המציאות שלך לא קיימת: למה כל יצור חי ביקום תפיסתי משלו
- גור זיו
- לפני 21 שעות
- זמן קריאה 19 דקות
דבורה, נחש ואדם באותה גינה חיים בשלושה יקומים שונים לחלוטין - ואף אחד מהם לא "נכון" יותר מהשני.
מה אם אני אגיד לכם שהמציאות שאתם חיים בה היא אשליה ביולוגית? דבורה רואה את הפרח הלבן שלכם כשדה נחיתה זוהר באולטרה-סגול. נחש רואה אתכם כהילת חום צפה באוויר. קרציה חיה ביקום של שלושה אותות בלבד. ביולוג אסטוני הוכיח כבר ב-1909: אין מציאות אחת. יש מיליארד "בועות תפיסה" שמתקיימות במקביל, וכל יצור חי כלוא בשלו. אז איזו מציאות היא "האמיתית"? ומה אם גם שלכם היא רק אחת מני רבות?
דבורה רחפה מעל פרח לבן בגינה שלך אתמול בצהריים, ואתה צפית בה מהמרפסת עם כוס קפה, והנחת שאתם שניכם רואים את אותו העולם - רק שהיא קטנה יותר ומעופפת. אבל הדבורה לא רואה את מה שאתה רואה כלל: הפרח ה"לבן" שנראה לך מונוטוני זוהר בעיניה בדפוסי אולטרה-סגול מורכבים, מעין שדה נחיתה ניאוני שאתה עיוור אליו לחלוטין, ואילו הצבע האדום של הגרניום ליד - שנראה לך בוהק וחי - לא קיים בכלל במפת הצבעים שלה.
נחש צפע שוכב באותה שעה בצל הסלע בקצה הגינה, ועבורו כל העולם הוא מפת חום תנועתית - הוא לא רואה את הפרח בכלל, לא את הדבורה, רק את קרינת האינפרא-אדום המתפזרת מגופך החם בצורת הילת רפאים מעורפלת שמזהירה אותו להתרחק.
שלושה יצורים באותו מטר רבוע, שלושה יקומים שונים לחלוטין - לא שלוש פרשנויות לאותה מציאות, אלא שלוש מציאויות נפרדות שמתקיימות במקביל ואינן נוגעות זו בזו אלא באופן שולי ביותר. זה לא פואטי. זה ביולוגי.
קרציה יושבת על ענף שנים לפעמים, ממתינה. היא חיה ביקום תפיסתי המורכב משלושה אותות בלבד: ריח חומצה בוטירית שמצביעה על עור של יונק, תחושת חום שמאשרת שזה יונק חם דם, ומרקם שיער. שלושה סימנים, זהו - כל שאר מורכבות העולם מחוקה מקיומה של הקרציה. היא אינה "מפספסת" אותה, היא פשוט חיה ביקום שבו היא לא קיימת. האם הקרציה רואה מציאות "פחות אמיתית" משלך? או שהיא פשוט חיה בסוג אחר של מציאות - מינימליסטית, תפקודית, מספיקה לחלוטין למטרותיו האבולוציוניות?
הביולוג האסטוני-גרמני ג'ייקוב פון אויקסקיל (Jakob von Uexküll) קבע כבר ב-1909 שלכל אורגניזם יש Umwelt - עולם תפיסתי ייחודי שנקבע על ידי החושים והמבנה הנוירולוגי שלו, ושהוא מהווה את "בועת המציאות" היחידה שהאורגניזם חי בתוכה. המושג הזה, שמשמעותו בגרמנית "עולם סובב", הפך מאז למרכזי בביולוגיה תיאורטית ובפילוסופיה של המוח: הרעיון שלכל יצור יש גבולות תפיסתיים שמגדירים את המציאות שלו באופן מוחלט.
השאלה הזאת הופכת למטלטלת כשמבינים שגם אתה, האדם, חי ב-Umwelt משלך - רק שהוא מתוחכם יותר, עשיר יותר, מגוון יותר, אבל מוגבל באותה מידה בדיוק. העיניים שלך תופסות אור רק בטווח צר להפליא: 380 עד 700 ננומטר, פס זעיר בספקטרום האלקטרומגנטי שמשתרע מגלי רדיו באורך קילומטרים ועד קרני גמא בגודל של גרעין אטום.
חישוב פשוט מראה שאנחנו תופסים פחות מ-0.0035 אחוז מהספקטרום - שאר 99.9965 אחוז מהקרינה האלקטרומגנטית שמציפה את היקום סביבך ברגע זה פשוט לא קיימת עבורך. היא חודרת דרכך, מקיפה אותך, נושאת מידע - אבל התודעה שלך עיוורת אליה כמו שהקרציה עיוורת לספרות של פרנץ קפקא. גם האוזניים שלך שומעות רק תדרים בין 20 ל-20,000 הרץ - כלבים שומעים עד 45,000 הרץ, עטלפים עד 110,000 הרץ, ופילים מתקשרים באינפרא-סאונד נמוך מ-20 הרץ שעובר קילומטרים ואתה לא שומע אותו בכלל. יש סימפוניה קולית שלמה שמתנגנת סביבך כל הזמן - שיחות של בעלי חיים, רעידות אדמה, תהודות מכאניות - והחושים שלך חרשים אליה לחלוטין.
