מאת: Andrew Gough
מקור: The Sacred Salmon
מבין כל היצורים בעולם, מי היה חושב שהסלמון הצנוע יתגלה כסמל החוכמה המושלם? ובעצם, למה לא? שכן הדג המדהים הזה נחשב כקדוש עבור הדרואידים, הקלטים, הפיקטים ואינספור חברות ילידיות, וקדושתו הוכרה על ידי הבודהיזם, ההינדואיזם והנצרות, שהסמל הקדום ביותר שלה היה דג.
האודיסיאה הגיאומגנטית יוצאת הדופן של הסלמון, של לידה-הגירה-שיבה-רבייה-מוות, מסע שיכול לארוך עד 13,000 ק"מ, היתה ידועה במיתולוגיה השומרית והבבלית, והארכיאולוגיה מעידה על כך שהדג נערץ כבר למעלה מ-20,000 שנה. ככל שנעמיק במסע ובמאבק יוצא הדופן של הסלמון, כך ישתקף לנו מה שהאדם יכול ללמוד מהדג המרתק הזה, כמו גם על התכונות המשותפות לנו.
מהיכן ולאן
הסלמון נע בין עולם המים המתוקים ועולם המים המלוחים ומשגשג בכל אחד מהם, כאילו נועד לשגשג בשתי מערכות אקולוגיות מגוונות מאד. באופן סמלי, שליטתו בשני העולמות היתה ידועה בתרבויות קדומות והייתה אחת מהסיבות הרבות לכך שהסלמון נחשב לחכם. עם זאת, הסלמון לא שולט רק בשני עולמות מים, אלא גם חובק שליש: אוויר. המילה 'סלמון' מגיעה מלטינית, salire, שפירושה 'לזנק', והמעשה האקרובטי, הוא כנראה מה שמשך את תשומת ליבנו לדגים מלכתחילה. על אף מיומנות הקפיצה במעלה מפלים, הסלמון אולי ידוע בעיקר בזכות יכולת השיבה הביתה, או התהליך המסתורי שבו הוא חוזר למקום הולדתו אחרי שנים רבות (לעתים קרובות מאות קילומטרים) כדי להתרבות ולמות, תהליך שנצפה ונחקר, על ידי טורפים ומעריצים כאחד, במשך אלפי שנים.
על מנת להשלים את חזרתו ולהגשים את ייעודו, נדרש הסלמון לנוע מרחקים עצומים במעלה הזרם. בדרך עליו להתגבר על מכשולים אימתניים, כמו למשל מפלים גדולים, הדורשים קפיצה אנכית של כמעט ארבעה מטרים. סלמון שמתגברים בהצלחה על כוח המשיכה ממשיכים במסע ההרואי שלהם; אלה שלא, מתים במהלך הניסיון.
מיומנות אקרובטית היא הקטנה בדאגותיו של הסלמון, שכן הוא חייב להתחמק ממגוון טורפים: יצורים כמו דובים, בונים, עופות דורסים ובני אדם, שכל אחד מהם מחכה לתפוס ולהתענג על גופו העסיסי והמזין. גם מזג האוויר מהווה מכשול פוטנציאלי עבור הסלמון הפגיע; מחקר של 300 השנים האחרונות הראה כי מסעות הסלמון מצליחים יותר במזג אוויר חמים ופחות במזג אוויר קריר, ולכן שינויי האקלים משפיעים ישירות על יכולתו של הסלמון להשריץ. מיותר לציין שמסע מסוכן זה נחשב לאחת הנדידות המדהימות ביותר בכל ממלכת החי.
מסעו של הסלמון מתקיים במקומות שונים ברחבי העולם, משוכפל, כאילו גורל מולד מהדהד בכולם. דג חסר רסן זה מתחיל את חייו בנהרות ובאגמים של מים מתוקים, אך במהירות עושה את דרכו לאוקינוס, שם הוא מבלה את רוב חייו הבוגרים, בדרך כלל ארבע או חמש שנים. כאן הוא שותה מי ים, ומפיק מלח כדי למנוע התייבשות לפני תחילת המסע המפרך הביתה, במעלה הזרם למקום הולדתו במים המתוקים.
עכשיו הסלמון כבר הגיע לבגרותו המינית ומונע מהרצון להשריץ (לשחרר ביצים או זרע למים). באופן מוזר, הסלמון מפסיק לאכול כשהוא נכנס שוב למים המתוקים של הנחלים, הנהרות והאגמים במסעו הביתה, מכיוון שכבר אין לו צורך בבטן. למעשה, הסלמון מתחיל בתהליך בו קיבתו מתכווצת, וכך נוצר יותר מקום לתהליך ההשרצה, להתפתחות ביציות או זרע.
לאחר שחזר למים המתוקים, הסלמון מפסיק לשתות ומתחיל לעבד כמויות גדולות של השתן שלו כדי להיפטר מהמים המיותרים בגופו. השתן של עצמך נחשב על ידי החכמים כשיקוי המכיל אינספור תכונות מזינות ומשפרות חיים. רבים טענו שצריכת השתן של עצמך, ואריכות החיים שמספק נוזל זה העשיר בחומרים מזינים, הוא למעשה אבן החכמים, וטקסטים עתיקים רבים רומזים לעובדה זו. מלבד הדיון האזוטרי הזה, הרפואה רק מתחילה להכיר ביתרונות הבריאותיים הקשורים לשתן - דבר שהסלמון תמיד הבין. מעניין ש'וסיקה פיסקיס' (vesica piscis), או צורתם של שני מעגלים המשתלבים זה בזה, נחשב כקדוש ושימש כסמל על ידי ארגונים דתיים במשך אלפי שנים, ופירושו המילולי הוא "שלפוחית שתן של דג" בלטינית. האם וסיקה פיסקיס קיבל השראה מהסלמון?
מהו תהליך ההשרצה אם לא אלכימיה. הסלמון הזכר חוזר תחילה למקום הולדתו ומבסס את שטחו על ידי לחימה (ממש נושך סלמון זכרים אחרים), וכן מציג את הקייפ (kype) שלו, החוטם הכפוף המובהק שלו, שהתפתח בעודו חי באוקינוס. הזכר בוחר במקומות הטובים ביותר להתרבות: משטחי חצץ, בהם יש זרימת מים נכונה לחימצון הביצים מבלי שישטף החצץ המגן. כאן הוא ממתין לסלמון הנקבה שתסמן שהיא מוכנה להתחיל להשריץ. לאחר חפירה הנקבה נוגעת בסנפיר האנאלי שלה בקן החצץ החדש שלה, ובכך מודיעה לזכר להצטרף אליה. הזכר נלחם עם בני מינו על ההזדמנות ומציב עצמו לידה. כאן הוא משחרר מיליוני זרעים למקום המדויק בו הנקבה הטילה את הגרעין בגודל אפונה שלה, שבתוכו בין ביצים בודדות לכמה אלפי ביצים.
הזוג חוזר כעת על התהליך, במקומות דומים וסמוכים במעלה הזרם, עד שהם מתעייפים או שנגמרים להם הזרע והביצים. יצירתו של כל קן חצץ עוקב שולחת אבנים במורד הזרם, המגנות על הקנים הקודמים שהופרו. הסלמון הזכר, החזק יותר של המין, משריץ לעיתים קרובות עם מספר נקבות; לעומת זאת, הנקבות בדרך כלל משריצות עם זכר אחד. הפרשה כולה אורכת לעתים רחוקות יותר מיומיים. האמא והאבא במהרה מתים, או נטרפים על ידי טורפים (הם טרף קל במצבם המוחלש), והביצים המופרות בוקעות תוך שלושה עד ארבעה חודשים, אז הסלמון הצעיר יוצא אל עבר האוקינוס והמחזור מתחיל שוב.
אם נחזור למנגנון שפועל כאן, השיבה למקום הלידה היא מיומנות מרתקת שהמדע טרם הצליח להסביר. עם זאת, יש כמה השערות לגבי אופן הפעולה, ולאחר מחקר מקיף, ההסכמה הכללית היא שהסלמון מטביע בעצמו את השדה המגנטי של כדור הארץ כבר בגיל צעיר. כלומר, השיבה הביתה איננה יכולת מולדת, אלא כזו שנלמדת ואז זוכרים אותה. אף על פי שאיש אינו יודע בוודאות, חושבים שהסלמון משתמש בכישורי ההטבעה המגנטית שלו בשילוב עם רמזים כימיים הייחודיים למערכת ההולדה שלו, כמו שמירה על זיכרון הריח של המקום בו נולד, כדי לנווט בהצלחה הביתה.
