top of page

הנקראים ביותר

במיתוסים ובאגדות של ה שוּמֶר ים , האשורים, האכדים והבבלים הקדומים , האנונאקי תוארו כקבוצת יצורים דמויי אלים. ארץ שוּמֶר השתרעה על רובו של אזור הנמצא בדרום מסופוטמיה אשר בדרום עיראק המודרנית. לדעת החוקרים, ה תרבות השומרית היא אחת התרבויות הראשונות בתולדות ה אנושות . לפי ההנחה המקובלת, ראשיתה של תרבות זו בסביבות שנת 3500 לפנה"ס . לתרבות זו מיוחסות כל ההתחלות של ציוויליזציה מתקדמת שעתידות היו לשמש כבסיס ל תרבות המערב : המצאת ה גלגל , כתב היתדות , מדע , בתי משפט, מערכת ההשקיה המלאכותית, כלים חקלאיים, אובניים ועוד. השומרים היו עם לא-שמי . השפה השומרית היא מיוחדת ואינה דומה לשפות אחרות, שאלת סיווגה הגנטי של השומרית בתוך משפחת שפות כלשהי הידועה כיום, נותרה פתוחה, והתאוריות בנושא רבות ומגוונות. רשימת המלכים השומרית מונה את מלכי שומר מ שושלות שומריות ושכנות, שנות המלוכה שלהם, ומקומה של מלכותם. הרשימה מתחילה לפני כ-266,000 שנה, הרבה לפני שהציוויליזציה האנושית אפילו החלה ע"פ הבנתנו, בתקופה שבה "המלכות ירדה לראשונה מהשמיים", בעיר השומרית הקדומה ארידו (Eridu) בדרום מזרח עירק. נטען כי ארידו סימנה את תחילתה של התרבות השומרית בסביבות 5400 לפנה"ס, שנמשכה עד לסביבות 600 לפנה"ס. מכיוון שע"פ הידוע לנו, השומרים היו אלה שהמציאו את הכתב, ניתן להניח שהסיפורים והמיתולוגיות שהאדם שימר בעל פה במשך אלפי, עשרות אלפי או מאות אלפי שנים, נכתבו ותועדו לראשונה ע"י השומרים וכך אנו יכולים להיחשף לסיפור תולדות האנושות שהצוויליזציה הכותבת הראשונה השאירה לנו. אחת היצירות המפורסמות ביותר של הספרות השומרית היא עלילות גילגמש , מיתוס שומרי שתורגם מאוחר יותר ל אכדית . ה מיתוסים השומריים הם הקדומים שבמיתוסים של המזרח הקדום העוסקים בשאלות של בריאת העולם. אמנם עדיין לא נתגלה מיתוס שומרי המתאר את בריאת העולם תיאור שיטתי, אך אפשר למצוא בספרות השומרית מוטיבים ואפיזודות הקשורים בנושא זה. מיתוסים ואפוסים שומריים רבים פותחים במבוא קוסמוגוני , הקובע את זמנה של העלילה לימי בראשית, כאשר נברא העולם. בסיפור הבריאה השומרי מסופר על נאמו ( Nammu ) אשר כונתה בפי השומרים "האם היולדת שמים וארץ", "יולדת כל האלים", "היוצרת של כל הדברים", "האם הראשונית". נאמו ילדה את אנו (Anu), אל השמים-גן עדן ואת קי ( Ki ), אלת ארץ. היא גם אמו של אֶנְכִּי (Enki) אל מי-התהום, החוכמה והמאגיה, לו מייחסים את "יישובו של העולם" וקביעת סדרי התרבות והציוויליזציה. אולם, כמה חוקרים, כמו זכריה סיטשין (Zacharia Sitchin), טוענים כבר מתחילת שנות השבעים, כי האנונאקי רחוקים מלהיות אלים מיתולוגיים פשוטים, ולמעשה הם היו גזע של חוצנים שהגיעו לכדור הארץ לפני חצי מיליון שנה ויצרו את המין האנושי. חסידי התאוריה הזו טוענים שניתן למצוא לה עדויות בכל רחבי העולם, לא רק בפרוייקטים הנדסיים שלכאורה האדם הקדום לא יכול היה להקים, אלא גם ב-DNA שלנו, אשר אצל חלק מהאנשים מראה אינדיקציות שהאנונאקי ייצרו בעבר בני כלאיים חוצניים אנושיים שמתקיימים עד היום במודע או שלא במודע. האנונאקי מגיעים לכדור הארץ על פי סיטשין וחוקרים נוספים כמו מייקל קרמו ( Michael Cremo ) ו אריך פון דניקן ( Erich von Däniken), מקורם של האנונאקי מ ניבירו ( Nibiru) , כוכב הלכת ה-12 שלא נחשף עדיין ונטען כי הוא מקיף את השמש שלנו במסלול ארוך להפליא אשר מוביל אותו הרחק מעבר למסלול של פלוטו. ניבירו, כך נאמר, מופיע במערכת השמש שלנו בכל 3600 שנה בערך. בטקסטים העתיקים מסופר על ניבירו המתנגש בכוכב לכת אחר בשם תיאמת ( Tiamat ), שככל הנראה היה במסלול בין מאדים לצדק. נטען כי התנגשות זו יצרה את כדור הארץ ואת חגורת האסטרואידים, למרות שסיטשין טוען כי תיאמת הוא למעשה כדור הארץ וכי זו הייתה התנגשות עם אחד מירחי נבירו שיצרה אותו. בכל מקרה, היה זה במהלך אחד המעברים הלא שכיחים של ניבירו במערכת השמש שלנו לפני כ-485,000 שנה, כך על פי הנאמר, 50 חוצנים מגזע האנונאקי הגיעו לכדור הארץ, נאמר גם שתוחלת החיים שלהם היתה בטווח של 500,000 שנה. כוונת האנונאקי במסעם הארוך לכדור הארץ הייתה מהותית מאוד, כריית זהב, אלמנט הכרחי עבור מטרתם - לתקן את האטמוספירה של כוכב הלכת הביתי שלהם, אלמנט שחסר בנבירו. סיטשין למעשה מפרט את שינויי האקלים והמלחמות הגרעיניות הנמשכות בניבירו שגרמו לאטמוספירה שלו להידלדל, בעקבות כך הגיעו האנונאקי לרעיון של בניית מגן באטמוספירה העליונה של ניבירו שמורכב מחלקיקי זהב. במהלך אלפי שנים, האנונאקי ביצעו ככל הנראה מספר רב של פעולות לכריית זהב, שהובלו תחילה על ידי אֶאָה (Ea) הידוע כ אֶנְכִּי או אדון האדמה. מאוחר יותר, נוהלה הפעילות על ידי אחיו הבכור של אֶנְכִּי, אֶנְלִיל (Enlil), אל ה רוח , ה אוויר וה סער. ליריבות בין שני האחים תהיה השפעה משמעותית על מקורו של הגזע האנושי. בריאת האדם בעקבות מרד בין פלגים יריבים של האנונאקי שעבדו בפעילות כרייה באפריקה הדרומית, אֶנְכִּי הציע להם ליצור מעין גזע של יצורים נחותים, בעצם עבדים, כדי שיעשו את העבודה בשבילם וכדי למנוע יריבויות בעתיד. אֶנְכִּי ואחותו למחצה נינקי ( Ninki ) יצרו את בני האדם הראשונים עלי אדמות ע"י שימוש בהנדסה גנטית , כשנינקי עצמה נושאת את העובר, או הדגימה הראשונה. הם שילבו את ה-DNA שלהם ושל ההומו ארקטוס מכדור הארץ. תחילה קראו ליצירה הזו לולו-עמלו (Lulu Amelu). אם קישרתם בין המילה "עמל" בעברית לבין "לולו עמלו", יש הגיון בקישור. בהמשך ביצעו הנדסה גנטית נוספת על מנת שגזע הלולו יוכלו להתרבות בינם לבין