אבל גם זה לא הסיפור המלא. כי גם בטווח הצר שאתה כן תופס - האור הנראה, הקולות השמיעים - המוח שלך לא פשוט "רושם" את המציאות כמו מצלמה. הוא בונה אותה. מחקר פורץ דרך שפורסם ב-Nature Reviews גילה שכ-90 אחוז מהקישורים העצביים בקליפת הראייה הם קישורים פנימיים - לא מגיעים מהעיניים אלא מאזורים אחרים במוח, אותות שמבוססים על ניסיון קודם, על ציפיות, על הקשר. המוח שלך לא מחכה באופן פאסיבי למידע מהחושים כדי להבין מה קורה סביבך; הוא כל הזמן מנבא מה אמור להיות שם, ורק בודק אם התחזית שלו תואמת את האותות שמגיעים מהעיניים.
זה מה שנקרא קידוד חיזוי - המוח שלך הוא מכונת ניבוי שכל הזמן משערת קדימה, ורק כשמשהו לא תואם את הציפייה היא מתריעה ומעדכנת את המודל. המשמעות: מה שאתה חווה כ"ראייה" הוא למעשה תערובת של קצת מידע חושי וקצת הרבה יותר ניחוש מושכל - המוח ממלא את הפערים, מסיק מסקנות, מדלג על פרטים, ובונה סיפור קוהרנטי מתוך רסיסי מידע.
והנה דוגמה קונקרטית שמראה עד כמה המוח שלך לא מדווח לך את המציאות כפי שהיא: כל פעם שהעיניים שלך עוברות ממקום למקום - תנועה שנקראת סקאדה (saccade) - העולם נעלם למשך כ-40 מילישניות. העיניים מבצעות בערך שלוש סקאדות בשנייה, מה שמביא לכך שכ-120 מילישניות בכל שנייה לא רואים כלום. חשבון פשוט: בממוצע אדם ער כשש-עשרה שעות ביום, שזה 57,600 שניות, כפול 120 מילישניות - עיוורון של כמעט 40 דקות בכל יום. אבל התודעה שלך לא חווה את זה בכלל: המוח "ממלא" את הזמן החסר, מעתיק את מה שהיה רגע לפני או את מה שהוא מצפה שיהיה, ויוצר סיפור חלק בלי חורים.
זה נקרא saccadic masking, וזו רק אחת מעשרות תופעות נוירולוגיות שבהן המוח "מנהל" את חווית המציאות כדי לשמור על תחושת רצף וקוהרנטיות - גם במחיר של להסתיר ממך את מה שבאמת קורה.
ואז יש את הזמן עצמו, שהוא אולי האשליה המתוחכמת ביותר שהמוח מספק. חווית "עכשיו" שנראית כה מיידית היא למעשה תמונת מצב שהמוח חיבר מאותות שהגיעו בזמנים שונים. אור נע מהר יותר מקול, אז התמונה מגיעה למוח לפני הצליל המתאים לה - אבל החוויה הסובייקטיבית אינה כוללת את הפער הזה, המוח "מסנכרן" את החוויה ומציג מציאות אחידה שבה הדברים קורים יחד. מחקר של דיוויד איגלמן (David Eagleman) מאוניברסיטת סטנפורד הראה שהמוח דוחה את הדיווח על אירוע עד שיש לו מספיק מידע להחליט מה בעצם קרה - כלומר, כולנו חיים בעבר הקרוב, כ-80 מילישניות מאחורי הזמן "האמיתי", אבל המוח מציג את זה כאילו זה קורה ממש עכשיו.
כשתופסים כדור שנזרק, המוח כבר חישב את המסלול, ניבא איפה הכדור יהיה, והזיז את היד למקום הצפוי - לא למקום שבו הכדור נמצא "עכשיו" אלא למקום שבו הוא יהיה ברגע שהיד תגיע לשם. החוויה אינה של מציאות אלא של סימולציה שהמוח מריץ כדי לנבא את המציאות רגע קדימה.
ואם כל זה נכון לגבי תפיסה בסיסית - ראייה, שמיעה, זמן - מה קורה עם תפיסות מורכבות יותר, כמו רגש, כאב, או משמעות? כאן הדברים נעשים עוד יותר מטלטלים.
ליזא פלדמן בארט (Lisa Feldman Barrett), פסיכולוגית מאוניברסיטת נורת'איסטרן, הראתה בספרה How Emotions Are Made שרגשות אינם תגובות ביולוגיות אוניברסליות שהמוח "מזהה" במציאות אלא קונסטרוקציות תרבותיות-נוירולוגיות שהמוח בונה בזמן אמת מתוך נתונים גופניים לא-ספציפיים - דופק, לחץ דם, מתח שרירים - ומעניק להם משמעות על בסיס למידה קודמת והקשר חברתי. כשהלב שלך דופק מהר אתה לא חש "פחד טהור", אתה חש מה שהתרבות לימדה אותך לקרוא כפחד במצב הזה - באותו דופק מהיר אדם אחר יחוש התרגשות, או כעס, או תשוקה מינית, תלוי בהקשר ובציפיות.
אין אזור אחד במוח ל"פחד" ואזור אחר ל"שמחה" - יש רשתות נוירונים שמפעילות תבניות שונות בהקשרים שונים, ותווית הרגש שאתה מדביק על החוויה היא סיפור שהמוח מספר לעצמו כדי להסביר מה קורה בגוף. זה נכון גם לגבי כאב: מחקרים הראו שאותו גירוי - נניח, חום של 45 מעלות צלזיוס על העור - יחווה ככאב עז אם המוח מצפה לכך, וככאב קל אם המוח מוסח או מצפה שזה יהיה נסבל. חיילים פצועים בקרב מדווחים על פחות כאב מאשר אזרחים עם אותן פגיעות בבית חולים - ההבדל אינו בנזק הרקמתי אלא במשמעות שהמוח מעניק לו, בהקשר הסיפורי.