צורה טבעית זו של ניווט אינה ייחודית בממלכת החי, שכן גם לצבי ים ולטונה כחולת-סנפיר קיים מנגון שיבה כזה, כמו גם לאחרים. אפילו לדבורת הדבש יש את מחול הדבורה שלה, צורה דומה של חישה ניווטית, שבה היא משתמשת בריקוד בצורת הסיפרה שמונה ובאמצעות המחול יכולות דבורים שהצליחו לאתר מקורות צוף, לשתף את חברותיהן לכוורת במידע על הכיוון והמרחק למקבצים של פרחים המניבים צוף, אבקת פרחים או את שניהם, ולמקורות מים. הסלמון משלים את עלייתו לרגל אל המקום בו נולד ומת שם, אך תוך כדי כך הוא מזין את המערכת האקולוגית בצורה חיונית ומחדשת; הפגר הנרקב משחרר חומרים מזינים חיוניים המעשירים את מי האגמים ואת עלוותם. הבולט שבהם הוא חנקן-15, המזין את הפלנקטון, מזון קריטי לסלמון הצעירים. לא זו בלבד שייצור החומרים המזינים מאפשר למומחים להסתכל מאות שנים אחורה בזמן כדי לחקור את עקבות הנדידות הקודמות, אלא הוא מחזק את מה שתמיד ידענו - שחיי הסלמון הם רקורסיביים ומסמלים חוכמה, מוות ולידה מחדש.
הסלמון בעת העתיקה
עדויות ארכיאולוגיות מאששות את מה שהמיתולוגיה רומזת, שהסלמון נערץ כבר עשרות אלפי שנים. בדרום צרפת, במערה בשם Abri du Poisson ב-Les Eyzies, לאורך נהר וזר בדורדון, אנו מוצאים גילוף בן 18,000 שנה של סלמון, שנחרט על קרן אייל. ציור נוסף, קדום עוד יותר, חריטה בגודל טבעי (1.05 מטר) של סלמון על תקרת מערה, מודגש באדום (צבע הזכר בעת השרצה), זוהי עדות ארכיאולוגית לעובדה שהדג נערץ לפני למעלה מ-25,000 שנה. גם לאורך נהר וזר אנו מוצאים עדויות לכך שבני אדם שחיו לפני כ-12,000 שנה שינו בריכות ונחלים כדי ללכוד סלמון אטלנטי, והממצאים הארכיאולוגיים מצביעים על כך שייתכן שזו הייתה אחת ממסעדות הדגים הראשונות.
בסקירת ציורים קדומים של סלמון חשוב לזכור כי מדענים מאמינים כי דייגי תקופת האבן כיוונו למינים גדולים יותר, מה שלאורך זמן גרם לכך שיותר דגים קטנים שרדו כדי להתרבות ולהעביר את הגנים שלהם. מגמה זו הפכה בולטת יותר לפני כ-10,000 שנה, מה שהוליד את הנחת החוקרים כי הסלמון הקדום (באותם נהרות), היה גדול בשישה עד עשרה סנטימטרים בממוצע מהדגים של ימינו.
עד מהרה הופיעו מיתוסים על אלוהי-דג ובראשם האגדה של המרמנים (Mermen), יצורים שהיו גברים מהמותניים ומעלה, אבל דגים מהמותניים ומטה. סיפורי המרמנים היו רבים בעת העתיקה, וכללו את האלים הבבליים אואנס ואֶאָה, האל השומרי אֶנְכִּי, ודָּגוֹן, אל הפריון המסופוטמי (אכד, אשור, בבל) המופיע לראשונה בתעודות מארי, כתבים המכילים התייחסויות למנהגים במסופוטמיה בסביבות 2500 לפנה"ס.
אל-הדג, המרמן דגון, היה ידוע בעיקר כאלוהות מובילה בפנתיאון של הפלשתים, המציגה בפנינו דוגמא מעניינת לקדושתו של אל-הדג, כיוון שהיא מתייחסת לארון הברית.
וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן. וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וַיִּקְחוּ, אֶת-דָּגוֹן, וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ, לִמְקוֹמוֹ. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו, כְּרֻתוֹת אֶל-הַמִּפְתָּן--רַק דָּגוֹן, נִשְׁאַר עָלָיו. עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן, עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן--בְּאַשְׁדּוֹד: עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.
(שמואל א' ה: ב-ז)
אנו מתבשרים כי ארון הברית נתפס על ידי הפלשתים והועבר למקדש דגון באשדוד, על חוף הים התיכון. כאן מגלים כהני הפלשתים את דמותו של דגון המוטל לפני הארון, הם מעמידים אותו, רק כדי למצוא אותו במצב גרוע עוד יותר למחרת, כשראשו וידיו כרותים. יתר על כן, נכתב "רק דגון נשאר עליו" - רק אלמנט הדג, דגון, נשמר, ויצר את המסורת שאיש אינו מזלזל באל-הדג בשום אופן, שכן הוא שרד זעמו של האל.
כמו כן, יש את אל-הדג, המרמן אואנס, שנראה דומה, אם לא זהה, לדגון. אואנס לימד את האנושות חכמה, תכונה שקשורה במפורש לסלמון, ומתואר כמתגורר במפרץ הפרסי, עולה מהמים בשעות היום ומדריך את האנושות בכתיבה, באמנויות ובמדעים. שוב אל-הדג עוסק בחוכמה.
אֶנְכִּי (שומרי), ומאוחר יותר אֶאָה (בבלי), היו אלי-דג וידועים בטקסים פולחניים שבהם מים מילאו חלק מקודש ובולט, כמו גם בהירוגמיה (מיניות מקודשת) והפריה באמצעות מים וזרע, מעשה שנשמע באופן מחשיד כמו השרצת הסלמון. באופן מוזר, אל-הדג יכול להיחשב גם לסמל פאלי, כפי שמעיד סיפורו של אל התחייה מחדש המצרי, אוסיריס, שאת איבר מינו אכלו הדגים בנילוס לאחר שהותקף.
דגים, כפי שאנו רואים, היו סמל פוריות, וטקס הפריון של הסלמון הוא אולי המפורסם ביותר. יחד עם זאת, מעניין לחקור פסל מהתקופה הקלטית (סביבות 400 לפנה"ס) בפולין, בהר הקדוש סלזה (Ślęża) - הר האולימפוס של פולין, שם אנו מוצאים פסל בגובה שמונה מטרים של צעירה עירומה המחזיקה דג ענק על פני גופה. בעוד שרבים מצביעים על סמליות הפריון של הפסל, הם אינם מצליחים להזכיר שדג על אישה הוא דרך קדומה לתאר שהיא רטובה - והרטבה נחשבה כצורת הגנה עוצמתית מפני עין הרע, שהייתה ישות אמיתית ומפחידה.
הסלמון המקראי
הסמל המזוהה ביותר עם הנצרות באלפיים השנים האחרונות הוא הדגים, ושלא נשכח, Pisces (המילה הלטינית ל"דגים") הוא אחד המזלות המוקדמים ביותר שתועדו וידוע כ"אל הגוסס", בשל הקשר שלו עם פוסידון / נפטון, וישנו, ישו, אפרודיטה, ארוס וטיפון. האם המרמנים היו אב הטיפוס לארכיטיפ האל הגוסס, והאם זה התבסס על מסע ההקרבה והמוות של הסלמון?
תחילת העידן הזה, או 'החודש הגדול של מזל דגים' נחשב לתחילתה של הדת הנוצרית. בנוסף, שתים עשרה השליחים כונו 'דייגי האדם' ('Fishers of men'), והנוצרים הקדומים ביותר היו ידועים כ'דגים קטנים' ('little fishes'). יש לנו גם את האיכטוס (Ichthys), שפירושו 'דג' ביוונית, וסמל המורכב משתי קשתות מצטלבות, המכונה 'דג ישו'. יתר על כן, ובאופן משמעותי למדי, פטרוס הקדוש הוא שליח סימן דגים, וכפי שנדון בהמשך, הוא קשור לסלמון באופן עמוק מאד.
עיגון נוסף של חשיבות הסלמון בעת העתיקה הוא העובדה כי שם המשפחה 'סלמון' מגיע מ'סולומון' (שלמה), שם פופולרי בקרב יהודים ונוצרים בימי הביניים וכמובן שמו של שלמה המלך - מלך ישראל ובנו של דוד, שמלך בסביבות 970 עד 931 לפנה"ס. השם מגיע מהמילה העברית שלום. שלא במפתיע, 'סלמון' היה כינוי ששימש לציון מישהו חכם. אך מה הגיע קודם? האם שלמה המלך האגדי היה ארכיטיפ לחוכמה, או שהיה זה הסלמון? ברור שהסלמון היה קיים כרונולגית ומיסטית לפני שלמה המלך, וזה מוביל לשאלה: האם שלמה היה תואר למלך חכם או אדם בעל מאפיינים של סלמון חכם וערמומי?
