מיתוס הבריאה הסיני

איך התחיל העולם? כיצד נוצרו בני האדם הראשונים ואילו תפקידים ספציפיים היו אמורים למלא בקוסמוס? כמו מיתולוגיות אחרות ברחבי העולם, מיתוסי המקור והבריאה הסינים מסבירים כיצד האדם יצר סדר מתוך כאוס וכפה תרבות על הטבע. מאמר זה פותח צוהר לחקר המיתולוגיות הסיניות, עולם מפתיע וכמעט לא ידוע מחוץ לסין עד כה.


בסין יש חמש השקפות עיקריות על הבריאה:

  1. הראשונה, והעקבית ביותר מבחינה היסטורית, היא שאין כל מיתוס. זה לא אומר שכלל לא היו קיימים כאלה, רק שאין שום ראיות המראות ניסיון להסביר את מקור העולם.

  2. ההשקפה השניה הוא מאד עקיפה. היא מבוססת רק על שאלה מדיאלוג באיזכור מוקדם. הרעיון בשאלה מרמז שהשמיים והארץ נפרדו זה מזו.

  3. ההשקפה השלישית היא זו שמנציח הטאואיזם מטבע הפילוסופיה שלו. היא מופיעה מאוחר "יחסית" בהיסטוריה הסינית. בה מתואר הטאו ככוח האולטימטיבי שמאחורי הבריאה. עם הטאו, האין הוליד קיום, הקיום הוליד יין ויאנג, ויין-יאנג הולידו הכל. בשל אופיו המעורפל של מיתוס זה, הוא יכול להתאים להיות המיתוס הראשון (ולכן לא לומר דבר). אך ניתן להסביר אותו, כמו את האנטיתזה שלו, כך שיתאים טוב יותר לתפיסה המדעית המודרנית של היווצרות היקום.

  4. ההשקפה הרביעית היא המיתוס המאוחר יחסית של פאנגו (Pangu). זה היה ההסבר שהציעו הנזירים הטאואיסטים מאות שנים אחרי לאו דזה, כנראה בסביבות 200 לספירה. בסיפור הזה, היקום מתחיל כביצה קוסמית. אל בשם פאנגו, שנולד בתוך הביצה, שבר אותה לשני חצאים: המחצית העליונה הפכה לשמיים, המחצית התחתונה הפכה לארץ. ככל שהאל הלך וגבה, השמים והארץ התעבו ונפרדו עוד יותר. לבסוף האל מת וחלקי גופו הפכו לחלקים שונים של כדור הארץ.

  5. ההשקפה החמישית היא איזכורים שבטיים המשתנים מאוד ולא בהכרח מתחברים למערכת אמונה.


פאן קו

בסיפורי בריאה שונים שהתפתחו בסין, המדהים ביותר הוא זה של פאן קו. הוא בקע מביצה קוסמית. מחצית הקליפה מעליו כשמים, והמחצית השניה מתחתיו כארץ. הוא גדל יותר מיום ליום במשך 18,000 שנה, ודחק אותן בהדרגה עד שהן הגיעו למקומות המיועדים להם. אחרי כל המאמץ הזה פאן קו התפרק לחלקים. איבריו הפכו להרים, דמו לנהרות, נשימתו לרוח וקולו לרעם. שתי עיניו היו השמש והירח. הטפילים שעל גופו היו האנושות.


גרסה אחרת... בהתחלה הייתה ביצה ענקית שהכילה כאוס ותערובת של יין-יאנג (נקבה-זכר, חום-קור, חושך-אור, יבש-רטוב וכו'). בתוך היין-יאנג הזה היה גם פאן קו שהתפרץ מהביצה כענק שהפריד את היין-יאנג להרבה הפכים, כולל ארץ ושמיים. בעזרת אזמל גדול ופטיש ענק, פאן קו גילף את ההרים, הנהרות, העמקים והאוקיאנוסים. הוא גם יצר את השמש, הירח והכוכבים. כשמת, אחרי 18,000 שנה, אומרים שהפרעושים בשערו הפכו לבני אדם. לסיכום, הסינים אומרים שכל מה שיש - הוא פאן קו וכל מה שפאן קו הוא יין-יאנג.

