top of page

מיתוס הבריאה הסיני

איך התחיל העולם? כיצד נוצרו בני האדם הראשונים ואילו תפקידים ספציפיים היו אמורים למלא בקוסמוס? כמו מיתולוגיות אחרות ברחבי העולם, מיתוסי המקור והבריאה הסינים מסבירים כיצד האדם יצר סדר מתוך כאוס וכפה תרבות על הטבע. מאמר זה פותח צוהר לחקר המיתולוגיות הסיניות, עולם מפתיע וכמעט לא ידוע מחוץ לסין עד כה.


בסין יש חמש השקפות עיקריות על הבריאה:

  1. הראשונה, והעקבית ביותר מבחינה היסטורית, היא שאין כל מיתוס. זה לא אומר שכלל לא היו קיימים כאלה, רק שאין שום ראיות המראות ניסיון להסביר את מקור העולם.

  2. ההשקפה השניה הוא מאד עקיפה. היא מבוססת רק על שאלה מדיאלוג באיזכור מוקדם. הרעיון בשאלה מרמז שהשמיים והארץ נפרדו זה מזו.

  3. ההשקפה השלישית היא זו שמנציח הטאואיזם מטבע הפילוסופיה שלו. היא מופיעה מאוחר "יחסית" בהיסטוריה הסינית. בה מתואר הטאו ככוח האולטימטיבי שמאחורי הבריאה. עם הטאו, האין הוליד קיום, הקיום הוליד יין ויאנג, ויין-יאנג הולידו הכל. בשל אופיו המעורפל של מיתוס זה, הוא יכול להתאים להיות המיתוס הראשון (ולכן לא לומר דבר). אך ניתן להסביר אותו, כמו את האנטיתזה שלו, כך שיתאים טוב יותר לתפיסה המדעית המודרנית של היווצרות היקום.

  4. ההשקפה הרביעית היא המיתוס המאוחר יחסית של פאנגו (Pangu). זה היה ההסבר שהציעו הנזירים הטאואיסטים מאות שנים אחרי לאו דזה, כנראה בסביבות 200 לספירה. בסיפור הזה, היקום מתחיל כביצה קוסמית. אל בשם פאנגו, שנולד בתוך הביצה, שבר אותה לשני חצאים: המחצית העליונה הפכה לשמיים, המחצית התחתונה הפכה לארץ. ככל שהאל הלך וגבה, השמים והארץ התעבו ונפרדו עוד יותר. לבסוף האל מת וחלקי גופו הפכו לחלקים שונים של כדור הארץ.

  5. ההשקפה החמישית היא איזכורים שבטיים המשתנים מאוד ולא בהכרח מתחברים למערכת אמונה.


פאן קו

בסיפורי בריאה שונים שהתפתחו בסין, המדהים ביותר הוא זה של פאן קו. הוא בקע מביצה קוסמית. מחצית הקליפה מעליו כשמים, והמחצית השניה מתחתיו כארץ. הוא גדל יותר מיום ליום במשך 18,000 שנה, ודחק אותן בהדרגה עד שהן הגיעו למקומות המיועדים להם. אחרי כל המאמץ הזה פאן קו התפרק לחלקים. איבריו הפכו להרים, דמו לנהרות, נשימתו לרוח וקולו לרעם. שתי עיניו היו השמש והירח. הטפילים שעל גופו היו האנושות.


גרסה אחרת... בהתחלה הייתה ביצה ענקית שהכילה כאוס ותערובת של יין-יאנג (נקבה-זכר, חום-קור, חושך-אור, יבש-רטוב וכו'). בתוך היין-יאנג הזה היה גם פאן קו שהתפרץ מהביצה כענק שהפריד את היין-יאנג להרבה הפכים, כולל ארץ ושמיים. בעזרת אזמל גדול ופטיש ענק, פאן קו גילף את ההרים, הנהרות, העמקים והאוקיאנוסים. הוא גם יצר את השמש, הירח והכוכבים. כשמת, אחרי 18,000 שנה, אומרים שהפרעושים בשערו הפכו לבני אדם. לסיכום, הסינים אומרים שכל מה שיש - הוא פאן קו וכל מה שפאן קו הוא יין-יאנג.