יש סיפור שהדהד ברחבי העולם הקלטי, בו נאמר כי שלמה אכל סלמון שהביא את עושרו והביא לו חוכמה ואושר. הסיפור מסופר כך: אשמדאי, מלך השדים ושומר האוצר של שלמה, נשאל על ידי שלמה מה יכול להפוך את השדים לחזקים על האדם, ואז השיב אשמאדי, 'שחרר אותי ותן לי את הטבעת שלך ואני אגיד לך'. שלמה עשה כפי שדרש אשמאדי, אך צפה באימה במלך השדים זורק את הטבעת לים שם נבלעה על ידי דג. אשמאדי אז בלע את המלך וירק אותו במרחק 400 ליגות. שלמה נמלט ונאלץ לעבוד כטבח אצל מלך אחר. הוא התאהב בבת המלך וכעונש נידון למדבר, שם הוא שוטט עד שהגיע לעיר חוף בה הוא רכש דג לאכול, והיה זה במקרה הדג שבלע את הטבעת; טבעת קסם שעליה חותם שלמה (הידוע יותר בכינויו מגן דוד), אשר ניתן לשלמה על מנת שיוכל להפעיל כוח על שדים. שלמה הצליח אז לחזור לכס המלוכה ולגרש את אשמדאי. הסיפור משקף סיפור שסיפר ההיסטוריון היווני, בן המאה ה-5 לפנה"ס, הרודוטוס מפוליקרטס, טיראן הפוליס מסאמוס (538 לפנה"ס עד 522 לפנה"ס), שם הושלכה טבעת לים ונמצאה בבטן דג, ומרמז על המיתולוגיה המפורסמת יותר של סלמון החוכמה, אותה נסקור בקרוב.
סלמון הוא דמות היסטורית המופיעה גם בתנ"ך וגם בברית החדשה:
וְרָם, הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב; וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, נְשִׂיא בְּנֵי יְהוּדָה. וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָא, וְשַׂלְמָא הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז.
(דברי הימים א' ב: י-יא)
וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד.
(רות ד':כ-כא)
וְרָם הוֹלִיד אֶת־עַמִּינָדָב וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת־נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת־שַׂלְמוֹן׃ וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת־בֹּעַז מֵרָחָב וְבֹעַז הוֹלִיד אֶת־עוֹבֵד מֵרוּת וְעוֹבֵד הוֹלִיד אֶת־יִשָׁי׃
(מתיו א': 4-5)
בן ישי, בן עובד, בן בעז, בן שלמון, בן נחשון
(לוקאס ג': 32)
שַׂלְמוֹן, כמו שלמה, נראה כסבא-רבא של דוד מצד האב, בהתחשב בכך שהוא בנו של נחשון, שמונה על ידי משה ואשר הוביל את העברים דרך ים סוף, על ידי הליכה עם אמונה, עמוק יותר ויותר, עד שהמים נפרדו.
ע"פ הברית החדשה אשתו של שַׂלְמוֹן הייתה רחב, אישה מסקרנת שהכי מקושרת לזנות, שכן בבעלותה היה פונדק, שלרוב זו היתה דרך מנומסת לומר שהיא מנהלת בית בושת. עם זאת, חוקרים רבים מאמינים שזו צורה חילונית או פולחנית של זנות, כפי שהיתה נהוגה בפרקטיקה הדתית הכנענית. שוב, יש לנו התייחסות לדג או אל-דג שקשור באופן רופף להירוגמיה, כמו אלי המרמנים שקדמו לו וכמובן, כמו מעשה ההשרצה של הסלמון.
רחב ידועה בעיקר בכך שהיא סיפקה הגנה לשני מרגלים שבאו לחקור את העוצמה הצבאית של יריחו. מאוחר יותר, כגמול על עזרתה, כשנפלה יריחו רחב ומשפחתה לא נפגעו. מאמינים כי רחב היא אחת מאמהותיו הקדומות של ישו, על פי אילן היוחסין של ישו בספר מתיו, וזה הופך אותה לחלק מקו הדם של אגדות הקשורות לשַׂלְמוֹן.
גם בֹּועַז, בנו של שַׂלְמוֹן, הוא דמות מעניינת והוא מוזכר בכתובים לא פחות מעשרים וארבע פעמים. פירוש שמו הוא חזק או בעל מחשבה חדה - למעשה חכם. השמאלי מבין שני עמודי הנחושת, בפתח הכניסה של מקדש שלמה (בית המקדש הראשון), נקרא על שמו (העמוד הימני נקרא יָכִין) ועל כך הוא זכה לכבוד במסורת הבונים החופשיים.
כשם ששלמה המלך והמיתולוגיה שלו מייצגים את חוכמתו, נחישותו ומנהיגותו של מלך גדול, המסורות הקלטיות מדברות גם על תפקידם של הדגים בענייני מלכים, ובאופן בהיר יותר, בסיפור הקדום של סלמון החוכמה.
סלמון החוכמה
במסורות הקלטיות יש אגדות רבות על חשיבות הסלמון, כמו זו של הגיבור האירי, קוצ'וליין (Cúchulainn), שהיה ידוע בזינוקו על אויביו בקרב - "זינוק סלמון". אין משל גדול יותר מאשר סלמון החוכמה, סיפור שובה לב המדגיש את האובססיה של הקלטים לדגים הקדושים ומאשר את זיקתם למסורת הדרואדית.
הסיפור מתחיל עם הפיאנה (Fianna), חבורות הלוחמים במיתולוגיה האירית והסקוטית, שהורכבו מצעירים וצעירות חסרי אדמות שחיכו לקבל את ירושתם. מנהיגם, פיון מק קומהיל (Fionn mac Cumhaill), היה צייד-לוחם ידוע ברחבי אירלנד, סקוטלנד והאי מאן. כטיטאן בעצמו, פיון אמר כי בנה את סוללת הענק (Giant's Causeway) כקרש קפיצה לסקוטלנד. הוא גם ניסה להשליך חלק מאירלנד לעבר אויב, החלק נפל קרוב מדי ויצר את האי מאן.
שנותיו הראשונות של פיון מתוארות בנרטיב האירי מימי הביניים, "מעשי הנערות של פיון" ("Boyhood Deeds of Fionn"), בו מפורט כיצד, כבנם של קומהול (Cumhall) מנהיג הפיאנה ומוירנה (Muirne), בתו של דרויד מפורסם, הוא נפגש ולמד עם המשורר הדרואידי פינגאס (Finnegas), שבמשך שבע שנים היה אובססיבי ללכידת סלמון החוכמה.
הסלמון, משאת נפשו של פינגאס, היה דג ידוע ונחשק מאד, בשל כך שאכל אגוזי לוז שנפלו לבאר. הסלמון חי בבאר וכך תזונתו לא רק הפכה אותו לאלוהות יודעת כל, אלא הולידה את האמונה שמי שאוכל אותו יקבל את חוכמתו האינסופית של הסלמון. בסופו של דבר, ועם סבלנות ועקשנות ניכרים, פינגאס מצליח לתפוס את הדג ומורה מיד לפיון הצעיר לבשל אותו. בכמה גרסאות לסיפור סלמון החוכמה הוא אלמותי וממשיך לחיות, מהדהד את המסורת הארתוריאנית.
עם זאת, זה המקום בו הכל משתבש מאוד אצל פינגאס, שכן בעת בישול סלמון החוכמה פיון שורף את אגודלו ומכניס אותו אינסטינקטיבית לפיו כדי להרגיע את הכאב. מאוחר יותר, כשהוא מגיש את הדג, פינגאס מבחין בכך שעיניו של פיון קורנות מחוכמה ושואל אותו האם אכל את סלמון החוכמה, ואם הוא עומד להגיש לו תחליף. פיון מסביר, ובאצילותו פינגאס מרשה לו לאכול את שאר הדג הנחשק, בידיעה שזה יאפשר לפיון לרכוש את חוכמת העולם כולו. במהלך חייו שלף פיון את מקור הידע הנצחי הזה רק על ידי נשיכת אגודלו. הודות למיתולוגיה של סלמון החוכמה, אנו מוצאים אזכורים לכמרים השומרים על סלמון קדושים בבארות קדושות ברחבי אירלנד וסקוטלנד בסוף המאה ה-16. ברור שעבור תושבי האי הבריטי היה הסיפור הזה יותר מסיפור חכם של מזל.
סלמון החוכמה דומה לפולקלור קלטי אחר, כולל הסיפור הוולשי של קולווש ואולוון (Culhwch and Olwen). כדי לזכות בידה של אהובתו בנישואין, אביו של אולוון מאתגר את קולווש באתגרים רבים, כולל משימת שחרורו של מאבון (Mabon), ילד אלוהי, שנראה כאל שמש (כמו שַׂלְמוֹן) ונכלא. לאורך הדרך קולווש נעזר באנשי המלך ארתור ויחד, לאחר התייעצות עם יצורים שונים, שכולם נחשבו חכמים, קולווש מתייעץ עם הסלמון של לין ליי (Llyn Llyw), אשר מספר לו על מקום הימצאו של מאבון ומאפשר לקולווש ולאנשי ארתור לרכב על גבו לכלא (בגלוסטר באנגליה של ימינו), שם הם מצליחים במשימתם.
הרעיון של סלמון חכם, המספק תחבורה ומפלט על גבו, נמצא גם בסיפורו של לוקי (Loki), האל התכסיסן במיתולוגיה הנורדית, שהיה המוח בהריגתו של בלדר (Baldr), האהוב מכל האלים, בידי האל העיוור הוד (Hod). כדי להימלט, לוקי הפך את עצמו לסלמון וקפץ לבריכה, רק על מנת להיתפס על ידי תור (Thor), ומזה המיתוס שההתחדדות בגב גוף הדג היא כתוצאה מאחיזתו של תור.