אם אפילו חוויות שנחשבות אינטואיטיבית ל"גולמיות" כמו כאב ורגש הן למעשה פרשנויות סובייקטיביות, מה נותר מהרעיון של "מציאות אובייקטיבית משותפת"?
פילוסופית, השאלה הזאת מובילה ישירות לוויכוח הישן בין ריאליזם (realism) לבין אידאליזם. הריאליסט יאמר: כן, כל אחד רואה את העולם אחרת, אבל יש עולם "שם בחוץ" שקיים בלי תלות בתצפיתנים - השולחן הזה קיים גם אם אף אחד לא מסתכל עליו, והעובדה שדבורה רואה אותו אחרת לא הופכת את השולחן עצמו לסובייקטיבי. האידיאליסט יאמר: לא, "שולחן" הוא מושג אנושי, אוסף של תכונות שהמוח שלך מאגד יחד - צורה, מוצקות, צבע, תפקוד - ובלי מוח שמבצע את האיגוד הזה אין "שולחן", יש רק קונפיגורציה של אטומים שלא נושאת שום משמעות אינהרנטית.
מדען המוח אניל סת' (Anil Seth) מאוניברסיטת ססקס מציע פשרה: controlled hallucination - התודעה היא הזיה מבוקרת, שבה המוח כל הזמן מדמה מציאות על בסיס ציפיות ומעדכן את הסימולציה כשנתונים חושיים סותרים אותה. יש משהו "שם בחוץ" שמטיל אילוצים על ההזיה - אתה לא יכול פשוט להחליט לראות קיר שלא קיים ולעבור דרכו - אבל מה שאתה חווה הוא לא העולם עצמו אלא המודל שהמוח שלך בנה מהעולם, ושני מודלים שונים (שלך ושל הדבורה) יכולים שניהם להיות "נכונים" ביחס לצרכים האבולוציוניים של בעליהם.
אבל יש בעיה עמוקה יותר: אם המציאות שאתה חווה היא קונסטרוקציה של המוח, איך בכלל אתה יודע שיש לך מוח? הידע היחיד שיש לך על קיומו של המוח מגיע מאותם חושים שאמרנו שהם בונים מציאות - אתה קורא על מוח בספר (ראייה), אתה שומע רופא מדבר עליו (שמיעה), אתה רואה תמונת MRI (ראייה שוב). אבל אם כל החושים האלה הם סימולציות שהמוח בונה, אז הטענה "יש לי מוח שבונה את המציאות" היא מעגלית: אתה משתמש בקונסטרוקציה (תפיסה חושית) כדי להוכיח את קיומו של הדבר שבונה את הקונסטרוקציה.
זו וריאציה של הבעיה שהעלה ברטראנד ראסל בפרדוקס "השערת חמש הדקות" (five minute hypothesis). אתה לא יכול להוכיח שהעולם לא נברא לפני חמש דקות עם כל הזיכרונות המזויפים והראיות המזויפות כבר מוטמעים בו. אותו דבר כאן: אולי אין מוח בכלל, אולי התודעה שלך היא תופעה אחרת לגמרי שחווה אשליה של "להיות מוח בתוך גוף" - ואין לך דרך לבדוק את זה כי כל הכלים שיש לך לבדיקה הם חלק מאותה מערכת שאתה מנסה לבדוק.
תומס מצינגר (Thomas Metzinger), פילוסוף התודעה מאוניברסיטת מיינץ, הקצין את זה: הוא טען ב-The Ego Tunnel שלא רק המציאות החיצונית היא סימולציה, גם ה"אני" שלך הוא סימולציה - המוח בונה דמות דמיונית בשם "אתה" שכביכול יושבת מאחורי העיניים ומסתכלת החוצה, אבל אין באמת צופה שם, אין הומונקולוס קטן בתוך הראש. יש רק תהליכים נוירולוגיים שיוצרים את האשליה של נקודת מבט מרכזית. כשאתה אומר "אני רואה את השולחן", מי ה"אני" הזה שרואה? לא הנוירונים עצמם, הם לא "רואים" כלום, הם פשוט יורים אותות חשמליים.
התחושה של "אני" היא מה שמצינגר קורא לו "מודל עצמי פנומנלי" (phenomenal self-model) - מודל שהמוח הוא הבונה של עצמו, ושהפך כל כך אוטומטי וחלק שאתה לא מבחין שזה מודל, אתה חושב שזה "אתה".
מה שמוביל לתובנה מסחררת: כל יצור חי לא רק חי ביקום תפיסתי שונה - הוא גם חווה "עצמיות" שונה. דבורה לא חווה את עצמה כ"דבורה" בדרך שאתה חווה את עצמך כ"אני", החוויה הפנימית שלה - אם בכלל יש כזאת, ואנחנו לא יכולים לדעת - היא משהו ששום מילה אנושית לא תתפוס. הקרציה, עם שלושת האותות שלה, חיה אולי בעולם שבו אין זמן סובייקטיבי רציף, אין עבר ועתיד, רק מצבים: "ממתין", "מזהה", "נצמד". האם יש שם "אני" שחווה את המצבים האלה, או שזה פשוט אוטומט ביולוגי בלי שום תוכן סובייקטיבי?
