דייגו גרסיה - גן-עדן מבודד בלב סופה היסטורית

שעת ערב מאוחרת, שנת 1544. רוח קלה ליטפה את מפרשי הספינה הפורטוגזית שחצתה את מימיו האינסופיים של האוקיינוס ההודי, עמוסה תבלינים, מלח ים, ושברי קוקוס שנדבקו לסיפון. לפתע, מתוך הערפל המהביל של האופק, בצבצה רצועת חול בהירה, כמו מכחול זהוב שנמשך על קנבס כחול אינסופי. הקפטן, דייגו גרסיה דה מוגר, יורד ים מחושל ומגלה ארצות נלהב, טיפס אל ראש הסיפון, התבונן ממושכות בעיניו החשופות בשטח הנגלה, ואז הצביע באצבע נרגשת. "שם", קרא, "שם יישא האי את שמי".

הם התקרבו באיטיות, ובפניהם נחשף חוף של יופי פראי: עצי קוקוס רמים השתקפו במים צלולים כבדולח, להקות עופות ים חגו מעל, והאדמה הדיפה ריח של פריחה טרופית רוויה בשמש. אך יותר מכל, היה שם שקט. לא השקט של לילה רגוע, אלא דממה מסתורית, כבדה, כזו שכאילו שמרה סוד. כאילו האי כולו עצר את נשימתו, ממתין לרגע שבו ייכתב בו הפרק הבא, דרמטי, מסובך, טבול בסבל אנושי ויוהרה אימפריאלית. האי אולי נראה אז חסר משמעות, נקודה זעירה על מפת האימפריה, אך הוא עתיד להפוך לזירה נסתרת של עוצמה עולמית.

כך, ברגע שקט על רקע רוחות הסחר, התחיל הסיפור של אחד המקומות השנויים ביותר במחלוקת של המאה ה-20 וה-21 – דייגו גרסיה, אי שנותר בבדידותו במשך מאות שנים, גן-עדן טרופי בתולי שאיש לא דרש לבעלותו. אף היום נותר דייגו גרסיה מקום מנותק ומסתורי. הוא מרוחק אלפי קילומטרים מכל מרכז אוכלוסיה אחר, למעלה מ-1,800 ק״מ מהודו, כ-2,000 ק״מ מחופי אפריקה, וכ-2,100 ק״מ מצפון למאוריציוס. האי הוא אטול בצורת טבעת בהיקף של כ-65 ק"מ, פתוחה בצידה הצפוני. שטחו כ-30 קמ"ר, והנקודה הגבוהה ביותר בו היא בגובה שבעה מטרים מעל פני הים. צורתו הייחודית של האי, קשת חולית דמויית כף רגל המקיפה לגונה פנימית, הקנתה לו לימים את הכינוי האירוני "טביעת הרגל של החירות" בפי הצי האמריקאי.

במבט מהאוויר נראה האי כאילו הוא נשלף מתוך אגדות, טבעת ירוקה-כחולה בלב אינסוף כחול, יפהפייה ובודד. אך מאחורי הנוף התמים הסתתרה דרמה אנושית והיסטורית שתהפוך את גן-העדן המבודד הזה לבמה לסיפור של אימפריות, הגירה כפויה ומאבקים גיאופוליטיים.

מהקולוניאליזם לברית עם ארצות הברית

האי הבלתי מיושב התגלה על ידי הנווט, החוקר והדיפלומט הפורטוגזי פדרו משקרניאש בשנת 1512, ונקרא לראשונה דום גרסיה לכבוד פטרונו, דום גרסיה דה נורוניה, כאשר הוא נותק מהארמדות ההודיות הפורטוגזיות במהלך מסעו בשנים 1512–1513. משלחת פורטוגזית נוספת עם חוקר ספרדי ממוצא אנדלוסי, דייגו גרסיה דה מוגר, גילתה מחדש את האי בשנת 1544 וקראה לו על שמו.