באופן לא מפתיע, ישנן מסורות סלמון וולשיות אחרות, כמו זו הקשורה למשורר הקלטי של המאה ה-6, טאליסין (Taliesin), שעבודתו שרדה בכתב יד וולשי שנקרא 'ספר טאליסין' (Book of Taliesin), הנראה כהתייחסות אחת (אם לא המוקדמת ביותר) לאגדה הארתוריאנית. טאליסין היה פייטן בעל שם, שמאמינים שהוא שר בחצרותיהם של לפחות שלושה מלכים קלטיים בבריטניה, ונחשב לבן לוויה של המלך ארתור. שיריו מתוארכים לסוף המאה ה-6, אז מאמינים שהמלך ארתור חי.
סיפור טאליסין מספר על סרידוון (Ceridwen), מכשפה באגדת ימי הביניים הוולשית, המחזיקה בקדירה קסומה בה היא מבשלת תבשיל שנועד להעניק את מתנת החוכמה וההשראה הפואטית לבנה הגרוטסקי והמכוער, כפיצוי על הופעתו המעוותת. סרידוון מבקשת ממשרתה, גוויון באך (Gwion Bach), לבחוש את התבשיל, בעוד איש עיוור מטפל באש הקדירה. בדומה לסלמון החוכמה, שלוש הטיפות הראשונות מעניקות חוכמה, אך בגרסת הטאליסין לסיפור יש טוויסט: הטיפות הבאות גורמות להרעלה קטלנית. שלוש טיפות חמות נשפכות בטעות על האגודל של גוויון כשהוא בוחש, שורפות ומניעות אותו, כמו פיון, להכניס את אגודלו לפיו כדי להקל על הכאב, ובכך לקבל את החוכמה והידע שאותה יעדה סרידוון לבנה.
גוויון חושש שסרידוון תכעס והוא נמלט. סרידוון רודפת אחריו, מניעה אותו להשתמש בכוחות השיקוי ולהפוך את עצמו לארנבת. עדה לטרנספורמציה הזו, סרידוון הופכת את עצמה לכלב גרייהאונד. גוויון הופך לדג וקופץ לנהר. סרידוון הופכת הפעם ללוטרה. גוויון לא סיים. הוא מגיב בכך שהוא הופך לציפור, ומפתה את סרידוון להפוך לנץ. לבסוף, גוויון הופך לגרגר תירס. סרידוון, בתורה, הופכת לתרנגולת ואוכלת אותו. עם זאת, השיקוי מגן על גוויון מפני השמדה.
סרידוון נכנסת להריון וחוששת שהילד שהיא נושאת הוא של גוויון ולכן מבטיחה להרוג אותו כשיוולד. עם זאת, הילד היה כל כך יפה שסרידוון לא יכולה להביא את עצמה להרוג אותו. במקום זאת היא זורקת אותו לאוקינוס. הילד שורד וניצל על חוף וולשי והופך לפייטן האגדי, טאליסין.
חיזוק לאגדות מגיע לעתים קרובות מאירועים היסטוריים אמיתיים, מעניין שהחוף המערבי של וויילס, בו התגלה טאליסין התינוק, מלא ביערות טבועים שהארכיאולוגים סבורים שהם ביתה של ממלכת קנטר גוואלוד (Cantre’r Gwaelod), שלפעמים מכונה 'מאה מתחת לים' (Hundred under the Sea), הממלכה המיתולוגית האבודה של וויילס. הציוויליזציה הקדומה הוצפה, כפי שמספרת האגדה, כאשר לילה אחד שעריה של סוללת חוף מתוחכמת נותרו פתוחים ברשלנות, והאימפריה הגדולה אבדה מתחת למים. לאחר השיטפון, מלך סרדיג'ון (Ceredigion), בסביבות 500 לספירה, העביר את חצרו לאדמה יבשה ובנה נמל חדש בפורט ווידנו (Porth Wyddno), שם הוקם סכר דיג בשם גורד וידנו (Gored Wyddno), לא רחוק מאבריסטוויט (Aberystwyth). כאן התגלה טאליסין בתוך תיק עור.
סכרי הדיג, או המלכודות, היו יעילים כל כך בהוצאת דגים מנהרות עד שהם נאסרו במגנה כרטה והותרו רק על החוף, כפי שאנו מוצאים במקום הולדתו של טאליסין. האם הם נועדו ללכוד סלמון אטלנטי במהלך נדידתם? האגדה מציעה שזה כך. יתר על כן, האזור כולו מנוקד ביישובים נאוליתים קדומים, והוא ביתם של העמים הקדומים ביותר בבריטניה. למעשה, כאן, בהרי פרסלי (Preseli Mountains) הסמוכים, נחצבו האבנים הכחולות המפורסמות של סטונהנג' והובלו ליצירת המעגל הפנימי של המומנומנט הקדום המפורסם ביותר בעולם. האם זו הייתה עבודתם של העמים שגם לכדו את הסלמון הקדוש?
ברור שניתן לראות את סרידוון כאלה קלטית של לידה מחדש, טרנספורמציה והשראה, ונראה שסיפורו של טאליסין מציע גרסה חלופית לסלמון החוכמה. בשני הסיפורים החוכמה מוענקת למישהו חף מפשע, במקרה, כאשר הוא נועד למישהו פחות ראוי.
באופן מקרי, 'טאליסין' פירושו 'מצח קורן', שמזכיר את החוכמה הבוהקת בעיני פיון לאחר שצרך את סלמון החוכמה, ואת המראה הזוהר שהיה לטאליסין כשנולד. סיפורו של מקבל סלמון הקסם הזוהר מחוכמה, מזכיר את האיזכור ביציאת מצרים המתאר כיצד פניו של משה קרנו כשחזר משהייתו עם האל בהר סיני. הרעיון של קרינה או ברק של חכמה גם מזכיר לנו 'אלוהים', מונח המשמש לעתים קרובות במקרא ובטקסטים עתיקים אחרים, ומתייחס לבניו המסתוריים של האל.
בפנתיאון הכנעני, 'אלוהים' פירושו 'בני האל', וספר בראשית מדבר על 'בני האלוהים' ששכבו עם 'בנות האדם', שהיו ידועים בשם נפילים, או מלאכים שנפלו (fallen angels). האותיות 'אל' מציינות 'זוהר' בשפות רבות ושונות. למשל, 'אל' בשומרית פירושו 'בהיר' או 'זורח', 'אל' בבבלית הוא 'אלו', 'אל' (El) בקורנית עתיקה פירושו 'זורח', וכך גם איליל (Aillil) באירית עתיקה. האם סיפורו של סלמון החוכמה נשען על זכרון המלאכים שנפלו, הנפילים האגדיים? האם הנפילים זהים לטוטה דה דנן (Tutha de Danann), גזע של אנשים בעלי יכולות על טבעיות שמוצאים במיתולוגיה האירית? בואן (Boann), האלה האירית של נהר הבויין (River Boyne), הייתה בתו של דלבאת (Delbáeth) שהיה הבן של אלת'ה (Elatha) מטוטה דה דנן, היא ידועה בכך שאותגרה בבאר סגאיס (Well of Segais), הידועה גם בשם הבאר של קונלה (Connla’s Well) או באר סלמון החוכמה, כשהסתובבה סביב הבאר נגד כיוון השעון, לפי המסורת הפגאנית, מה שגרם למים לעלות ויצר את נהר הבויין. כאלת מים, בואן קשורה לבריג'יד הקדושה ולפריון והשראה, בדומה לסלמון. אך נותרה השאלה האם הנפילים וטוטה דה דנן הם צאצאי אלי-הדג של העת העתיקה?
לסלמון סגדו גם בגבעת טארה, מקום מושבם הגבוה של מלכי אירלנד הקדומים, הממוקם ליד נהר הבויין. זה בוודאי בגלל שפיון, שאכל את הסלמון הקדוש והוענקה לו חוכמת היקום, הרג אדם יורק אש שהופיע בטארה כל עשרים ושלוש שנה, בסאווין (ליל כל הקדושים). היה זה מעשה האומץ שהזניק אותו לתפקיד הנחשק של מפקד הפיאנה. עד היום אומר העם האירי שהם אינם יכולים לעשות צדק למען מטרה מסוימת, עד שלא יאכלו מסלמון החוכמה.
בתקופה המודרנית סיפורו של טאליסין הפך לטרנדי למדי ושימש ככותרת לאלבום של דיפ פרפל (Deep Purple), דמות בסרטי 'Warlord Chronicles' של ברנרד קורנוול (Bernard Cornwell) וב'The 'Pendragon Cycle של סטיבן ר. לוהד (Stephen R. Lawhead), ואולי באופן המוכר ביותר, כאשר הארכיטקט האמריקני הנודע פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) כינה את בתיו בוויסקונסין ובאריזונה 'טאליסין'.
