומצה סוקסינית במינונים של 1-8 גרם: הם חוו כאבי ראש וחום בכל העור עם הזעה מרובה. לגבי תופעות הלוואי של ענבר, תצפית מוזרה הוצגה בספר Anatomico-Medico-Chirurgica של פרדריק ראוש. המחבר, שדיוקנו מוצג בספר, היה רופא, פרופסור לאנטומיה ובוטניקה באמסטרדם. בפרק IV של Observationes Anatomicae הוא מציג מקרה של ילדה שבגיל חמש הכניסה לשם משחק כדור ענבר לנחיר ושם הוא נשאר לכמה שנים, למרות אי הנוחות איש לא זיהה את סיבת הבעיה עד שהייתה בת ארבע עשרה, כשלפתע התעטשה ופלטה את כדור הענבר, מכוסה חלקית בהצטברות אבנית אפשרית. חתיכת הענבר הציגה חור מרכזי, וזה עשוי להצביע על כך שזה כנראה היה חרוז ממחרוזת, או תליון, ששימשו לעתים קרובות כל כך כתרופה "ניתנת חיצונית". אין ספק שבדיקה מדויקת יותר של הגורמים לכאבים באף מהם סבלה הילדה הייתה מעידה על מה שקרה והייתה מצביעה על דרך קלה להסיר את הענבר הלא רצוי. ניתן להסיק את המסקנה הבאה: למרות כמעט עשר שנים של מגע קבוע עם רירית האף, ענבר נסבל בצורה טובה. מאמר מודרני מאשר עובדה זו: ענבר אינו אלרגני, שכן שום סימן עורי לרגישות יתר לא הופק מתמצית של ענבר (לכן נשים יכולות לענוד מחרוזות ענבר ללא חשש מאלרגיה).

איור מה- Opera Omnia (1734) של האנטומאי והבוטנאי ההולנדי פרדריק ראוש, המציגה את חתיכת הענבר שנשמרה בנחיר של נערה צעירה

על פי הדיווח, ענבר נסבל היטב על ידי העור, מה שתומך ברעיון שענבר יכול להיחשב כחומר בעל תאימות ביולוגית. בשנות ה-30 רופאים השתמשו במיכלי ענבר לעירוי דם, על מנת למזער את הקרישה. בהקשר זה, מעניין לציין שחקירה של ב. גיב (B. Gibb) הדגימה זיקה מוזרה בין אנטיגני הדם האנושיים לבין מאובני שרפים.


מחקרים אחרונים הראו ששאיפה של אבק ענבר, כמו בליטוש ענבר, יכולה לגרום נזק חמור לריאות ולגרום למחלה כרונית, המכונה "ריאת ענבר כרונית" ("chronic amber lung"). נותר להבהיר מה תפקידו של אבק הענבר או של אבק הסיליקה הכלולים בחומרים לליטוש.


על פי הנטייה המודרנית לתרופות המכונות "טבעיות", ענבר מצא התעוררות מחדש ברפואה האלטרנטיבית, בעיקר במדינות שבהן יש זמינות רבה של החומר הזה, כמו מדינות צפון אירופה. כך נוכל למצוא גם היום שימוש בחומצה סוקסינית, או באבקת ענבר, בפרט במוצרים הומיאופתיים ובמשחות קוסמטיות או בדטרגנטים לגוף. גם ברפואה הסינית המסורתית נעשה שימוש בענבר, במיוחד כאבקה, במשך זמן רב. בתקופה המודרנית, כמה דיווחים הציעו יעילות מסוימת של ענבר בטיפול במחלות שונות, כגון תעוקת לב כלילית. המחברים דיווחו על שיפור משמעותי בתסמינים הכלליים, בחוזק פיזי, בפרמטרים של חילוף החומרים השומניים, בדפוס האלקטרוקרדיוגרפי ובמיקרו-סירקולציה. עם זאת, יש לציין כי הפורמולה שבה השתמשו מכילה, מלבד ענבר, גם שורש ג'ינסנג ושורש נוטוג'ינסנג (Radix Notoginseng), שהן תרופות צמחיות שהרכבן הכולל ג'ינסנוזידים (ginsenosides) עשוי להיות אחראי להשפעות הקליניות שנצפו. פרסום עדכני מאשר שתמצית של Panax notoginseng הניתנת בהזרקה תוך ורידית, יעילה בהגברת זרימת הדם הכלילי. באופן דומה, מספר תכשירים סיניים אחרים המכילים ענבר הם תערובות של מספר חומרים אחרים, ולכן, אי אפשר לגלות את האפקט של הענבר, אם בכלל. פורמולות הומיאופתיות הכוללות ענבר מוצעות לטיפול באסטמה ופתולוגיות אחרות של הסימפונות/ריאות. חלק מהמוצרים נמכרים כטוניק, נגד מתח, נגד בעיות הזדקנות, כממריצים חיסוניים וכנגד הנזקים שיוצר אלכוהול, כפי שנטען על ידי פורמולת Rebound Hangover (המכילה 250 מ"ג חומצה סוקסינית בטבליה).