פאן קו

פאן גו

בהתחלה, השמיים והארץ היו עדיין אחד והכל היה כאוס. היקום היה כמו ביצה שחורה גדולה, שנשאה בתוכה את פאן גו. אחרי 18,000 שנה פאן גו התעורר משינה ארוכה. הוא הרגיש חנוק, אז לקח גרזן רחב (broadaxe) והפעיל אותו בכל הכוח כדי לפצח את הביצה. החלק הקל והשקוף ממנה צף ויצר את השמים, החומר הקר והעכור נשאר למטה ויצר ארץ. פאן גו עמד באמצע, ראשו נוגע בשמיים, רגליו נטועות על הארץ. השמים והארץ החלו לצמוח בקצב של שלושה מטרים ליום, ופאן גו צמח יחד איתם. לאחר עוד 18,000 שנה, השמים היו גבוהים יותר, האדמה עבה יותר, ופאן גו עמד ביניהם כמו עמוד בגובה 9 מיליון לי, כך שהם לעולם לא יתאחדו יותר.


כשפאן גו מת, נשימתו הפכה לרוח ולעננים, קולו לרעם המתגלגל. עין אחת הפכה לשמש והשניה לירח. גופו וגפיו הפכו לחמישה הרים גדולים ודמו יצר את המים השוצפים. ורידיו הפכו לדרכים הנמתחות מרחוק ושריריו הפרו את האדמה. אינספור הכוכבים בשמיים הגיעו משערו וזקנו, ופרחים ועצים מעורו ומהשערות הדקות שעל גופו. מוחו הפך לירקן ופנינים. זיעתו זרמה כמו הגשם הטוב והטל המתוק שטיפח את כל הדברים עלי אדמות. על פי כמה גרסאות לאגדת פאן גו, דמעותיו זרמו כדי ליצור נהרות וזוהר עיניו לרעמים וברקים. כשהוא שמח השמש זרחה, אך כשהוא כעס עננים שחורים כיסו את השמיים. גרסה אחת של האגדה מספרת כי הפרעושים והכינים שעל גופו הפכו לאבות הקדומים של האנושות.


סיפור פאן גו התקבע היטב במסורת הסינית. יש אפילו מטבע לשון המתייחס אליו: "מאז פאן גו ברא את האדמה ואת השמים", כלומר "במשך זמן רב מאד". למרות זאת, הוא דווקא הגיע מאוחר לקטלוג האגדות הסיניות. אזכור ראשון שלו הוא בספר על מיתוסים סיניים שנכתב על ידי שו צאנג (Xu Zheng) בתקופת שלוש הממלכות (220-265 לספירה). כמה דעות גורסות שמקורו בדרום סין או בדרום מזרח אסיה.


ישנן מספר גרסאות לסיפור פאן גו. בקרב המיאו, יאו, לי ולאומים אחרים בדרום סין, האגדה מתייחסת לפאן גו כאב הקדמון של כל האנושות, עם גוף אדם וראש כלב. זה הולך כך: למעלה ברקיע האל האחראי על הארץ, המלך גאו שין (Gao Xin), היה בעלים של כלב מנוקד יפהפה. הוא גידל אותו על צלחת (pan בסינית) בתוך דלעת (hu, שקרובה ל-gu בצליל), אז הכלב היה ידוע בשם פאן גו. בין האלים הייתה איבה גדולה, בין המלך גאו שין לבין יריבו המלך פאנג (Fang). "מי שיכול להביא לי את ראשו של המלך פאנג רשאי להתחתן עם בתי", הכריז גאו שין, אך איש לא היה מוכן לנסות מכיוון שחששו מחייליו החזקים וסוסיו החסונים של המלך פאנג.