אם נחזור למקורות האגדה הארתוריאנית, ניתן לראות בסיפורו של טאליסין מתאם ישיר לסיפורו של ארתור, שכן לא רק אחת מנשותיו העתידיות של פיון בורחת עם לוחם צעיר ונאה מהשבט, אלא פיון אף פעם לא מת באמת. במקום זאת, הוא ישן במערה המוגנת על ידי הפיאנה, ממתין ליום בו יתעורר ויגן על אירלנד בשעת הצורך הגדולה ביותר שלה. ואכן, סיפורו של פיון, כפי שהוא מתואר בטקסט האירי, "המחזור של פיון" (The Fenian Cycle), כולל את האלמנטים המוקדמים שלו בתאריך התואם את המלך ארתור. אם המלך החכם ארתור ופיון היו אותו אחד, או לפחות תוצרים של אותו ארכיטיפ, אז יהיה זה ברור כי סלמון החוכמה הוא שהביא את המלך ארתור לגדולתו.
פולחן הסלמון של הפיקטים
בקיץ 2015 גילו ארכיאולוגים מאוניברסיטת אברדין את המבצר הפיקטי העתיק ביותר הידוע בהיסטוריה. האתר, על צוק חופי במזרח סקוטלנד, מתוארך למאה ה-3, ובכך מזיז את תחילת הנוכחות הארכיאולוגית של הפיקטים בסקוטלנד בכמעט 300 שנה ומיישר אותה עם איזכורים כתובים של הפיקטים באזור בתקופה זו. למרבה הצער, רק כ-250 אבנים פיקטיות שרדו והריכוז הגבוה ביותר שלהן מנקד את החוף המזרחי של סקוטלנד, בערך מקייטנס (Caithness) בצפון ועד פרת' (Perth) בדרום. האבנים מכילות ציורים חידתיים של יצורים, יחד עם צורות גיאומטריות, שמשמעותן נותרה בגדר תעלומה. רוב האבנים הפיקטיות נמצאות במוזיאונים או באוספים פרטיים, אך כמות קטנה נותרה במקום ומשמשת עדות לעם שאנו יודעים עליו מעט מאוד. אין להתפלא שסלמון הוא אחד הציורים הבולטים ביותר שלהם.
כל מה שאנחנו באמת יודעים הוא שהפיקטים תוארו כפראים בטקסטים עתיקים, בעלי רשימת מלכים הניתנת לאימות (312 עד 952 לספירה), היו צבועים או מקועקעים, והמונומנטים שלהם היו אבנים ניצבות עם אוסף של עשרים ושמונה סמלים (המופיעים בדרך כלל בזוגות) ונמצאו בעיקר בחוף המזרחי של סקוטלנד, מה שמרמז על מקור נורבגי או סקנדינבי. אך האם השקפה זו באשר למוצאם היא האופציה האמיתית היחידה? לעיתים קרובות תהיתי לגבי מקור אפשרי אחר לפיקטים: זרם הגולף העוצמתי והסחף הצפוני של האוקיינוס האטלנטי הנישא ממרכז אמריקה לחוף האירי ועד לקצה הצפוני ולצד המזרחי של סקוטלנד. האם הפיקטים המסתוריים היו יכולים להגיע ממסו-אמריקה ולעצור באירלנד בדרך?
באופן מסקרן, מקורות כמו 'ההיסטוריה הדתית של העם האנגלי' (Ecclesiastical History of the English People) מאת הנזיר האנגלי והסופר הקדוש בדה (673–735), לא רק מאשרים שהפיקטים הגיעו קודם לאירלנד, אלא שהצטרפותם נעשתה דרך שושלת הנשים המלכותית:
מכיוון שלפיקטים לא היו נשים, הם ביקשו מהאירים כמה; האחרונים הסכימו לתת להם נשים, רק בתנאי שבכל המקרים בהם יהיה ספק, הם יבחרו את מלכיהם מהשושלת המלכותית הנשית ולא מהגברית; וידוע שהמנהג נצפה בקרב הפיקטים עד היום.
הצהרה בעלת תובנה זו מזכירה את פיון, הגיבור של 'סלמון החוכמה', שהוביל את לוחמי פיאנה, הצעירים והצעירות חסרי האדמה שחיכו לקבל את ירושתם. זה גם מצביע על כך שהפיקטים שסגדו לסלמון עשויים היו להגיע מהאוקיינוס האטלנטי, ביתו של הסלמון הנפוץ ביותר בעולם, מה שפותח במידה ניכרת את הדיון בנוגע למוצאם. זה גם מאשר שהם עצרו באירלנד לפני שעברו לסקוטלנד. באופן מסקרן, אירלנד התהדרה במטבע המתאר את הסלמון האטלנטי עד שעברו ליורו בשנת 2002.
בהסתמך על מה שסיפר בדה, אולי רמז נוסף למקורותיהם של הפיקטים טמון בגישה שלהם להמשכיות, שמבחינה מלכותית הייתה מטריאלינאלית; המלכים היו גברים, אך המלכות עברה דרך הצד הנשי. המסורת הזו ידועה כמטריאלינלית ונמצאת לא רק במיתולוגיה היוונית (שם התפקיד המלכותי היה גברי, אלא שהמלך העתידי ירש את השלטון כשהוא התחתן עם יורשת המלכה), אלא שבאופן המרשים ביותר, הפרקטיקה הזו ניכרת בסיפורים הוולשים של קולווש ואולוון (Culhwch and Olwen) ובאגדת מחזור האולסטר (Ulster Cycle) האירי של קוצ'וליין (Cúchulainn), שכפי שכבר ראינו התפרסם בזכות "זינוק הסלמון" שלו.
הסלמון היה אחד הציורים הפופולרים ביותר של הפיקטים, ומפלי סלמון מפורסמים רבים נמצאים בסמוך לאבנים המצוירות שלהם. למעשה, כיום מקובל כי לפיקטים היה פולחן דגים ושהסלמון, יחד עם הדולפין (יצור הנודע בחוכמתו), היו מרכזיים בפולחן הזה. מעניין שהדולפין שבגילופי הפיקטים, היה ידוע בתקופה הוויקטוריאנית כ"חיה פיקטית" או "פיל שוחה", שגם שלט בשלושה עולמות, ממש כמו הסלמון: מים מתוקים ומלוחים, ואוויר, שבכולם היה מזנק בעל שם. מה שמעניין במיוחד הוא שבניגוד לעמים ילידים רבים ברחבי העולם, שהעריצו את הסלמון מכיוון שהוא היה מקור המזון העיקרי שלהם (כלומר, הוא סיפק מזון חיוני לקהילתם), הפיקטים לא אכלו סלמון. התובנה המפתיעה הזו מגיעה מהיסטוריונים רומאים שלא הצליחו להבין כיצד הפיקטים יכולים להימנע מאכילת מקור מזון כה מזין ושופע.
הפיקטים היו ממש מוקפים בסלמון. העובדה שהם גם לא אכלו בשר אווז, למרות השפע באווזים, מובילה לשאלה האם הם היו צמחונים או רק מודעים ליצורים שהיו חשובים במיוחד עבורם. באופן מסקרן, באוגוסט 2015 דיווח ה-BBC כי 'ארכיאולוגים שחפרו בשדה באברדנשייר (Aberdeenshire) בו נמצאו אבנים ניצבות, מאמינים כי הם חשפו את הכניסה לארמון פיקטי'. הצוות חפר באתר שבו התגלתה בשנת 1978 האבן המפורסמת של רייני מאן (Rhynie Man), המתארת לוחם נושא גרזן. מה שמרגש הוא שהם מצאו "עדויות פנטסטיות", לדברי פרופ' גורדון נובל (Prof. Gordon Noble), לחפצים ומבנים פיקטיים. מה שהופך את הממצא למעניין במיוחד הוא שאחת האבנים הפיקטיות הראשונות שהתגלו באתר מתארת סלמון ודולפין. הזמן יגיד אילו תובנות תחשוף החפירה הנוכחית, אך די בכך ששני יצורי המים הקדושים מופיעים על אבן בכניסה לארמון פיקטי. היש ספק שזה מאשש את חשיבותו של הסלמון בעולמם יוצא הדופן של הפיקטים?
העדות לכך שהסלמון והדולפין היו סמלים קדושים של חוכמה מתחזקת בכך שאבנים רבות עם דמותם נמצאו במקומות שבהם הוקדשו בישופים, כמו למשל בקלט קירקירד (Clatt Kirkyard), בסמוך לבית נוקספוק (House of Knockespock), שפירושו "גבעה של בִּישׁוֹף'; בישופים הוקדשו בחלק זה של סקוטלנד כבר בשנת 700 לספירה. יתר על כן, קיימות עדויות המצביעות על כך שגם סיפור העם 'סלמון החוכמה' היה קיים בסקוטלנד, שכן על גבעה, ממש מחוץ לכפר קלט (Clatt) אנו מוצאים שרידים של באר מתקופה טרום-נוצרית קדומה יותר, המכונה באר הסלמון, ששימשה מקום לברכה עד הרפורמציה. קווי המתאר המגולפים של סלמון פיקטי היו טבועים ליד הבאר, עד לשנים הראשונות של המאה ה-20.