גם כיום באזור הבלטי, נשים הסובלות מזפקת עונדות מחרוזת של ענבר גולמי, שהוא יעיל לפי האנשים שהשתמשו בו, כתוצאה מתכונותיו האלקטרוסטטיות, אך הערכה מדעית עדיין זקוקה למחקר נוסף. מחקר שנערך בחולדות הראה כי מתן פומי של חומצה סוקסינית טהורה (3 ו-6 מ"ג/ק"ג משקל גוף) עשוי להיות בעל פעילות נוגדת חרדה, אם כי מינונים גבוהים יותר לא הצליחו לייצר אפקט זה. ניסוי נוסף בחולדות הראה השפעה של הגנה על הקיבה עם תכשיר צמחי המיוצר בהודו (Ambrex), המכיל 15% ענבר. הקשר של ענבר עם כמה תמציות צמחים מקשה שוב על הגדרת התפקיד הטיפולי האמיתי של הענבר. אנחנו יכולים רק לסכם ולזכור שהענבר עורר סקרנות באנושות מאז ימי קדם, והיא עדיין נמשכת במובנים רבים, גם היום.

צבעים שונים של ענבר בלטי

מאובני ענבר

זה שמאובני ענבר קיימים בכלל זה קצת נס - אפילו רצף של ניסים. ראשית, עץ צריך לטפטף שרף (ברפובליקה הדומיניקנית, ענבר נוצר מהשרף של עץ Hymenaea). עצים בריאים אינם מטפטפים נוזל - עצים עושים זאת רק כאשר הם בסטרס מנזק, חרקים, שריפות או מחלות. השרף פועל כמו תחבושת שקופה, המגנה על העץ מפגיעה נוספת.


לאחר מכן, חרק או יצור אחר צריך להילכד בשרף. הקורבנות הנפוצים ביותר הם זבובים (כמחצית מהתכלילים הביולוגיים הם זבובים), אך חרקים חברתיים כגון נמלים, דבורים וטרמיטים גם נמצאים לעתים קרובות בנטיפים של שרף. היצור טובע בזמן שהנוזל הדביק ממלא את פיו ואת פתחי הנשימה או גווע ברעב בזמן שהוא נאבק להימלט מהשרף. אורכם של רוב החרקים או פרוקי הרגליים המאובנים בענבר הוא פחות מ-22 מ"מ, מכיוון שיצורים גדולים יותר יכולים בדרך כלל לחלץ את עצמם מאחיזתו הקטלנית של השרף.


לאחר מכן על השרף לנחות על אדמה רטובה וביצתית ובסופו של דבר להגיע לזרם מים מתוקים - אם השרף נוחת על קרקע יער יבשה, הוא יתפרק לאבקה או יסדק לחתיכות. ברגע שהוא נמצא במים מתוקים, השרף חייב לזרום לאוקיינוס ​​או לביצה, שם הוא יכול להתכסות במשקעים בסביבה נטולת חמצן. במטבח הפרה-היסטורי הזה, עם זמן של מיליוני שנים בתוספת לחץ, השרף מתקשה לפולימר, באותו האופן שבו פלסטיק עשוי מנפט. אז השרף הופך לענבר - לא ריאקטיבי, יציב ומשמר מושלם לחיים שנלכדו בתוכו.