דייגו גרסיה נותר בלתי מיושב עד העת החדשה. במאה ה-18 השתלטו עליו הצרפתים, שכללו אותו במושבת מאוריציוס הסמוכה, והקימו בו מטעי קוקוס ואף השתמשו בו כמושבת מצורעים לזמן מה. בתקופה זו החלו להתגבש באי קהילות פועלים, רובן מצאצאי עבדים שהובאו מאפריקה וממדגסקר לעבוד במטעים תחת השלטון הצרפתי והבריטי. בראשית המאה ה-19, בעקבות תבוסת נפוליאון, עבר האי לשליטת האימפריה הבריטית יחד עם מאוריציוס. תחת הכתר הבריטי המשיכו איי צ'גוס (הארכיפלג בו מצוי דייגו גרסיה) להיות מנוהלים כמחוז נידח של מאוריציוס. החיים באי התנהלו באיטיות טרופית, כלכלתו התבססה על ייצור קופרה (שמן קוקוס), ופועלי המטע, ה"צ'אגוסים", חיו בדלות יחסית ובפשטות קהילתית, כשהלגונה והקוקוסים מספקים את צרכיהם.

צ'אגוסיאני אנונימי שצולם על ידי צוות סקר גיאודטי לאומי של ארה"ב בשנת 1971

אמצע המאה ה-20 הביא עמו את המלחמה הקרה ואת תשומת ליבן של המעצמות לפינות הנידחות של העולם. מיקומו האסטרטגי של דייגו גרסיה, במרכז האוקיינוס ההודי, הרחק מטווח איום של מדינות עוינות, הפך לפתע לנכס גיאוגרפי חשוב. בריטניה, שעדיין שלטה באי, זיהתה הזדמנות לחזק את בריתה עם ארצות הברית אל מול הצל הסובייטי המאיים. ב-1965, לקראת מתן עצמאות למאוריציוס, הפרידו הבריטים את איי צ'גוס ממאוריציוס והכריזו עליהם כטריטוריה נפרדת, "הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי", צעד שנועד לאפשר עסקאות ביטחוניות עתידיות מבלי לערב את ממשלת מאוריציוס העצמאית.

ואכן, שנה לאחר מכן נחתם הסכם סודי בין לונדון לוושינגטון, ארצות הברית קיבלה רשות להקים בסיס צבאי בדייגו גרסיה לתקופה של 50 שנה (עם אופציה להארכה), ובתמורה זכתה בריטניה ל"הנחה" של 14 מיליון דולר ברכישת טילי פולאריס, טילים בליסטיים נושאי ראש נפץ גרעיני, מארה"ב. כך, ללא תרועה גדולה, הונחה אבן הפינה לברית האסטרטגית האנגלו-אמריקאית שעתידה לעצב את גורל האי. האמריקאים ראו בדייגו גרסיה את המימוש המושלם לחזון "האי האסטרטגי" שלהם, בסיס צבאי מבודד הרחק מאיומים, עם אוכלוסייה מקומית קטנה שניתן לפנותה בקלות.

בשנת 1971 הגיעו לאי המחלקות הראשונות של צוותי בנייה אמריקאים, ובעקבותיהם החלו לנחות מטוסים וספינות, נסללו מסלולי טיסה, נבנו רציפים בנמל הטבעי של הלגונה, הוקמו אנטנות תקשורת ומתקני מגורים לחיילים. בתוך שנים ספורות צמח על האי מנחת מטוסים ובסיס ימי מתקדמים, מוצב קדמי של הכוחות הבריטיים-אמריקאיים במרכז האוקיינוס ההודי. עיני המדינות השכנות לא נעלמו מלראות את המהלך: הודו ומדינות אחרות באזור הביעו מורת רוח מהפיכת האוקיינוס ההודי, שעליו חלמו כ"אזור שלום", לנקודת זינוק צבאית של המערב. אך באותן שנים גברו שיקולי המלחמה הקרה על כל מחאה דיפלומטית. מבצע הקמת הבסיס בדייגו גרסיה נמשך במלוא התנופה, ולשם השלמתו המוצלחת נדרשה הכרעה אכזרית אחת: סילוקם של אותם אנשים שחיו באי דורות, בני העם הצ'אגוסי.