עצמם, כדי לא להסתמך על נקבות האנונאקי. המין ההיברידי שנוצר נקרא אדאפה (Adapa) או אדמה (Adama). אדמה היה מיומן בחקלאות וגידל מזון לעצמו ולאנונאקי. אחד האזורים שיצר אֶנְלִיל עבור אדמה, על מנת לגדל סוגים חדשים של צמחים, נודע בשם עדן. אולם מכיוון ש אֶנְלִיל לא היה מודע לכך ש אֶנְכִּי הינדס את בני האדם, הוא התרגז כאשר יצורים נחותים אלה החלו להתרבות וגירש אותם מעדן. אֶנְכִּי שריחם על האדמה החליט לסייע להם בהתפתחותם בעתיד. אם כל זה נשמע לכם מוכר, הסיבה לכך היא, כפי שטוען זכריה סיטשין, ש עלילות גילגמש (Epic of Gilgamesh) השומרי וה אנומה אליש (Enûma Eliš) הבבלי, כמו גם סיפור הבריאה המקראי המאוחר יותר בבראשית, הם תיאור ישיר של החוויות האנושיות עם האנונאקי החוצניים, שעברו דרך מסננים של זמן ושל השקפות תרבותיות וחברתיות. בני אדם שתפסו את האנונאקי כאלים החלו לספר עליהם סיפורים, סיפורים שהתפתחו בסופו של דבר למיתולוגיות הידועות ביותר של הדתות הקדומות. על פי כתבי סיטשין, האנונאקי נאלצו לנטוש את כדור הארץ כאשר קרחוני אנטארקטיקה החלו להתמוסס לפני 12,000 שנה בערך, מה שהביא לשיטפון הגדול או המבול, עליו מדברים כל כך הרבה טקסטים קדומים, שמחק את הבסיסים שהקימו על פני הארץ. נטען שלימים הם נבנו שוב על ידי הנפילים וה ע ירין ( Nephilim and Watchers) , שהוגדרו כענקים שהיו צאצאים של בני אדם ומלאכים, או חוצנים על פי פרשנים שונים. לאחר שהקטסטרופה השמידה את כל עמלם, האנונאקי ראו שהאדם יכול להסתדר טוב בכוחות עצמו והחליטו לעזוב. בעוד שחוקרים מסוימים טוענים שהאנונאקי חזרו אחר כך לכדור הארץ ועדיין שוכנים בתוכנו, אחרים מאמינים כי הם השאירו מאחור רק את צאצאיהם ההיברידיים ואת הנפלאות הארכיטקטוניות המדהימות שהם בנו. היפוטזת החוצנים הקדומים כהוכחות למקורם החוצני של האנונאקי, סיטשין מספק רמזים רבים ומסקרנים ממספר דיסציפלינות שונות. הוא מציין למשל כי ניתן לתרגם באופן גס את המילה אנונאקי או אלי האנונה (Annunna gods), כפי שכונו בכתבי השומרים, כ"אלו שהגיעו מהשמיים לארץ". תחריטי האנונאקי המופיעים על הלוחות השומריים שהוא מציין, לעיתים מציגים אותם עם כנפיים, קסדות, רוכבים על דיסקים מעופפים הדומים לרכבי חלל או כשהם נושאים כלים מוזרים בידיהם. סיטשין גם מדגיש את העובדה כי במיתולוגיה הקדומה, זהב נתפס לעתים קרובות כשייך לאלים, מה שמתקשר לתאוריה שלו כי האנונאקי הגיעו לכדור הארץ במיוחד על מנת לכרות זהב ויצרו את האנושות רק במטרה שיכרו אותו עבורם. סיטשין טוען עוד כי המחקר הגנטי מצביע על כך שכל בני האדם הם צאצאי אישה אחת, שלעתים נקראת " חווה המיטוכונדרית " (Mitochondrial Eve), שכנראה חיה לפני רבע מיליון שנה, מה שמתאים לציר הזמן של הגעת האנונאקי ויצירת האדם כפי שמופיע בכתבי השומרים. סיטשין ממשיך וטוען כי בתיאורים המעמיקים של השומרים על היווצרות מערכת השמש שניתן למצוא בטקסטים קדומים כמו האנומה אליש ובתחריטים שלהם, נראה שהם היו מודעים לנוכחותם של כוכבי הלכת אורנוס, נפטון ופלוטו, אלפי שנים לפני שהאדם המודרני גילה אותם מחדש. הכתבים השומריים מציגים גם ידע מתמטי הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות, כולל חלוקת השנה ל-12 חודשים, שעה ל-60 דקות, יום ל-24 שעות וחלוקת מעגל ל-360 מעלות. נראה שלשומרים או לאדוניהם האנונאקי היתה חיבה מיוחדת ללוחות שנה ולאסטרונומיה, גם באזורים אחרים בעולם התגלו ממצאים מרתקים שרומזים כי ידע מדעי נרחב הוחזק על ידי עמים קדומים. לדוגמא, פטרוגליפים מסקרנים המתוארכים לסביבות 3000 לפנה"ס, שחלקם נמצא באזור הרי אורל ( Ural Mountains) שברוסיה, שנראים כיצוגים של הנוסחאות המבניות של תרכובות כימיות שונות. ישנם גם מבנים הנדסיים עצומים וחפצים שונים ומוזרים שלא מסתדרים עם המקום בו נמצאו, כל אלה עשויים לרמוז כי נוכחות חוצנית השפיעה על חיי בני האנוש. סיטשין טוען כי הפירמידות עוצרות הנשימה במצרים וביבשת אמריקה, האבנים האניגמטיות ב כַּרְנָךְּ (Karnak) וב בָּעַלְבֶּכְּ וכן ממצאים חריגים אחרים כמו קווי נסקה , מנגנון האנטיקיתרה , סוללת בגדאד , ציורי מערות של ההופי , ציפור הסאקארה , כדורי האבן המסתוריים של גואטמלה וקוסטה ריקה ו הגולגולות המוארכות והמוזרות שנמצאו בפרו ובמצרים, יכולים להוות עדות לנוכחות חוצנית על כדור הארץ במשך הרבה אלפי שנים. הכל מתבסס על הערכה כי בני אדם קדומים לא היו יכולים לבנות מיבנים כה מסיבים ומורכבים כמו הפירמידות של גיזה למשל, ללא גישה לידע הנדסי ולטכנולוגיות מתקדמות אחרות. לפיכך נטען כי חוצנים כמו האנונאקי היו אחראים לפרויקטים הנדסיים מתקדמים במיוחד. אריך פון דניקן הוא אחד התומכים הקולניים ברעיון הזה והוא קובע כי אינטליגנציות חוצניות עשויות להיות מאחורי פרוייקטים הנדסיים מורכבים כמו סטונהנג ' ו פסלי המואי (Moai) באי הפסחא ( Easter Islands) . הוא גם מציין שמספר ממצאים קדומים כמו מערך ה הירוגליפים באבידוס (hieroglyphs at Abydos) שבמצרים והסרקופגים של פאקאל ( Pakal ) מתרבות המאיה, נראים כמתארים טכנולוגיה שהיא הרבה מעבר לתפיסתם של עמים קדומים, שלכאורה חרטו את הייצוגים שנראים כמסוקים, צוללות ואפילו ספינות טילים. כעדות נוספת הוא גם מציין את שכיחות ה וימאנות או המכונות המעופפות בטקסטים מיתולוגיים קדומים בהודו, מה שמחזק את התיאוריה כי נוכחות האנונאקי הגיעה, דרך מסנן של חוויות תרבותיות, אל כל רחבי העולם. הקשרים תנ"כיים פון דניקן טוען שהסיפורים המקראיים על הנפילים וה עִירִין התייחסו ישירות לחוצנים ואף טוען ששני המלאכים שביקרו את לוט בספר