השַׂלְמוֹן הקדוש

עודכן: 27 בינו׳ 2021

מאת: Andrew Gough

מקור: The Sacred Salmon


מבין כל היצורים בעולם, מי היה חושב שהסלמון הצנוע יתגלה כסמל החוכמה המושלם? ובעצם, למה לא? שכן הדג המדהים הזה נחשב כקדוש עבור הדרואידים, הקלטים, הפיקטים ואינספור חברות ילידיות, וקדושתו הוכרה על ידי הבודהיזם, ההינדואיזם והנצרות, שהסמל הקדום ביותר שלה היה דג.


האודיסיאה הגיאומגנטית יוצאת הדופן של הסלמון של לידה-הגירה-שיבה-רבייה-מוות, מסע שיכול לארוך עד 13,000 ק"מ, היתה ידועה במיתולוגיה השומרית והבבלית, והארכיאולוגיה מעידה על כך שהדג נערץ כבר למעלה מ-20,000 שנה.


ככל שנעמיק במסע ובמאבק יוצא הדופן של הסלמון, כך ישתקף לנו מה שהאדם יכול ללמוד מהדג המרתק הזה, כמו גם על התכונות המשותפות לנו.

סלמון אטלנטי

מהיכן ולאן

הסלמון נע בין עולם המים המתוקים ועולם המים המלוחים ומשגשג בכל אחד מהם, כאילו נועד לשגשג בשתי מערכות אקולוגיות מגוונות מאוד. באופן סמלי, שליטתו בשני העולמות היתה ידועה בתרבויות קדומות והייתה אחת מהסיבות הרבות לכך שהסלמון נחשב לחכם. עם זאת, הסלמון לא שולט רק בשני עולמות מים, אלא גם חובק שליש: אוויר. המילה 'סלמון' מגיעה מלטינית, salire, שפירושה 'לזנק', והמעשה האקרובטי, הוא כנראה מה שמשך את תשומת ליבנו לדגים מלכתחילה. על אף מיומנות הקפיצה במעלה מפלים, הסלמון אולי ידוע בעיקר בזכות יכולת השיבה הביתה, או התהליך המסתורי שבו הוא חוזר למקום הולדתו אחרי שנים רבות (ולעתים קרובות מאות קילומטרים) כדי להתרבות ולמות, תהליך שנצפה ונחקר, על ידי טורפים ומעריצים כאחד, במשך אלפי שנים.


על מנת להשלים את חזרתו ולהגשים את ייעודו, נדרש הסלמון לנוע מרחקים עצומים במעלה הזרם. בדרך עליו להתגבר על מכשולים אימתניים, כמו למשל מפלים גדולים, הדורשים קפיצה אנכית של כמעט ארבעה מטרים. סלמון שמתגברים בהצלחה על כוח המשיכה ממשיכים במסע ההרואי שלהם; אלה שלא, מתים במהלך הניסיון.

סלמון מזנק במפלי ווילאמט / (1950) NOAA Photo Library

מיומנות אקרובטית היא הקטנה בדאגותיו של הסלמון, שכן הוא חייב להתחמק ממגוון טורפים: יצורים כמו דובים, בונים, עופות דורסים ובני אדם, שכל אחד מהם מחכה לתפוס ולהתענג על גופו העסיסי והמזין. גם מזג האוויר מהווה מכשול פוטנציאלי עבור הסלמון הפגיע; מחקר של 300 השנים האחרונות הראה כי מסעות הסלמון מצליחים יותר במזג אוויר חמים ופחות במזג אוויר קריר, ולכן שינויי האקלים משפיעים ישירות על יכולתו של הסלמון להשריץ. מיותר לציין שמסע מסוכן זה נחשב לאחת הנדידות המדהימות ביותר בכל ממלכת החי.