גירוש הצ'אגוסים: הטרגדיה של תושבי האי

עבור הצ'אגוסים, תושביו הילידיים של דייגו גרסיה ואיי הסביבה, הבית היה עד סוף שנות ה-60 גן עדן טרופי פשוט. "החיים היו קלים, זה היה כמו גן עדן...", נזכר לואי מרסל הומברט, יליד ארכיפלג צ'גוס, שנים לאחר מכן. אולם גן העדן הזה עמד להפוך לגיהינום. בכירי הממשל הבריטי, בהנחיית שותפיהם האמריקאים, זממו בחשאי לפנות את כל האוכלוסייה מהאי כדי לפנות מקום לבסיס, תוך העמדת פנים ש"דייגו גרסיה חסר תושבים קבועים" בפני הקהילה הבינלאומית.

באמצעים בירוקרטיים ציניים הגדירו הבריטים את הצ'אגוסים כ"עובדים ארעיים" ולא כילידי המקום, ובכך ניסו להתחמק מחובת דיווח לאו"ם על גירוש קולוניאלי. מהרגע שהתקבלה ההחלטה, הפעילו השלטונות סדרת פעולות מחושבות כדי לרוקן את האי מתושביו. ראשית, בשנת 1968 חדלו להחזיר לאי את אותם צ'אגוסים שיצאו ממנו לחופשות או לטיפולים רפואיים, הם מצאו עצמם נעולים מחוץ לביתם ללא יכולת לחזור. במקביל, החלו הקצבת המזון והתרופות לציבור הנותר באי להצטמצם באופן דרסטי, כאילו לדחוק בהם "לעזוב מרצונם". בצעד מקפיא דם הורו השלטונות אף על הריגת כלבי המחמד של התושבים, כ-1,000 כלבים הומתו באופן קולקטיבי לעיני בעליהם ההמומים במטרה ברורה להפחיד ולשבור את רוחם של האנשים.

לבסוף, בין 1971 ל-1973, כשהבסיס הצבאי החל לקרום עור וגידים, הגיע השלב האחרון: כוחות בריטיים הורו למשפחות הנותרות לארוז מעט מחפציהם, העלו אותם בכוח על ספינות משא חלודות, ושלחו אותם מן האי מזרחה. הנוף האחרון שראו המגורשים היה קו החוף ההולך ומתרחק, ובתיהם שנעזבו מאחור. עד אפריל 1973, לא נותר אף תושב צ'אגוסי אחד באיי המולדת שלו, כולם נעקרו ונשלחו בגסות למדינות זרות. כך מצאו עצמם כ-1,500 גולים צ'אגוסים במקומות שאין להם בו דבר: רובם הושלכו לחופי מאוריציוס, אחרים לסיישל, ומעטים נדדו עד לבריטניה. שם, ללא רכוש, ללא פיצויים וללא הכרה, התמודדו עם חיים של עוני מר ושוליות חברתית.

סר ברוס גרייטבאץ', מושל איי סיישל, פיקח על צמצום אוכלוסיית תושבי צ'אגוס מארכיפלג צ'גוס.

מאוריציוס הצעירה והענייה לא ידעה כיצד לקלוט אותם: רבים שוכנו בשכונות עוני, התקשו למצוא עבודה, ומשפחות התפרקו תחת הנטל. דווחים תיארו מצוקה קיומית - מקרי התאבדות, התמכרות ויאוש לא היו נדירים בקרב הקהילה הגולה שנעקרה משורשיה. רק כעבור 15 שנה הסכימה בריטניה למאמץ לסגור את הפרשה להציע פיצוי כספי זעום למגורשים, כ-6,000 דולר לאדם, ורבים אף לא קיבלו סכום זה בשל בירוקרטיה ודרישות הוכחה מכבידות.