בראשית היו למעשה חוצנים שהרסו אחר כך את סדום באמצעות נשק גרעיני. גם ה"רוח המשמידה", שכביכול הרסה את העיר אור בסביבות שנת 2000 לפנה"ס, נגרמה על ידי פצצה גרעינית שהופעלה על ידי אחד מהפלגים הלוחמים של האנונאקי. התיאורים של אופני המרכבה של יחזקאל מוצגים על ידי פון דניקן כראיה לכך שיחזקאל היה חוצן וכי המרכבה היתה למעשה חללית. כמה חוקרים טוענים כי פריטים כמו ארון הברית נשאו סימני היכר של טכנולוגיה שחוצנים הביאו לכדור הארץ ו כי ישו עצמו היה חוצן . פון דניקן כתב כי תיאורי הגיהינום בתנ"ך עשויים להיות תיאורים של כוכב הלכת ונוס שצילומים ממנו הוצגו לכאורה ע"י האנונאקי לבני האדם. השערה נוספת גורסת כי הסכסוך המתמשך בין האל לשטן עשויה לשקף את היריבות בין האלים הראשונים של האנונאקי, אֶנְכִּי ו אֶנְלִיל , מה שעשוי להסביר את אופיו השונה של האל, בין אל נקמן לאל חסד, הנראה בתנ"ך ובברית החדשה. למעשה, אפילו מושג החטא הקדמון עשוי להתייחס לזיווג בין החוצנים לבני האדם הנחותים יותר שהם יצרו. רפטיליאנים (Reptilians) בעוד שחוקרים כמו סיטשין מחזיקים בדעה שהאנונאקי היו אנושיים במראה, חוקרים אחרים מגיעים לאותה תיאוריה מזווית אחרת. אולי המפורסם שבהם, דיוויד אייק ( David Icke ), טוען כי האנונאקי הם בעצם ארקונים ( Archons ), גזע בין ממדי של זוחלים שהתרבו עם בני אדם, יש להם את היכולת לשנות צורה והם שולטים בעולם באמצעות האחווה הבבלית (Babylonian brotherhood) המכונה גם האילומינטי (illuminati), לדעתו של אייק הארקונים והאנונאקי הם כוח עוין, המזין את האדם באנרגיות שליליות ושומר שלא יממש את מלוא הפוטנציאל שלו. בניגוד לסיטשין, אייק מתעקש שהיצורים האלה לא הגיעו מניבירו אלא ממקום כלשהו בקבוצת הכוכבים דראקו (Draco). סיטשין מתאר ​​את מניעיהם של האנונאקי בצורה דו משמעית, או במילים אחרות, לא בהכרח מיטיבה, בהתחשב בנטייתם ליצור ולהעסיק עבדים ונכונותם לתמרן אותם למען מטרותיהם, אך נראה שהוא תופס את התערבותם בכדור הארץ כפעולה חיובית עבור המין האנושי ולא נראה שהוא מאמין שהם נותרו על הפלנטה שלנו לאחר הרס בסיסיהם. יש המעריכים כי האנונאקי אמורים לחזור מתישהו בקרוב, אם כי המניעים שלהם לכך אינם ברורים, לפי כמה מקורות הם יבקרו שוב בכדור הארץ בשנת 2022. אם זה יקרה אז אולי נוכל לשאול אותם בעצמנו מה היה תפקידם בהיסטוריה שלנו ואיזה חלק הם ימלאו בעתיד שלנו.

מה שרציתם לדעת על האנונאקי ולא העזתם לשאול

במיתוסים ובאגדות של השוּמֶרים, האשורים, האכדים והבבלים הקדומים, האנונאקי תוארו כקבוצת יצורים דמויי אלים. האם יתכן שהם היו חוצנים?

למאמר
מקור: Armstrong Institute מאת: Christopher Eames עדות היסטורית מצרית שמתעלמים ממנה לעתים קרובות היא סיפור מפותל גדוש תעמולה ואנטישמיות - אבל זו גם הודאה בסיפור יציאת מצרים. זהו אחד הנושאים החמים של הארכיאולוגיה המקראית: האם יש עדויות ליציאת מצרים? ל-10 המכות? למשה רבנו? מי היה הפרעה של יציאת מצרים? הפזמון החוזר בתשובה לשאלות אלו הוא שאין תיעוד מצרי עתיק לדברים כאלה. על פני השטח, החוסר הזה ברשומות אינו מפתיע לחלוטין, ממספר סיבות. בראש ובראשונה, רק אחוז קטן מהפפירוסים המצריים מהתקופה הנדונה שרדו. יתר על כן, באזור הדלתא של הנילוס - "ארץ גושן" - הרטוב והמוצף בקביעות, השתמרות מקורית של מבנים כמעט ואינה קיימת - שלא לדבר על מסמכי פפירוס. כפי שכותב האגיפטולוג קנת קיטשן ( Kenneth Kitchen ), "[כל] הרישומים המנהליים של מצרים מכל התקופות בדלתא אבדו; וגם המצאות טקסטים מונומנטליים קרובה לאפס". בנוסף, אף מעמד מצרי שליט שמכבד את עצמו לא יודה באסון לאומי כזה כמו יציאת מצרים. דוגמה לכך: טקסטים קלאסיים מצטטים כיבוש אתיופי של מצרים עד הים התיכון שהתרחש במאה שלפני יציאת מצרים. אולם אירוע זה, שכמעט הרס את מצרים כולה, אפילו אינו נרמז בשום מקום בספרות המצרית הידועה; רק הודות לגילוי חדש יחסית של קבר של גנרל מצרי - השייך לאדם שניסה להסיג את האתיופים לאחור - נמצאה לבסוף התייחסות ארכיאולוגית לאירוע זה בעל השלכות עצומות שכמעט חיסל את מצרים. עם זאת, לומר שאין תיעוד מצרי של יציאת מצרים זה לא מדויק. כי יש תיעוד מצרי מפורט של האירוע - מנקודת מבט שבאופן לא מפתיע חד צדדית ומלאה בתעמולה. כולנו שמענו את סיפור גאולת עם ישראל מדיכוי העבדות, ממנהלי עבודה אכזריים ומפרעה רצחני שעקשנותו הובילה בסופו של דבר לחורבן מצרים. אבל האם שמעתם את הסיפור המצרי על כוהן מרושע מצרי לשעבר שחסידיו העבדים ה"מצורעים" הביאו חורבן על הארץ, דיכאו את התושבים המקומיים, לפני שפרעה גיבור שחרר את הארץ ורדף את העבדים לכנען? הנה הסיפור המוזר, ההפוך לחלוטין, של יציאת מצרים - מנקודת המבט המצרית. "אחד הסופרים הראשיים של מצרים... מנתון" אחד ההיסטוריונים המצריים המוקדמים המצוטטים ביותר הוא מנתון . כוהן והיסטוריון יליד מצרים שחי בסבניטוס ("עיר העגל הקדוש") בזמנו של תלמי השני, פילדלפוס , במאות ה-4 וה-3 לפנה"ס, מנתון ידוע בעיקר בזכות עבודתו בת שלושת הכרכים "דברי ימי מצרים" (Aegyptiaca), שמשתמשים בה רבות לצורך קביעת הכרונולוגיה הפרעונית בפרט, ושל עמי העולם העתיק בכלל. עבודתו נשענת על מספר רב של מקורות עתיקים יותר שמאז אבדו להיסטוריה. לרוע המזל, כמו ביצירותיהם של היסטוריונים קלאסיים מפורסמים רבים אחרים, דברי ימי מצרים של מנתון לא שרד בשלמותו. כיום, כל מה שיש לנו מהטקסט הם קטעים או ציטוטים ארוכים בכתבי היסטוריונים מוקדמים אחרים. הקדום מבין ההתייחסויות הללו הוא ביצירה של ההיסטוריון מהמאה הראשונה לספירה יוסף בן מתתיהו (יוספוס). הספר