top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

השמיר המסתורי של שלמה המלך

מדרשים עתיקים ואגדות תלמודיות על בניית מקדש שלמה המלך, מתארים כיצד המקדש נבנה למען קידום השלום בעולם ולהיות משכנו הקבוע של אלוהים על פני האדמה. מכיוון שהוא נבנה למען קידום השלום בעולם, היה עליו להבנות ללא שימוש בכלי ברזל, או כל מכשיר ברזל שיכול לשמש ככלי מלחמה או לגרום לשפיכת דם.

"וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ."

(שמות כ פסוק כב)

אם כן השאלה היא כיצד בנו שלמה המלך ובנאיו את בית המקדש מבלי לטמא את הבניין באמצעות כלי ברזל לחיתוך אבן? בנקודה זו, חשוב לציין כי במהלך השנים נכתבו סיפורים ואגדות רבים על האופן בו המלך החכם השלים את המשימה הזו. במאמר זה נתמקד בשמיר המסתורי.


השמיר (משמירה בארמית, שפירושו "כמו אבן צור") מובא במקורות כהסבר כיצד ביקע משה רבנו את אבני האפוד, ובעיקר כיצד בנה שלמה המלך את בית המקדש ללא שימוש בכלי ברזל לסיתות אבני הבניין - עליהן נאמר:

"וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ"

(מלכים א', פרק ו, פסוק ז)


השמיר נזכר במגוון מקורות תנאיים, אך המקור בו הוא מוזכר בצורה הרחבה ביותר הוא הגמרא במסכת גיטין הדנה במלכותו של שלמה:

שידה ושידתין למאי איבעי ליה? [למה היה צריך לשלוט בשדים ובשדות?] דכתיב: 'והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה וגו', אמר להו לרבנן: היכי אעביד? אמרו ליה: איכא שמירא דאייתי משה לאבני אפוד...

.

המקור הראשון בספרות התנאים שבו נזכר השמיר הוא המשנה המוכרת בפרקי אבות, שבה מוזכר השמיר כאחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות - דהיינו לקראת סיום ששת ימי הבריאה:

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואֵילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.

(משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ו')


עוד נאמר במשנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה י"ב שעם חורבן בית המקדש הראשון 'בטל השמיר'. בתלמוד מוזכר שגודל השמיר הוא 'כחוט השערה' (ומכאן יכולתו לגרום לחיתוך עדין כזה הנדרש לחריטה על אבני האפוד), ומקום משמרתו הוא אצל שר הים, מדברי התלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח, עמוד ב' משתמע שהשמיר אינו מסוגל לבקע עופרת ולכן נשמר בקופסת עופרת: "במה משמרין אותו כורכין אותו בספוגין של צמר ומניחין אותו באיטני של אבר מליאה סובי שעורין". וכך אף נראה מנבואת זכריה המזכיר את המונח 'שמיר':

"וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יי' צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יי' צְבָאוֹת"

לאחר שמוקדם יותר הוא מזכיר את הרשעה שאל פיה מושלכת אבן עופרת - נבואה שפרשנותה מורכבת, ומהווה כר נרחב לפרשנות מדרשית. במסכת גיטין מוזכר "תרנגולא ברא" כמופקד על משמרתו של השמיר.

סופר כי לשמיר היתה היכולת לחתוך, לחצוב ולנקב את המשטחים הקשים ביותר במבט עיניים בלבד. ברבות מהאגדות הנוגעות לשמיר נאמר כי שלמה המלך היה מודע לקיומו של היצור המסתורי הזה, אך למקורו ומיקומו הוא לא היה מודע. לכן הוא ניסה לאתר ולמצוא את היצור הקטן והמיסטי הזה על ידי פנייה ליועצים רחוקים, ולרבים מהמוחות הגדולים ביותר של אותם ימים.


