top of page

ישראל

עזרו לנו להמשיך

הנקראים ביותר

במיתוסים ובאגדות של ה שוּמֶר ים , האשורים, האכדים והבבלים הקדומים , האנונאקי תוארו כקבוצת יצורים דמויי אלים. ארץ שוּמֶר השתרעה על רובו של אזור הנמצא בדרום מסופוטמיה אשר בדרום עיראק המודרנית. לדעת החוקרים, ה תרבות השומרית היא אחת התרבויות הראשונות בתולדות ה אנושות . לפי ההנחה המקובלת, ראשיתה של תרבות זו בסביבות שנת 3500 לפנה"ס . לתרבות זו מיוחסות כל ההתחלות של ציוויליזציה מתקדמת שעתידות היו לשמש כבסיס ל תרבות המערב : המצאת ה גלגל , כתב היתדות , מדע , בתי משפט, מערכת ההשקיה המלאכותית, כלים חקלאיים, אובניים ועוד. השומרים היו עם לא-שמי . השפה השומרית היא מיוחדת ואינה דומה לשפות אחרות, שאלת סיווגה הגנטי של השומרית בתוך משפחת שפות כלשהי הידועה כיום, נותרה פתוחה, והתאוריות בנושא רבות ומגוונות. רשימת המלכים השומרית מונה את מלכי שומר מ שושלות שומריות ושכנות, שנות המלוכה שלהם, ומקומה של מלכותם. הרשימה מתחילה לפני כ-266,000 שנה, הרבה לפני שהציוויליזציה האנושית אפילו החלה ע"פ הבנתנו, בתקופה שבה "המלכות ירדה לראשונה מהשמיים", בעיר השומרית הקדומה ארידו (Eridu) בדרום מזרח עירק. נטען כי ארידו סימנה את תחילתה של התרבות השומרית בסביבות 5400 לפנה"ס, שנמשכה עד לסביבות 600 לפנה"ס. מכיוון שע"פ הידוע לנו, השומרים היו אלה שהמציאו את הכתב, ניתן להניח שהסיפורים והמיתולוגיות שהאדם שימר בעל פה במשך אלפי, עשרות אלפי או מאות אלפי שנים, נכתבו ותועדו לראשונה ע"י השומרים וכך אנו יכולים להיחשף לסיפור תולדות האנושות שהצוויליזציה הכותבת הראשונה השאירה לנו. אחת היצירות המפורסמות ביותר של הספרות השומרית היא עלילות גילגמש , מיתוס שומרי שתורגם מאוחר יותר ל אכדית . ה מיתוסים השומריים הם הקדומים שבמיתוסים של המזרח הקדום העוסקים בשאלות של בריאת העולם. אמנם עדיין לא נתגלה מיתוס שומרי המתאר את בריאת העולם תיאור שיטתי, אך אפשר למצוא בספרות השומרית מוטיבים ואפיזודות הקשורים בנושא זה. מיתוסים ואפוסים שומריים רבים פותחים במבוא קוסמוגוני , הקובע את זמנה של העלילה לימי בראשית, כאשר נברא העולם. בסיפור הבריאה השומרי מסופר על נאמו ( Nammu ) אשר כונתה בפי השומרים "האם היולדת שמים וארץ", "יולדת כל האלים", "היוצרת של כל הדברים", "האם הראשונית". נאמו ילדה את אנו (Anu), אל השמים-גן עדן ואת קי ( Ki ), אלת ארץ. היא גם אמו של אֶנְכִּי (Enki) אל מי-התהום, החוכמה והמאגיה, לו מייחסים את "יישובו של העולם" וקביעת סדרי התרבות והציוויליזציה. אולם, כמה חוקרים, כמו זכריה סיטשין (Zacharia Sitchin), טוענים כבר מתחילת שנות השבעים, כי האנונאקי רחוקים מלהיות אלים מיתולוגיים פשוטים, ולמעשה הם היו גזע של חוצנים שהגיעו לכדור הארץ לפני חצי מיליון שנה ויצרו את המין האנושי. חסידי התאוריה הזו טוענים שניתן למצוא לה עדויות בכל רחבי העולם, לא רק בפרוייקטים הנדסיים שלכאורה האדם הקדום לא יכול היה להקים, אלא גם ב-DNA שלנו, אשר אצל חלק מהאנשים מראה אינדיקציות שהאנונאקי ייצרו בעבר בני כלאיים חוצניים אנושיים שמתקיימים עד היום במודע או שלא במודע. האנונאקי מגיעים לכדור הארץ על פי סיטשין וחוקרים נוספים כמו מייקל קרמו ( Michael Cremo ) ו אריך פון דניקן ( Erich von Däniken), מקורם של האנונאקי