הכלב פאן גו שמע את הנאמר, וכשגאו שין ישן, חמק מהארמון ורץ אל המלך פאנג. האחרון שמח לראות אותו עומד שם ומקשקש בזנבו. "אתה רואה, המלך גאו שין קרוב לסופו. אפילו הכלב שלו עזב אותו", אמר פאנג, וערך משתה לרגל האירוע כשהכלב לצידו.


בחצות, כשהכל היה שקט ופאנג היה שתוי, קפץ פאן גו למיטת המלך, נשך את ראשו ממנו ורץ איתו חזרה אל אדונו. המלך גאו שין שמח מאוד לראות את ראשו של יריבו, ונתן הוראה להביא לפאן גו קצת בשר טרי. אבל פאן גו השאיר את הבשר ללא שנגע בו והתכרבל לישון בפינה. במשך שלושה ימים הוא לא אכל דבר ולא התעורר.


המלך תמה ושאל: "למה אתה לא אוכל? האם זה בגלל שלא הצלחתי לקיים את ההבטחה שלי לנישואין עם כלב?" להפתעתו פאן גו החל לדבר. "אל תדאג, מלך שלי. פשוט כסה אותי בפעמון הזהב שלך ובעוד שבעה ימים ושבעה לילות אני אהפוך לאדם". המלך עשה כדברו, אך ביום השישי, מחשש שימות ברעב, מתוך דאגה הציצה הנסיכה מתחת לפעמון. גופו של פאן גו כבר השתנה לגופו של אדם, אך ראשו עדיין היה של כלב. עם זאת, לאחר שהפעמון הורם, השינוי הקסום נעצר, והוא נאלץ להישאר אדם עם ראש של כלב.


הוא התחתן עם הנסיכה, אבל היא לא רצתה שיראו אותה עם גבר כזה ולכן הם עברו לארץ והתיישבו בהרים הנידחים של דרום סין. שם הם חיו באושר ונולדו להם ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת, שהפכו לאבות הקדומים של האנושות.

פאן גו

אגדת דאנגאן

הטקסט בווי שו (Wei Shu) מספר לנו שלפני אלפיים שנה, בתקופתו של הקיסר יאו, דאנגאן וואנגום (Dangun Wanggeom) בחר באסדאל (Asadal) כבירתו והקים את מדינת צ'וסירקון (Chos'circon). הרשומה הישנה מציינת כי בימי קדם הבן של הוואנין (Hwanin), הוואנונג (Hwanung), רצה לרדת מהשמיים ולחיות בעולמם של בני האדם. ביודעו את רצונו של בנו, הוואנין סקר את שלושת ההרים הגבוהים ביותר ומצא כי הר טיבק (Mount Taebaek) הוא המקום המתאים ביותר לבנו להתיישב ולעזור לבני אדם. לכן הוא נתן להוואנונג שלושה חותמים שמימיים ושלח אותו לשלוט על בני האדם.


הוואונג ירד עם שלושת אלפים חסידים מתחת לעץ ליד המזבח הקדוש על ראש הר טיבק, והוא קרא למקום הזה עיר האלוהים. הוא היה המלך השמימי הוואנונג. הוא הוביל את רוזן הרוח, אדון הגשם ואדון העננים, הוא לקח על עצמו כשלוש מאות ושישים תחומי אחריות, כולל חקלאות, הקצבת תוחלת חיים, מחלות, ענישה, וטוב ורע, והביא תרבות לאנשיו.


באותה תקופה דוב ונמר שהתגוררו באותה מערה התפללו להוואנונג הקדוש כדי שיהפוך אותם לבני אדם. המלך נתן להם צרור לענה קדושה ועשרים שיני שום ואמר: "אם תאכלו את אלה ותתרחקו מאור השמש במשך מאה ימים, תלבשו צורה אנושית". שני בעלי החיים אכלו את הצמחים. לאחר עשרים ואחד יום הדוב הפך לאישה, אך הנמר, שלא היה מסוגל לעמוד באיסור השמש, נותר נמר. האישה לא הצליחה למצוא בעל והתפללה מתחת לעץ המזבח לילד. הוואונג שינה צורה, שכב איתה והוליד איתה בן בשם טאנגון וואנגגום (Tangun Wanggom).