פאן קו

פאן גו

בהתחלה, השמיים והארץ היו עדיין אחד והכל היה כאוס. היקום היה כמו ביצה שחורה גדולה, שנשאה בתוכה את פאן גו. אחרי 18,000 שנה פאן גו התעורר משינה ארוכה. הוא הרגיש חנוק, אז לקח גרזן רחב (broadaxe) והפעיל אותו בכל הכוח כדי לפצח את הביצה. החלק הקל והשקוף ממנה צף ויצר את השמים, החומר הקר והעכור נשאר למטה ויצר ארץ. פאן גו עמד באמצע, ראשו נוגע בשמיים, רגליו נטועות על הארץ. השמים והארץ החלו לצמוח בקצב של שלושה מטרים ליום, ופאן גו צמח יחד איתם. לאחר עוד 18,000 שנה, השמים היו גבוהים יותר, האדמה עבה יותר, ופאן גו עמד ביניהם כמו עמוד בגובה 9 מיליון לי, כך שהם לעולם לא יתאחדו יותר.


כשפאן גו מת, נשימתו הפכה לרוח ולעננים, קולו לרעם המתגלגל. עין אחת הפכה לשמש והשניה לירח. גופו וגפיו הפכו לחמישה הרים גדולים ודמו יצר את המים השוצפים. ורידיו הפכו לדרכים הנמתחות מרחוק ושריריו הפרו את האדמה. אינספור הכוכבים בשמיים הגיעו משערו וזקנו, ופרחים ועצים מעורו ומהשערות הדקות שעל גופו. מוחו הפך לירקן ופנינים. זיעתו זרמה כמו הגשם הטוב והטל המתוק שטיפח את כל הדברים עלי אדמות. על פי כמה גרסאות לאגדת פאן גו, דמעותיו זרמו כדי ליצור נהרות וזוהר עיניו לרעמים וברקים. כשהוא שמח השמש זרחה, אך כשהוא כעס עננים שחורים כיסו את השמיים. גרסה אחת של האגדה מספרת כי הפרעושים והכינים שעל גופו הפכו לאבות הקדומים של האנושות.


סיפור פאן גו התקבע היטב במסורת הסינית. יש אפילו מטבע לשון המתייחס אליו: "מאז פאן גו ברא את האדמה ואת השמים", כלומר "במשך זמן רב מאד". למרות זאת, הוא דווקא הגיע מאוחר לקטלוג האגדות הסיניות. אזכור ראשון שלו הוא בספר על מיתוסים סיניים שנכתב על ידי שו צאנג (Xu Zheng) בתקופת שלוש הממלכות (220-265 לספירה). כמה דעות גורסות שמקורו בדרום סין או בדרום מזרח אסיה.


ישנן מספר גרסאות לסיפור פאן גו. בקרב המיאו, יאו, לי ולאומים אחרים בדרום סין, האגדה מתייחסת לפאן גו כאב הקדמון של כל האנושות, עם גוף אדם וראש כלב. זה הולך כך: למעלה ברקיע האל האחראי על הארץ, המלך גאו שין (Gao Xin), היה בעלים של כלב מנוקד יפהפה. הוא גידל אותו על צלחת (pan בסינית) בתוך דלעת (hu, שקרובה ל-gu בצליל), אז הכלב היה ידוע בשם פאן גו. בין האלים הייתה איבה גדולה, בין המלך גאו שין לבין יריבו המלך פאנג (Fang). "מי שיכול להביא לי את ראשו של המלך פאנג רשאי להתחתן עם בתי", הכריז גאו שין, אך איש לא היה מוכן לנסות מכיוון שחששו מחייליו החזקים וסוסיו החסונים של המלך פאנג.


הכלב פאן גו שמע את הנאמר, וכשגאו שין ישן, חמק מהארמון ורץ אל המלך פאנג. האחרון שמח לראות אותו עומד שם ו