top of page

הקונפליקט בין דת ומדע - מאמר משנת 1925

"הדת לא תחזיר לעצמה את כוחה הישן עד שהיא תוכל להתמודד עם שינוי באותה הרוח כמו המדע."

מאת: אלפרד נורת' וייטהד

מקור: The Atlantic - August 1925 issue


הקושי בלגשת לשאלת היחסים בין דת למדע הוא שהליבון שלה מחייב שיהיה לנו בראש מושג ברור למה אנו מתכוונים בכל אחד מהמונחים 'דת' ו'מדע'. כמו כן, אני רוצה לדבר בצורה הכי כללית שאפשר, ולשמור ברקע כל השוואה בין אמונות מסוימות, מדעיות או דתיות. עלינו להבין את סוג הקשר הקיים בין שני העולמות, ולאחר מכן להסיק כמה מסקנות ברורות ביחס למצב הקיים שעומד כיום מול העולם.


הקונפליקט בין דת למדע הוא מה שעולה במוחנו באופן טבעי כשאנחנו חושבים על הנושא הזה. נראה כאילו, במהלך חצי המאה האחרונה, תוצאות המדע והאמונות של הדת הגיעו למצב של אי הסכמה גלויה, שממנה אין מנוס, אלא על ידי נטישת ההוראה הברורה של המדע או ההוראה הברורה של הדת. מסקנה זו הומלצה בעקבות המחלוקת על ידי שני הצדדים. לא על ידי כולם, כמובן, אלא על ידי אותם אינטלקטואלים חריפים שכל מחלוקת מזמנת.


מצוקת המוחות הרגישים, והלהט לאמת, ותחושת חשיבות הסוגיות, חייבות לצוות על אהדתנו הכנה. כאשר אנו בוחנים מהי דת עבור האנושות, ומהו מדע, אין זה מוגזם לומר שהמהלך העתידי של ההיסטוריה תלוי בהחלטת הדור הזה באשר ליחסים ביניהם. יש לנו כאן את שני הכוחות הכלליים החזקים ביותר (מלבד מהיצר של החושים השונים) המשפיעים על בני אדם, ונראה שהם עומדים זה מול זה - כוח האינטואיציות הדתיות שלנו, וכוח היצר שלנו להתבוננות מדויקת והיסק לוגי.


מדינאי אנגלי דגול יעץ פעם לבני ארצו להשתמש במפות בקנה מידה גדול כחומר הגנה מפני אזעקות, פאניקה ואי הבנה כללית של היחסים האמיתיים בין מדינות. באותו אופן, בהתמודדות עם ההתנגשות בין מרכיבים קבועים בטבע האנושי, כדאי למפות את ההיסטוריה שלנו בקנה מידה גדול, ולהתנתק מההבלעות המיידית שלנו בעימותים הנוכחיים. כאשר אנו עושים זאת, אנו מגלים מיד שתי עובדות נהדרות. ראשית, תמיד היה קונפליקט בין דת למדע; ושנית, גם הדת וגם המדע היו תמיד במצב של התפתחות מתמשכת.

בימיה הראשונים של הנצרות הייתה אמונה כללית בקרב הנוצרים שהעולם יגיע לקיצו עוד בתקופת חייהם של האנשים שחיו אז. אנו יכולים לעשות רק היקש עקיף לגבי כמה האמונה הזו הוצהרה בסמכותיות; אבל בטוח שהיא היתה נפוצה באופן נרחב, ושהיא היתה חלק מרשים מהדוקטרינה הדתית העממית. האמונה הוכיחה את עצמה כטועה, והדוקטרינה הנוצרית התאימה את עצמה לשינוי. שוב, בכנסייה המוקדמת, תיאולוגים בודדים הסיקו בביטחון רב דעות מהמקרא הנוגעות לטבעו של היקום הפיזי. בשנת 535 לספירה, נזיר בשם קוסמס אינדיקופלאוסטס כתב ספר שקרא לו טופוגרפיה נוצרית (Christian Topography). הוא היה טייל שביקר בהודו ובאתיופיה; ולבסוף הוא חי במנזר באלכסנדריה, שהיתה אז מרכז תרבותי גדול. בספר זה, בהתבסס על המשמעות הישירה של טקסטים מקראיים כפי שהתפרשו על ידו בצורה מילולית, הוא הכחיש את קיומן של הנקודות האנטיפודיות, וטען כי העולם שטוח ושהשמים יוצרים צורה של קופסה עם מכסה קמור.


במאה ה-17 נדונה דוקטרינת תנועת כדור הארץ על ידי בית דין קתולי. לפני מאה שנים אורך הזמן שקבע מדע הגיאולוגיה הטריד אנשים דתיים, פרוטסטנטים וקתולים. וכיום תורת האבולוציה היא אבן נגף זהה. אלו רק מקרים בודדים הממחישים עובדה כללית.


אבל כל הרעיונות שלנו יהיו בפרספקטיבה שגויה אם נחשוב שהתסבוכת החוזרת הזו הייתה מוגבלת לסתירות בין דת למדע, ושבמחלוקות האלה הדת תמיד טעתה והמדע תמיד צדק. העובדות האמיתיות מורכבות הרבה יותר, ומסרבות להיות מסוכמות במונחים פשוטים אלו.