חלק ניכר מהסיפורים מדגישים כי שלמה התייעץ עם המוחות הבקיאים והחכמים ביותר בעולם כיצד יוכל לבצע את המשימה הזו של בניית בית המקדש, ולמצוא את היצור המסתורי הזה דמוי התולעת. באופן מסקרן, כמה מהם גם ממחישים כיצד המלך החכם אף התייעץ עם שדים כדי שיעזרו לו לאתר את היצור הזה, ואף לסייע בבניית בית המקדש הקדוש. בחלוף הזמן המלך החכם בסופו של דבר גילה את מיקומו של היצור או החומר אוכל האבן הזה. כמו שרבות מהאגדות קובעות, שלמה אכן השיג כלי מיוחד כלשהו, ​​שעזר לו לחתוך את האבנים שנדרשו לבניית בית המקדש. באופן מוזר נאמר כי שום צליל לא הגיע מאתר הבנייה או מהמחצבה, וששום כלי ברזל לא נשמע בבית המקדש.


אם נסתכל ברחבי העולם כיום, נגלה אבנים ומונוליטים רבים החצובים בצורה מוזרה ומבנים מגליתיים פרהיסטוריים שעדיין מבלבלים מהנדסים, ארכיטקטים ומדענים מודרנים לגבי אופן בנייתם, במיוחד כשמדובר בדרך חיתוך וחציבת אבנים כה גדולות והתאמתן בדיוק כה רב. מעניין כי אבנים אלה מכונות על ידי אומני אבן כאבני גזית (אבנים גזוזות, מהשורש גזז), אבנים מהוקצעות ומסותתות בזויות ישרות כך שיתאימו זו לזו באופן הדוק ללא צורך בטיט.


דוגמה מצוינת לכך ניתן למצוא באבנים המגליתיות של בעלבכ בלבנון. ממוקם ממזרח לנהר ליטני בבקעת הלבנון. בעלבכ הוא אחד מהאתרים המסתוריים ביותר של האימפריה הרומית, מקדש מונומנטלי בן אלפיים שנה בשם "מקדש יופיטר" ניצב על גבי בלוקים עצומים מאבן במשקל של כשלושת אלפים טון. מקור גושי האבן במחצבה סמוכה, שם גילה צוות חוקרים את מה שהם מכנים גוש האבן הגדול ביותר מימי קדם, שמשקלו 1650 טון והוא תואם לאלה התומכים במקדש. התעלומה לגביו גדולה יותר מזו שניתן היה לצפות ממגלית של 1650 טון, נראה שאיש אינו יודע מי הורה על חציבתו, למה, ומדוע נזנח.

האבן שנזנחה במשקל 1650 טון בבעלבכ

על פי התיאוריות של הזרם המרכזי של הקהילה הארכיאולוגית, ההיסטוריה של בעלבכ התחילה לפני 5000 שנה. בחפירות מתחת לחצר הגדולה של מקדש יופיטר נחשפו עקבות של יישובים המתוארכים לתקופת הברונזה התיכונה (1900-1600 לפנה"ס) שנבנו על גבי שכבה קדומה יותר של מגורים אנושיים המתוארכים לתקופת הברונזה הקדומה (2900-2300 לפנה"ס). קטעים מקראיים מזכירים את שמו של שלמה המלך בקשר למקום שעשוי להיות בעלבכ הקדומה:

"וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר, וְאֶת-בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן. וְאֶת-בַּעֲלָת וְאֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר, בָּאָרֶץ."

(מלכים א, פרק ט, יז-יח)


אך מרבית החוקרים מהססים לזהות את בַּעֲלָת עם בעלבכ ולכן מכחישים כל קשר בין שלמה לחורבות המקום. מכיוון שהאבנים הגדולות של בעלבכ דומות, אם כי גדולות בהרבה, לאבני מקדש שלמה בירושלים, נוצרו מיתוסים המספרים כי שלמה הקים את שני המבנים. אך אם שלמה באמת בנה את אתר בעלבכ, מוזר שהתנ"ך לא מזכיר זאת במפורש.


שאלות רבות עולות לגבי בעלבכ, בעיקר כיצד העבירו והרימו את אבני הענק הללו מהמחצבה לאתר המקדש מבלי לשבור אותן. באופן מסקרן, ישנם גם סיפורים מוזרים רבים על בניית מקדש בעלבכ, אגדות מקומיות רבות מדברות על תעלומות האתר הזה, וכיצד ומי בנה את המבנה המפואר, הן נעות מנמרוד ועד חוצנים קדומים, ג'יני ו שדי שאול. סיפור אחד מספר שהוא נבנה על ידי מלך השדים אשמדאי, על פי הצעתו של המלך שלמה, כארמון עבור מלכת שבא, בעוד שאחרים אומרים שהוא נבנה עבור הפילגש האהובה על המלך, בת פרעה.