הפילוסוף הקשה ביותר בנושא הזה, דייוויד צ'אלמרס טבע את המונח "הבעיה הקשה של התודעה". הבעיות הקלות הן להסביר איך המוח מעבד מידע, מזהה תבניות, מגיב לגירויים - כל אלה בסופו של דבר שאלות מדעיות שאפשר לחקור. הבעיה הקשה היא להסביר למה בכלל יש חוויה סובייקטיבית - למה זה "מרגיש כמו משהו" להיות אתה? למה העיבוד הנוירולוגי של גל אור באורך 650 ננומטר מלווה בחוויה הפנימית של "אדום", ולא פשוט קורה בחושך כמו שתוכנה מעבדת נתונים?
ולאף אחד, עד היום, אין תשובה שמניחה את הדעת. יש עשרות תיאוריות: "תיאוריית המידע המשולב"(integrated information theory) של ג'וליו טונוני, "תאוריית מרחב העבודה הגלובלי" של ברנרד בארס (Bernard Baars), "תיאוריית סכמת הקשב" (Attention schema theory) של מייקל גראציאנו (Michael Graziano) - אבל אף אחת לא באמת עוברת מתיאור של מה קורה במוח להסבר של למה זה מרגיש ככה מבפנים.
מה שמוביל חלק מהחוקרים לפאנפסיכיזם (panpsychism) - הרעיון שתודעה היא תכונה בסיסית של החומר, כמו מסה או מטען חשמלי, ושכל מערכת פיזיקלית יש לה רמה כלשהי של חוויה סובייקטיבית, גם אלקטרון בודד. זה נשמע מטורף אבל פילוסופים רציניים כמו גיילן סטרוסון (Galen Strawson) ופיליפ גוף (Philip Goff) טוענים שזו הדרך היחידה להימנע מהדואליזם של דקארט - הרעיון שיש עולם פיזיקלי ועולם מנטלי נפרד - בלי ליפול למטריאליזם רדוקטיבי שבו התודעה "סתם" תוצר של נוירונים ואין בה שום מיסתורין. אם התודעה היא תכונה בסיסית, אז אין צורך להסביר איך היא "צצה" מחומר מת - היא כבר שם, בכל מקום, ורק מתארגנת בצורות מורכבות יותר במוח.
אבל בין אם מאמינים בפאנפסיכיזם או לא, השאלה המעשית נשארת: איך בכלל אנחנו מתפקדים, אם כל אחד חי ביקום תפיסתי פרטי לגמרי שאי אפשר לגשר עליו?
התשובה המדהימה היא שאנחנו לא באמת מגשרים. אנחנו פשוט מתנהגים כאילו אנחנו חיים באותו עולם, ובמקרים רבים זה מספיק. כשאתה אומר לחבר "תעביר לי את הבקבוק האדום", שניכם מצביעים על אותו אובייקט גיאומטרי במרחב - לא משנה אם ה"אדום" הפנומנולוגי שאתה חווה זהה לזה שהוא חווה. המילה "אדום" פשוט מצביעה על מה שלשניכם קוראים "אדום", והתקשורת עובדת כי היא מבוססת על התנהגות ולא על חוויה פנימית. לודוויג ויטגנשטיין כבר הבין את זה במשחקי השפה (language games) שלו: המשמעות של מילה היא השימוש שלה, לא התוכן הפנימי שהיא מעוררת בתודעה.
אבל יש רגעים שבהם הבדלי ה-Umwelt מתגלים בצורה דרמטית. אנשים עם סינסתזיה - מצב נוירולוגי שבו גירוי של חוש אחד מעורר תגובה אוטומטית של חוש אחר - חיים ממש ביקום תפיסתי שונה: הם רואים צבעים כשהם שומעים מוזיקה, טועמים צורות, חשים שלמספרים יש אישיויות. עבורם זה לא מטפורה, זו המציאות. וכשהם מנסים להסביר את זה למישהו בלי סינסתזיה, זה כמו להסביר לעיוור מלידה מה זה צבע - השפה פשוט לא מספיקה כי היא בנויה על הנחה של חוויה משותפת שלא קיימת.
או קחו את אנשים בספקטרום האוטיסטי, שרבים מהם מתארים עולם שבו גירויים חושיים מוגברים פי עשרה - צליל של מזגן שלאדם נוירוטיפי נשמע כמו רחש רקע הופך לרעש מעיק שלא ניתן לסנן, והתחושה של בד על העור יכולה להיות כואבת פיזית. טמפל גרנדין פרופסור לזואולוגיה אוטיסטית, תיארה איך היא חושבת בתמונות ולא במילים - כשהיא שומעת "כנסייה" היא רואה סדרה של כנסיות ספציפיות שראתה, לא מושג מופשט של "כנסייה". זה אומר שהמחשבה שלה, התהליך הקוגניטיבי הבסיסי ביותר, פועל במבנה אחר לגמרי מזה של רוב האנשים. היא לא פשוט "חושבת אחרת על אותם דברים" - היא חיה במרחב קונספטואלי שונה מהיסוד.
ויש את המקרים הקיצוניים: אנשים שעברו שבץ בחצי ימין של המוח מפתחים לפעמים הזנחת צד - מצב שבו החצי השמאלי של המרחב פשוט לא קיים עבורם. הם לא עיוורים בצד שמאל, הם פשוט לא מודעים לכך שיש צד שמאל. כשמבקשים מהם לצייר שעון, הם מציירים את כל המספרים צפופים בצד ימין. כשהם אוכלים, הם מניחים את המזלג השמאלי על השולחן. זה לא שהם "מתעלמים" מהצד השמאלי - הצד השמאלי לא קיים ביקום התפיסתי שלהם, ואי אפשר להסביר להם שמשהו חסר כי המושג "שמאל" נעלם מהתודעה שלהם.