עשרות שנים לאחר הגירוש, לאחר מאבקים ציבוריים, חלק מצאצאי המגורשים קיבלו הזדמנות לקבל אזרחות בריטית ולעבור לבריטניה, אך הרוב נותרו במאוריציוס בחיי דלות. ממשלת בריטניה עצמה הודתה לבסוף, בחצי פה, כי ההתנהלות כלפי תושבי צ'גוס הייתה "מבישה ושגויה". אולם מילים לחוד ומעשים לחוד, במשך עשורים סירבו הן בריטניה והן ארה"ב בכל תוקף לאפשר לצ'אגוסים לשוב לאיי מולדתם או לקבל הכרה מלאה בעוול שנעשה להם. למרות הקשיים, הרוח הצ'אגוסית לא נשברה. בגולה נולדו תנועות מחאה וארגונים קהילתיים שנאבקו לשימור זהותם ולתביעה מתמדת לזכויותיהם. משפטנים ותומכים סייעו לצ'אגוסים להעלות את עניינם בערכאות המשפטיות הגבוהות ביותר בבריטניה ובעולם, במטרה להשיג צדק ושיבה הביתה.

המאבק המשפטי הבינלאומי להכרה ולצדק

המסע של הצ'אגוסים בחיפוש אחר צדק וזכות שיבה עבר תחנות רבות. בסוף שנות ה-90 החלו בני הקהילה, בהובלת פעילים כדוגמת אוליבייה באנקום (Olivier Bancoult), לעתור בבתי משפט בלונדון בדרישה לבטל את הצו הקולוניאלי שאסר עליהם לחזור לאיי מולדתם. להפתעת רבים, בשנת 2000 פסק בית המשפט העליון הבריטי לטובת המגורשים וקבע שצו הגירוש מ-1971 היה בלתי חוקי. פסיקה תקדימית זו הכירה בזכותם העקרונית של הצ'אגוסים לשוב. ממשלת בריטניה דאז אף הכריזה בפומבי כי "אין כוונה לעמוד בדרכם של אלה המבקשים לחזור"' והתקווה החלה לפעום בלב הגולים. ואולם, שינויים במשרדי הממשלה בלונדון הביאו לסיכול החלום, בשנים הבאות הפעילו הבריטים סחבת וערערו שוב ושוב על הפסיקה.

ב-2006 שב בית המשפט ואישר את זכות השיבה, אך הממשלה ערערה בפעם נוספת. ב-2008, בהחלטה בבית הלורדים (אז הערכאה השיפוטית העליונה), ברוב דחוק של 3 מול 2, נפסק נגד הצ'אגוסים, בכך נסללה דרכן של הרשויות להמשיך ולאסור את חזרת התושבים מטעמי "ביטחון לאומי". המכה הייתה קשה, שוב מצאו עצמם המגורשים מול דלת משפטית סגורה, כשהבסיס הצבאי באי גובר על זכותם לבית. משננעלו הדלתות בבריטניה, פנו הצ'אגוסים וממשלת מאוריציוס, הרואה בעצמה את הריבון החוקי באיים, אל הזירה הבינלאומית.

בשנת 2017 הצליחה מאוריציוס להעביר בעצרת האו"ם החלטה המבקשת חוות-דעת מבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג על החוקיות של הפרדת איי צ'גוס ממנה ב-1965. בפברואר 2019 באה תשובת בית הדין: בדעה של כמעט פה-אחד קבעו השופטים שהפרדת הארכיפלג ממאוריציוס על ידי בריטניה לא הייתה חוקית, ותהליך הדה-קולוניזציה של מאוריציוס לא הושלם כדין. בית הדין קרא לבריטניה לסיים "בהקדם האפשרי" את שליטתה באיים ולהשיבם לריבונות מאוריציוס, ובמקביל להבטיח את זכות השיבה של הצ'אגוסים למולדתם.