בשנה החמישים לתקופת שלטונו של הקיסר יאו, טאנגון הפך את עיר החומה פיונגיאנג לבירה וכינה את ארצו צ'וסון (Choson). לאחר מכן העביר את בירתו לאסדאל (Asadal) שעל הר פיגאק (Mount Paegak), המכונה גם הר קונגול (Mount Kunghol), שממנו שלט במשך 1500 שנה. כאשר, בשנת קימיו (1122 לפנה"ס), מלך וו מצ'ו (King Wu of Chou) העניק לצ'י טסו (Chi Tzu) את צ'וסון, טאנגון עבר לצ'אנגדנגיונג (Changdangyong), אך בהמשך חזר והסתתר באסדאל כאל ההר בהיותו בן 1908.

דאנגאן

משכב המלך טונגמיונג

בשנה השלישית לשן-צ'ו מהאן (Shen-ch'ueh of Han), בתחילת הקיץ, כאשר הדוב הגדול היה בנחש, הגיע המוסו (Haemosu) לקוריאה, בן שמים אמיתי. הוא ירד דרך האוויר במרכבה של חמישה דרקונים, עם פמליה של מאות, גלימות מתנפנפות, רכובים על ברבורים. האטמוספירה הדהדה בקול רם עם מוסיקה פעמונית, ודגלים רחפו על העננים הצבעוניים. עוד מימי קדם אנשים שהוסמכו לשלוט ירדו מהשמים, אך הוא הגיע מלב השמים באור יום - דבר שטרם נראה.


בבקרים התגורר בקרב אנשים, בערבים חזר לארמונו השמימי. הקדמונים אמרו לנו שבין שמים לארץ המרחק הוא אלפיים מיליארד, שמונה עשרה אלף ושבע מאות ושמונים רי (ri). סולם לא יכול היה להגיע כה רחוק, כנפיים מעופפות לא יכלו לשאת את המאמץ, ובכל זאת בוקר וערב הוא הלך וחזר כרצונו. באיזה כוח הוא יכול היה לעשות זאת?


מצפון לבירה היה הנהר הירוק, שם שלוש בנותיו היפות של רוזן הנהר קיפצו מעל הגלים הירוקים כדי לשחק בבריכת הלב של הדוב. קישוטי הירקן שלהן צילצלו, יופיין דמוי הפרחים היה צנוע - יתכן שהן היו פיות של גדות נהר האן, או אלות של איי נהר לו. המלך, שיצא לציד, הבחין בהן, הוא הוקסם וליבו נשבה, לא מתאווה לבנות, אלא מרצון נלהב ליורש. שלוש האחיות ראו אותו בא וצללו למים כדי להמלט, אז הכין המלך ארמון להסתתר בו עד שיחזרו.


הוא עקב אחריהן בקפידה. לפתע ארמון ברונזה התנשא, כריות משי נפרשו, גביעי זהב בוהקים ואלגנטיים המתינו עם יין ריחני. עד מהרה נכנסו שלוש הבנות, והשקו זו את זו עד שהיו שיכורות. ואז הגיח המלך ממסתורו. הבנות המבוהלות רצו, מעדו ונפלו על הרצפה. הבכורה היתה פרח הערבה, ואותה תפס המלך.