הראשון של " על קדמוּת היהודים " (נגד אפיון) מכיל ציטוטים ארוכים של מנתון בנוגע לאירועים הקשורים ליציאת מצרים. יוסף בן מתתיהו הציג את החלק הזה באופן הבא: "ועתה אפנה את דברי לאחד מסופריהם העיקריים [של מצרים], אשר לפני כן השתמשתי בו מעט כעד לימי הקדם שלנו; אני מתכוון למנתון". הציטוט הבא של מנתון מתאר מלך מצרי בשם אמנופיס (הצורה היוונית של אמנחותפ) שנאמר לו "שהוא עשוי לראות את האלים, אם ינקה את כל הארץ מהמצורעים ומשאר האנשים הטמאים; שהמלך היה מרוצה מהציווי הזה, ואסף את כל אשר פגם בגופם ממצרים; ושמספרם היה 80,000; אשר שלח אל המחצבות הללו אשר במזרח הנילוס, למען יעבדו בהן ויופרדו משאר מצרים." מנתון סיפר שהיה נביא מצרי באותו השם (אמנופיס) שחשש ש"היו כמה מהכוהנים המלומדים שהיו מזוהמים בצרעת". הוא המשיך: [הוא] פחד שהאלים יכעסו עליו ועל המלך, אם ייראה שהיתה אלימות נגדם; שגם הוסיף זאת, מתוך תבונתו על העתיד, שאנשים מסוימים יבואו לעזרת העלובים המזוהמים הללו, ויכבשו את מצרים ויחזיקו אותה ברשותם שלוש עשרה שנים; אולם הוא לא העז לספר למלך את הדברים הללו, אלא השאיר מכתב על כל העניינים האלה, ואז התאבד, מה שגרם למלך להתעצב כך שלא ניתן היה לנחם אותו. לאחר שאלו שנשלחו לעבוד במחצבות המשיכו במצב האומלל ההוא זמן רב, רצה המלך לבדל את העיר אווריס , שנותרה אז שוממה מרועים, למגוריהם ולהגנתם; שהוא רצה להעניק להם. כניסת 'משה' כעת נכנסת דמות "משה" של מנתון (שמוצגת בתחילה בשם אחר, מצרי). "אבל כשהגברים האלה [העבדים ה'מצורעים'] הוכנסו לתוכה [עירם, אווריס], ומצאו את המקום המתאים למרד, הם מינו לעצמם מנהיג מתוך הכוהנים של הליופוליס, ששמו היה אוסרסיף (Osarsiph), והם נשבעו שהם יצייתו לו בכל דבר". זה שעלה לגדולה, לפי מנתון, ניסה לעשות מהפכה דתית. הוא אז, מלכתחילה, קבע להם את החוק הזה, שלא יעבדו את האלים המצריים, ולא יתנזרו מאף אחת מהחיות הקדושות ההן שיש להן את ההערכה הגבוהה ביותר [למשל צאן ובקר], אך יהרגו וישמידו את כולן; שלא יצטרפו לאף אחד מלבד אלה שהיו מהקונפדרציה הזו. ...[הוא] קבע חוקים כאלה, ועוד רבים אחרים שהיו בעיקר מנוגדים למנהגי המצרים... לאחר מכן המשיך מנתון לתאר את המנהיג הכהן הנוכל הזה שמתכונן להתנגדות מזוינת נגד המצרים: [אוסרסיף] הורה שהם ישתמשו בהמון הידיים שהיו להם לבניית חומות סביב עירם, ויתכוננו למלחמה עם המלך אמנופיס, תוך שהוא לוקח תחת חסותו את שאר הכוהנים, ואת אלו שהזדהמו איתם, ושלח שגרירים אל אותם רועי צאן אשר [כבר] גורשו מן הארץ על ידי תפילמוזיס אל העיר הנקראת ירושלים; הוא הודיע ​​להם על ענייניו שלו, ועל מצבם של אותם אחרים שטופלו בצורה כה מבזה, ורצה שיבואו לעזרתו בהסכמה אחת במלחמה זו נגד מצרים… כל הרועים האלה שמחו מאד על המסר הזה, ויצאו בבהילות כולם ביחד, כשהם 200,000 איש; ותוך זמן קצר הגיעו לאווריס. ועתה אמנופיס מלך מצרים, לאחר שהודיעו לו על פלישתם, היה בבלבול גדול, כשהוא נזכר את אשר ניבא לו [הנביא] אמנופיס, בן פאפיס... האזכור של מנתון מתאר את פרעה אמנופיס נוקט בפעולה קיצונית כדי להימנע ממלחמה. הוא הורה לכוהני מצרים "להסתיר את תמונות אלוהיהם" לשם שמירה. הוא שלח את בנו בן ה-5, רעמסס, ל"חבר רחוק שלו" לשם הגנה. לאחר מכן הוא עזב את מצרים עם 300,000 אנשים נבחרים וחיות קדושות, כולל שור ה אפיס הקדוש ביותר, לגלות של 13 שנים באתיופיה ("כי מלך אתיופיה היה מחויב כלפיו"). גלות, חילול הקודש ושיבה מנצחת(?) בהתבסס על הנבואה, אמנופיס נמנע מקרב נגד כוחות הרועים-עבדים-מצורעים בראשות אוסרסיף, "במחשבה שזה יהיה להילחם נגד האלים". מנתון המשיך: אבל אנשי ירושלים, כשהם ירדו... התייחסו אל [המצרים] בצורה כל כך ברברית, שמי שראו כיצד הם מכניעים את הארץ האמורה, ואת הרשעות המחרידה שהם אשמים בה, חשבו שזה דבר נורא; כי הם לא רק הציתו את הערים והכפרים אלא לא היו מסופקים עד שחיללו את הקודש, והשמידו את תמונות האלים, והשתמשו בהן בצליית החיות הקדושות שנהגו לסגוד להן, והכריחו את הכוהנים והנביאים להיות התליינים והרוצחים של החיות הללו, ואז הוציאו אותם עירומים מהארץ. עוד נמסר כי הכוהן, אשר קבע את משטרם ואת חוקיהם, היה יליד של הליופוליס, ושמו אוסרסיף, מאוסיריס, שהיה האל של הליופוליס; אלא שכאשר עבר אל האנשים האלה, נשתנה שמו, ונקרא משה. לאחר מכן תיאר מנתון (בקצרה באופן מחשיד) את שובו של פרעה אמנופיס כמנצח ו"תבוסתו" של אוסרסיף/משה, לאחר גלות בת 13 השנים: לאחר מכן, חזר אמנופיס מאתיופיה עם צבא גדול, כמו גם בנו אחאמפסס עם צבא אחר, וששניהם התאחדו לקרב עם הרועים והעם המזוהם, והיכו אותם והרגו הרבה מאד מהם, ורדפו אותם עד גבול סוריה. בכך מסתיים הציטוט הארוך. יוסף בן מתיתיהו סיכם: "זה מה שהמצרים מספרים על היהודים, והרבה יותר, שאני משמיט למען הקיצור". עדותו של טקיטוס ההיסטוריון הרומי מהמאה הראשונה לספירה טקיטוס (שנחשב באופן נרחב לאחד הגדולים ברומא) גם סיפק סיכום קצר של אירועי יציאת מצרים, מתוך מסורות ותחושות דומות למנתון. הוא כתב ב" היסטוריות " שלו: אולם רוב הכותבים מסכימים בקביעה שפעם פרצה במצרים מחלה, ששיבשה את הגוף בצורה איומה; שהמלך... שביקש תרופה, התייעץ עם האורקל של המון, והצטווה לטהר את ממלכתו, ולהעביר לאיזו ארץ זרה את הגזע הזה המתועב על ידי האלים. "האורקל של המון" זו כנראה התייחסות לכוהן הגדול של אמון, הנביא המתואר בתיאורו של מנתון. (בקוראן - שמצדו עוקב מקרוב אחר התיאור המקראי של יציאת מצרים - מכונה האדם הזה באופן דומה המן) לאחר מכן המשיך טקיטוס להזכיר באופן פשטני את השהות במדבר שלאחר מכן: האנשים, שנאספו לאחר חיפושים קפדניים, מצאו את עצמם במדבר, ישבו ברובם המומים ביגון, עד שאחד הגולים, מויס שמו, הזהיר אותם לבל יחפשו הקלה מאלוהים או אדם, נטושים כפי שהיו משניהם, אלא לבטוח בעצמם, לקחת לעצמם מנהיג שנשלח משמים את האיש שקודם כל יעזור להם להיפטר מסבלם הנוכחי. הם הסכימו, ובבורות מוחלטת החלו להתקדם [למדבר] באקראי. ...