אמנם חוות דעת זו הייתה מוגדרת כיועצת ולא מחייבת, אך היא נשאה משקל מוסרי ודיפלומטי רב. כעבור שלושה חודשים, במאי 2019, אימצה העצרת הכללית של האו"ם את פסיקת בית הדין ברוב גורף, ודרשה מבריטניה לפנות את שליטתה הקולוניאלית מהאיים בתוך חצי שנה ולשתף פעולה עם מאוריציוס בשיבת התושבים למקומם. בריטניה דחתה אז את הדרישות הללו כ"בלתי מחייבות", אך עמדה תחת לחץ בינלאומי גובר וסימנה נכונות זהירה למצוא פתרון.

בשנים הבאות החל מפנה הדרגתי. בנובמבר 2022, תחת כובד הביקורת העולמית, הסכימה ממשלת בריטניה לראשונה לפתוח במו״מ רשמי עם מאוריציוס על עתיד איי צ'גוס. במהלך 2023–2024 התנהלו סבבי שיחות, לעיתים בחשאיות, בין לונדון לפור לואי, תוך ניסיון לאזן בין דרישת מאוריציוס להשבת ריבונותה ולצדק היסטורי לצ'אגוסים, לבין רצון הבריטים והאמריקאים לשמר את הנוכחות הצבאית החשובה בדייגו גרסיה. הצ'אגוסים עצמם, למרבה התסכול, כמעט ולא שולבו ישירות במשא ומתן, עובדה שעוררה ביקורת על המשך דחיקת קולם משולחן ההחלטות על עתידם.

תמונה זו משנת 1982 מציגה דרך לא סלולת עשויה אלמוגים כתושים הנפוצים ברחבי האי ואת אזור האוכל של הקצינים במתקן התמיכה הימי דייגו גרסיה.

הפריצה הגיעה בשנת 2024. באוקטובר אותה שנה הוכרז על הסכמה עקרונית בין בריטניה למאוריציוס: לונדון תוותר על ריבונותה באיי צ'גוס ותחזירם למאוריציוס, בכך תיסגר אחת המושבות האחרונות שנותרו לה באפריקה. במסגרת ההבנות התחייבה מאוריציוס להכיר בחשיבותו של הבסיס האמריקאי-בריטי בדייגו גרסיה, והוסכם שהאי עצמו (דייגו גרסיה) יוחכר לבריטניה וארה"ב למשך 99 שנים נוספות להמשך הפעלת הבסיס האסטרטגי. במילים אחרות, מאוריציוס תקבל את דגל הריבונות, אך הבסיס הצבאי ימשיך לפעול כבעבר תחת פיקוח בריטי-אמריקאי לטווח הארוך. עוד כלל ההסכם חבילת סיוע פיננסי גדולה מאד מצד בריטניה (מוערכת בכ-3.4 מיליארד ליש"ט) לטובת מאוריציוס והצ'אגוסים, וקרן מיוחדת לרווחת בני הקהילה שהוגלו. חשוב לא פחות – הובטחה זכות השיבה עבור הצ'אגוסים לאיים הלא-מיושבים של הארכיפלג (כגון אטולי פרוס, באנוס וסולמון) אם ירצו בכך, אולם לאי דייגו גרסיה עצמו לא תתאפשר חזרת תושבים בשל נוכחות הבסיס.