באופן מסקרן, אבנים חתוכות מסיביות דומות נמצאות גם במקומות אחרים ברחבי העולם, עם דמיון מדויק בגודל ובחיתוך לאבנים בבעלבכ, באותו סגנון של "אבני גזית" בו חותכים את האבנים בכדי שישתלבו בחוזקה ללא טיט. צורה זו של בנייה נראית גם במקדש העמק בגיזה, הדומה לבעלבכ בגודל המגליתים שלו. המקדש מיוחס באופן מסורתי לפרעה חעפרע מהשושלת הרביעית והוא נחשב לפלא הנדסי. המקדש נשמר במצב מצוין מאחר שהיה קבור תחת חול עד למאה ה-19. המקדש עצמו מרובע, באורך של 45 מטר בכל צד, והוא בנוי על מדרון כשגובה קירותיו החיצוניים עולה על 6 מטר בצד המערבי ומעל 12 מטר בצד המזרחי. המבנה המרכזי בנוי כולו מאבני גיר ענקיות, למעשה יש מאות כאלה, שמשקל רבות מהן עולה על 200 טון, מה שגם היום הוא סיוט הנדסי ולוגיסטי לבנייה. חיתוך מדויק של אבנים כאלה, הרמתן והנחתן, הוא עדיין הישג מדהים בסטנדרטים של ימינו.

האבנים במקדש העמק בגיזה

סגנון אבני גזית זה נמצא גם בסקסאיהואמן (Sacsayhuamán) בדרום אמריקה. מצודה בפאתי צפון העיר קוסקו בפרו, שהיא הבירה ההיסטורית של אימפריית האינקה, על פי האגדה נוסדה קוסקו על ידי בן האינקה הראשון, מאנקו קאפאק, בראשית המאה ה-12, אך לפי עדויות ארכאולוגיות, העיר הייתה מיושבת מאות שנים לפני עליית האינקה, ושכנו בה תרבויות אחרות. היא נכבשה בידי אנשי האינקה רק בשנת 1438. סקסאיהואמן שוכנת בגובה רב של כ-3701 מטר על פסגת הר מפולסת באופן מלאכותי. האבנים הגדולות ביותר שלה הן במשקל של מעל 125 טון, ומרכיבות שלושה קווים חיצוניים של קירות ענקיים באורך של כ-460 מטר וברוחב של 17 מטר. מכיוון שקירות אלה מקיפים שטח מרוצף המכיל מבנה אבן עגול, מאמינים שזהו לוח שנה סולארי. רבים מהמתעדים המוקדמים הצהירו כי יש לה מוניטין של בית השמש המלכותי.


בדרום אמריקה נמצאים גם מבני האבן המוזרים של מאצ'ו פיצ'ו. שגם היא בנויה בסגנון אבני גזית מגלתיות. ההיסטוריה של האתר הזה, מי בנה אותו ולמה הוא נבנה, עדיין לא ידועה. מאמינים כי הוא נבנה כאחוזה עבור קיסר האינקה פאצ'אקוטי ששלט בין השנים 1438 ו–1472. המתחם עצמו מורכב מארמונות, כיכרות, מקדשים ובתים, ויש החושבים כי הם נבנו גם כאתרים טקסיים, בעוד שאחרים אומרים שזה היה מעוז צבאי ואף מקום מפלט לאליטות השלטון באותה תקופה. אבני הגרניט הגדולות ביותר במתחם שוקלות סביב 20 עד 50 טון. גם בסטנדרטים של ימינו, החומר העיקרי ששימש בבנייה הזו קשה ביותר להזזה ולחיתןך אפילו בטכנולוגיה של ימינו. חלק ממדרגות האבן הגדולות של מאצ'ו פיצ'ו חצובות מגוש גרניט אחד.