אפילו דובים קטנים מהווים איום על הסלמון / Mark Wipfli, Alaska Cooperative Fish and Wildlife Research

מסעו של הסלמון מתקיים במקומות שונים ברחבי העולם, משוכפל, כאילו גורל מולד מהדהד בכולם. הדג חסר הרסן זה מתחיל את חייו בנהרות ובאגמים של מים מתוקים, אך במהירות עושה את דרכו לאוקינוס, שם הוא מבלה את רוב חייו הבוגרים, בדרך כלל ארבע או חמש שנים. כאן הוא שותה מי ים, ומפיק מלח כדי למנוע התייבשות לפני תחילת המסע המפרך הביתה, במעלה הזרם למקום הולדתו במים המתוקים.


עכשיו הסלמון כבר הגיע לבגרותו המינית ומונע מהרצון להשריץ (לשחרר ביצים או זרע למים). באופן מוזר, הסלמון מפסיק לאכול כשהוא נכנס שוב למים המתוקים של הנחלים, הנהרות והאגמים במסעו הביתה, מכיוון שכבר אין לו צורך בבטן. למעשה, הסלמון מתחיל בתהליך בו קיבתו מתכווצת, וכך נוצר יותר מקום לתהליך ההשרצה, להתפתחות ביציות או זרע.


לאחר שחזר למים המתוקים, הסלמון מפסיק לשתות ומתחיל לעבד כמויות גדולות של השתן שלו כדי להיפטר מהמים המיותרים בגופו. השתן של עצמך נחשב על ידי החכמים כשיקוי המכיל אינספור תכונות מזינות ומשפרות חיים. רבים טענו שצריכת השתן של עצמך, ואריכות החיים שמספק נוזל זה העשיר בחומרים מזינים, הוא למעשה אבן החכמים, וטקסטים עתיקים רבים רומזים לעובדה זו. מלבד הדיון האזוטרי הזה, הרפואה רק מתחילה להכיר ביתרונות הבריאותיים הקשורים לשתן - דבר שהסלמון תמיד הבין. מעניין ש'וסיקה פיסקיס' (vesica piscis), או צורתם של שני מעגלים המשתלבים זה בזה, נחשב כקדוש ושימש כסמל על ידי ארגונים דתיים במשך אלפי שנים, ופירושו המילולי הוא "שלפוחית ​​שתן של דג" בלטינית. האם וסיקה פיסקיס קיבל השראה מהסלמון?


מהו תהליך ההשרצה אם לא אלכימיה. הסלמון הזכר חוזר תחילה למקום הולדתו ומבסס את שטחו על ידי לחימה (ממש נושך סלמון זכרים אחרים), וכן מציג את הקייפ (kype) שלו, החוטם הכפוף המובהק שלו, שהתפתח בעודו חי באוקינוס. הזכר בוחר במקומות הטובים ביותר להתרבות: משטחי חצץ, בהם יש זרימת מים נכונה לחימצון הביצים מבלי שישטף החצץ המגן. כאן הוא ממתין לסלמון הנקבה שתסמן שהיא מוכנה להתחיל להשריץ. לאחר חפירה הנקבה נוגעת בסנפיר האנאלי שלה בקן החצץ החדש שלה, ובכך מודיעה לזכר להצטרף אליה. הזכר נלחם עם בני מינו על ההזדמנות ומציב עצמו לידה. כאן הוא משחרר מיליוני זרעים למקום המדויק בו הנקבה הטילה את הגרעין בגודל אפונה שלה, שבתוכו בין ביצים בודדות לכמה אלפי ביצים.

השרצת הסלמון / Rufus Hawthorne

הזוג חוזר כעת על התהליך, במקומות דומים וסמוכים במעלה הזרם, עד שהם מתעייפים או שנגמרים להם הזרע והביצים. יצירתו של כל קן חצץ עוקב שולחת אבנים במורד הזרם, המגנות על הקנים הקודמים שהופרו. הסלמון הזכר, החזק יותר של המין, משריץ לעיתים קרובות עם מספר נקבות; לעומת זאת, הנקבות בדרך כלל משריצות עם זכר אחד. הפרשה כולה אורכת לעתים רחוקות יותר מיומיים. האמא והאבא במהרה מתים, או נטרפים על ידי טורפים (הם טרף קל במצבם המוחלש), והביצים המופרות בוקעות תוך שלושה עד ארבעה חודשים, אז הסלמון הצעיר יוצא אל עבר האוקיאנוס והמחזור מתחיל שוב.