או קחו את המקרה המפורסם של הכתם העיוור - לכל אדם יש נקודה עיוורת באמצע שדה הראייה, במקום שבו עצב הראייה יוצא מהרשתית ואין שם תאי קולטים. אתה לא רואה חור שחור שם; המוח "מצייר" את האזור החסר לפי מה שסביבו, ואתה לא מודע לכך שמשהו חסר. רק ניסוי פשוט - לסגור עין אחת ולהסתכל על שתי נקודות ולהתקרב לאט למסך - יכול לגלות לך שיש אזור שלם בראייה שלך שהוא פיקציה שהמוח ממציא.
כל זה מוביל לשאלה האתית המטרידה: אם כל אחד חי ביקום תפיסתי שונה, מה המשמעות של אמפתיה? איך אני יכול באמת להבין את הסבל שלך, אם הסבל הוא חוויה סובייקטיבית שנגישה רק לך? הפילוסוף תומאס נייגל כתב מאמר מפורסם ב-1974 בשם "איך זה להיות עטלף?" שבו טען שאי אפשר באמת לדעת איך זה "מרגיש" להיות עטלף - גם אם נבין לחלוטין את הנוירולוגיה של איכון הד, החוויה הפנומנולוגית של לנווט בעולם על ידי הדים של קולות שאתה יוצר היא משהו שבן אדם לא יכול לחוות.
וזה לא רק גבול של דמיון - זה גבול מטפיזי. אין דרך לתרגם את ה-Umwelt של עטלף לתוך ה-Umwelt שלך, הם לא תואמים, הם לא חופפים, הם פשוט קיומים נפרדים.
אבל אם זה נכון לעטלף, זה גם נכון - במידה פחותה אבל עדיין משמעותית - לבן אדם אחר. אתה לא יכול לדעת איך זה "מרגיש מבפנים" להיות מישהו אחר, גם אם הוא מתאר לך את זה במילים, כי המילים עוברות דרך המערכות התפיסתיות שלך ומתורגמות לחוויה שלך, לא לשלו. כשהוא אומר "כואב לי", המילה "כואב" מפעילה את הרשת הנוירולוגית שלך של כאב, לא שלו. אתה חווה את הכאב שלך, לא את הכאב שלו. וזה לא פסימיות פילוסופית - זה פשוט המבנה של התודעה.
אמפתיה היא לא אקט של גישה ישירה לחוויה של מישהו אחר אלא סימולציה שהמוח שלך מריץ, ניסיון לדמיין מה היית מרגיש אילו היית במצב שלו - אבל זה תמיד הסימולציה שלך, לא החוויה שלו.
מה שמקשה עוד יותר: אפילו התודעה שלך אינה יציבה ואחידה לאורך זמן. מחקר פורץ דרך של דניאל כהנמן על "לחוות את עצמי" לעומת "לזכור את עצמי" הראה שיש פער עצום בין החוויה בזמן אמת לבין מה שנזכר אחר כך. בניסוי מפורסם, אנשים עברו קולונוסקופיה, והתבקשו לדרג את הכאב כל דקה במהלך הפרוצדורה. קבוצה אחת עברה פרוצדורה של שמונה דקות שהסתיימה בשיא הכאב; קבוצה שנייה עברה פרוצדורה של עשר דקות שבשתי הדקות הנוספות הכאב היה נמוך יותר. איזו קבוצה זכרה את הפרוצדורה כיותר גרועה? הראשונה - למרות שחוותה פחות כאב כולל. למה? כי הזיכרון מבוסס על שני כללים: כלל שיא-סוף - הזיכרון שומר את השיא ואת הסיום, לא את הממוצע או את הסכום.
זה אומר שיש שתי "מציאויות" שונות של אותו אירוע: זו שחווה ב-"לחוות את עצמי" וזו שנזכרת ב"לזכור את עצמי", והן לא תואמות. איזו מהן ה"אמיתית"? שתיהן ושום אחת מהן - תלוי איזה "אתה" אתה שואל.
ולבסוף, יש את השאלה הקוסמית: אם כל תודעה חיה ביקום תפיסתי משלה, האם בכלל יש משהו כמו "היקום האמיתי" שמאחורי כל התפיסות האלו, או שהיקום עצמו הוא רק אוסף של יקומים תפיסתיים בלי שום "מהות" שמאחוריהם? עמנואל קאנט קרא לזה "הדבר כשלעצמו" - הדבר כפי שהוא באמת, בלי שום תפיסה.
קאנט טען שאנחנו לעולם לא נוכל לדעת מה הוא, כי כל הידע שלנו מגיע דרך הקטגוריות הקוגניטיביות שהמוח שלנו מטיל על החוויה - זמן, מרחב, סיבתיות - והקטגוריות האלה אינן תכונות של המציאות עצמה אלא של הדרך שבה המוח שלנו מארגן מידע. "המציאות" שאתה מכיר היא תמיד כבר מעובדת, ממוינת, מסודרת על ידי המבנה הנוירולוגי שלך - ומה שנשאר אחרי שמסירים את כל העיבוד הזה, אי אפשר אפילו לתאר, כי כל תיאור הוא כבר תוצר של עיבוד.