האבנים בסקסאיהואמן, פרו

כיצד חתכו בוני האבן הקדומים את האבנים המגליתיות האלה והזיזו וגרמו להן להתאים למקום בדיוק כזה? האם היה להם את הידע הסודי של שלמה המלך? או שמא היו להם טכניקות וידע מתקדמים מאוד שעזרו להם לבנות מבנים כה מפוארים? כיצד באמת חתך שלמה המלך את האבנים הללו לבית המקדש? האם הוא באמת השתמש בתולעת הסלע המיסטית שמיר? ומה בעצם היה היצור או החומר הזה? האם זה היה מינרל, צמח, חרק או בעל חיים? הפילוסוף הגדול הרמב"ם, החשיב את השמיר כחיה או תולעת כלשהי ואמר שהיא קטנה כגרגיר שעורה. באגדות החבשיות נטען כי השמיר היה סוג של עשב או עץ. בעוד שבאגדות אחרות נאמר כי הוא היה נוזל כלשהו, ​​שכאשר שמים אותו על אבן הוא יגרום לה להתפרק או להתמוסס כך שניתן יהיה לגלף ולסתת אותה בקלות.


הרבה חוקרים יהודים מוקדמים תיארו את השמיר כמעט כמו יצור חי. שמיר מוזכר הרבה בתלמוד ובמדרשים. מעניין לציין כי בכמה מהטקסטים הללו עולה כי המהות העל-טבעית של השמיר נובעת מכך שהוא נוצר עם דמדומי ערב השבת הראשונה במהלך ששת ימי הבריאה. נטען כי הוא השביעי מתוך עשר הנפלאות שנוצרו בשעת בין הערביים של יום שישי הראשון לפני השבת. באופן מעניין, רבי יהודה ליווא בן בצלאל, הידוע גם בשם מהר"ל, מדגיש את חשיבותה של נקודה זו: "כל העולם הגשמי הנוצר במהלך ששת הימים נשלט על ידי חוקי הטבע. מכיוון שלא נוצר בדיוק במסגרת זמן זה, השמיר הוא מעולם אחר ועל-טבעי". יש לציין שהיו ספקולציות רבות לגבי היצור או החומר הזה ואפילו לגבי האם היה קיים בכלל.


ניתן לראות בתחום הקריפטוזואולוגיה וחקר יצורים תנ"כיים ומיתולוגיים כחסר טעם ואף כרדיפה מגוחכת, מכיוון שזהו נושא שנוי במחלוקת והוא נתפס כקיצוני. אך אם ניקח בחשבון את משמעות המילה "שמיר" ואת השימוש בה בעברית המקראית, אנו רואים שימוש בה בשני פסוקים אלה בתנ"ך:

"חַטַּ֣את יְהוּדָ֗ה כְּתוּבָ֛ה בְּעֵ֥ט בַּרְזֶ֖ל בְּצִפֹּ֣רֶן שָׁמִ֑יר חֲרוּשָׁה֙ עַל־ל֣וּחַ לִבָּ֔ם וּלְקַרְנ֖וֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶֽם׃"

(ירמיהו יז פסוק א)

"וַאֲשִׁיתֵ֣הוּ בָתָ֗ה לֹ֤א יִזָּמֵר֙ וְלֹ֣א יֵעָדֵ֔ר וְעָלָ֥ה שָׁמִ֖יר וָשָׁ֑יִת וְעַ֤ל הֶעָבִים֙ אֲצַוֶּ֔ה מֵהַמְטִ֥יר עָלָ֖יו מָטָֽר׃"

(ישעיהו ה פסוק ו)


שני האיזכורים מציינים כי השמיר הוא חומר או יצור חד וקשה, שיש ביכולתו לחדור משטחים קשים. היצור העל טבעי הזה נחשב כמי שמסוגל לחצוב אבנים גדולות רק על ידי "מבט". באופן מוזר, האומנים של שלמה השתמשו בשמיר לחיתוך אבן וחומרים אחרים שאיתם היו צריכים לעבוד, בכך שהם רק הראו לשמיר את מה שהם צריכים לחתוך. יתר על כן, בתלמוד מתואר גם כיצד מעבר השמיר על פני אבן יביא אותה להתפצל בצורה מושלמת לשני חלקים. באופן מעניין, קובע הרב בחיי בן אשר: "השמיר שימש לראשונה בזמן בניית המשכן". לפי האמונה השימוש המקורי ביצור או בחומר הזה היה כדי לחרוט את שמות 12 השבטים על אבני האורים ותומים בתוך החושן שלבש הכהן הגדול על חזהו.