התיאולוגיה עצמה מפגינה בדיוק את אותו אופי של התפתחות הדרגתית, הנובעת מאספקט של התנגשות בין הרעיונות הראויים שלה. עובדה זו היא דבר שבשגרה בקרב תיאולוגים, אך לעתים קרובות מוסתרת על ידי לחץ המחלוקת. אני לא רוצה להפריז בטענה שלי, אז אסתפק בסופרים רומים-קתולים. במאה ה-17, ישועי מלומד, האב פטוויוס (Father Petavius), הראה שהתיאולוגים של שלוש המאות הראשונות של הנצרות השתמשו בביטויים והצהרות אשר מאז המאה ה-5 מגונות ככפירה. גם הקרדינל ניומן (Cardinal Newman) הקדיש חיבור לדיון בהתפתחות הדוקטרינה. הוא כתב אותו לפני שהפך לפטריאך הדגול של הכנסייה הרומית-קתולית, אך לאורך כל חייו הוא מעולם לא חזר בו וחזר על זה מחדש ללא הרף.


המדע משתנה אפילו יותר מתיאולוגיה. אף איש מדע לא יכול היה להסכים ללא סייג לאמונותיו של גלילאו, או לאמונותיו של ניוטון, או לכל האמונות המדעיות שלו מלפני עשר שנים.


בשני אזורי המחשבה הוכנסו תוספות, הבחנות ושינויים. כך שכעת, גם כאשר אותה קביעה נאמרת היום כפי שנאמרה לפני 1000 או 1500 שנה, היא נתונה למגבלות או הרחבות של משמעות שלא חשבו עליה בתקופה המוקדמת יותר. לוגיקנים אומרים לנו שהצעה חייבת להיות נכונה או שקרית, ושאין מונח ביניים. אך בפועל אנו עשויים לדעת שהצעה מבטאת אמת חשובה, אך היא כפופה למגבלות וכישורים אשר כיום נותרו בלתי ידועים. תכונה כללית של הידע שלנו היא שאנו מודעים בנחרצות לאמיתות חשובות; ובכל זאת שהניסוחים היחידים של אמיתות אלו שאנו מסוגלים לעשות מניחות מראש נקודת מבט כללית של תפיסות שאולי יצטרכו להשתנות. אתן לכם שתי דוגמאות, שתיהן מהמדע.


גלילאו אמר שכדור הארץ זז ושהשמש קבועה; האינקוויזיציה אמרה שכדור הארץ קבוע ושהשמש זזה; ואסטרונומים ניוטונים, שאימצו תיאוריה אבסולוטית של חלל, אמרו שגם השמש וגם כדור הארץ נעים. אבל כעת אנו אומרים שכל אחת משלושת ההצהרות הללו נכונה באותה מידה, בתנאי שתיקנו את תפיסת ה'מנוחה' ו'תנועה' שלנו בדרך הנדרשת בהצהרה שאומצה. במועד המחלוקת של גלילאו עם האינקוויזיציה, הדרך של גלילאו להצהיר את העובדות הייתה, ללא ספק, ההליך הפורה למען המחקר המדעי. אבל כשלעצמו זה לא היה נכון יותר מניסוח האינקוויזיציה. אך באותה תקופה המושגים המודרניים של תנועה יחסית לא היו בראשו של איש, כך שההצהרות נאמרו מתוך בורות של הכישורים הנדרשים לאמת המושלמת יותר משלהם. אולם שאלה זו של תנועות כדור הארץ והשמש מבטאת עובדה אמיתית ביקום, וכל הצדדים החזיקו אמיתות חשובות הנוגעות לה. אבל, עם הידע של אותם זמנים, האמיתות נראו לא עקביות.


שוב אתן לכם דוגמה נוספת שנלקחה ממצב המדע הפיזיקלי המודרני. מאז תקופתם של ניוטון והויגנס במאה ה-17 היו שתי תיאוריות באשר לטבעו הפיזי של האור. התיאוריה של ניוטון הייתה שקרן אור מורכבת מזרם של חלקיקים זעירים מאד, או גופיפים, ושיש לנו תחושה של אור כאשר גופיפים אלו פוגעים ברשתית העיניים שלנו. התיאוריה של הויגנס הייתה שהאור מורכב מגלים זעירים מאד של רטט באתר המתפשט בכל, ושהגלים הללו נעים לאורך אלומת אור. שתי התיאוריות סותרות. במאה ה-18 האמינו בתיאוריה של ניוטון, במאה ה-19 האמינו בתיאוריה של הויגנס. כיום ישנה קבוצה אחת גדולה של תופעות שניתן להסביר רק על פי תורת הגלים, וקבוצה גדולה נוספת שניתן להסביר רק על פי תורת הגופיפים. מדענים צריכים להשאיר את זה כך, ולחכות לעתיד, בתקווה להשיג איזו ראייה רחבה יותר שתפייס בין שניהן.