לאחר מסע רצוף של שישה ימים, בשביעי רכשו לעצמם ארץ, שממנה גירשו את התושבים, ובה ייסדו עיר ומקדש. ההשקפה ה'מצרית' מול ה'ישראלית' באופן הומורסטי למדי, יוסף בן מתיתיהו לעג לסיפורו של מנתון (ובמשתמע גם לתיאורו של טקיטוס) על כך שהוא מתובל ב"פיקציה", "זוטות" ו"שקרים מעשיים", תוצר של "כוונה רעה אלינו" (העם היהודי) - למרות שהוא העניק למנתון קרדיט ב"עקב אחר הרישומים העתיקים שלו", שהכילו בליבתם "אמת של ההיסטוריה". השוואת שני התיאורים של יציאת מצרים - הגרסה המצרית של מנתון והנוסח המקראי הידוע - מובילה למחקר מעניין. מספר וריאציות עלילה בולטות מיד מהאזכור של מנתון: האסון שפקד את מצרים היה בלתי נמנע, תוצאה של פגיעה באלים על ידי משה/אוסרסיף ואנשיו ה"מצורעים", שהיו בעצמם אחראים לפורענות. היו אלה האנשים האלה שהתייחסו למצרים בצורה "ברברית", ולא להיפך. במקום שבעלי החיים הקדושים של המצרים ימותו במכה החמישית, הם הובאו לאתיופיה לשמירה. במקום שבנו של פרעה ימות במכה העשירית, הוא נשלח ל"חבר שלו". היה זה לטובת העם המצרי שאותם עבדים ורועי הצאן "המזוהמים" עזבו. במקום שפרעה יהיה נוכח ואחראי למה שקרה בארצו, הוא היה במקום זאת במדינה אחרת לגמרי, בגלות בלתי נמנעת בהוראת האלים. במקום שאלוהי ישראל יוציא את עם ישראל ממצרים למרות פרעה, שצבאו נמחק בים סוף, פרעה מצטייר כגיבור כובש שלפי הדיווחים גירש את ה"מצורעים" של משה לכנען, עד לגבול סוריה. ולפי טקיטוס, העבדים היו הגזע "המתועב על ידי האלים", בניגוד לתיאור המקראי שבו עם ישראל נבחר על ידי אלוהים. מצרים התלמיית בסך הכל, ובהשוואה למקרא, תיאורו של מנתון נקרא כדוגמה מרתקת ל"הצלת כבוד". כמובן, לא ידוע כיצד הפרטים הללו הועברו עד למועד כתיבתו של מנתון (המאה ה-3 לפנה"ס). וכפי שיוסף בן מתיתיהו המשיך לספר ב"על קדמוּת היהודים", יש מקום בשפע למחלוקות על הפרטים של הסיפור העתיק הזה. למשל, כפי שציין יוסף בן מתיתיהו, אם משה וחבריו המנהיגים הכהנים באמת היו מצורעים, אז מדוע משה בתורה "יקבע חוקים כאלה נגד עצמו" - חוקים נוקשים נגד מצורעים המשרתים ככוהנים? (כלומר, במדבר ה' פסוק ב - "צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ . ") המרכיבים התעמולתיים של הסיפור של מנתון ברורים. עם זאת, הספקנים יציינו כי הדבר נכון לגבי שני התיאורים - המקראי כמו גם של מנתון - וכי יש לחפש גרעין יסודי של אמת בשניהם באותה מידה. אבל אפילו מנקודת מבט ספקנית, שני הצדדים אינם ברי השוואה. האיזכור המצרי מציל כבוד לחלוטין - הוא מגנה את האויבים כ"חולים" בעוד הוא משבח בקול רם ומתנצל כלפי פרעה והמצרים. הוא מספק פרטים מיוחדים על "התחלואים" שנגרמו למצרים על ידי הזרים, אך הוא מעורפל להפליא לגבי פרטים מרכזיים שבדרך כלל ניתן לצפות שיחגגו (כמו הסיכום הקצר באופן מחשיד של תבוסת העבדים והרועים והבריחה הכפויה שלהם לכנען). השוו זאת לפרטים שונים מתוך המקרא. "הגיבור", משה, מתואר כמעט מלכתחילה כאדם עם ליקוי דיבור כלשהו אשר בתחילה בורח על נפשו מפני פרעה; כמעט נהרג על ידי אלוהים לפני שהוא מתחיל את שליחותו; ננזף בחומרה על ידי אשתו; מקבל תיקון ותוכחה מאנשים שונים, כמו חותנו ; מתואר באחד האיזכורים כזקוק לסיוע בשל חולשה בזרועותיו; ואף לא הורשה להיכנס לארץ המובטחת מחמת חטאו. תארו לעצמכם אם אותו דבר היה נכתב על פרעה: הטקסט - והרבה יותר המחבר - לא היה שורד הרבה זמן! כמובן, כל הפרטים הלא מחמיאים האלה, פחות או יותר, נכנסים להקשר רחב יותר שבסופו של דבר משלים את משה כאחד האישים הגדולים ביותר של התנ"ך. אבל הודאות גלויות כאלה (שלא לדבר על כל בני ישראל שנידונו על חטא, מרמור וחוסר אמון - כשרק שני מבוגרים שיצאו ממצרים הורשו להיכנס לכנען) כמעט ולא ניתן להשוות לתעמולה המרוממת את עצמה של מצרים העתיקה, כולל יראת הכבוד של הפרעונים ומשפחותיהם כאלים למחצה. זהו, למעשה, אחד המאפיינים המגדירים את הסיפור המקראי בהשוואה לרשומות כמעט מכל האומות העתיקות הסובבות. הוא כולל הודאות בעוולות, אפילו עבור מלכי ישראל ומנהיגיה הגדולים ביותר. החשיפה המלאה והבלתי משוחדת הזו היא שהובילה כמה חוקרים (עדיין רק מעטים, כמובן) להסיק כי ההיסטוריה של ישראל צריכה באופן אוטומטי להיות מוערכת יותר כרשומה אמינה יותר מזו של תרבויות אחרות. הערך של האזכור של מנתון למרות ההיבטים הפולמוסיים בעליל של תיאורו של מנתון, זוהי פנינה אמיתית: זוהי הודאה מצרית של ממש בהיסטוריה הבסיסית של האירוע המקראי. ופרטים שונים ממנו מסייעים רבות בלימוד המקרא, במיוחד כשמחפשים חיזוק לספר בין תגליות חומריות במצרים. אחרי הכל, למורת רוחם של היסטוריונים מודרניים, לפרעה של יציאת מצרים אין שם בתנ"ך. (זו לא השמטה; במקום זאת, זה היה מנהג ספציפי של תקופת הממלכה החדשה - שכמובן משה הכיר - לא להשתמש בשמו של פרעה) מנתון המאוחר יותר, לעומת זאת, כינה אותו בשם אמנופיס - הצורה היוונית המאוחרת יותר של השם הפרעוני המצרי, אמנחותפ. (מצרים, בזמנו של מנתון, נשלטה על ידי התלמיים היוונים; לפיכך, היוונית הייתה ה לינגואה פרנקה של האומה באותה תקופה) ישנם ארבעה פרעונים מצריים ידועים בשם אמנחותפ, כולם שלטו בין המאות ה-16 ל-14 לפנה"ס - אמנחותפ הראשון, השני, השלישי והרביעי (האחרון שינה את שמו לאחנתון מאוחר יותר בחייו). האזכור של מנתון מספק אפוא ראיות תומכות לזיהוי הפרעה של יציאת מצרים כאחד מאלה. בהמשך לנקודה זו, יש ויכוח סוער מתי התרחשה יציאת מצרים המקראית. הכרונולוגיה המקראית ממקמת בנחישות את יציאת מצרים במאה ה-15 לפנה"ס. עם זאת, מגמה פופולרית היא לתארך את יציאת מצרים למאה ה-13 לפנה"ס ולזהות את הפרעה של יציאת מצרים בתור רעמסס השני . סיבה מרכזית לכך היא הפירוט המקראי על בנייתה של העיר רעמסס. העיר פר-רעמסס נבנתה בתקופת שלטונו של רעמסס השני (ונקראה על שמו). עם זאת, שם זה משמש גם בסיפור יוסף; לפיכך, המתנגדים לתיאוריית "פרעה רעמסס" טוענים שהשם המקראי הוא אנכרוניסטי (שינוי עריכה מאוחר יותר) לאתר מקורי מוקדם יותר שנשא שם מעורפל יותר. ומה היה האתר המקורי, המוקדם יותר של פר-רעמסס במהלך התקופה הנדונה של המאה ה-15 לפנה"ס, לפי הכרונולוגיה המקראית? זו במקרה העיר אווריס (שם דומה לשורש המילה עברים). יתר על כן, ייתכן שהשימוש המקראי בשם "רעמסס" אינו מתייחס בהכרח לפרעה רעמסס המאוחר של המאה ה-13 לפנה"ס כלל: האם הוא עשוי להתייחס לבנו של אמנופיס שמנתון מתאר עם אותו השם - בן שאבד מאז להיסטוריה, ללא אזכור באף אחת מרשימות המלכים של מנתון? (זה לא מוסבר בשום מקום בכתביו הקיימים של מנתון - אולי אמנופיס ש"שלח את בנו לחבר" הוכח כבחירה גרועה!) נקודה נוספת: המספר המקראי העצום של יציאת מצרים "כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף." נדחה לעתים קרובות אפילו על ידי חוקרי המקרא כגדול בצורה בלתי אפשרית. (מספר חלופות הוצעו - אפילו באזור של כמה אלפי גברים) עם זאת, המספרים המשולבים של מנתון, למרות שהם אינם תואמים, הם עדיין עצומים באופן דומה -200,000 גברים "רועי צאן", מלבד 80,000 חוצבים עבדים (לא כולל נשים וילדים, שאינם מוזכרים על ידי מנתון). נקודות אלה, בין היתר, מתכנסות כדי להוסיף אמון להסטוריה, לתארוך ולגיאוגרפיה של אירועים שונים אלה, כפי שמתועדים במקרא. אפילו הנושא הכולל של צרעת (אם כי מעוות בצורה אנטישמית קלאסית) מתחבר לתיאור המקראי. שישה קטעים שונים בתורה מזכירים את הצרעת, כולל הדרכה כיצד למנוע אותה וגם איך לטפל בה. יתר על כן, נס הכולל צרעת שימש את משה כדי לספק עדות לשליחותו האלוהית. אפילו פנייתו הראשונה של משה אל פרעה - לפני שהחלו המכות - מכילה ידיעה אולי קשורה: "'וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ--פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב." (שמות ה', פסוק ג). אזכורים אלה, יחד עם דיווחיהם של מנתון וטקיטוס, מצביעים על כך שיכולה הייתה להיות התפרצות של צרעת באותה תקופה. (ה"האשמה" של מנתון של העברים על כך נשמעת קשורה ישירות ל" מוות השחור ", או מגפת האבעבועות, של ימי הביניים - המגיפה המפורסמת שבגינה הואשמה האוכלוסייה היהודית, שלא הושפעה ממנה באופן יחסי, הודות לקפדנות יתר, הסגר וחוקי בריאות המבוססים על המקרא. האזכור המצרי האוהד של מנתון, בסך הכל, עשוי להיות ניסיון להציל כבוד. אבל במובן מסוים, הוא משיג את ההיפך הגמור - מעניק אמינות חזקה להיסטוריות הליבה של אירועים שאפילו בימיו של יוסף בן מתיתיהו היו מוטלים בספק. אירועי יציאת מצרים, שכפי ששני הדיווחים מעידים, היוו אסון מחריד למצרים - ובסופו של דבר הובילו את האוכלוסייה המשועבדת לארץ המובטחת.

כולנו מכירים את הגרסה העברית ליציאת מצרים אך האם שמעתם את המצרית?

עדות היסטורית מצרית שמתעלמים ממנה לעתים קרובות היא סיפור מפותל גדוש תעמולה ואנטישמיות - אבל זו גם הודאה בסיפור יציאת מצרים.

למאמר
הם לא אשכנזים ולא ספרדים. הם קוראים לעצמם "ג'וּהוּר", והם היהודים הלוחמים מלב הרי הקווקז. במשך 1,500 שנה הם חיו בין אימפריות, דיברו בשפה פרסית-יהודית עתיקה ושילבו הלכה עם קוד כבוד של הרים. סיפורם הנשכח של יהודי ההרים הוא פרק חובה בהיסטוריה היהודית, כזה שלא הכרתם. כשחושבים על תפוצות ישראל, המוח הישראלי קופץ כמעט אוטומטית לשני נתיבים מרכזיים: אשכנז וספרד. אלו סיפורי הענק של הגלות, הנתיבים שעיצבו את רוב יהדות העולם כפי שאנו מכירים אותה. אך עמוק בלב רכס ההרים הפראי והאדיר של ה קווקז , בין פסגות מושלגות, קניונים עמוקים ועמקים פוריים, התקיים במשך אלף וחמש מאות שנה נתיב שלישי, נתיב נסתר שכמעט ונשכח - סיפורם של יהודי ההרים . זו אינה קהילה קטנה ושולית, אלא אומה יהודית שלמה, עם שפה, תרבות, היסטוריה וזהות ייחודית, סיפור על עם עתיק ששרד בין אימפריות מתנגשות בזכות שילוב נדיר של אמונה יהודית שורשית וקוד כבוד קשוח של לוחמי הרים. הם אינם אשכנזים, וגם לא ספרדים. הם קוראים לעצמם "ג'והור", והסיפור שלהם מאתגר את כל מה שחשבנו שידענו על הגלות היהודית. יהודי ההרים - בסביבות 1898 - fotograf Raul v Odessie המסע שלנו מתחיל לפני כ-1,500 שנה, בנפילתה של אימפריה אחת ועלייתה של אחרת. האימפריה הפרסית הסאסאנית , ששלטה על שטחים עצומים במזרח התיכון, החלה לדחוק את רגליה צפונה, אל תוך הקווקז, כדי להגן על גבולה מפני פלישות של שבטי נוודים. כחלק מאסטרטגיה זו, החלו שליטים פרסיים ליישב אוכלוסיות נאמנות להם בנקודות אסטרטגיות לאורך רכס ההרים. בין אותם מתיישבים היו גם משפחות יהודיות רבות מלב פרס, שכבר ישבו שם מאות שנים, עוד מימי גלות בבל. היהודים הללו, דוברי ניב פרסי עתיק, נשלחו צפונה והתיישבו במה שהיום הוא שטחן של אזרבייג'ן ורפובליקת דגסטן הרוסית. זוהי נקודת המוצא, המוסכמת על רוב החוקרים, לסיפורם של יהודי ההרים, והראיה החותכת לכך נמצאת עד