נאמר גם כי משה השתמש ב'שמיר' כדי לחרוט את החושן ואת האבנים שהוכנסו לחושן. זו הסיבה ששלמה ידע על קיומו של השמיר. מקור נוסף שמזכיר את השמיר המסתורי נמצא בעבודה הפסאודואפיגרפית 'ברית שלמה' ('Testament of Solomon'). בסיפור זה המלך החכם מצווה על שד בשם "רבדוס" ("Rabdos") להוביל את אנשיו לאזורים ההרריים ולהראות להם היכן הם יכולים למצוא את החומר הזה. מעניין שבאגדה זו הוא מכונה 'אבן ירוקה קטנה', מכאן ניתן להבין שהשמיר כלל אינו יצור חי, אלא מינרל כלשהו, אבן ירוקה קשה במיוחד שיכולה לחתוך אבן ויהלום. באופן מרתק, אומרים כי אבן ירוקה קטנה זו דומה לפִּטְדָה, האבן השנייה בטור הראשון בחושן הכהן הגדול המיוחסת לשבט שמעון, והיא מזוהה עם כריזוליט או טופז.


סיפור האגדה המפורט ביותר שסובב סביב השמיר, מופיע בתלמוד (מסכת גיטין, דף סח, עמ"א). השמיר הדרוש לבניית בית המקדש הוא מניע העלילה באגדה הידועה "שלמה המלך ואשמדאי"; על פי האגדה, פנה שלמה המלך אל חכמיו ושאל אותם כיצד יוכל לסתת את אבני המקדש ללא גרזן ומקבת. אלו סיפרו לו על השמיר המופלא אך לא ידעו לומר היכן ניתן למצוא אותו. גם כשקיבץ המלך שדים ורוחות, לא ידעו לומר לו היכן טמון השמיר, אך טענו שאולי מלך השדים, אשמדאי, יודע את התשובה. מאמינים גם אשמאדי כי נוצר במקביל לשמיר, בדמדומי ערב שבת של ששת ימי הבריאה, ולכן שלמה ראה ביצורים האלה קשורים זה בזה, שכן שניהם נוצרו בזמן יוצא דופן זה לאחר ששת ימי הבריאה.שלמה המלך שלח את בניהו בן יהוידע, שר צבאו, שהצליח להתגבר על אשמדאי ולהביא אותו אל ארמון המלך. אשמדאי גילה לשלמה כי השמיר נמצא בידי שר הים ונשמר מכל משמר על ידי תרנגול הבר. שלמה שולח שוב את אחד מעבדיו שמצליח לגבור על תרנגול הבר ולגנוב את השמיר.

קטע מן האגדה על שלמה המלך ואשמדאי. מתוך "כל אגדות ישראל", י.ב. לבנר

רש"י פירש שאותו תרנגול בר הוא הדוכיפת, שהפך עם השנים למוטיב ידוע באגדות שלמה המלך. בפירוש שנוגע יותר לענייננו העלה רש"י את האפשרות שהשמיר אינו חומר דומם או אבן, כפי שאפשר לקרוא בחלק מגרסאות האגדה, אלא יצור חי – תולעת. לא ברור על מה התבסס רש"י בפרשנותו זו, אך הצירוף "תולעת השמיר" התקבע, והתגלגל גם עד כתביו של מנדלי מוכר ספרים, שמציין את השמיר כאחד היצורים המופלאים שבנימין השלישי יוצא לחפש במסעותיו.


בסופו של דבר השמיר נמצא על ידי אנשי שלמה והובא למלך כדי שיוכל להתחיל בבניית בית המקדש. יתר על כן, אגדות רבות מספרות כי לאחר ששלמה השלים את חיפושיו, הוא הצליח למצוא רק "גרגיר שמיר" אחד בגודל גרגיר שעורה, וזה אכן קטן למדי. עקב כך, בגלל גודלו הקטן וכוחותיו העצומים, כדי לשמור על השמיר היה צריך לעטוף אותו בכדורי צמר ולאחסנו במיכל עשוי עופרת ומלא בסובין שעורה. שכן האמינו כי לשמיר אין מגבלות כלשהן משום שהוא יכול לחדור ללא מאמץ את החומרים הקשים ביותר. וזה די מעניין, מכיוון שעופרת היא מתכת רכה וחשבו שכל כלי אחר מלבד כלי עופרת היה פשוט נשבר או מתפורר ממבטו וכוחו של השמיר.