מ ניבירו ( Nibiru) , כוכב הלכת ה-12 שלא נחשף עדיין ונטען כי הוא מקיף את השמש שלנו במסלול ארוך להפליא אשר מוביל אותו הרחק מעבר למסלול של פלוטו. ניבירו, כך נאמר, מופיע במערכת השמש שלנו בכל 3600 שנה בערך. בטקסטים העתיקים מסופר על ניבירו המתנגש בכוכב לכת אחר בשם תיאמת ( Tiamat ), שככל הנראה היה במסלול בין מאדים לצדק. נטען כי התנגשות זו יצרה את כדור הארץ ואת חגורת האסטרואידים, למרות שסיטשין טוען כי תיאמת הוא למעשה כדור הארץ וכי זו הייתה התנגשות עם אחד מירחי נבירו שיצרה אותו. בכל מקרה, היה זה במהלך אחד המעברים הלא שכיחים של ניבירו במערכת השמש שלנו לפני כ-485,000 שנה, כך על פי הנאמר, 50 חוצנים מגזע האנונאקי הגיעו לכדור הארץ, נאמר גם שתוחלת החיים שלהם היתה בטווח של 500,000 שנה. כוונת האנונאקי במסעם הארוך לכדור הארץ הייתה מהותית מאוד, כריית זהב, אלמנט הכרחי עבור מטרתם - לתקן את האטמוספירה של כוכב הלכת הביתי שלהם, אלמנט שחסר בנבירו. סיטשין למעשה מפרט את שינויי האקלים והמלחמות הגרעיניות הנמשכות בניבירו שגרמו לאטמוספירה שלו להידלדל, בעקבות כך הגיעו האנונאקי לרעיון של בניית מגן באטמוספירה העליונה של ניבירו שמורכב מחלקיקי זהב. במהלך אלפי שנים, האנונאקי ביצעו ככל הנראה מספר רב של פעולות לכריית זהב, שהובלו תחילה על ידי אֶאָה (Ea) הידוע כ אֶנְכִּי או אדון האדמה. מאוחר יותר, נוהלה הפעילות על ידי אחיו הבכור של אֶנְכִּי, אֶנְלִיל (Enlil), אל ה רוח , ה אוויר וה סער. ליריבות בין שני האחים תהיה השפעה משמעותית על מקורו של הגזע האנושי. בריאת האדם בעקבות מרד בין פלגים יריבים של האנונאקי שעבדו בפעילות כרייה באפריקה הדרומית, אֶנְכִּי הציע להם ליצור מעין גזע של יצורים נחותים, בעצם עבדים, כדי שיעשו את העבודה בשבילם וכדי למנוע יריבויות בעתיד. אֶנְכִּי ואחותו למחצה נינקי ( Ninki ) יצרו את בני האדם הראשונים עלי אדמות ע"י שימוש בהנדסה גנטית , כשנינקי עצמה נושאת את העובר, או הדגימה הראשונה. הם שילבו את ה-DNA שלהם ושל ההומו ארקטוס מכדור הארץ. תחילה קראו ליצירה הזו לולו-עמלו (Lulu Amelu). אם קישרתם בין המילה "עמל" בעברית לבין "לולו עמלו", יש הגיון בקישור. בהמשך ביצעו הנדסה גנטית נוספת על מנת שגזע הלולו יוכלו להתרבות בינם לבין עצמם, כדי לא להסתמך על נקבות האנונאקי. המין ההיברידי שנוצר נקרא אדאפה (Adapa) או אדמה (Adama). אדמה היה מיומן בחקלאות וגידל מזון לעצמו ולאנונאקי. אחד האזורים שיצר אֶנְלִיל עבור אדמה, על מנת לגדל סוגים חדשים של צמחים, נודע בשם עדן. אולם מכיוון ש אֶנְלִיל לא היה מודע לכך ש אֶנְכִּי הינדס את בני האדם, הוא התרגז כאשר יצורים נחותים אלה החלו להתרבות וגירש אותם מעדן. אֶנְכִּי שריחם על האדמה החליט לסייע להם בהתפתחותם בעתיד. אם כל זה נשמע לכם מוכר, הסיבה לכך היא, כפי שטוען זכריה סיטשין, ש עלילות גילגמש (Epic of Gilgamesh) השומרי וה אנומה אליש (Enûma Eliš) הבבלי, כמו גם סיפור הבריאה המקראי המאוחר יותר בבראשית, הם תיאור ישיר של החוויות האנושיות עם האנונאקי החוצניים, שעברו דרך מסננים של זמן ושל השקפות תרבותיות וחברתיות. בני אדם שתפסו את האנונאקי כאלים החלו לספר עליהם סיפורים, סיפורים שהתפתחו בסופו של דבר למיתולוגיות הידועות ביותר של הדתות הקדומות. על פי כתבי סיטשין, האנונאקי