צרעה שנלכדה בענבר

כאשר טקטוניקת הלוחות או שחיקה מעלים את הענבר אל פני השטח, ידי אדם יכולות להרים אותו או לחצוב אותו משכבות הליגניט האפורות שמסביבו. כדי שגוש ענבר ימצא את דרכו לחוקרים, מישהו צריך לשים לב שיש בו חרק. מישהו אחר צריך להכיר בכך שהחרק מעניין מדענים. "כלומר, הסיכוי שדגימה בודדת אכן תגיע אלינו נראה קלוש בטירוף", אומר בריאן בראון (Brian Brown), אוצר אנטומולוגיה במוזיאון הטבע של מחוז לוס אנג'לס (History Museum of Los Angeles County).


ענבר נמצא במקומות רבים בעולם, מאלסקה ועד מדגסקר, אך המרבצים הגדולים ביותר שנוצלו לתכשיטים ולמדע נמצאים ברפובליקה הדומיניקנית, באזור הבלטי של אירופה ובמיאנמר, הידועה גם בשם בורמה. כל אזור מייצג עידן אחר בעבר הגיאולוגי של כדור הארץ: הענבר הדומיניקני הוא הצעיר ביותר, בן 16 ל-20 מיליון שנה; הענבר הבלטי, שכמו מקבילו הדומיניקני כולל בדרך כלל נמלים, זבובים ולטאות, הוא בן 40 מיליון שנה; והענבר הבורמזי, שמגוון החולייתנים שלו חסר תקדים, הוא בן כ-100 מיליון שנה. על ידי השוואת המינים והמערכות האקולוגיות המיוצגות בענבר, מדענים מתחילים להתמודד עם שאלות ענק על הכחדה, שימור וההיסטוריה האבולוציונית של המינים שאנו רואים כיום.

דיג ענבר בחוף הים הבלטי. סופות חורף פולטות את גושי הענבר. קרוב לגדנסק, פולין.

למרות שאלפי דגימות אכן מוצאות את דרכן לידיים של מדענים, הרבה יותר מובאות לשימוש תעשייתי או דקורטיבי. "השימוש הפליאונטולוגי - השימוש במאובנים - הוא למעשה רק כמות קטנה של ענבר, ויש אנשים שאומרים שקטנה להחריד, כי אנחנו יודעים שיש היבט נוסף לענבר: "צד האספנים הפרטיים", אומר בראון. "יש עניין עצום של אספנים פרטיים, שכן אנשים שיש להם כסף קונים כמויות אדירות של כמה מהדברים הגדולים באמת. ואז זה לא זמין למחקר עבור מדענים או חוקרים אחרים."


הענבר של האי הדומיניקני שימש את בני הטאינו הילידים במשך אלפי שנים, וכשקולומבוס נחת בפעם השנייה בהיספניולה, בשנת 1493, הוא ביצע סחר אסטרטגי: הוא נתן לצ'יף של הטאינו גדיל של ענבר בלטי בתמורה לנעליים מעוטרות בענבר מקומי. זהב היה הייצוא העיקרי של האי במשך ארבע מאות השנים הבאות, אבל כאשר מלאי הענבר הבלטי החלו לקרטע בשנות ה-50, הממשלה הדומיניקנית החלה להשקיע בהכשרת אומנים לעבודה עם ענבר. אותם בעלי מלאכה היו מוכנים היטב כאשר העניין העולמי בענבר של האי צבר פופלריות בשנות ה-60, והמקומיים החלו לחפור בורות ומנהרות לכריית ענבר ביד. אומרים שבשנת 1966, כורים דומיניקנים חפרו כ-2 טון של ענבר בכל חודש. ב-1979 המדינה אסרה על ייצוא של ענבר גולמי או לא מלוטש במטרה להגן על בעלי מלאכה מקומיים. עשור לאחר מכן, זה הוסף לחוק: לא ניתן היה לייצא ענבר המכיל חרקים ללא הסכמת המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע.