רוזן הנהר השתולל מכעס ושלח שליח מהיר לקרוא, "איזה נוכל אתה שמעז להתנהג בצורה כה עזת מצח?", "בנו של הקיסר השמימי", ענה המוסו, "אני מבקש את יד בתך האצילה". הוא קרא לשמיים: רכב הדרקון ירד, ומיד הגיע לארמון שם הזהיר אותו רוזן הנהר: "נישואין הם עניין כבד משקל, יש צורך במתווכים ובמתנות. מדוע עשית את הדברים האלה? אם אתה היורש של אלוהים עצמו, הוכיח את כוחות הטרנספורמציה הקסומים שלך!" מבעד לגלי המים הירוקים זינק רוזן הנהר והפך לקרפיון; המלך הפך מיד ללוטרה שתפסה את הקרפיון לפני שהספיק לברוח.


לאחר מכן הרוזן גידל כנפיים, עף מעלה, והפך לפסיון; אך המלך היה נשר זהב והכה כציפור דורסת גדולה; הרוזן התרחק כמו אייל, המלך רדף כזאב. אז הודה הרוזן כי המלך הוא אלוהי, מזג יין, והם שתו לכבוד החוזה. כשהמלך היה שיכור, הוא הוכנס לשק עור, הושם לצד הנערה במרכבתו ויצא מעלה אל השמיים. אבל המרכבה לא עזבה את המים לפני שהמוסו התעורר מעירפול החושים שלו, תפס את סיכת השיער המוזהבת של הנערה, פילח את העור והחליק החוצה דרך החור, כדי לעלות לבדו עם המרכבה מעבר לענני הארגמן. הכל היה שקט; הוא לא חזר.


רוזן הנהר העניש את בתו במתיחת שפתיה לאורך של מטר, והשליך אותה לנחל אובאל (Ubal stream) עם שתי משרתות בלבד. דייג ראה אותן במערבולות, יצורות המשעשעות את עצמן באופן מוזר, ודיווח על כך למלך קומווה (King Komwa). רשת ברזל הוצבה בנחל, והנערה נלכדה על סלע, ​​מפלצת במראה מזעזע, ששפתיה הארוכות עשו אותה אילמת. שלוש פעמים הן קוצרו לפני שהצליחה לדבר. המלך קומווה זיהה את אשתו של המוסו, ונתן לה ארמון בו תוכל להתגורר. השמש זרחה בחזה שלה והיא ילדה את צ'ומונג (Chumong) בשנה הרביעית לשן-צ'ו.

צ'ומונג

צורתו הייתה נפלאה, קולו של כוח אדיר. הוא נולד מביצה שהפחידה את כל מי שראה אותה. המלך חשב שזה מבשר רעות, מפלצתי ולא אנושי, ושם אותה במכלאת הסוסים, אך הסוסים נזהרו שלא לרמוס אותה; היא הושלכה במורד גבעות תלולות, אך חיות הבר כולן הגנו עליה; אמו השיבה אותה וטיפלה בה, עד שהילד בקע. מילותיו הראשונות היו: "הזבובים מכרסמים את עיניי, אני לא יכול לשקר ולישון בשלום". אמו עשתה עבורו קשת וחצים, והוא מעולם לא החטיא יריה.


שנים חלפו, הוא גדל, החכים מיום ליום, ונסיך הכתר של פויו (Puyo) התחיל לקנא באומרו, "הבחור הזה צ'ומונג הוא לוחם אימתני. אם לא נפעל בקרוב, הוא יהפוך לצרה אחר כך". אז המלך שלח את צ'ומונג לטפל בסוסים, כדי לבדוק את כוונותיו. צ'ומונג עשה מדיטציה, "כי לנכד שמיימי להיות רק ​​רועה היא בושה שאי אפשר לסבול". הוא חיפש את ליבו וביקש את הדרך הנכונה: "הייתי מעדיף למות מאשר לחיות ככה. הייתי הולך דרומה, מוצא עם, מקים עיר - אבל עבור אמי, קשה לעזוב אותה". אמו שמעה את דבריו ובכתה; אבל מחתה את דמעותיה הנוצצות: "אני לא חשובה. אלא אני חוששת לשלומך. אביר שיוצא למסע זקוק לסוס אמין". יחד הם הלכו למכלאה והצליפו בסוסים בשוטים ארוכים. החיות המבועתות רצו סביב, אך סוס אחד יפהפה, קפץ מעל קיר השני פתום (4 מ') והוכיח את עצמו כטוב ביותר בעדר. הם חיברו מחט ללשונו שדקרה אותו כדי שלא יוכל לאכול; תוך יום-יומיים הוא נחלש ונראה כמו אבן ירקן שחוקה.