נאלצו לנטוש את כדור הארץ כאשר קרחוני אנטארקטיקה החלו להתמוסס לפני 12,000 שנה בערך, מה שהביא לשיטפון הגדול או המבול, עליו מדברים כל כך הרבה טקסטים קדומים, שמחק את הבסיסים שהקימו על פני הארץ. נטען שלימים הם נבנו שוב על ידי הנפילים וה ע ירין ( Nephilim and Watchers) , שהוגדרו כענקים שהיו צאצאים של בני אדם ומלאכים, או חוצנים על פי פרשנים שונים. לאחר שהקטסטרופה השמידה את כל עמלם, האנונאקי ראו שהאדם יכול להסתדר טוב בכוחות עצמו והחליטו לעזוב. בעוד שחוקרים מסוימים טוענים שהאנונאקי חזרו אחר כך לכדור הארץ ועדיין שוכנים בתוכנו, אחרים מאמינים כי הם השאירו מאחור רק את צאצאיהם ההיברידיים ואת הנפלאות הארכיטקטוניות המדהימות שהם בנו. היפוטזת החוצנים הקדומים כהוכחות למקורם החוצני של האנונאקי, סיטשין מספק רמזים רבים ומסקרנים ממספר דיסציפלינות שונות. הוא מציין למשל כי ניתן לתרגם באופן גס את המילה אנונאקי או אלי האנונה (Annunna gods), כפי שכונו בכתבי השומרים, כ"אלו שהגיעו מהשמיים לארץ". תחריטי האנונאקי המופיעים על הלוחות השומריים שהוא מציין, לעיתים מציגים אותם עם כנפיים, קסדות, רוכבים על דיסקים מעופפים הדומים לרכבי חלל או כשהם נושאים כלים מוזרים בידיהם. סיטשין גם מדגיש את העובדה כי במיתולוגיה הקדומה, זהב נתפס לעתים קרובות כשייך לאלים, מה שמתקשר לתאוריה שלו כי האנונאקי הגיעו לכדור הארץ במיוחד על מנת לכרות זהב ויצרו את האנושות רק במטרה שיכרו אותו עבורם. סיטשין טוען עוד כי המחקר הגנטי מצביע על כך שכל בני האדם הם צאצאי אישה אחת, שלעתים נקראת " חווה המיטוכונדרית " (Mitochondrial Eve), שכנראה חיה לפני רבע מיליון שנה, מה שמתאים לציר הזמן של הגעת האנונאקי ויצירת האדם כפי שמופיע בכתבי השומרים. סיטשין ממשיך וטוען כי בתיאורים המעמיקים של השומרים על היווצרות מערכת השמש שניתן למצוא בטקסטים קדומים כמו האנומה אליש ובתחריטים שלהם, נראה שהם היו מודעים לנוכחותם של כוכבי הלכת אורנוס, נפטון ופלוטו, אלפי שנים לפני שהאדם המודרני גילה אותם מחדש. הכתבים השומריים מציגים גם ידע מתמטי הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות, כולל חלוקת השנה ל-12 חודשים, שעה ל-60 דקות, יום ל-24 שעות וחלוקת מעגל ל-360 מעלות. נראה שלשומרים או לאדוניהם האנונאקי היתה חיבה מיוחדת ללוחות שנה ולאסטרונומיה, גם באזורים אחרים בעולם התגלו ממצאים מרתקים שרומזים כי ידע מדעי נרחב הוחזק על ידי עמים קדומים. לדוגמא, פטרוגליפים מסקרנים המתוארכים לסביבות 3000 לפנה"ס, שחלקם נמצא באזור הרי אורל ( Ural Mountains) שברוסיה, שנראים כיצוגים של הנוסחאות המבניות של תרכובות כימיות שונות. ישנם גם מבנים הנדסיים עצומים וחפצים שונים ומוזרים שלא מסתדרים עם המקום בו נמצאו, כל אלה עשויים לרמוז כי נוכחות חוצנית השפיעה על חיי בני האנוש. סיטשין טוען כי הפירמידות עוצרות הנשימה במצרים וביבשת אמריקה, האבנים האניגמטיות ב כַּרְנָךְּ (Karnak) וב בָּעַלְבֶּכְּ וכן ממצאים חריגים אחרים כמו קווי נסקה , מנגנון האנטיקיתרה , סוללת בגדאד , ציורי מערות של ההופי , ציפור הסאקארה , כדורי האבן המסתוריים של גואטמלה וקוסטה ריקה ו הגולגולות המוארכות והמוזרות שנמצאו בפרו ובמצרים, יכולים להוות עדות לנוכחות חוצנית על כדור הארץ במשך הרבה אלפי שנים. הכל מתבסס על