מעניין שמושג הסלמון הקדוש נשמר בסדרה פופולרית של רומני ילדים (המתרחשת לפני 6,000 שנה), 'דברי ימי האופל' (Chronicles of Ancient Darkness) מאת הסופרת הבריטית מישל פייבר (Michelle Paver). בסיפורה, שבט הסלמון (הנשמע ממש כמו הפיקטים), הם עם שקעקע 'סינוס' על לחי אחת, קלע עצמות דגים בשיער ולבש בגדים העשויים עור דג.
בנוסף, ובמסגרת סיפור שהזכרנו, הסיפור הסקוטי המספר כיצד מלכת קדזוב (Cadzow), עיירה סקוטית בה מלכי סטרטקלייד (Strathclyde) הקדומים החזיקו בית ציד, העניקה למאהבה את הטבעת שבעלה הציע לה נישואים איתה. במהלך הציד הבחין המלך כי מאהבה של אשתו עונד את הטבעת והמתין עד שהאיש ישן כדי להסיר אותה. המלך זרק את הטבעת לנהר קלייד (River Clyde) ואז דרש מאשתו להראות לו אותה. כמובן שהיא לא יכלה וכך המלך כלא אותה, והבטיח לשחרר אותה רק אם תמצא את הטבעת. מיואשת פנתה המלכה לעזרת סנט קנטיגרן (Saint Kentigern) שביקש בתורו מאחד מנזיריו לתפוס סלמון בנהר. בטן הדג נפתחה מיד, וחשפה את הטבעת. כהוקרה על הסיפור, הפך קנטיגרן לקדוש הפטרון של גלאזגו הסמוכה, וסלמון מופיע בסמל האצולה של העיר.
באופן אירוני, הסקוטים של ימינו, כמו הנורבגים ממזרח (שרבים מאמינים ששם מקורם של הפיקטים), הפכו למומחי עישון של סלמון. הדג המעושן המפורסם ביותר נקרא קיפר (kipper), דג שנאכל לרוב בארוחת הבוקר ושרבים מאמינים שמקורו בבריטניה הקלטית (אם כי הנוהג של בישול-עישון דגים חוזר הרבה אחורה והיה נפוץ בכל רחבי אירופה).
אף על פי ש"קיפר" מתייחס בדרך כלל לדג הרינג שנחצה, מומלח ומבושל בחום עד שנשרף, "קיפר" פירושו גם אבוריג'יני צעיר, יליד אוסטרליה, בדרך כלל בן 14 עד 16, שעבר לאחרונה את חניכת השבט. עבור האבוריג'ינים האוסטרלים הסלמון סימל גאווה, עוצמה, ביטחון, השראה וחוכמה. זה מעניין במיוחד, שכן 'קיפר' באנגלית עתיקה הוא cypera, כלומר סלמון משריץ (בפרט סלמון זכר), וזה בא ממילה ישנה עוד יותר, cyperen, שפירושה 'נחושת', התייחסות לגוון הנחושת המובהק שהסלמון רוכש בעונת ההשרצה. ישנן התייחסויות לסלמון קיפר שמתחילות בשנת 1300, ו"קיפר טיים" היא העונה בה דייג הסלמון בנהר התמזה נאסר בחוק בבריטניה (במקור בין 3 במאי ל-6 בינואר). האי מאן מפורסם במיוחד בזכות הקיפרים שלו, האם עלינו להיות מופתעים? נראה שבכל מקום בו נמצא את האגדה על סלמון החוכמה, נמצא גם את הקיפר.
סלמון קדוש
קהילות נזירים רבות צרכו כמויות גדולות של דגים עקב העובדה שנאסר עליהם לאכול בשר אלא אם היו חולים, ו/או שנאסר עליהם לעשות זאת במהלך הציפייה והתענית, בה הוגבל השימוש ברוב תוצרי הלוואי מהחי. אף על פי שקהילות נזירים בדרך כלל הביאו דגים מהים, דגי מים מתוקים היו יקרים יותר ובכך יוקרתיים יותר (ומעידים על מעמד כלכלי גבוה יותר) והדבר הוביל לקהילות נזירים עשירות יותר שיצרו בריכות מים מתוקים משלהן, כמו בית הדגים מיר (Meare Fish House) ברמות סאמרסט (Somerset), במערב אנגליה, שנבנה עבור הנזירים של מנזר גלסטונברי (Glastonbury Abbey) החזק, בסביבות שנת 1330. המורשת אנגלית מצהירה:
בית הדגים הוא כמעט בוודאות הדוגמה השורדת היחידה לבניין מימי הביניים, המזוהה ישירות עם דיג במים מתוקים, ובוודאי היחיד שנועד לאכלס פקיד מנזר.
הוא נבנה כבית מגורים עבור פקיד המנזר שהיה אחראי לבריכות הצמודות (ולאגם המים המתוקים שכיסה יותר מ-2.5 קמ"ר) ומי שניהל את אספקת הדגים החיונית למנזר גלסטונברי, כתשעה קילומטרים בהמשך הדרך.
הנזירים נדרשו לשמור על שתיקה בכל עת ולכן על מנת לתקשר את הסימן לסלמון הם השתמשו בידם כדי לחקות את תנועת זנב הדג. למרות שסלמון היה הדג הנבחר, היה קשה למצוא אותו, וקשה עוד יותר לספק אותו מאגמי מים מתוקים. לפיכך, מינים רבים אחרים של דגים החליפו אותו, כמו דג הלש הפופולרי של המים המתוקים. המורשת האנגלית מדווחת כי בסוף המאה ה-13 מיר הניבה 200 דגי לש, 5,600 צלופחים, 30 צלופחים 'גדולים', 55 זאבי נהרות ו-20,000 דגים 'לבנים' אחרים. באופן דומה, המחבר, וו. דוגדייל (W. Dugdale), דיווח בעבודתו משנת 1661, Monasticon Anglicanum (ההיסטוריה של המנזרים הקדומים), כי "הדגה הייתה פרודוקטיבית ביותר, והעריצו אותה בשנת 1540 בזכות השפע הגדול של זאב הנהרות, טינקה, ליבקית, ודגים אחרים מסוגים שונים."
מסדרים נזיריים אחרים, כמו הנזירים הציסטרציאנים הוולשים ממנזר טינטרן (1260 לערך), סיפקו סלמון לעצמם ולמנזר האחות בקינגסווד (Kingswood Abbey), כמו גם לבישוף של הרפורד (Bishop of Hereford). כמו כן, הציסטרציאנים באירלנד הכירו בנהר בויין כגן עדן של סלמון ודגו אותו ברשתות באופן שיטתי. למעשה, בכנסייה הסמוכה במונקניטאון (Monknewtown) יש שלט עתיק בהרבה, המתאר שלושה סלמונים; שלושה סלמונים נמצאים לעיתים קרובות בסמלים משפחתיים באירלנד.
מנזר ביילנד (Byland Abbey), במחוז רידייל (Ryedale) שבצפון יורקשייר שבאנגליה, היה הבית הציסטרציאני היחיד שלא נמצא על או ליד נהר שניתן לדוג בו, ולכן הוא הבטיח זכויות דיג בנהרות במקומות אחרים, בעיקר במים עשירים בסלמון לאורך החוף. היה נהוג להבטיח או להעניק זכויות לנחלים עשירים בסלמון. עם זאת, הפיתרון המשתלם ביותר באופן גורף, היה בניית בריכות דגים שהיו ידועות בשם 'תבשילים' (‘stews’). החזון בהקשר זה היה שייך למנזר פאונטיינז (Fountains Abbey), שתואר כ"חלוץ המנזרים הראשי" בגידול הדגים, כולל, במידת האפשר, את הסלמון הקדוש. באופן מסקרן, במנזר פאונטיינז אנו מוצאים התייחסות לסלמון של הארכיבישוף תורסטן (Archbishop Thurstan), שקיבל על עצמו את תפקיד הפטרון ויועץ המנזר. ויליאם מניובורג (William of Newburgh) כותב ב"The History of English Affairs", שבין היצירות הטובות הרבות של תורסטן היה מנזר פאונטיינז, "שם ברציפות, מאותה תקופה ואילך, כל כך הרבה שתו מ'מזרקות הגאולה' את המים שמזניקים לחיי נצח." כמובן, בהקשר זה נראה שהביטויים "זינוק" ו"חיי נצח", הם התייחסות לסלמון.