לענבר יש דרך ללכוד את הדמיון האנושי - ואת הארנקים - ולהחזיק אותם חזק. מכירות עולמיות שנתיות של ענבר מסתכמות במאות מיליוני דולרים. מחירי הענבר הגולמי נקבעים על ידי השוק, ולאחר יציאת הסרט פארק היורה, בתחילת שנות ה-90, נסקו מחירי הענבר עם תכלילים של חרקים - במיוחד יתושים נדירים. במהלך שיגעון חדש יותר בקרב קונים סינים, אחר סוג נדיר של ענבר דומיניקני בעל גוון כחול, מחירי הענבר הגיעו לשיא של 450 דולר לגרם - פי מאות ממחיר הזהב.

ענבר כחול מהרפובליקה הדומיניקנית

למרות שלענבר גולמי יש מחיר סיטונאי מוגדר, המחיר של ענבר עם תכלילים של חרקים הוא סובייקטיבי יותר. סוחרים המתמחים במכירה לאספנים ולמדענים בודקים תחילה את החרק וקובעים עד כמה הוא חריג. "אם אתה מדבר על נמלה, זו לא יהיה מחיר עצום ביחס לעלות הענבר הגולמי", אומר דאג לונדברג (Doug Lundberg) מאמבריקה ווסט (Amberica West), אחד מאתרי המכירות הגדולים ביותר של ענבר. "אם זה חרק ייחודי ונדיר, הוא דורש מחיר גבוה יותר". לאחר מכן סוחרים מעריכים את שקיפות הדגימה ואת גודל פיסת הענבר המקיפה אותה. "הרבה אנשים רוצים חרקים גדולים שאתה באמת יכול לראות בלי לופה של תכשיטן", אומר לונדברג. "אלה לא מגיעים לעתים קרובות מאד".


וזיופים הם חלק מהמשחק, אומר לונדברג: אנשים שופכים נוזל כמו ענבר על זבובים, לטאות ועכבישים במשך 600 שנה לפחות. לונדברג ראה זיופים עשויים מפלסטיק, זכוכית, קזאין וקופאל - שרף צעיר שלא השלים את תהליך ההתאבנות. כדי לבדוק את האותנטיות, סוחרים משתמשים בכל דבר, החל מאמבטיות אצטון (קופאל הופך דביק באצטון, ענבר לא) לשריטות (ענבר אמיתי קשה כמו ציפורן, והוא ישרט) למי מלח (ענבר וקופאל צפים, בעוד זכוכית וכמה סוגי פלסטיק שוקעים). להישאר צעד אחד לפני המתחרים זה מסובך, אומר לונדברג, במיוחד אם המתחרים מזייפים.


לונדברג, מורה למדעים בתיכון באקדמיית חיל האוויר האמריקני בקולורדו ספרינגס, קולורדו, לימד קורס על ריצוף גנטי כשפארק היורה יצא לאור ב-1993. הוא קנה ענבר מהרפובליקה הדומיניקנית, פתח אותו, ומיצה חלבונים מחרקים שנכחדו. "רק שיחקתי בענבר לפני שהגיע פארק היורה", הוא אמר, "ופתאום הבנתי: יש לי את כל הענבר הזה, ואני יכול למכור אותו". קשה להפריז במה שפארק היורה, המבוסס על הרומן של מייקל קרייטון על קבוצת מדענים שיצרו מחדש דינוזאורים מה-DNA בדם שנשאב מיתוש שנלכד בענבר הדומיניקני, עשה עבור עולם הענבר. המחירים זינקו, במיוחד עבור הענבר הדומיניקני. בחנויות ענבר בסנטו דומינגו עדיין תלויה הכרזה של הסרט מעל מרכולתם.