אם נחזור למנגנון שפועל כאן, השיבה למקום הלידה היא מיומנות מרתקת שהמדע טרם הצליח להסביר. עם זאת, יש כמה השערות לגבי אופן הפעולה, ולאחר מחקר מקיף, ההסכמה הכללית היא שהסלמון מטביע בעצמו את השדה המגנטי של כדור הארץ כבר בגיל צעיר. כלומר, השיבה הביתה איננה יכולת מולדת, אלא כזו שנלמדת ואז זוכרים אותה. אף על פי שאיש אינו יודע בוודאות, חושבים שהסלמון משתמש בכישורי ההטבעה המגנטית שלו בשילוב עם רמזים כימיים הייחודיים למערכת ההולדה שלו, כמו שמירה על זיכרון הריח של המקום בו נולד, כדי לנווט בהצלחה הביתה.

ביצי סלמון מופרות, ניתן להבחין בעיניים המתפתחות ובצינור העצבי

צורה טבעית זו של ניווט לווייני אינה ייחודית בממלכת החי, שכן גם לצבי ים ולטונה כחולת-סנפיר קיים מנגון שיבה כזה, כמו גם לאחרים. אפילו לדבורת הדבש יש את מחול הדבורה שלה, צורה דומה של חישה ניווטית, שבה היא משתמשת בריקוד בצורת הספרה שמונה ובאמצעות המחול יכולות דבורים שהצליחו לאתר מקורות צוף, לשתף את חברותיהן לכוורת במידע על הכיוון והמרחק לקבוצות של פרחים המניבים צוף, אבקת פרחים או את שניהם, ולמקורות מים. הסלמון משלים את עלייתו לרגל אל המקום בו נולד ומת שם, אך תוך כדי כך הוא מזין את המערכת האקולוגית בצורה חיונית ומחדשת; הפגר הנרקב משחרר חומרים מזינים חיוניים המעשירים את מי האגמים ואת עלוותם. הבולט שבהם הוא חנקן-15, המזין את הפלנקטון, מזון קריטי לסלמון הצעירים. לא זו בלבד שייצור החומרים המזינים מאפשר למומחים להסתכל מאות שנים אחורה בזמן כדי לחקור את עקבות הנדידות הקודמות, אלא הוא מחזק את מה שתמיד ידענו - שחיי הסלמון הם רקורסיביים ומסמלים חוכמה, מוות ולידה מחדש.

מחזור חיים של הסלמון האטלנטי



הסלמון בעת ​​העתיקה

עדויות ארכיאולוגיות מאששות את מה שהמיתולוגיה רומזת, שהסלמון נערץ כבר עשרות אלפי שנים. בדרום צרפת, במערה בשם Abri du Poisson ב-Les Eyzies, לאורך נהר וזר בדורדון, אנו מוצאים גילוף בן 18,000 שנה של סלמון, שנחרט על קרן אייל. ציור נוסף, קדום עוד יותר, חריטה בגודל טבעי (1.05 מטר) של סלמון על תקרת מערה, מודגש באדום (צבע הזכר בעת השרצה), זוהי עדות ארכיאולוגית לעובדה שהדג נערץ לפני למעלה מ-25,000 שנה. גם לאורך נהר וזר אנו מוצאים עדויות לכך שבני אדם שחיו לפני כ-12,000 שנה שינו בריכות ונחלים כדי ללכוד סלמון אטלנטי, והממצאים הארכיאולוגיים מצביעים על כך שייתכן שזו הייתה אחת ממסעדות הדגים הראשונות.

