לידתו השנייה של ים סוף: הסיפור על היום שבו האוקיינוס ההודי פרץ דרך המדבר
- גור זיו
- לפני 24 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
לפני 6.2 מיליון שנה, ים סוף מת. הוא הפך למדבר מלח צחיח ועצום, קילומטרים מתחת לפני הים. אז איך הוא חזר לחיים? במאמר אנחנו מספרים את הסיפור הגיאולוגי המדהים על השיטפון הקטסטרופלי מהאוקיינוס ההודי, שחצב קניונים בסלע וולקני והוליד את ים סוף שאנו מכירים היום.
דמיינו שאתם עומדים על שפת מצוק אדיר. תחתיכם, במקום שבו אתם מצפים לראות את המים הכחולים של ים סוף, נפרש עמק עצום, צחיח ומהביל, קילומטרים מתחת לפני הים העולמיים. השמש קופחת על מדבר מלח אינסופי, שבו הרים של גבישי מלח בוהקים כמו יהלומים שבורים. מדי פעם, רוח חמה נושאת ענני אבק דק, שריד לקרקעית הים שהפכה לאבק. זה לא מדע בדיוני. זהו, על פי מחקר חדש, המראה שהיה נגלה לעיניכם לפני כ-6.2 מיליון שנה. זהו סיפור מותו ולידתו מחדש של ים סוף - דרמה גיאולוגית אדירה של התייבשות, סחיפה, ושיטפון קטסטרופלי שעיצב מחדש את פני האזור והגדיר את מסלול ההיסטוריה שלו לנצח.
כדי להבין את האירוע, עלינו לחזור אחורה בזמן, לתקופת המיוקן. באותה תקופה, ים סוף היה שונה מאד ממה שאנו מכירים. הוא היה מפרץ ארוך וצר, מעין שלוחה דרומית של ים תטיס הקדום, שממנו נולד מאוחר יותר הים התיכון. החיבור היחיד שלו לאוקיינוס העולמי היה מצפון, דרך מפרץ סואץ. מדרום, הדרך לאוקיינוס ההודי הייתה חסומה על ידי רכס של סלעים וולקניים, מחסום יבשתי באזור באב אל-מנדב של ימינו. בשל החיבור הצר צפונה והאקלים הצחיח, ים סוף התנהג כמו אמבטיה ענקית שמתאדה בשמש. מליחות המים עלתה, ועל קרקעיתו שקעו שכבות אדירות של מלח וגבס (אנהידריט), בעובי של קילומטרים. הרים שלמים של מלח, המכונים דיאפירי מלח (Salt Diapirs), החלו לעלות ולפרוץ דרך שכבות הסלע שמעליהם, ועיצבו את הנוף התת-ימי. אך כל זה עמד להשתנות.
הדרמה החלה צפונה משם. לפני כ-6 מיליון שנה, תנועות טקטוניות ושינויים בגובה פני הים החלו לסגור את החיבור בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. אירוע זה, המכונה "האירוע המסיני", הוא אחד הפרקים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה של כדור הארץ, שבמהלכו הים התיכון התייבש כמעט לחלוטין. אך המחקר החדש, בהובלת צוות שכלל את טיהאנה פנסה (Tihana Pensa), אנטוניו דלגדו הוארטס (Antonio Delgado Huertas) ועבד אל-קאדר עפיפי (Abdulkader M. Afifi), מראה כי בעוד שהעולם הגיאולוגי התמקד בדרמה הים-תיכונית, אירוע מקדים ועצום לא פחות התרחש דרומה משם. ברגע שהחיבור הצפוני של ים סוף לים התיכון נותק, הוא הפך לאגם מלוח ללא מקור מים. תהליך ההתייבשות, שהיה איטי קודם, הפך מהיר ואלים. ים סוף מת.
המים נסוגו, וחשפו את קרקעית הים בפעם הראשונה. הנוף שהתגלה היה סוריאליסטי: עמקים עמוקים ובקעות לצד אותם הרי מלח אדירים שנחשפו כעת לאוויר. במשך עשרות אלפי שנים, אולי יותר, קרקעית הים הפכה למדבר. נהרות אכזב ורוחות עזות החלו בתהליך סחיפה אדיר. הם כרסמו בשכבות הסלע הרכות, הסירו מאות מטרים של משקעים, וחשוב מכל - הם החלו "לכרות" את ראשיהם של הרי המלח החשופים, ממיסים אותם ומיישרים את הפסגות שלהם. התהליך הזה יצר משטח סחיפה עצום ושטוח כמעט לחלוטין לאורך מאות קילומטרים - צלקת גיאולוגית המכונה אי-התאמה זוויתית. במשך עשורים, גיאולוגים ראו את הצלקת הזו בנתונים סייסמיים, קו בהיר ובולט שזכה לכינוי "S-reflector", אך טבעו המדויק נותר שנוי במחלוקת. המחקר החדש מוכיח, באמצעות שילוב של כלים מתקדמים, כי ה-S-reflector הוא אכן טביעת האצבע של אותה התייבשות קטסטרופלית.