בינתיים, כמה מדענים ראו - ועדיין רואים - בפארק היורה ענן שחור על התחום שלהם. דיוויד גרימלדי (David Grimaldi), ​​אוצר חסרי החוליות במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק, החל לעבוד על דרכים חדשות לניתוח ענבר בתחילת שנות ה-90. מכונת ה-PCR, שהומצאה ב-1985, אפשרה למדענים ליצור מיליוני עותקים של דגימה בודדת של DNA, וניתוח PCR על ידי גרימלדי ועמיתיו ב-1992 הצביע על כך שיש פיסות של חומר גנטי בטרמיט בענבר הדומיניקני. הם פרסמו את הממצאים שלהם בכתב העת Science, ובשנה שלאחר מכן, כתב העת Nature פרסם את התוצאות של רצף DNA מחדקונית שנלכדה בענבר לבנוני. המאמר הזה פורסם ביום שבו יצא הסרט של פארק היורה - אולי הפעם היחידה שהעיתונות המדעית תזמנה את יציאתו של מאמר לאירוע פופ תרבותי, אומר גרימלדי.

ענבר גולמי

פתאום, ענבר קיבל רגע. מספר האנשים שביקשו הרצאות והופעות של מדענים שחיפשו DNA בענבר הרקיע שחקים, נזכר גרימלדי. המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע הציג תערוכה גדולה על ענבר - שהציגה הכל, החל מחדר ענבר עצום ברוסיה עד לגילופי ענבר מתקופת האבן המאוחרת ועד למאובנים. "זו הייתה הצלחה עצומה", הוא אמר. "אבל הסיבה שזה כל כך הצליח היה פארק היורה. וזה באמת כבש את הדמיון הפופולרי."


בסוף שנות ה-90, העניין בענבר החל לדעוך. המחקרים הראשוניים שהראו כי ענבר יכול לשמר עקבות של DNA לא שוכפלו, ומדענים בסופו של דבר נטשו את המחקרים הגנטיים. כעת הם חושבים ש-DNA מתכלה לאחר כ-6.8 מיליון שנים, כך שאין סיכוי לקבל רצף מלא המבוסס על מקטעים בני 100 מיליון שנה. (סיבות אחרות שבגללן פארק היורה לא יכול לקרות בחיים האמיתיים: אין ענברים ידועים נושאי חרקים מתקופת היורה, ויתושים הם נדירים להפליא בענבר).


אבל לאחרונה, מחקר חדש על פרוטאומיקה - חקר חומצות אמינו שהשתמרו בענבר, כולל ענבר בורמזי מתקופת הקרטיקון - מחייה את העניין בענבר בקהילה המדעית. "שוב המדע מונע על ידי טכנולוגיה, אבל אנחנו חוזרים לאחור עם טכנולוגיה מתוחכמת יותר", אומר גרימלדי. ב-2019 מדענים הצליחו לשחזר חומצות אמינו משתי נוצות מאובנות בענבר. ריצוף חלבונים קדומים יכול להציע דרך נוספת לבחון קשרים אבולוציוניים ולקבוע מדוע מינים מסוימים נכחדים בעוד שאחרים ממשיכים לשגשג - שאלה המעניינת מאוד את גרימלדי, ​​שמשתמש בראיות פליאונטולוגיות כדי לבדוק טענות אחרונות על "אפוקליפסת חרקים" קרובה. שוב, הגנטיקה על סף השתלטות על עולם חקר הענבר.


לידה שינג (Lida Xing) הוא מדען ענבר מאוניברסיטת סין למדעי הגיאוגרפיה בבייג'ינג (China University of Geosciences). שינג הוא כוכב-על בסין: יש לו יותר מ-2.6 מיליון עוקבים ב-Weibo, הגרסה הסינית לטוויטר, והוא פרסם תריסר ספרי פנטזיה לצעירים על דינוזאורים. כצייד דינוזאורים מסור, הוא בחן עקבות דינוזאורים ביותר מ-100 אתרים ברחבי סין. מאז 2013, שינג הפנה את תשומת לבו לטונות הענבר שיוצאים ממכרות במיאנמר, שהניבו מגוון מסחרר של מאובנים, כולל זנב דינוזאור מנוצה וביצי לטאה. ב-2019 פרסם שינג מאמר על בוהן ציפור ארוכה במיוחד שנמצאה בענבר בן 99 מיליון שנים.