אגדות דגים אחרות
התקופה בה פלשה רומא לאירופה הקלטית מתועדת היטב, וכאמור, הרומאים נדהמו לגלות שהפיקטים הסקוטים לא אכלו סלמון. באותה מידה הם היו מופתעים כשכבשו את גאליה הצרפתית לגלות עד כמה התושבים המקומיים נלהבים מהסלמון שלהם, ששמו הגאלי היה salmo, שמשמעותו 'מזנק'. באופן דומה, השם הרומי ל'מזנק' היה salar. הרבה יותר מאוחר, במאה ה-18, כשקארולוס ליניאוס (Carl Linnaeus), אבי הטקסונומיה המודרנית וההשראה למה שאנחנו מכנים אקולוגיה, קידד את שמות המינים, הוא שילב אותם בשם המדעי Salmo salar.
בתקופת הקיסר הרומי טיבריוס (14 עד 37 לספירה) כתב הסופר הרומי, הנטורליסט ומפקד חיל הים והצבא של האימפריה הרומית הקדומה, המכונה פליניוס הזקן (23 עד 79 לספירה), בעבודתו האפית בת עשרת הכרכים, "תולדות הטבע", שאנשי אקוויטניה (הפינה הדרום-מערבית של צרפת, הגובלת בספרד ובאוקיאנוס האטלנטי) לא אהבו שום דג אחר יותר מהסלמון האטלנטי. באופן דומה, סופר רומי המתגורר במה שנחשב לעיר העתיקה ביותר בגרמניה, טריר (Trier), שם הקים הקיסר קונסטנטינוס מטה אסטרטגי, כתב במאה ה-3 על מערבולת הסלמון על פני נהר המוזל (Moselle river). הרומאים הסתקרנו בבירור מהמיסטיקה של הסלמון, כמו תרבויות רבות אחרות לפני כן ומאוחר יותר.
אגדות הסלמון המקודש בבריטניה נמשכות, ואולי המפורסמת ביותר, חברת Fishmongers המקומית מלונדון מגישה סלמון למנזר וסטמינסטר בטקס מדי שנה. מסורת זו נובעת מהקשר של מנזר וסטמינסטר לסלמון, ומהאגדה על קפלה קטנה שהוקדשה שם בשנת 604 לספירה, כאשר דייג סלמון העביר את פטרוס הקדוש (הפטרון הקדוש של הדייגים ושליח הדגים, הדג) על פני נהר התמזה בסירתו. מאוחר יותר, כשקבעו את האתר החשוב ביותר לקתדרלה, שיוך האתר עם פטרוס הקדוש (והסלמון) הפך אותו למיקום הראוי ביותר. יתר על כן, כמה שבועות לאחר טקס ווסטמינסטר, חברת Fishmongers מעניקה סלמון לבוש לקתדרלת סנט פול, ב-29 ביוני, יום החג של פטרוס הקדוש. כראוי, המגן של חברת Fishmongers בלונדון מתאר סלמון, דולפין (בדמות החיה הפיקטית), מרמן ובתולת ים, ופטרוס הקדוש.
באופן דומה, בארצות הברית קיימת מסורת מרתקת לא פחות הכרוכה בהצגה חגיגית של סלמון. מסורת סלמון הנשיא החלה בשנת 1912, כשקרל אנדרסון (Karl Anderson), חבר במועדון סלמון פנובסקוט במיין (Penobscot Salmon Club), הפך לדייג הראשון והיחיד שהצליח, ביום הפתיחה של עונת הסלמון על נהר פנובסקוט (River Penobscot). למעשה, הוא תפס שניים. קרל העניק את אחד מהסלמונים שלו לקמפבל קלארק (Campbell Clark), נשיא חברת קלארק (Clark Thread Company) בניוארק, ניו ג'רזי, חובב סלמון שהיה ידוע בתשלום המחיר הגבוה ביותר עבור הסלמון הראשון של העונה. את השני, קארל החליט שעליו להציג בפני נשיא ארצות הברית עצמו, וויליאם הווארד טאפט, על מנת שהוא, בשם העיר בנגור מיין (Bangor Maine), 'יראה את כבוד והערכת העיר לנשיא.'
המסורת המוזרה של סלמון הנשיא נולדה, אך לא המשיכה ללא הפרעות, מכיוון שדייג הסלמון בפנובסקוט סבל בחלק ניכר משנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, וכתוצאה מכך נמנע מהנשיא ריצ'רד ניקסון סלמון הנשיאות שלו. אולם חוק המים הנקיים חוקק, ועד מהרה הפחית את הזיהום בנהרות ב-80%. כתוצאה מכך, המסורת של סלמון הנשיא התחדשה, לפחות עד ג'ורג 'בוש האב, שאסר עליה בשל האמונה שהדגים נמצאים בסכנת הכחדה. בשנת 2015 ספר בשם 'סלמון הנשיא' (The President’s Salmon) מאת קתרין שמיט (Catherine Schmitt), מדענית איכות הסביבה שערכה מחקר של איכות המים במיין, תיאר באהדה את הסיפור המוזר ואת מצוקתו של סלמון הפנובסקוט.
בשנת 2008 פיתחה המועצה הגאלית של נובה סקוטיה סמל ודגל חדשים הכוללים סלמון. הדגל מורכב מהאות 'G' כסלמון, המייצג את מתנת הידע במסורות הסיפורים הגאליים של נובה סקוטיה, סקוטלנד, אירלנד והאי מאן, והאות 'G' מייצגת גם את השפה הגאלית. סמליות הסלמון בחלק זה של העולם אינה בלתי צפויה, שכן חותמת הדואר הראשונה המתארת את הסלמון האטלנטי עוצבה עבור ניופאונדלנד. עם זאת, הסמליות מרעננת ומעניקה תקווה שחשיבות הדג לא תישכח.
ילד הסלמון וסיפורים אחרים של צפון האוקיאנוס השקט
מתנדבי צבא ארה"ב (שהפכו לחוקרים), קפטן מריווד'ר לואיס וסגנו השני, וויליאם קלארק, תיעדו תצפיות מרתקות רבות של סלמון, במהלך משלחת לואיס וקלארק (שמונתה על ידי הנשיא תומאס ג'פרסון), בשנת 1804 ברחבי החלק המערבי של ארצות הברית. הם לא הכירו את מחזור החיים של הדג, וציינו סלמונים מתים רבים על פני המים ואחרים שקפצו חזרה במעלה הנחל. מה שהם כן הבינו הוא שברגע שהם חצו את המעבר ההררי והלא ידידותי של אמריקה, המכונה קו פרשת המים של אמריקה (the Great Divide), הסלמון היווה, כמעט באופן אקסקלוסיבי, את המזון של השבטים האינדיאנים, כפי שהיווה עבורם, בעודם נעים מערבה לעבר אזור שיש בו אולי את אגדות הסלמון הגדולות מכולן, טבעת צפון האוקיינוס השקט.
כאן, מאזורי החוף של האוקיאנוס השקט של אלסקה ועד מדינת וושינגטון, ומיפן עד רוסיה (ומעבר לה), אנו מוצאים את סיפורו מחמם הלב, אם כי המעט אפל, של 'נער הסלמון' ('Salmon Boy'). ישנן מספר וריאציות של הסיפור, אך גרסה מצומצמת שלו הולכת כך:
לפני זמן רב היה ילד צעיר שלא כיבד את הסלמון, לא רק בכך שהוא לא אכל אותו כשהוא הוגש לו, אלא על ידי השלכת עצמותיו ללא הבחנה. הילד שחה בנהר עם חבריו וטבע. למעשה, הוא נחטף על ידי אנשי הסלמון המיתולוגיים; סלמונים אמיתיים, שהיו בדרכם לאוקיינוס. אנשי הסלמון לקחו את הילד הביתה ולימדו אותו את החשיבות של כיבוד קדושת הסלמון. החורף הגיע לסיומו והגיע הזמן לחזור לנהרות. הילד שחה איתם, כי עכשיו הוא היה סלמון. כאשר אנשי הסלמון שחו על פני כפרו הישן, אימו תפסה אותו ברשתה וזיהתה אותו, למרות היותו סלמון, בגלל תליון הנחושת שענד, כי היא נתנה לו את אותה שרשרת שנים קודם לכן. אחרי שמונה ימים הוא הפך לאדם שוב, רק עכשיו הוא היה הילר. הוא לימד את הכפר שלו, הדגיש שהוא לא יכול להישאר זמן רב, ואמר להם שהם חייבים לזכור את תורתו. הוא התכונן לעזוב את הכפר ולהצטרף שוב לסלמון ששחו במעלה הזרם, שהיה החלק האחרון של המסע לביתם. כשנער הסלמון עמד ליד המים, הוא ראה את הסלמונים הזקנים והמותשים. כשהם שחו לעברו הוא זיהה את הנפש שלו באחד מהם, נעץ את חניתו בתוכו, והרג מיד את הסלמון ואת עצמו. אנשי הכפר עשו כפי שהורה להם והניחו את גופתו בנהר. הוא חג ארבע פעמים ואז שקע לפני שחזר לביתו שבאוקינוס, חזרה לאנשי הסלמון.
סיפורו של ילד סלמון סופר במשך דורות בצפון האוקיאנוס השקט ומעבר לו. הטון המוסרי שלו מלא בסמליות והביא לכך שהסיפור הפך לספר ילדים פופולרי. עם זאת, המסר המרכזי של נער הסלמון ברור: הסלמון היה המקור העיקרי למזון עבור אנשים רבים באזור, ולכן יש לכבד את הדגים.