כשהמלך בא לבדוק, הוא נתן את הסוס הזה לצ'ומונג, שלקח אותו, הסיר את המחט, והאכיל את הסוס היטב, ביום ובלילה. ואז הוא ערך הסכם עם שלושה חברים, חברים שהיו אנשי חוכמה; הם יצאו דרומה עד שהגיעו לאום (Om), אך לא מצאו שום מעבורת שתחצה את המים. צ'ומונג הניף את השוט שלו לשמיים והביע תלונה עצובה וארוכה: "נכד השמיים, נכד הנהר, באתי לכאן בבריחה מסכנה. הביטו על ליבי היתום ומעורר הרחמים: שמים וארץ, האם השלכתם אותי?"


כשהוא אוחז בקשתו, היכה במים: דגים וצבים מיהרו להיאסף, ראשים וזנבות יחד, ויצרו גשר גדול שאותו מיד חצו החברים. לפתע הופיעו כוחות הרודפים שעלו על הגשר; אך זה נמס לתוך המים.


זוג יונים הביאו שעורה במקורן, שליחים שנשלחו על ידי אמו המסתורית. הוא בחר אתר לעיר הבירה שלו בין הרים ונחלים וגבעות יער עבותות. כשהוא יושב על השטיח המלכותי כמלך טונגמיונג (Tongmyong), הורה על דרגות נתיניו. אבוי לסונגיאנג (Songyang), מלך פיריו (Piryu), מדוע הוא לא הבחין? האם הוא היה בן האלים האלמותיים, שלא יכול היה לזהות נצר שמיימי?


הוא ביקש מטונגמיונג להיות הואסל שלו, הביע דרישות נמהרות, אך לא יכול היה לפגוע בטבורו הצבוע של הצבי, ונדהם כאשר טונגמיונג חצה את טבעת הירקן; הוא מצא שהתוף והביוגל שלו השתנו ולא העז לקרוא להם שלו; הוא ראה את העמודים הקדומים של טונגמיונג, ואז חזר לביתו נושך את לשונו.


טונגמיונג יצא לצוד במערב, תפס צבי גבוה לבן כשלג, תלה אותו מרגליו האחוריות בהואון (Haewon), וקילל קללה גדולה: "תן לשמיים לשפוך מבול על פיריו, ולשטוף את עיר הבירה שלו. אני לא אתן לך ללכת עד שתעזור לי לפרוק את זעמי."


הצבי זעק בקול גדול עד כדי כך שהגיע לאוזני השמיים. ומהמוזיקה האיומה של הצבי ירד גשם גדול במשך שבעה ימים, באו שיטפונות, סונגיאנג היה מפוחד וחרד. היו לו חבלים עבים שנמתחו על ידי המים, אבירים ואיכרים נאבקו לאחוז בהם מזיעים ומפוחדים.


ואז טונגמיונג לקח את השוט שלו וצייר קו בו המים נעצרו. סונגיאנג נכנע ולאחר מכן לא היה שום ויכוח. ענן כהה כיסה את מעבר פלקון (Falcon Pass), פסגות הרכסים הוסתרו, ופטישים של אלפי נגרים נשמעו. המלך אמר, "מוסיקה משמיים היא בשבילי להכין מבצר גדול שם למעלה". לפתע התפזר הערפל וארמון ניצב בולט ומפואר, שם שלט טונגמיונג במשך 19 שנה, עד שעלה לשמים ונטש את כסאו.

המלך טונגמיונג

נווה יצרה גברים

נווה (Nuwa) היא האלה שהפרידה בין