כשלידה שינג עלה לבמה בכנס סנטו דומינגו, הקהל היה מוכן לצלילה עמוקה לתוך הענבר הבורמזי. המדענים והסוחרים בכנס היו בעיקר פליאואנטומולוגים - מומחים בשימוש בענבר כדי להבין חרקים קדומים - אבל שינג לא התחיל את המצגת שלו עם תמונות מרשימות של זבובים או דבורים. הוא התחיל בתיאור המכרות במיאנמר, שבהם ביקר פעמיים, ב-2014 וב-2015, לאחר שהתגנב מעבר לגבול הסיני-בורמזי כשהוא מחופש בבגדים מקומיים.


מכרות הענבר ממוקמים בעמק הוקאוונג (Hukawng Valley) בקאצ'ין (Kachin), המדינה הצפונית ביותר של מיאנמר (ידועה גם במשאבים אחרים כמו ירקן, זהב ועץ). בניב מקומי, עמק הג'ונגל המרוחק ידוע כ"מקום השטן". כפי ששינג הסביר, המכרות בהוקאוונג קיימים כבר 100 שנה, אבל במשך עשרות שנים הם היו רדודים יחסית. כאשר כורי אבני אודם עברו לאזור מהדרום לפני 10 שנים, הם השתמשו בטכנולוגיה המתוחכמת יותר שלהם כדי לחפור עמוק יותר, והחלו למצוא מרבצים חדשים של ענבר בעומק של כ-100 מטרים.


המלחמה הרחיקה משקיעים בינלאומיים מהאזור - אנשי הקאצ'ין באזור נלחמים לעצמאות מיאנמר מאז 1962 - אך במהלך הפסקת האש בשנות ה-90, חברת כרייה קנדית החלה לעבוד במכרות, וככל שהמדענים ויצרני התכשיטים הכירו בגודל ובגיל המרבצים הבורמזיים, העניין גדל. בסביבות 2010, מכרות הענבר של סין עצמה התרוקנו, והייצור של הענבר הבורמזי גדל. כיום, על פי ההערכות, 10 טונות של ענבר נלקחים ממכרות בורמזים מדי שנה.

שלד צפרדע Electrorana שנשמר בענבר בורמזי באמצע תקופת הקרטיקון (145-66 מיליון שנה).

שינג סיפר לקבוצה שעשרות אלפי אנשים עובדים במכרות קאצ'ין, רבים מהם בני נוער (פירי המכרה כל כך צרים שרק אנשים רזים יכולים להיכנס אליהם, שניים בכל פעם), ושמאות נהרגים מדי חודש כאשר המוקשים צפים או נכנסים פנימה. האזור עמוס במוקשים מהסכסוך המתמשך בין הבדלנים של קאצ'ין לצבא הבורמזי, כך שגם על פני השטח, קל למקומיים להיפגע.


ברגע שהענבר הבורמזי מופק מהמכרות, הוא מועבר - בדרך כלל באמצעות פילים - על פני שבילים למשאיות שמעבירות אותו לשווקים בדרום סין. הגנרלים השולטים באזור מודיעים לפעמים לשינג כשנמצא תכליל מעניין בענבר. ויש מספר מדהים של תכלילים: בשנת 2000 תוארו בסך הכל רק 60 מינים ממרבצי ענבר בורמזי. בשנת 2018 לבדה תוארו 323 מינים חדשים - המספר הגדול ביותר בכל שנה, מכל מקום. כיום מספר המינים הכולל המתואר ממרבצי הענבר הבורמזי הוא בסביבות 1,200. "בלתי אפשרי לחלוטין לעמוד בקצב ובנפח העצום של ניירות המחקר שיוצאים", אומר אנדרו רוס (Andrew Ross) מהמוזיאון הלאומי בסקוטלנד. "אני מקווה שזה ירגע בשלב מסוים."