פיזיקאים מודרניים מציעים רעיון דומה בצורה שונה: תורת היחסות הכללית של איינשטיין מלמדת שאין זמן אבסולוטי ואין מרחב אבסולוטי, רק מרחב-זמן שמתעקם בהתאם לחומר והאנרגיה שבו. מה שמרגיש לך כ"עכשיו" סימולטני עם אירוע מרוחק בחלל אינו סימולטני לנצפה שנע במהירות שונה - כל אחד חי בלוח זמנים משלו, וכל הלוחות האלה תקפים באותה מידה. אין לוח זמנים "נכון" שמכיל את כל האחרים. היקום עצמו, לפי הפרשנות הפיזיקלית הזו, אינו עושה הבחנה בין "עבר" ל"עתיד" - כל נקודת מרחב-זמן קיימת בו זמנית במה שנקראblock universe (וגם Eternalism), והתחושה שהזמן "זורם" היא תכונה של התודעה, לא של המציאות הפיזיקלית.
ואם הזמן עצמו הוא קונסטרוקציה תפיסתית - או לכל הפחות, הזרימה של הזמן היא קונסטרוקציה - מה נשאר מהרעיון של מציאות "שם בחוץ" שאנחנו פשוט "מסתכלים עליה"? דונלד הופמן (Donald Hoffman) מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין מציע הסבר רדיקלי: החושים שלנו לא התפתחו כדי לתפוס את המציאות כפי שהיא אלא כדי להסתיר אותה. התפיסה היא ממשק משתמש - כמו האייקונים על מסך המחשב - שמייצג מידע רלוונטי להישרדות בצורה פשוטה ושימושית, אבל שלא דומה כלל למבנה העמוק של המציאות שמתחת. כשאתה רואה תפוח ירוק עגול, המוח שלך מציג לך אובייקט יציב במרחב התלת-ממדי כי זה שימושי - אבל ה"תפוח" האמיתי, אם בכלל יש משהו כזה, הוא קונפיגורציה של שדות קוונטיים בסופרפוזיציה שמתמוטטת רק כשנצפית, ושכל דיבור עליה כ"אובייקט במרחב" הוא כבר הפשטה שהמוח כופה על משהו שאינו דומה לזה כלל.
לפי הופמן, הסלקציה הטבעית לא מעדיפה תפיסה אמיתית אלא תפיסה שימושית - אורגניזם שרואה את העולם כפי שהוא באמת ישתגע מרוב מורכבות; אורגניזם שרואה "תפוח = אוכל" שורד יותר טוב. לכן כל מה שאתה תופס הוא ממשק שתוכנן על ידי האבולוציה להסתיר את המציאות ולא לגלות אותה, ו-Umwelt של כל מין הוא ממשק שונה שמתאים לצרכי ההישרדות שלו. הדבורה רואה אולטרה-סגול כי זה עוזר לה למצוא צוף; אתה לא רואה אולטרה-סגול כי זה לא עזר לאבות-אבותיך. אין אחד מכם קרוב יותר ל"אמת", שניכם משתמשים בממשקים שונים שאף אחד מהם לא דומה למבנה העמוק של המציאות.
זו תזה שנויה במחלוקת - הרבה פילוסופים טוענים שאם התפיסה שלנו הייתה מנותקת לחלוטין מהמציאות לא היינו יכולים לשרוד, כי פעולות שלנו בעולם לא היו יעילות. צריך איזשהו קשר, איזושהי התאמה, אפילו אם לא שקיפות מוחלטת. אבל גם אם דוחים את הופמן, הנקודה המרכזית נשארת: המציאות שאתה חווה היא פונקציה של המערכת הביולוגית שלך, לא של העולם "שם בחוץ" לבדו. היא תוצר של אינטראקציה, לא של השתקפות פאסיבית.
וכך חוזרים אל הדבורה בגינה. היא לא "רואה פחות" ממך - היא רואה אחרת. היקום שלה אינו פחות אמיתי משלך, רק אחר. ואין מפה מטא-קוסמית שיכולה להכיל את שני היקומים האלה ולהראות את "המציאות האמיתית" שמעל שניהם, כי כל מפה כזאת תהיה בהכרח מבט ממקום כלשהו, מתוך איזשהו Umwelt - וחזרנו למקום שממנו התחלנו. המציאות שלך לא קיימת עבור הדבורה, והמציאות שלה לא קיימת עבורך, ושתיהן לא קיימות עבור הקרציה, ושום אחת מהן אינה המציאות ה"אמיתית" יותר מהשנייה.
מה שאולי הכי מטריד בכל זה אינו הייאוש הפילוסופי - הרעיון שאנחנו לכודים בבועות תפיסתיות שלא ניתן לעבור ביניהן - אלא ההבנה שאתה לא יכול לברוח מה-Umwelt שלך אפילו לרגע אחד. אין "מצב אוביקטיבי" שאתה יכול לעמוד בו ולהסתכל על העולם "כפי שהוא". כל נסיון לראות את העולם באופן אוביקטיבי הוא כבר מעשה סובייקטיבי, כי הראייה עצמה היא תפיסה, והתפיסה עצמה היא קונסטרוקציה. אפילו המחשבה הזו - "אני חי ב-Umwelt" - היא מחשבה שקורית בתוך ה-Umwelt, במונחים שלו, בשפה שלו, ואין דרך לצאת ממנו כדי לבדוק אותו מבחוץ.
אבל אולי זו בדיוק הנקודה שבה הפילוסופיה צריכה לוותר לטובת משהו אחר - לא פתרון אלא השלמה. אתה חי ביקום תפיסתי שהוא המציאות היחידה שאי פעם תכיר, ובמובן הזה הוא מוחלט. הוא לא "פחות אמיתי" מהמציאות ה"אמיתית" המהורהרת, כי אין לך גישה לשום מציאות אחרת שאפשר להשוות אליה. הדבורה, הנחש, הקרציה - כולם חיים במוחלטות אותה מוחלטות, כל אחד ביקום שלו, וכולם צודקים.