השמיר שימש את האדם רק בבניית המשכן ובית המקדש. יצורים על טבעיים שנוצרו על ידי אלוהים לתפקידים ספציפיים אינם מקיימים לנצח. המשנה קובעת כי השמיר היה קיים עד חורבן הבית השני. תוספות אומר כי השמיר היה קיים עד תחילת הספירה הנוצרית. על פי התוספתא, השמיר נעלם לאחר חורבן בית המקדש, מכיוון שכבר לא היה בו צורך. באופן דומה, התחש, שנוצר כדי להתשמש בעורו במלאכת עשיית המשכן, נעלם לאחר השלמת המשכן. נחשב לחיה כשרה, בגמרא נאמר כי התשח דמה לחד קרן:

"אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם חיה הוא אם בהמה הוא, וקרן אחת הייתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז"

בחירת החומר בו השתמשו ואופן השימוש בו מעניינים מאד, בעיקר "קופסת העופרת" שהיא מקום של הסתרה, כפי שקיים בהיבטים מסוימים של עולם הקסם. באופן מרתק, רבים מהטקסטים והסיפורים על שלמה גם מסבירים כיצד המלך שלמה השתמש במיכל פליז כדי לכלוא וללכוד שדים ורוחות. מה שיכול להעיד על מקורו הלא ארצי של השמיר ויכולתיו. אך זה גם מציע לנו אופציה שהשמיר יכול היה להיות משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו מאמינים שהיה.


כמה חוקרים מודרניים שחקרו את מסתרי מקדש שלמה המלך ואת השמיר, משערים כעת ש"יצור" מסתורי ומופלא זה יכול היה להיות קרן לייזר רדיואקטיבית כלשהי או נוקלידים גרעיניים כלשהם. "רדיונוקליד או נוקליד רדיואקטיבי הוא רדיואיזוטופ או איזוטופ רדיואקטיבי, שהוא אטום שיש בו עודף אנרגיה. ניתן להשתמש באנרגיה עודפת זו באחת משלוש דרכים: פליטה מהגרעין כקרינת גמא; העברה לאחד האלקטרונים שלו כדי לשחררה כאלקטרון המרה, או שימוש בה ליצירה ופליטה של ​​חלקיק חדש (חלקיק אלפא או חלקיק בטא) מהגרעין. במהלך התהליכים האלה נאמר כי הרדיונוקליד עובר התפרקות רדיואקטיבית". כך את "מבטו" של השמיר ניתן להסביר כייצור גלים בתדרים גבוהים או נמוכים העלולים להדהד את המבנה המולקולרי של החומרים ולשבש אותו. כמו כן העיניים מציעות לנו יצור קרני אור מתלכדות שיכולות לפעול כמו איזושהי "קרן לייזר", או שזה יכול להיות סוג כלשהו של חומר רדיואקטיבי.

חלום שלמה / 1694-1695 Luca Giordano

כפי שפול גולדשטיין (Paul Goldstein), פרדריק יונמן (Frederic Jueneman) ועמנואל וליקובסקי הציעו כי השמיר היה סוג של חומר רדיואקטיבי. מה שמסביר לנו את הסיבה בגינה הם היו זקוקים לתיבת עופרת שתכיל אותו. שכן זה האמצעי ההגיוני להכיל בבטחה חומר רדיואקטיבי. זה גם יכול להסביר את המונח "מבט השמיר" כפי שהוצע כי זו עשויה להיות התייחסות ל"קרינת אלפא". זהו חלקיק בעל אנרגיה גבוהה העשוי לשמש לפירוק של אלמנטים מסוימים על ידי יינון קרינת אלפא, העלולה להשמיד או לגרום נזק לכל מה שנחשף אליה.