למרות כל התגליות הללו, המכרות לא הפיקו שום ענבר חדש זה מספר שנים: כשהסכסוך בין צבא העצמאות של קאצ'ין לממשלת בורמה משתולל, הממשלה השתלטה על האזור שבו נמצאים המכרות, ורבים מהעמוקים שבהם אינם פועלים. הרווחים ממכירת ענבר גם מממנים את הסכסוך המתמשך באזור, מה שמוביל לסכנה רבה יותר לתושבים המקומיים. עם זאת, שינג אינו מודאג מהמחקר שלו: יש לו כבר מספיק דגימות בורמזיות לשנים של ניתוח.


לאחר שבילה כ-10 דקות בתיאור המכרות הבורמזיים, שינג התייחס לכמה מממצאי המאובנים המרהיבים ביותר שלו, כולל כנף ציפור, צפרדעים, סלמנדרות, נחשים, סרטנים - ואולי גם דינוזאור שני. שינג הציג ציור של יער בורמזי מתקופת הקרטיקון, הכולל עצים, חרקים, חיים ימיים ודינוזאורים. זה הספיק כדי לגרום ללב להמריא - חיים בני 100 מיליון שנה, הידועים כעת בפרטים עשירים להפליא.


גם אם זה לא היה ברור בחדר הזה, קומץ מדענים מתחילים לשקול את המחיר האנושי של רכישת ענבר בורמזי. בפגישה בסנטו דומינגו, גרימלדי אמר שהוא מתחיל להימנע מענבר ממיאנמר - גם בגלל שהמדענים הסינים נוטים לקבל זכות ראשונים, וגם בגלל שהוא יודע שהוא נכרה בסיכון גדול.


כמה שבועות לאחר מכן, לאחר שלמד יותר על המכרות הבורמזיים מדיווחים בעיתונות, קיבל גרימלדי החלטה ברורה. "המצב במיאנמר נשמע מחליא. אני בחוץ; לא עוד רכישות ענבר בורמזיות, לא אם זה מתדלק את שפיכות הדמים והאלימות הזו", הוא אמר. "אני אמשיך לעבוד על החומר שבהישג יד, זהו". גם המדען בריאן בראון מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע במחוז לוס אנג'לס כתב "אני מאד מזועזע מהמידע הזה, ואני לא רוצה שום קשר לאלימות כזו... אני לא קונה עוד ענבר בורמזי, למרות שאעבוד על החומר שכבר יש לי ביד."


עד כמה למדענים צריך להיות אכפת מהיכן הדגימות שלהם מגיעות? רבים מהמדענים מתנערים מהשאלה, או אומרים שהיא לא חלה על העבודה שהם עשו. רק מעטים מגיבים באמת. "אני רוצה להיות מסוגלת לישון בלילה", אמרה ליילה סייפולה (Leyla Seyfullah), פליאובוטניקאית באוניברסיטת גטינגן בגרמניה. סייפולה מתחה קו לעצמה: היא חוקרת רק דגימות שהיא חופרת באופן אישי, או שהיא קונה ישירות מכורים.


השאלות האתיות מסובכות בשל העובדה שהענבר נופל בתחום אפור באוספים של מוזיאונים ובחוקי הייצוא. בבוטניקה, לדגימה חייב להיות מספר אוסף של מוזיאון אפילו רק כדי להיות כשירה לפרסום. יש קוד בוטני וקוד בעל-חיים. לא כך לגבי ענבר. ובמיאנמר, למשל, ייצוא מאובנים ללא רשות אינו חוקי, אך ענבר מסווג כאבן חן.