מה שאולי צריך להיזכר כשמסתכלים על הדבורה ליד הפרח הלבן הזה שזוהר בסגול שאתה לא יכול לראות: היא לא גרסה מצומצמת שלך. היא לא "אתה מינוס חושים". היא ישות בעלת עולם מלא ושלם משלה, שבו לך אין מקום, שבו המושגים שלך לא חלים, שבו המילים שלך לא מתורגמות. וכך גם כל אדם אחר, בגרסה מעט פחות דרמטית אבל עדיין משמעותית. אין לך גישה לעולם הפנימי שלהם, רק לממשק החיצוני - מילים, הבעות, התנהגויות - שהמוח שלך מפרש לפי הקודים שלו.
זו לא מסה על בדידות אבל אולי זו מסה על יראה - לא בעד איזו מציאות טרנסצנדנטית אלא בעד הפלורליזם הקיצוני של ממשויות. היקום אינו דבר אחד שכולנו תופסים בדרכים שונות; הוא ריבוי של יקומים שמתקיימים במקביל, נוגעים זה בזה בדרכים שוליות, ונשארים בסופו של דבר נפרדים. המציאות שלך היא אחת ממיליארדים - אבל היא גם, עבורך, היחידה. ואולי די בכך.
בערב, אחרי שהדבורה חזרה לכוורת שלה והנחש נסוג לסדק בסלע, אתה עדיין עומד על המרפסת עם הכוס הריקה ומסתכל על הגינה שהתמלאה בצללים. העולם נראה "אותו דבר" כמו שהיה בבוקר - אותם צבעים, אותן צורות, אותה תחושת רציפות שמחברת את הרגע הזה לקודם ולבא אחריו. אבל עכשיו אתה יודע משהו שלא ידעת: שכל הרציפות הזו היא עבודת בנייה מדהימה של המוח, שבכל שנייה משלים פערים, מסנכרן זמנים, מכניס סדר למה שבאמת הוא ערפול של אותות חשמליים בלתי מפוענחים. הגינה שאתה רואה היא לא "שם בחוץ" במובן הפשוט - היא גם בפנים, בנויה בכל רגע מחדש מתוך שילוב של ציפייה וזיכרון וקצת מידע חושי, וככל שהערב מתקדם והאור דועך המוח ממלא יותר ויותר פרטים מהדמיון כי פשוט אין מספיק פוטונים כדי לבנות תמונה מלאה.
ואז אתה חושב על כל בני האדם שפגשת היום - הקופאית בסופר שחייכה אליך, השכן שהנהן בראש, הילד שרץ ברחוב - וכולם, ממש כולם, חיו היום ביקומים תפיסתיים מעט שונים משלך. לא סתם ראו דברים מזוויות אחרות, אלא ממש חוו מציאות שונה: הזמן זרם להם במהירות אחרת (מחקרים מראים שזמן נתפס אחרת בגילאים שונים, במצבי רגש שונים, אפילו בטמפרטורות גוף שונות), הצבעים נשאו להם משמעויות אחרות (תלויות בתרבות, בזיכרונות אישיים, במצב נפשי), והמילים שהחלפת איתם נקלטו דרך מערכות סמנטיות שמובנות אחרת בכל מוח.
אין דרך לגשר על הפערים האלה באמת - אבל זו לא טרגדיה. זו העובדה הבסיסית של קיום מודע. התודעה שלך היא הבועה שבה אתה חי, ומחוץ לה אין לך קיום. אין "אתה אמיתי" שיושב בצד ומסתכל על הבועה מבחוץ - יש רק התודעה, ורק הבועה, והן אותו דבר. וזה נכון לכל יצור חי, מהחיידק ועד הפיל, כל אחד בבועה שלו, כל אחד חי את המוחלטות של החוויה שלו כאילו היא כל המציאות - כי עבורו, היא כל המציאות.
מה שאולי הכי משמעותי בהבנה הזו הוא לא איזו פרספקטיבה פילוסופית מרחפת אלא פשוט קצת צניעות. אתה לא יודע איך זה "באמת" להיות מישהו אחר. אתה לא יודע איך זה באמת להיות דבורה. אתה אפילו לא יודע איך זה היה להיות אתה אתמול - יש לך רק את הזיכרון שהמוח בנה היום, ולא את החוויה עצמה שכבר נעלמה. כל מה שיש לך הוא הרגע הזה, ב-Umwelt הזה, עם המגבלות והעושר שלו, ולשום מקום אחר אתה לא יכול ללכת.
ואולי זה המקום שבו הפילוסופיה נפגשת עם משהו שנראה כמו רוחניות, אבל בלי אלוהות ובלי טרנסצנדנציה - פשוט התבוננות שבה אתה מבין שהעולם שאתה חווה הוא מתנה זמנית, מבנה שביר ומורכב שהתפתח לאורך מיליוני שנים כדי לאפשר לך לנווט במציאות שהיא הרבה יותר עשירה ומוזרה ממה שהחושים שלך יכולים לתפוס. המוח שלך הוא מכונה להסתרת מורכבות, לא לגילוי אמת, והעובדה שאתה עדיין חי וקורא את המשפט הזה אומרת שהמכונה עובדת - היא מספקת לך מציאות פשוטה מספיק כדי לתפקד בה, מורכבת מספיק כדי לא להשתעמם, וקוהרנטית מספיק כדי לחשוב שיש לך "אני" יציב שעובר דרכה.