זה גם יסביר את היחלשות כוחות השמיר לאורך זמן, וגם מציע לנו התפרקות רדיואקטיבית. שכן נאמר כי השמיר איבד בסופו של דבר את עוצמתו וכוחו, מה שגורם לו להישמע כמו חומר רדיואקטיבי כלשהו, ​​כמו אורניום ורדיום. מעניין שהתוצאה הסופית של התפרקות הרדיום היא איזוטופ של עופרת, אך עופרת זו שונה מעופרת רגילה. יתר על כן עופרת היא גם החומר המגן בצורה הטובה ביותר מפני ההשפעה המזיקה של רדיום. לאלמנטים רדיואקטיביים זמן חיים מוגבל בגלל התפרקות באמצעות רדיואקטיביות, מה שיסביר גם את תוחלת החיים המוגבלת של השמיר. מכיוון שלאיזוטופ Radium-226 יש זמן מחצית חיים של כ-1601 שנה, פירוש הדבר הוא שהוא מאבד מחצית מהקרינה שלו באותה תקופת זמן, או בערך אחוז בכל 25-30 שנה. לכן אם השמיר היה קרן לייזר רדיואקטיבית כלשהי, עדיין היה נשאר שריד כלשהו של רדיואקטיביות באבן. שכן זה היה יורד בכ-20% במשך כמה מאות שנים.


אם השמיר היה מינרל, הוא יכול היה להיות כל אחד מהאבנים הירוקות מקומיות. יתכן שהוא הגיע מאתרי הנחושת בארמניה או בקפריסין - או ממכרות המלך שלמה עצמו בסיני, שם ניתן היה למצוא גם מלכיט או ורדיגריס (Verdigris). למעשה, בכתבים עתיקים של זוסימוס מפנופוליס (Zosimos of Panopolis) מצויין כי המלכיט היא "אויבת של טופז, מעכירה את צבעו ומקלקלת את הברק שלו". החומר הידוע ביותר לחפצי נוי, מלכיט, היה ידוע כגורם לפצעים במעיים ושריפה בעיניים - שני תסמינים הידועים כיום כהשפעות אופייניות של חשיפה לקרינה. המלכיט של ימינו (או הכריזוקולה כפי שהיה מוכר על ידי הקדמונים) אינו רדיואקטיבי, אך יוצא מן הכלל יכול להתקיים בשילוב עם מינרלים אחרים. כלקוליט (Chalcolite), למשל, מציג רדיואקטיביות.


התלמוד אומר כי הדיוק הנדרש לחריטת שמות השבטים על אבני החושן מבלי לאבד כל חומר לא היתה אפשרית ע"י בן אנוש. שימוש בתרכובת רדיואקטיבית לא היתה קשה לביצוע. כדורי הצמר וסובין השעורה שעטפו את השמיר היו שקופים לקרינה, ואילו מיכל העופרת היה בלתי חדיר. אם הדיו ששימש לכתיבת האבנים הכיל עופרת, שינוי צבע מדורג היה מודגש על אבני החן לאחר החשיפה לשמיר. הסרת הדיו לאחר מכן היתה משאירה קליגרפיה מנוגדת לרקע, וגם היתה מעניקה מראה של עומק לכתב. המינרלים היקרים ביותר, כמו יהלום, ספיר, ברקת או טופז, משנים צבע על ידי חשיפה לרדיואקטיביות. אבני חן אחרות, כגון אופל, הן סיליקטים המכילים מי התגבשות. חשיפה לקרינת אלפא מפרקת את הקריסטלים הללו על ידי שחרור המים הכבולים כימית, שמתנדפים ללא שאריות. כלומר, אפילו שבריר לא יאבד, וישאר מרקם עכור או גרגירי.


אנחנו עדיין לא יודעים מה היה היצור המיסטי הזה או מה הפך אותו ליעיל כל כך. אם זו היתה תולעת, או כלי רדיואקטיבי, או משהו אחר, לעולם לא נדע באמת, אלא אם נגלה אותו מחדש. באופן מעניין ביוני 2019 צוות חוקרים מאוניברסיטת נורת'איסטרן שבבוסטון, גילה בנהר אבטן שבפיליפינים, תולעת אנדמית בשם לית'ורדו אבטאניקה (lithoredo abatanica) המסוגלת לחתוך סלעים ולחיות בתוכם. יש שהשוו אותה לשמיר המיסטי, למרות שהיא גדולה בהרבה מהתיאור שניתן בתלמוד. זו עדיין תגלית מדהימה, ויתכן שהיא תענה על כמה שאלות תמוהות הנוגעות לתולעים אוכלות סלע ולשמיר המסתורי.

מקורות:

1,521 צפיות0 תגובות

Comments


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page