התנאי הכואב הזה משקף עד כמה הבסיס הצבאי הפך לעובדה מוגמרת שקשה להזיז, גם כאשר נסגרים מעגלי צדק קולוניאליים. לאחר שנדמה היה שהעסקה בסכנה עקב עתירה משפטית של בן הקהילה הצ'אגוסית בבריטניה שטען להיעדר היוועצות נאותה, הוסר המכשול בפסיקת בית משפט בלונדון. ב-22 במאי 2025 נחתם בלונדון ההסכם הרשמי: בריטניה ומאוריציוס אישרו באמנה את העברת הריבונות באיי צ'גוס למאוריציוס, תוך החכרת דייגו גרסיה חזרה לבריטניה ל-99 שנה למטרות צבאיות. ראש ממשלת בריטניה הכריז ש"זהו צעד שאין חלופה לו כדי לתקן עוולות עבר ולהבטיח את ביטחון האומה" – רמז הן להשלמת תהליך הדה-קולוניזציה והן לחשיבות הבסיס לביטחון הבריטי-אמריקאי. במאוריציוס הוגדר ההסכם כ"סגירת המעגל של הקולוניאליזם" וכצדק היסטורי מאוחר, ומנהיגיה בירכו בהתרגשות על ההצלחה בתום עשרות שנות מאבק.

עם זאת, גם ברגע הניצחון המורכב הזה, נותרו קולות של אי-נחת. חלק מבני הקהילה הצ'אגוסית, במיוחד אלו שהתבססו בבריטניה, חשו חשד וכעס על כך שגורלם נגזר ללא השתתפותם, וחלקם אף התנגדו להעברת האיים למאוריציוס בטענה שזוהי "החלפת אדון אחד באדון אחר" ושמאוריציוס אינה בהכרח דואגת להם. אחרים בציבור הצ'אגוסי דווקא קיבלו את ההסכם בתקווה, ראו בו הכרה רשמית בעוול שנעשה להם ופתח להגשמת חלום השיבה, ולו סמלי. כך או כך, נפתח עידן חדש באחת הפרשיות הממושכות בזירת המשפט הבינלאומי: האי דייגו גרסיה ואחיו לארכיפלג, עתידים אחרי 60 שנות נתק, לחזור למפת מאוריציוס, גם אם הבסיס הזר נשאר נטוע במקומו.

המראה של מפציץ B-2, מפציצי B-52 על המסלול בדייגו גרסיה

העוצמה הגיאופוליטית של דייגו גרסיה כיום

בעוד המאבקים המשפטיים וההיסטוריים ניטשים, דייגו גרסיה ממשיך לתפקד בפועל כבסיס צבאי מן הדרג הראשון, ציר מרכזי בגלגל האסטרטגי של ארה"ב ובריטניה. מאז הוקם בשנות ה-70, מילא האי תפקיד משמעותי כמעט בכל עימות גדול באזורי המפרץ והודו-פסיפיק: מטוסי קרב ומפציצים כבדים המריאו מרצועת האספלט שלו להכות במטרות בעיראק במלחמת המפרץ ב-1991, לצאת לגיחות באפגניסטן לאחר 2001 ואף לתמוך בכוחות בפלישת 2003 לעיראק.

במהלך השנים התבסס האי כאחת משתי נקודות המפתח היחידות בעולם שבהן ארה"ב מחזיקה מפציצים אסטרטגיים במזרח חצי הכדור (השנייה היא גואם שבמערב האוקיינוס השקט). כ-4,000 חיילים ועובדי קבלן אמריקאים ובריטים חיים בדייגו גרסיה דרך קבע, האוכלוסייה היחידה באי כיום, כשהם מנהלים בו מסלולי תעופה המסוגלים לקלוט את המפציצים הגדולים ביותר, נמל עמוק ומתקני מודיעין מתקדמים. לא לחינם, אם כן, טבע הצי האמריקאי את הכינוי "Footprint of Freedom" ("טביעת הרגל של החירות") לאי זה: מבחינתם, נוכחותם שם מבטיחה את חירות השיט והביטחון במסלולי הסחר והאנרגיה החוצים את האוקיינוס ההודי.