זה לא אומר שהמציאות שלך היא "אשליה" במובן השלילי - זה אומר שהיא מבנה, שהיא יצירה, שהיא אמנות ביולוגית. ומשום מה, ליצירה הזו יש תוכן סובייקטיבי, יש מה שנקרא קווליה - האיכות הפנומנולוגית של חוויה, מה שגורם לאדום להרגיש ככה ולא אחרת, למוזיקה לעורר כזה רגש ולא אחר. ואף אחד לא יודע למה. אף אחד לא יודע למה החישובים הנוירולוגיים האלה מלווים בחוויה פנימית, למה יש "מישהו בפנים" שחווה אותם. זו הבעיה הקשה, והיא עדיין קשה, והיא אולי תישאר קשה לנצח כי אולי אין תשובה במונחים שאנחנו מכירים.
אבל יש בזה גם יופי - היופי של לא לדעת, של להיות תעלומה אפילו לעצמך. אתה לא יכול לצאת מהתודעה שלך כדי לבחון אותה מבחוץ, אתה לא יכול להסתכל על המוח שלך מבלי להשתמש במוח שלך, אתה לא יכול לחשוב על החשיבה מבלי לחשוב. התודעה שלך היא הכלי היחיד שיש לך להבין את העולם, ולכן היא גם המגבלה היחידה - מעגל הרמנויטי שאין ממנו מוצא.
אבל זה לא כלא, זה פשוט המצב. וכשמבינים את זה לא ביגון אלא בסקרנות, משהו משתנה. אתה מתחיל להסתכל על כל יצור חי כעל ישות שחיה את המוחלטות שלה, את היקום התפיסתי שלה, בלי להשוות אותו לשום דבר אחר כי אין לה שום דבר אחר. הדבורה לא חסרה לה את הצבע האדום - האדום פשוט לא קיים בעולם שלה, והעולם שלה מלא. הקרציה לא משתוקקת לראות צבעים - היא חיה ביקום של שלושה ממדים תפיסתיים, ושלושה ממדים מספיקים לה.
ואתה, עם כל העושר התפיסתי שלך, עם השפה והמושגים והזיכרון וההקרנה לעתיד - גם אתה חי ביקום חלקי, מוגבל, מובנה על ידי המגבלות הביולוגיות שלך. רק שאתה לא מרגיש את המגבלות כי אין לך גישה למה שמעבר להן.
השאלה האחרונה, אולי, היא האם יש משמעות לרעיון של "מציאות אמיתית" אם אף אחד אף פעם לא יכול לגשת אליה. אם כל תודעה חיה ביקום תפיסתי משלה, ואין תודעה-על שיכולה לראות את כל היקומים האלה מבחוץ ולהשוות אותם למציאות "כפי שהיא", אז המושג "מציאות כפי שהיא" הופך לריק - לא כי המציאות לא קיימת, אלא כי המושג "כפי שהיא" תמיד מחייב נקודת מבט, ונקודת מבט תמיד אומרת Umwelt, והחזרנו למקום שממנו התחלנו.
אולי הדרך היחידה לצאת מהמעגליות הזו היא לוותר על הרעיון שצריך לצאת ממנה. לקבל שהמציאות היא תמיד מציאות-עבור-מישהו, ושאין מציאות אחרת. זה לא סולפסיזם - אתה לא טוען שרק אתה קיים. זה פלורליזם רדיקלי - הכרה בכך שכל תודעה היא מרכז של יקום תפיסתי לגיטימי, ושאין היררכיה בין היקומים האלה. האנתרופוצנטריות שלנו גורמת לנו לחשוב שהעולם שאנחנו רואים הוא ה"אמיתי" והדבורה רואה גרסה מופחתת - אבל מנקודת המבט של הדבורה, אנחנו אלה שחיים בעולם מופחת, עיוורים לאולטרה סגול, חירשים לתדרים גבוהים, איטיים מדי כדי לתפוס את הרטט של כנפיים. אין שופט ניטרלי שיכול לקבוע מי צודק.
וככה, כשהלילה יורד לגמרי והגינה נעלמת בחושך, אתה נכנס פנימה ומדליק אור - ומיד העולם שוב משתנה. האור הזה, שעבורך הוא לבן ומשמעותו "אני יכול לראות עכשיו", עבור חרק שעשוי להיכנס דרך החלון הוא אולי גל מגנטי או קרינה שמשבשת את הניווט שלו. שני יקומים באותו מטר מעוקב, שניהם אמיתיים, שניהם לא מתקשרים זה עם זה אלא בשוליים. אתה חי בעולם אנושי של משמעויות ומילים וזיכרונות; החרק חי בעולם של כימוטקסיס של פרומונים, של תדרים. שניכם צודקים. שניכם אלוהי-יקום מבחינת התודעה שלכם. ושניכם תמותו מבלי לדעת איך זה באמת להיות השני.
זו המציאות שלך — והיא לא קיימת.
מקורות:
Metzinger, Thomas. *The Ego Tunnel: The Science of the Mind and the Myth of the Self.* Basic Books, 2009.
Uexküll, Jakob von. *A Foray into the Worlds of Animals and Humans.* University of Minnesota Press, 2010 [1934].
Barrett, Lisa Feldman. *How Emotions Are Made: The Secret Life of the Brain.* Houghton Mifflin Harcourt, 2017.
Chalmers, David J. "Facing Up to the Problem of Consciousness." *Journal of Consciousness Studies*, vol. 2, no. 3, 1995, pp. 200-219.
Kahneman, Daniel. *Thinking, Fast and Slow.* Farrar, Straus and Giroux, 2011.
תגובות