Heinrich Wendel / בצרפת Abri du Poisson גילוף סלמון בן 18,000 שנה במערת

בסקירת ציורים קדומים של סלמון חשוב לזכור כי מדענים מאמינים כי דייגי תקופת האבן כיוונו למינים גדולים יותר, מה שלאורך זמן גרם לכך שיותר דגים קטנים שרדו כדי להתרבות ולהעביר את הגנים שלהם. מגמה זו הפכה בולטת יותר לפני כ-10,000 שנה, מה שהוליד את הנחת החוקרים כי הסלמון הקדום (באותם נהרות), היה גדול בשישה עד עשרה סנטימטרים בממוצע מהדגים של ימינו.


עד מהרה הופיעו מיתוסים על אלוהי-דג ובראשם האגדה של המרמנים (Mermen), יצורים שהיו גברים מהמותניים ומעלה, אבל דגים מהמותניים ומטה. סיפורי המרמנים היו רבים בעת העתיקה, וכללו את האלים הבבליים אואנס ואֶאָה, האל השומרי אֶנְכִּי, ודָּגוֹן, אל הפריון המסופוטמי (אכד, אשור, בבל) המופיע לראשונה בתעודות מארי, כתבים המכילים התייחסויות למנהגים במסופוטמיה בסביבות 2500 לפנה"ס.

ציור של מרמן ובתולת ים (1866)

אל-הדג, המרמן דגון, היה ידוע בעיקר כאלוהות מובילה בפנתיאון של הפלשתים, המציגה בפנינו דוגמא מעניינת לקדושתו של אל-הדג, כיוון שהיא מתייחסת לארון הברית.

וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן.  וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וַיִּקְחוּ, אֶת-דָּגוֹן, וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ, לִמְקוֹמוֹ. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו, כְּרֻתוֹת אֶל-הַמִּפְתָּן--רַק דָּגוֹן, נִשְׁאַר עָלָיו.  עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן, עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן--בְּאַשְׁדּוֹד:  עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.

(שמואל א' ה: ב-ז)


אנו מתבשרים כי ארון הברית נתפס על ידי הפלשתים והועבר למקדש דגון באשדוד, על חוף הים התיכון. כאן מגלים כהני הפלשתים את דמותו של דגון המוטל לפני הארון, הם מעמידים אותו, רק כדי למצוא אותו במצב גרוע עוד יותר למחרת, כשראשו וידיו כרותים. יתר על כן, נכתב "רק דגון נשאר עליו" - רק אלמנט הדג, דגון, נשמר, ויצר את המסורת שאיש אינו מזלזל באל-הדג בשום אופן, שכן הוא שרד זעמו של האל.


כמו כן, יש את אל-הדג, המרמן אואנס, שנראה דומה, אם לא זהה, לדגון. אואנס לימד את האנושות חכמה, תכונה שקשורה במפורש לסלמון, ומתואר כמתגורר במפרץ הפרסי, עולה מהמים בשעות היום ומדריך את האנושות בכתיבה, באמנויות ובמדעים. שוב אל-הדג עוסק בחוכמה.

דגון, רישום צבעוני המבוסס על תבליט "אואנס" בחורסאבאד

אֶנְכִּי (שומרי), ומאוחר יותר אֶאָה (בבלי), היו אלי-דג וידועים בטקסים פולחניים שבהם מים מילאו חלק מקודש ובולט, כמו גם בהירוגמיה (מיניות מקודשת) והפריה באמצעות מים וזרע, מעשה שנשמע באופן מחשיד כמו השרצת הסלמון. באופן מוזר, אל-הדג יכול להיחשב גם לסמל פאלי, כפי שמעיד סיפורו של אל התחייה מחדש המצרי, אוסיריס, שאת איבר מינו אכלו הדגים בנילוס לאחר שהותקף.