החל מ-2019, האי התבלט מחדש בזירה הגיאופוליטית גם בהקשר של מתיחויות בין ארה"ב לאיראן. מיקומו המרוחק של הבסיס, כ-3,800 ק"מ מאיראן, מציב אותו מחוץ לטווח הטילים הבליסטיים האיראניים הידועים, ובכך הופך אותו למקלט מבטחים יחסי לכוחות האמריקאיים במקרה של עימות אזורי. בראשית ינואר 2020, לאחר חיסול הגנרל האיראני קאסם סולימאני ועליית סף העימות בין וושינגטון לטהראן, פרסמו האמריקאים ששישה מפציצי B-52 הוטסו באופן דחוף מדקוטה הצפונית לדייגו גרסיה. הפריסה הזו נועדה לאותת לאיראן על נכונות ארה"ב להגיב בכוח אם יידרש, תוך ניצול היתרון שבבסיס מרוחק: מפקדים בצבא ארה"ב הבהירו כי ריחוקו של דייגו גרסיה, יותר מ-3,000 מייל מחופי איראן, שומר אותו הרחק מטילי איראן ומאפשר למפציצים לפעול בבטחה יחסית.

מנגד, עצם ההצבה הזו "מחוץ לטווח הראדאר" יכולה למנוע מהלך איראני פזיז, ולהימנע מלהחמיר את המשבר שלא לצורך. מהבסיס המרוחק הזה יכולים המפציצים האמריקאים לשייט באוויר שעות ארוכות, לתדלק באוויר, ולהגיע לכל נקודה במזרח התיכון, ואז לחזור לדייגו גרסיה מבלי להידרש לבסיס קרוב ופגיע במפרץ. גורם צבאי אמריקאי בכיר הסביר אז שפריסת המפציצים באי מפנה מקום בבסיסים הקרובים יותר למטוסים טקטיים זריזים, בעוד המפציצים ארוכי הטווח אינם תלויים בקרבה גאוגרפית למטרה.

בשנת 2025, על רקע מבוי סתום בשיחות הגרעין עם איראן והסלמה הדרגתית באיומים ההדדיים, שוב דווח על פעילות חריגה בדייגו גרסיה: צילומי לוויין הראו התקבצות כוח אווירי אמריקאי מרשים על מסלולי האי, כולל מפציצי B-52 נוספים, מפציצי חמקנים מדגם B-2, מטוסי תדלוק ואפילו מטוסי קרב חמקניים, ככל הנראה F-22. פרשנים ציינו כי ריכוז כזה של עוצמה אווירית בבסיס מעיד שארה"ב נערכת לכל תרחיש, מעין "נושאת מטוסים נייחת" המאפשרת לה להגביר לחץ צבאי על איראן מבלי להיות פגיעה לטווח הנשק האיראני.

ארבעה מפציצים אמריקאים מדגם סטרטופורטרס מוצבים בבסיס דייגו גרסיה באוקיינוס ​​ההודי, בעוד הסכסוך בין ישראל לאיראן נמשך / © Handout / Planet Labs / AFP

האיומים לא איחרו לבוא מצדו השני של המתרס: בכיר במשמרות המהפכה האיראניים הזהיר כי אם תותקף איראן מכיוון בסיסי ארה"ב, דייגו גרסיה ייכלל ברשימת המטרות, "לא נעשה הבחנה בין כוחות בריטיים או אמריקאים; כל יד שמאיימת על איראן, נגדע" איים הקצין. ואולם, איום זה נענה בתגובת ביטול בריטית, דובר ממשלת בריטניה הגדיר את הבסיס "חיוני לביטחון בריטניה וארה"ב" והבהיר שהאי נמצא מעבר לטווח הפגיעה האיראנית המוערך. במילים אחרות, דייגו גרסיה נותר עבור המערב קלף מנצח: מוגן מרוב הסכנות, אך קרוב מספיק כדי לשלוח ממנו זרוע ארוכה לכל נקודת מתח במזרח התיכון ובדרום אסיה.