הראיות שהביא הצוות היו חותכות. הם השתמשו בנתונים סייסמיים מודרניים כדי להראות כיצד קו ה-S-reflector אכן "כורת" באופן אופקי שכבות סלע קדומות יותר, שהוטו בזווית כתוצאה מתנועת המלח. בנוסף, הם ניתחו דגימות מקידוחי נפט עמוקים (שכונו במחקר "באר A" ו"באר B") שחדרו דרך השכבה המסתורית. כאן נכנס לפעולה כלי תיארוך מתוחכם: תיארוך באמצעות איזוטופים של סטרונציום (Strontium Isotope Dating). היחס בין שני סוגים של איזוטופי סטרונציום במי הים העולמיים משתנה לאורך הזמן הגיאולוגי באופן ידוע. על ידי מדידת היחס הזה בשכבות סלע ימיות, ניתן לקבוע את גילן בדיוק מפתיע. הדגימות שנלקחו מהסלעים שמתחת למשטח הסחיפה תוארכו לגיל של 8.8 מיליון שנה. אך הדגימות מהשכבה הראשונה שמעל משטח הסחיפה - שכבת אבן גיר המלאה במאובנים ימיים - נתנו גיל עקבי ומדהים: 6.2 מיליון שנה. זה היה הרגע המדויק שבו המים חזרו.
אך אילו מים? ניתוח המאובנים הזעירים (ביוסטרטיגרפיה) סיפק את הרמז הסופי. בעוד שהמאובנים מתקופות קדומות יותר בים סוף הראו זיקה לים התיכון, המאובנים בשכבה שמעל משטח הסחיפה היו שונים לחלוטין. הם כללו מינים, כמו הפורמיניפרה Borelis schlumbergeri, שידועים כמגיעים מהאוקיינוס ההודי בלבד, ומעולם לא נמצאו בים התיכון. הפאזל הושלם: ים סוף התייבש כשהיה מחובר לים התיכון, והוצף מחדש על ידי האוקיינוס ההודי. אבל איך? המחסום הוולקני בדרום עדיין היה שם.
כאן מגיע החלק הדרמטי ביותר בסיפור. בזמן שים סוף היה מדבר צחיח, תהליכים טקטוניים המשיכו לפעול. קרקעית האוקיינוס במפרץ עדן המשיכה להתרחב מערבה, דוחפת את מימי האוקיינוס ההודי קרוב יותר ויותר אל המחסום הוולקני של באב אל-מנדב. הלחץ על המחסום גבר, עד שלבסוף, לפני 6.2 מיליון שנה, הוא נפרץ. מה שקרה לאחר מכן היה אחד מאירועי ההצפה הגדולים ביותר בהיסטוריה של כדור הארץ. מפל מים אדיר, בעוצמה הגדולה פי אלפי מונים ממפלי הניאגרה, החל לזרום מהאוקיינוס ההודי אל תוך אגן ים סוף היבש, שהיה נמוך במאות מטרים, ואולי אף יותר, מפני הים העולמיים. במשך מאות או אלפי שנים, זרם המים האדיר הזה חצב בסלע הוולקני הקשה ויצר קניון תת-ימי באורך 320 קילומטרים וברוחב של כ-8 קילומטרים - קניון שקיים עד היום על קרקעית הים, ומסמן את נתיב השיטפון הקדום.
ההצפה הזו הייתה לידתו השנייה של ים סוף. היא מילאה את האגן היבש במים חדשים, עם מערכת אקולוגית חדשה לחלוטין שהגיעה מהאוקיינוס ההודי. היא ניתקה סופית את הקשר ההיסטורי לים התיכון, והפכה את ים סוף למה שהוא היום: שלוחה צפונית של האוקיינוס ההודי. המחקר הזה לא רק פותר תעלומה גיאולוגית בת עשרות שנים, הוא מצייר תמונה חיה של עולם דינמי, עולם שבו ימים יכולים להפוך למדבריות, ושיטפונות אדירים יכולים לחצוב קניונים בסלע ולהוליד אוקיינוסים חדשים. הוא מזכיר לנו שהנופים שאנו רואים היום הם רק תמונת מצב חולפת בסיפור הארוך והאלים של כוכב הלכת שלנו - סיפור שבו גם התרבויות האנושיות, עם כל עוצמתן, אינן אלא פרק קצר בתוך מחזוריות עמוקה הרבה יותר של אדמה ומים.
המחקר:
תגובות