היום על שפתותיהם. שפתם של יהודי ההרים, ה ג'והורי , היא קפסולת זמן לשונית. זהו ניב יהודי-טאטי, שפה איראנית שהתפתחה מהפרסית העתיקה, אך מלאה במילים עבריות וארמיות הקשורות לדת ולמסורת. כשיהודי הררי אומר "שולם" במקום "שלום" או משתמש במילים כמו "ג'ומו" (יום) ו"שובו" (לילה), הוא מדבר בשפה שהיא גשר חי הישר אל עברם הפרסי. "שימור שפה זו", כפי שקובעת האנציקלופדיה איראניקה, "הוא העדות החשובה ביותר למוצאה הפרסי של הקהילה". במשך מאות שנים, הם כתבו את שפתם באותיות עבריות, ויצרו ספרות דתית ועממית עשירה ששימרה את זהותם הנפרדת. אך היהודים הללו לא נשארו פרסים בגלות. הם הפכו לקווקזים. הסביבה ההררית הפראית, המאוכלסת בפסיפס מורכב של עמים ושבטים - ארמנים , גיאורגים , צ'רקסים , צ'צ'נים , ועמים מוסלמים דוברי שפות טורקיות ואיראניות - עיצבה אותם מחדש. הם חיו במבנה חברתי של חמולות (טאיפּ), בדומה לשכניהם המוסלמים, ואימצו את קוד ההתנהגות הבלתי כתוב של ההרים: קוד המבוסס על כבוד אישי ומשפחתי (נאמוס), נאמנות שבטית, גבורה בקרב והכנסת אורחים ללא תנאי. "סינתזה ייחודית זו יצרה זהות מובחנת", כפי שמסביר מוזיאון העם היהודי (אנו), "המשלבת אורח חיים יהודי עם מנטליות קווקזית". כך נולד יהודי מסוג חדש: יהודי שומר מצוות שיודע לרכוב על סוס, לשאת נשק בגאווה, ושרואה בנקמת דם עניין של כבוד משפחתי, לצד שמירת כשרות ולימוד תורה. משפחה במאה ה-19 מקובא, ליד קרסניה סלובודה, חוגגת את ליל הסדר / Krasnaya Sloboda archives במשך רוב שנות קיומם, הם היו קהילה כפרית ברובה. הם חיו בכפרים קטנים ומבודדים, עסקו בחקלאות, בגידול גפנים ובעיקר במסחר. המיקום האסטרטגי שלהם על נתיבי הסחר בין אירופה לאסיה הפך אותם למתווכים טבעיים, והם נודעו כסוחרים ממולחים. אך הם לא היו רק סוחרים. ההיסטוריה המורכבת של הקווקז, אזור שנכבש ונשלט על ידי אימפריות מתחלפות - ערבים, מונגולים, פרסים, עות'מאנים ולבסוף רוסים - חייבה אותם להיות גם לוחמים. הם הגנו על כפריהם מפני פשיטות של שבטים שכנים, ולעיתים אף שירתו בצבאותיהם של ה ח'אנים המוסלמים המקומיים, שראו בהם נתינים נאמנים ולוחמים אמיצים. יהודי ההרים, בערך 1900 הביטוי המובהק ביותר לייחודיותם ועמידותם של יהודי ההרים הוא עיירה קטנה וקסומה באזרבייג'ן בשם קירמיזי קסבה  או ברוסית קרסנאיה סלובודה - "הכפר האדום". העיירה הזו, שהוקמה במאה ה-18 תחת חסותו של ח'אן מקומי, הפכה למרכז החיים של יהודי הקווקז. היא נבנתה כולה על ידי יהודים, ועד היום היא נחשבת לעיירה היחידה בעולם כולו, מחוץ לישראל וארה"ב, שכל תושביה הם יהודים. זהו "שטעטל" חי ונושם, עם בתי כנסת מפוארים, רחובות שבהם מתנגנת שפת הג'והורי, ומסורת שנשמרת בקנאות. הליכה ברחובותיה היא כמו מסע בזמן אל עולם יהודי שנכחד כמעט בכל מקום אחר. במאה ה-19 הגיעה האימפריה הרוסית, וכבשה את הקווקז. עבור יהודי ההרים, כמו עבור קהילות יהודיות אחרות, היה זה עידן של שינויים דרמטיים. מצד אחד, השלטון הרוסי הביא יציבות ופתח אפשרויות כלכליות חדשות בערים הגדולות כמו באקו ו דרבנט . סוחרים מקרב יהודי ההרים צברו עושר רב וחלקם, כמו משפחת אשכנזי, כונו 'הרוטשילדים של הקווקז', בעוד אחרים השתלבו בתעשיית הנפט המתפתחת לצד היזמים האירופאים שהגיעו לאזור והיו מהאנשים העשירים באימפריה. מצד שני, המפגש עם המודרניות הרוסית והיהודית-אשכנזית יצר מתחים. יהודי ההרים, ששמרו על אורח חיים מסורתי ופטריארכלי, נאלצו להתמודד עם רעיונות חדשים של השכלה, חילוניות, ובהמשך גם קומוניזם. בית הכנסת שש כיפות בקירמיזי קסבה (הכפר האדום) המהפכה הבולשביקית והשלטון הסובייטי היו מכה קשה עבור הקהילה. בתי הכנסת נסגרו, החיים הדתיים דוכאו באכזריות, והמדיניות הרשמית ניסתה למחוק את זהותם היהודית ולהגדירם כ"טאטים" - פשוט עוד קבוצה אתנית הדוברת שפה איראנית. אך באופן מפתיע, הזהות הקהילתית החזקה, המבוססת על קשרי משפחה וחמולה, הצליחה לשרוד גם שבעים שנות שלטון קומוניסטי. עם נפילת ברית המועצות ב-1991, נפתחו השערים. כמו רוב יהודי ברית המועצות לשעבר, קהילת יהודי ההרים החלה בהגירה המונית. רובם המכריע עלו לישראל, פה הם מהווים כיום קהילה של למעלה ממאה אלף איש. אחרים הקימו קהילות משגשגות בניו יורק, בטורונטו ובוינה. כיום, כשרוב יהודי ההרים עלו לישראל או היגרו למדינות אחרות, סיפורם מקבל ממד נוסף. לא רק שימור העבר, אלא השראה לעתיד. הם מביאים עמם לארץ את ניחוח הקווקז – את עוצמת הרוח ההררית, את קשרי המשפחה הבלתי מתפשרים, את המוזיקה הסוחפת ואת הג'והורי המיוחדת, שעדיין מהדהדת במסדרונות הבתים. סיפורם הוא עדות חיה לכוחה של זהות יהודית להתקיים, להשתנות ולהתעצב בדרכים בלתי צפויות, הרחק ממרכזי התרבות המוכרים. הם לא נעלמו; הם הגיעו אלינו, עדות חיה לכך שהפסיפס היהודי גדול ועשיר לאין ערוך ממה שנדמה לעיתים. הם קוראים תיגר על הגדרות קשיחות, ומזכירים לנו שיהדות היא מסע מתמשך, רחב אופקים, של עם עתיק שהעז לחיות ולשגשג גם בקצה העולם, בין ההרים הגבוהים ביותר. סיפורם של ה"ג'והור" הוא פרק מופלא בהיסטוריה המפוארת של עם ישראל, שרק עכשיו אנו מתחילים להכיר במלוא עומקו. מקורות: How the Mountain Jews of Azerbaijan Endure The Caucasian Mountain Jews The Mountain Jews who have seen it all The Mountain Jews of the Caucasus

סיפורם הנשכח של שבטי ה"ג'וּהוּר", הלוחמים והסוחרים היהודים מלב הרי קווקז

במשך 1,500 שנה הם חיו בין האימפריה הפרסית, הח'אנים המוסלמים והצאר הרוסי, ופיתחו תרבות ייחודית המשלבת הלכה יהודית עם קוד הכבוד של הרי הקווקז.