חשיבותו הגיאופוליטית של דייגו גרסיה מתבטאת גם בזירות נוספות. הוא שוכן בלב נתיבי הסחר הימי העולמיים, סמוך לנתיב המכליות מהמפרץ הפרסי למזרח אסיה, ולא רחוק מנתיבי השיט לים סוף. נוכחות צבאית מערבית בו מהווה גורם מרתיע בפני גורמים עוינים המבקשים לאיים על חופש השיט. בנוסף, בעידן של תחרות גוברת בין מעצמות, האי משמש "עין" לפיקוח לווייני ומודיעיני (באי פועל מערך טלסקופים ומכ״מים למעקב אחרי לוויינים וחלל, כחלק מתוכנית אמריקאית-בריטית). גם בהקשר של סין, שמרחיבה את טביעת רגלה באוקיינוס ההודי, החשיבות של דייגו גרסיה לברית המערבית רק עולה. למעשה, בדיונים הפנימיים על מסירת האיים למאוריציוס, הובהר שהסכם החכירה הארוך נועד למנוע "השפעה זרה עוינת" באזור, רמז ברור לחשש של הבריטים והאמריקאים מנוכחות סינית אם האי היה יוצא מידיהם.

בסופו של יום, דייגו גרסיה הוא מקום של ניגודים עזים: גן עדן טבעי שהפך למוצב צבאי מבוצר; אי קטן ובודד שעל גבו התנגשה ההיסטוריה הקולוניאלית ברצונותיהן של מעצמות-על; בית פשוט שאולץ להתפנות לטובת "ביטחון עולמי". סיפורו של דייגו גרסיה הוא סיפור על עולם משתנה, על האנשים הפשוטים ששילמו את מחיר המשחק הגיאופוליטי, ועל השאלות המורכבות של צדק ושייכות מול אינטרסים של מדינה וביטחון.

נכון ליוני 2025, הבסיס האמריקאי שבאי פועל בכוננות מבצעית גבוהה, ומערכות של מטוסי תדלוק, מפציצים ארוכי טווח וצוללות תקיפה נצפו נכנסות ויוצאות ממנו בתכיפות גוברת. מקורות ביטחוניים מרמזים כי דייגו גרסיה יהווה את אחת מנקודות השיגור המרכזיות במידה שוושינגטון תחליט להגיב צבאית באיראו ולתמוך במתקפות של ישראל. בעוד המצלמות הבינלאומיות ממוקדות בטהראן, בפורדו ובירושלים, אי קטן ומרוחק בלב האוקיינוס ההודי, שצלו ההיסטורי עוד מרחף מעליו, עשוי להפוך שוב למוקד בו ייכתבו פרקים חדשים של ההיסטוריה המזרח-תיכונית.

בין עצי הקוקוס לרצועות האספלט, בין מי הטורקיז לצללי המפציצים, ממשיך האי לסמל את רבדי הזמן והשכבות: מן העוול והכאב של המגורשים הצ'אגוסים, דרך עוצמתן של אימפריות, ועד תקוות לעתיד של צדק ושלום. דייגו גרסיה, "טביעת רגל" זעירה באוקיינוס גדול, ממשיך להזכיר לנו כיצד אפילו המקום הקטן ביותר עלול להימצא בלבם של סיפורים גדולים.

מקורות:

• קטעים מ- “That’s When the Nightmare Started” מאת Human Rights Watch.

• קטעים מ- UK signs Chagos deal with Mauritius to seal future of US-UK air base מאת Reuters שנכתב ע"י: Muvija M and Michael Holden.

• קטעים מ-UK signs £3.4bn deal to cede sovereignty over Chagos Islands to Mauritius מאת the Guardian שנכתב ע"י: Eleni Courea and Jessica Elgot.

• קטעים מ- Report: B-52s deploy to Diego Garcia amid Iran tensions מאת AirForceTimes שנכתב ע"י: Stephen Losey.