ענבר אכן נופל תחת פרוטוקול נגויה (Nagoya Protocol), המספק מסגרת חוקית לחלוקה שוויונית של תועלות הנובעות מניצול משאבים גנטיים. אבל הפרוטוקול הזה נוצר כדי לוודא שאנשים מקומיים וילידים יקבלו רווחים מפיתוח מוצרים (תרופות, חומרים וכדומה) שנלקחו מאדמתם - הוא לא עוסק בהגנה על אנשים מפני שיטות עבודה לא אתיות או לא חוקיות. "ענבר הוא לא קרן קרנף. הוא לא סחלב. הוא פשוט לא נופל תחת רוב ההסכמים לגבי אוספים מחו"ל", אמרה סייפולה. "הוא גם לא עומד להיכחד, אז הניירת לה אתה נדרש כדי לייבא אותו היא הרבה פחות מסובכת". כרגע, זה תלוי בכל מוזיאון, או כל מדען בודד, להחליט אילו דגימות לרכוש - ואין הסכמה.

ענבר גולמי

ענבר - משמעות ואנרגיה

לאחר שסקרנו את ההסטוריה ואת חשיבות הענבר כאן ננסה להבין כיצד ניתן לעבוד איתו כיום, ראשית נסו להשיג פיסת ענבר. ענבר מהדהד ישירות עם מקלעת השמש ומערכת הצ'אקרות הסאקרלית. האינטואיציה מתחילה לזרוח בבהירות כשאתם עובדים עם (או אפילו עונדים) את הענבר מדי יום. המוח השני שלכם, הממוקם בתוך המעיים שלכם, מכיל כמעט כל תכונה שהופכת אתכם למי שאתם. ללא שימוש מתמיד והרחבה של הידע האישי שלכם, החלקים המגדירים האלה של מי שאתם עלולים להעצר אט אט עקב חוסר פעילות. ענבר מחנך אתכם מחדש כיצד לבטא את הגוף הרגשי שלכם ולתעל את הישות הפנימית האמיתית שלכם. הצמיחה תגבר הן פנימית והן חיצונית. שינוי ואי נוחות (מהסוג הטוב) יאלצו להיכנס לפרספקטיבה המנטלית שלכם כדי לגרום להתפתחות מהירה של האני הפנימי שלכם.


ענבר מחבר אותנו עם הטבע וההיסטוריה. זה נהדר לביסוס האנרגיות שלכם למציאות הפיזית, תוך כדי שהוא עוזר לכם לזכור שהסיפור הארוך של המין האנושי וכדור הארץ הביא אתכם למקום שבו אתם נמצאים היום. ענבר עוזר לראות את ההומור בחיים ולא לקחת את עצמכם ברצינות יתרה. תנו אותו במתנה כאשר אתם רוצים להאיר את מצב הרוח במערכות היחסים שלכם. השתמשו בענבר בגרידים של קריסטלים, מדיטציה או כתכשיט כדי לחזק את הזיכרון שלכם. התמקדו בענבר כדי לעזור בזמנים של קבלת החלטות. שתו ענבר כשיקוי לחיזוק המערכת החיסונית. אומרים שהחום הזוהר של ענבר מחזיק את אנרגיות השמש. השתמשו בענבר כדי לפתוח ולאזן את מקלעת השמש והצ'אקרות הסאקרליות.


כשאתם עובדים עם ענבר, אל תשכחו שמה שאתם מחזיקים בידיים הוא פיסת חומר קדומה שנוצרה בעולם אחר לגמרי. האנרגיות בכדור הארץ הקדום היו הפכפכות ביותר והכילו חיוניות עוצמתית של כוח החיים. אלמנטים בזמן הזה אפשרו ליצורים ענקים, בעלי חיים ועצים עצומים לצמוח ולפרוח. גם אתם מסוגלים לרתום את האנרגיה הזו שפעם סיפקה את החומרים המזינים הדרושים לצמיחה הבלתי מוסברת הזו. התחילו את סשן המדיטציה שלכם עם חתיכת הענבר האהובה עליכם וצפו בנתיב החיים שלכם משתפר לנגד עיניכם. ענבר הוא באמת פלא של הביולוגיה וזה לא מפתיע שיש לו תכונות ריפוי מדהימות כל כך.

מקורות:

The Atlantic

dspace.rsu.lv

Haaretz

ynet

846 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page