למאמר
התקיפה הקטלנית בחדרה לא הייתה כמו בסרטים. צוות מדענים חקר את הראיות וחשף את האמת המטרידה: זו לא הייתה מפלצת אחת, אלא שרשרת טעויות שהתחילה בגללנו. גלו כיצד האכלת כרישים "תמימה" יצרה "סופה מושלמת" והובילה לאסון. המים מול חופי חדרה היו אמורים להיות גן עדן לחובבי טבע. בכל חורף, מאות כרישים מתאספים סביב תחנת הכוח, במפגן טבע ייחודי שמושך צוללנים וסקרנים. במשך שנים, המפגש הזה נחשב בטוח. הכרישים העפרוריים המרשימים שפוקדים את האזור נחשבו למין "רגוע", כזה שאינו רואה באדם טרף. ואז, ב-21 באפריל 2025, התנפצה האידיליה. ישראלי בן 40 ששחה עם שנורקל במרחק קצר מהחוף, נעלם מתחת למים שהאדימו במהירות. עדי ראייה שמעו זעקות לעזרה, והסוף היה טראגי וקטלני. התגובה הציבורית הייתה מיידית: פחד, הלם, והשאלה הבלתי נמנעת - איך זה קרה? כיצד הפך אתר טבע אהוב לזירת אסון? כעת, מחקר מדעי חדש, שחקר את האירוע כמו זירת פשע, מציג תשובה מורכבת ומטרידה, כזו שמסירה את האשמה מה"מפלצת" הימית ומניחה אותה על כתפינו. צוות חוקרים, בהובלתו של ד"ר אריק קלואה ( Eric E. G. Clua ), החליט לא להסתפק בכותרות. הם אספו את כל הראיות הזמינות - סרטוני וידאו שצולמו מהחוף, ראיונות עם עדי ראייה, ודוחות פורנזיים - וניתחו אותן בדקדקנות של חוקרי זירה. מטרתם הייתה לשחזר את האירוע, להבין את המניעים של הכרישים, ולענות על השאלה המרכזית: האם זו הייתה תקיפת ציד מכוונת, או משהו אחר לגמרי? כפי שמפורט במחקרם החדש, הממצא הראשון שלהם ניפץ מיד את המיתוס הנפוץ. לא היה מדובר בכריש עמלץ לבן אימתני או בטורף בודד אחר. ניתוח הסנפירים שנראו על פני המים העיד בבירור שמדובר היה במספר כרישים עפרוריים, בדיוק אותם כרישים "בטוחים" שכולם הורגלו לראות באזור. העובדה שמדובר היה בתקיפה קבוצתית שינתה את כל כיוון החקירה. כדי להבין כיצד להקה של כרישים "רגועים" הופכת לקטלנית, החוקרים פנו למושג מוכר אך נדיר בעולם הימי: " מתקפת זלילה ". ד"ר קלואה ועמיתיו מסבירים שזהו אינו מצב של ציד, אלא התפרצות בלתי נשלטת של אינסטינקטים. כאשר גירוי חושי חזק, כמו ריח דם או קולות של טרף גוסס, מציף את סביבתם, הכרישים נכנסים למצב של תחרות הישרדותית קיצונית. במצב זה, כללי הזהירות הרגילים קורסים. הם ינשכו כל דבר שזז, מתוך דחף עיוור להשיג נתח מהמזון לפני שהאחרים יגיעו אליו. מתקפת זלילה הוא מצב כאוטי ומסוכן, אך הוא אינו מתרחש בוואקום. הוא זקוק לניצוץ שיצית אותו. החיפוש אחר הניצוץ הזה הוביל את החוקרים לגורם הבעייתי ביותר בסיפור: ההתערבות האנושית. הוכחה חזותית למעורבות של מספר כרישים בטריפה. קטעי תמונות (מסרטון) המציגים סנפיר גב וזנב החושפים את מעורבותו של כריש שהקדים לקורבן (עיגולים כחולים ב-A ו-B) ולאחר מכן רמיזה לכריש נוסף (עיגולים צהובים ב-C ו-D). / FOEJ 2025 המחקר מצביע על כך שבמשך שנים, תופעת הכרישים בחדרה לוותה במנהג מסוכן ולא חוקי: האכלה מלאכותית. דייגים ומבקרים השליכו דגים למים כדי למשוך את הכרישים ולזכות בתמונה המושלמת. פעולה זו, כך מסבירים החוקרים, שינתה באופן יסודי את התנהגות הכרישים. הם איבדו את חששם הטבעי מבני אדם ( הביטואציה ), והחלו לקשר בין אנשים לבין ארוחה קלה ומהירה. הם פיתחו "התנהגות מתחננת" ( begging behaviour ), והפכו נועזים יותר ויותר בקרבתם לצוללנים ולשחיינים. הכרישים של חדרה הפכו, במידה רבה, לחיות מבויתות-למחצה, שאיבדו חלק מהאינסטינקטים הבריאים שלהם. על בסיס הבנה זו, החוקרים מציגים את השערתם הטרגית לגבי שרשרת האירועים. השלב הראשון, הם מציעים, לא היה כלל תקיפה מכוונת. השחיין, ששחה עם מצלמת גו פרו , משך ככל הנראה את תשומת ליבו של כריש עפרורי נועז במיוחד, שהתרגל לחפש מזון ליד בני אדם. ייתכן שהאותות האלקטרומגנטיים של המצלמה דמו בעיניו לאותות של דג פצוע. מתוך דחף של "התנהגות מתחננת", הכריש ביצע נשיכה אחת, מהירה ומגושמת, שכוונה כנראה למצלמה, אך פגעה בטעות בגופו של השחיין. כפי שמציינים החוקרים, "אנו מציעים שהנשיכה הראשונה הייתה רפלקסיבית/מגושמת, מונעת על ידי 'התנהגות מתחננת' למזון". זו לא הייתה נשיכת טריפה, אלא טעות הרת אסון. השלב השני היה מהיר ואכזרי. הנשיכה הראשונית, גם אם לא הייתה קטלנית, יצרה את הניצוץ שהצית את מתקפת הזלילה. הגירוי של דם במים, יחד עם קולות המאבק, התפשט במהירות ומשך כרישים נוספים באזור. מרגע זה, ההיגיון והאינסטינקטים הרגילים פינו את מקומם לתחרות אגרסיבית. הכרישים האחרים לא תקפו את האדם כי זיהו אותו כטרף, אלא כי נכנסו לסחרור חושים שבו המטרה היחידה היא לנשוך את מקור הגירוי לפני כולם. זוהי מסקנה מצמררת: השחיין לא נטרף כי הכרישים היו רעבים או כי זיהו אותו בטעות ככלב ים. הוא נטרף כי נוכחותו, בשילוב עם התנהגות של כריש אחד ששונתה על ידי בני אדם, יצרה "סופה מושלמת" של גירויים שהובילה לאסון. המסקנות שעולות מהניתוח המדעי הזה הן קשות, אך חיוניות. האצבע המאשימה אינה מופנית אל הכרישים, אלא אל המערכת האנושית שאפשרה למצב הזה להיווצר. החוקרים קוראים למסקנה אחת ברורה וחד-משמעית. כפי שהם כותבים, "הפתרון הפשוט והיעיל ביותר הוא לחסל את ה'התנהגות המתחננת' בכרישים, וניתן להשיג זאת רק על ידי קביעה ואכיפה של איסור מוחלט על כל האכלה מלאכותית של כרישים על ידי הציבור". כל פתרון אחר, הם מזהירים, יהיה בגדר פלסטר. הטרגדיה בחדרה לא הייתה סיפור על מפלצת מהמעמקים. זה היה סיפור אנושי מדי: סיפור על טשטוש גבולות מסוכן בין האדם לטבע, ועל המחיר הכבד שכולנו עלולים לשלם כאשר אנו שוברים את הכללים. המחקר: When Competition Breaks the Rules: Feeding Frenzy as a Trigger for Unexpected Fatal Shark Predation Bites on a Human Sea-User by Non Traumatogenic Carcharinids in the Oriental Mediterranean

מה באמת קרה ברגעים האחרונים של הישראלי שנטרף על ידי כרישים?

חוקרים פתחו מחדש את תיק התקיפה הקטלנית וגילו שהאמת מטרידה הרבה יותר ממה שחשבנו. זו לא הייתה מפלצת אחת, אלא שרשרת טעויות טראגית שהתחילה בגללנו.

למאמר
bottom of page