לשבט מקאה (Makah tribe) במדינת וושינגטון, יש אגדה לפיה סלמון היו אנשים לפני שהיו דגים, והם מתכבדים לשרת את מעגל החיים המקודש על ידי היותם מזון עבור אחרים, במיוחד עבור בני אדם.
לאינדיאנים האמריקאים יש אגדה על סלמון שהם מספרים כאשר הם יושבים סביב המדורה. היא מדברת על כך שלסלמון יש שלושה סיפורים לספר: אחד על איך להתפלל, אחד על איך לצחוק, ואחר שיגרום לכם לרקוד.
באי הגדול בצפון יפן, המכונה הוקאידו, ביתם של אנשי האיינו, המילה לסלמון היא shipe, שמשמעותה 'הדבר האמיתי שאנחנו אוכלים'. אנשי האיינו התפשטו פעם לסיביר הרוסית וסלמון היה המרכיב העיקרי בתזונתם. כתוצאה מכך למדו האיינו כיצד לנהל את קציר הסלמון. בני האיינו האמינו כי הסלמון שעלו במעלה הנהר מדי שנה הם יצורים אלוהיים (kamuy) והם זכו לכבוד נוסף. בחלקים רבים של האזור נערך טקס ובו סלמון קטנטן נלקח מהנהר, עוטר (inawkike) והוחזר לנהר. ברגע שהוא חזר למשכן האלים הוא היה חולק את מנחות האדם עם שאר אלי הסלמון אשר היו מתגמלים את בני האדם על ידי שליחת סלמון נוסף לכפרם. בפולקלור של טבעת צפון האוקיאנוס השקט הסלמון הוא אלטרואיסטי לחלוטין. הוא מתכבד בהקרבת חייו למען אחרים.
בני האיינו מאמינים כי נהרות הם משכן הקודש של האלים המתגלמים כדגי סלמון. בעת קציר הסלמון לפני ההשרצה, האיינו לוכדים רק את מספר דגי הסלמון שהם יכולים לאכול באותו יום, מכיוון שהם יודעים שגוף מלא בביצים לא יכול להישמר לאכילה מאוחרת יותר, לא משנה באיזו טכניקה משתמשים. יתר על כן, הם הורגים סלמון רק בעזרת כלי קדוש הנקרא isapakikni, שהוא מכשיר טקסי עשוי עץ לבן ומעוטר באותם שבבי עץ המשמשים לדגים הראשונים שהם מוצאים כשהם חוזרים להשריץ. כיום, המונח 'כהן סלמון' משמש כהתייחסות למכשיר מודרני המשמש להרוג את הסלמון אחרי שנתפס. בדרך כלל מדובר במכשיר עם זרוע אלומיניום, שנועד להרוג את הדגים במהירות ובאנושיות.
למרבה הצער, היפנים שהיגרו לארץ האיינו הטילו איסור על קצירת סלמון ואנשי האיינו איבדו את זהותם, ורבים את חייהם, מכיוון שהם החלו לרעוב. ובכל זאת, חברי האיינו מלחינים שירים לסלמון, כמו מייקו צ'יפו (Mieko Chippu), שכתב לדגים פואמות נוגעות ללב, כולל 'סלמון חוזר הביתה בחיפוש אחר האושר הקדוש' (Salmon Coming Home in Search of Sacred Bliss), קטע אפי המתאר את מסעו יוצא הדופן של הסלמון. השיר מסתיים כך:
עכשיו, מעורסל בזרועות הבית אתה יכול לנוח בשביל שתחיה הלאה בזיכרונות של ילדיך אתה תמשיך לנצח אז תנוח טוב, עכשיו קאמוי צ'פ (דג האלים) אהוו, הדגים הקדושים ביותר.
בסיביר האולצ'ים (Ulchis) קוצרים סלמון פעמיים בשנה (באביב ובסתיו) ונערך טקס מיוחד כדי להבטיח את הגעתו הבטוחה של הסלמון. בסמוך, באלסקה, אנשי הטלינגיט (Tlingit) לא רק רואים את הסלמון כמקור המזון העיקרי שלהם, הסלמון מעצב את זהותם החברתית, וגם נושא ערך סמלי, שאמאני וטוטמי, כאשר שבטים רבים מציגים בגאווה את הסלמון כסמלם. על מוטות הטוטם הסלמון מסמל מהימנות והתחדשות - המפרנס. הטלינגים מתייחסים למסע הסלמון כ"מיתוס של חזרה נצחית".
באלסקה יש לאנשי הקויוקון (Koyukon Athabaskan) חידה שאומרת: 'אנו עולים במעלה הזרם בקאנו אדומים', התשובה היא סלמון. במפלי קטל (Kettle Falls) שעל נהר קולומביה, במדינת וושינגטון, שהיה פעם ביתם של אנשי הסאליש (Salish), מחלק סלמון מורשה חילק את הסלמון באופן שווה. כולם קיבלו חלק שווה, בין אם הם השתתפו בקציר ובין אם לא.
בקנדה המיסטיקה של הסלמון האטלנטי הובילה לנהר שלם, הקאסקפדיה (Cascapedia), שנשמר במאה ה-19 רק לדיג בעזרת חכה עבור המושל הכללי ואורחיו. המאמץ הקיצוני של המושל אינו ייחודי בקרב קהילת מעריכי הסלמון, שכן הביטוי 'משוגע סלמון' (‘salmon mad’) משמש לציון ההתלהבות מהספורט. ברור שהילידים בטבעת צפון האוקיאנוס השקט שמרו על קשר מיוחד עם הסלמון הקדוש, כמו דורות רבים של אנשים לאורך ההיסטוריה לפניהם.
כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב
מה שהסלמון מלמד אותנו היום אינו שונה ממה שהוקירו אבותינו בדגים, עוד לפני תקופת הקרח האחרונה: תכונות כמו נחישות, קור רוח, רבגוניות, כבוד וכמובן חוכמה.
עם זאת, יש תכונה אחת מיוחדת מאוד שאני כל הזמן חוזר אליה, ואשר אני מרגיש שאולי מתעלמים ממנה. אני מדבר על יכולת השיבה הביתה של הסלמון, או על יכולתו להיזכר היכן התחיל את דרכו ולזכור מדוע עליו לחזור לשם - להתרבות ולמות - במילים אחרות, להתחדש. כשאני שוקל אם לבני האדם יכולת דומה, אני נזכר כיצד מדענים גילו לאחרונה שה-DNA שלנו מכיל זיכרונות מהעבר. בעוד שגילוי מדהים זה הופך על הראש את ההשקפה המקובלת של קיום חיים יחיד, במשך אלפי שנים מתנהל ויכוח בולט על האותנטיות של גלגול נשמות; כלומר, הרעיון שבמוות נשמתנו עוזבת את גופנו ונכנסת מחדש לגוף פיזי אחר, לאחר שבילינו זמן קצר בעולם הרוח, כשאנו סוקרים את החיים שחלפו, עורכים הסכם לפני החיים של הגלגול הבא ומחליטים היכן, מתי ובאמצעות מי הנשמה תתגלם בהמשך. אכן התחדשות.
עם זאת, יש תופעה דומה שנבדקה פחות, כלומר התחושה שלא רק שביקרת במקום בעבר, אלא שבעצם חיית שם בחיים קודמים. בדרך כלל, היעדים הלכאורה קסומים הללו רחוקים מביתנו וממדינתנו - אך לא תמיד. רבים מאיתנו חוו את התחושה שחיינו איפושהו בעבר, ויודעים שזו תחושה שונה מהתחושה שאנו מקבלים כשאנו פשוט אוהבים יעד חדש. במקום זאת, זו תחושה מציפה של חזרה הביתה.
פסיכולוגים היו מכנים סוג כזה של תחושת "שיבה הביתה" דז'ה וו, סטייה פשוטה מחווית ההכרה הרגילה, ולמען האמת, מחקרי מעבדה מבוקרים הראו שזהו המקרה. אך מה אם אנו חוזרים הביתה, אם לא פיזית, אלא נפשית, ברמת הנשמה, כפי שמציע מחקר ה-DNA החדש? האם יש לנו משימה לפני החיים? האם אנו יכולים לחשוף אותה? האם נוכל ללמוד לחיות ולשגשג בתחומי תודעה רבים, כמו שהסלמון חי במים מתוקים ומלוחים, תוך שהוא מזנק לתחום שלישי (אוויר) כשהוא מעביר את עצמו בין השניים? מבחינתי אלה מסתרי הסלמון שעוד לא הבנו - גם בדגים וגם בעצמנו. אין ספק שהדבר החשוב הוא להכיר במה שאיננו יודעים, בלי לדחות על הסף את האפשרויות. לכל הפחות, יכולתנו המתמשכת להרהר על תפארתו של הסלמון היא סימן לחוכמה, עקשנות ותקווה, ועל כך עלינו להיות אסירי תודה.
Comments