תיאור ההירוגמיה, חיתוך עץ מהמאה ה -16

דגים, כפי שראינו, היו סמל פוריות, וטקס הפריון של הסלמון הוא אולי המפורסם ביותר. יחד עם זה, מעניין לחקור פסל מהתקופה הקלטית (סביבות 400 לפנה"ס) בפולין, בהר הקדוש סלזה (Ślęża) - הר האולימפוס של פולין, שם אנו מוצאים פסל בגובה שמונה מטרים של צעירה עירומה המחזיקה דג ענק על פני גופה. בעוד שרבים מצביעים על סמליות הפוריות של הפסל, הם אינם מצליחים להזכיר שדג על אישה הוא דרך קדומה לתאר שהיא רטובה - והרטבה נחשבה כצורת הגנה עוצמתית מפני עין הרע, שהייתה ישות אמיתית ומפחידה.



הסלמון המקראי

הסמל המזוהה ביותר עם הנצרות באלפיים השנים האחרונות הוא הדגים, ושלא נשכח, Pisces (המילה הלטינית ל"דגים") הוא אחד המזלות המוקדמים ביותר שתועדו וידוע כ"אל הגוסס", בשל הקשר שלו עם פוסידון / נפטון, וישנו, ישו, אפרודיטה, ארוס וטיפון. האם המרמנים היו אב הטיפוס לארכיטיפ האל הגוסס, והאם זה התבסס על מסע ההקרבה והמוות של הסלמון?

מזל דגים מתואר כשני דגים שנראים כסלמון / מתוך ספר אסטרולוגיה מהמאה ה-15

תחילת העידן הזה, או 'החודש הגדול של מזל דגים' נחשב לתחילתה של הדת הנוצרית. בנוסף, שתים עשרה השליחים כונו 'דייגי האדם' ('Fishers of men'), והנוצרים הקדומים ביותר היו ידועים כ'דגים קטנים' ('little fishes'). יש לנו גם את האיכטוס (Ichthys), שפירושו 'דג' ביוונית, וסמל המורכב משתי קשתות מצטלבות, המכונה 'דג ישו'. יתר על כן, ובאופן משמעותי למדי, פטרוס הקדוש הוא שליח סימן דגים, וכפי שנדון בהמשך, הוא קשור לסלמון באופן עמוק מאד.

איכטוס כפי שאומץ כסמל נוצרי.

עיגון נוסף של חשיבות הסלמון בעת ​​העתיקה הוא העובדה כי שם המשפחה 'סלמון' מגיע מ'סולומון' (שלמה), שם פופולרי בקרב יהודים ונוצרים בימי הביניים וכמובן שמו של שלמה המלך - מלך ישראל ובנו של דוד, שמלך בסביבות 970 עד 931 לפנה"ס. השם מגיע מהמילה העברית שלום. שלא במפתיע, 'סלמון' היה כינוי ששימש לציון מישהו חכם. אך מה הגיע קודם? האם שלמה המלך האגדי היה ארכיטיפ לחוכמה, או שהיה זה הסלמון? ברור שהסלמון היה קיים כרונולגית ומיסטית לפני שלמה המלך, וזה מוביל לשאלה: האם שלמה היה תואר למלך חכם או אדם בעל מאפיינים של סלמון חכם וערמומי?


יש סיפור שהדהד ברחבי העולם הקלטי, בו נאמר כי שלמה אכל סלמון שהפך את עושרו והביא לו חוכמה ואושר. הסיפור מסופר כך: אשמדאי, מלך השדים ושומר האוצר של שלמה, נשאל על ידי שלמה מה יכול להפוך את השדים לחזקים על האדם, ואז השיב אשמאדי, 'שחרר אותי ותן לי את הטבעת שלך ואני אגיד לך'. שלמה עשה כפי שדרש אשמאדי, אך צפה באימה במלך השדים זורק את הטבעת לים שם נבלעה על ידי דג. אשמאדי אז בלע את המלך וירק אותו במרחק 400 ליגות. שלמה נמלט ונאלץ לעבוד כטבח אצל מלך אחר. הוא התאהב בבת המלך וכעונש נידון למדבר, שם הוא שוטט עד שהגיע לעיר חוף בה הוא רכש דג לאכול, והיה זה במקרה הדג שבלע את הטבעת; טבעת קסם שעליה