הערכה כי בני אדם קדומים לא היו יכולים לבנות מיבנים כה מסיבים ומורכבים כמו הפירמידות של גיזה למשל, ללא גישה לידע הנדסי ולטכנולוגיות מתקדמות אחרות. לפיכך נטען כי חוצנים כמו האנונאקי היו אחראים לפרויקטים הנדסיים מתקדמים במיוחד. אריך פון דניקן הוא אחד התומכים הקולניים ברעיון הזה והוא קובע כי אינטליגנציות חוצניות עשויות להיות מאחורי פרוייקטים הנדסיים מורכבים כמו סטונהנג ' ו פסלי המואי (Moai) באי הפסחא ( Easter Islands) . הוא גם מציין שמספר ממצאים קדומים כמו מערך ה הירוגליפים באבידוס (hieroglyphs at Abydos) שבמצרים והסרקופגים של פאקאל ( Pakal ) מתרבות המאיה, נראים כמתארים טכנולוגיה שהיא הרבה מעבר לתפיסתם של עמים קדומים, שלכאורה חרטו את הייצוגים שנראים כמסוקים, צוללות ואפילו ספינות טילים. כעדות נוספת הוא גם מציין את שכיחות ה וימאנות או המכונות המעופפות בטקסטים מיתולוגיים קדומים בהודו, מה שמחזק את התיאוריה כי נוכחות האנונאקי הגיעה, דרך מסנן של חוויות תרבותיות, אל כל רחבי העולם. הקשרים תנ"כיים פון דניקן טוען שהסיפורים המקראיים על הנפילים וה עִירִין התייחסו ישירות לחוצנים ואף טוען ששני המלאכים שביקרו את לוט בספר בראשית היו למעשה חוצנים שהרסו אחר כך את סדום באמצעות נשק גרעיני. גם ה"רוח המשמידה", שכביכול הרסה את העיר אור בסביבות שנת 2000 לפנה"ס, נגרמה על ידי פצצה גרעינית שהופעלה על ידי אחד מהפלגים הלוחמים של האנונאקי. התיאורים של אופני המרכבה של יחזקאל מוצגים על ידי פון דניקן כראיה לכך שיחזקאל היה חוצן וכי המרכבה היתה למעשה חללית. כמה חוקרים טוענים כי פריטים כמו ארון הברית נשאו סימני היכר של טכנולוגיה שחוצנים הביאו לכדור הארץ ו כי ישו עצמו היה חוצן . פון דניקן כתב כי תיאורי הגיהינום בתנ"ך עשויים להיות תיאורים של כוכב הלכת ונוס שצילומים ממנו הוצגו לכאורה ע"י האנונאקי לבני האדם. השערה נוספת גורסת כי הסכסוך המתמשך בין האל לשטן עשויה לשקף את היריבות בין האלים הראשונים של האנונאקי, אֶנְכִּי ו אֶנְלִיל , מה שעשוי להסביר את אופיו השונה של האל, בין אל נקמן לאל חסד, הנראה בתנ"ך ובברית החדשה. למעשה, אפילו מושג החטא הקדמון עשוי להתייחס לזיווג בין החוצנים לבני האדם הנחותים יותר שהם יצרו. רפטיליאנים (Reptilians) בעוד שחוקרים כמו סיטשין מחזיקים בדעה שהאנונאקי היו אנושיים במראה, חוקרים אחרים מגיעים לאותה תיאוריה מזווית אחרת. אולי המפורסם שבהם, דיוויד אייק ( David Icke ), טוען כי האנונאקי הם בעצם ארקונים ( Archons ), גזע בין ממדי של זוחלים שהתרבו עם בני אדם, יש להם את היכולת לשנות צורה והם שולטים בעולם באמצעות האחווה הבבלית (Babylonian brotherhood) המכונה גם האילומינטי (illuminati), לדעתו של אייק הארקונים והאנונאקי הם כוח עוין, המזין את האדם באנרגיות שליליות ושומר שלא יממש את מלוא הפוטנציאל שלו. בניגוד לסיטשין, אייק מתעקש שהיצורים האלה לא הגיעו מניבירו אלא ממקום כלשהו בקבוצת הכוכבים דראקו (Draco). סיטשין מתאר את מניעיהם של האנונאקי בצורה דו משמעית, או במילים אחרות, לא בהכרח מיטיבה, בהתחשב בנטייתם ליצור ולהעסיק עבדים ונכונותם לתמרן אותם למען מטרותיהם, אך נראה שהוא תופס את התערבותם בכדור הארץ כפעולה חיובית עבור המין האנושי ולא נראה שהוא מאמין שהם נותרו על הפלנטה שלנו לאחר הרס בסיסיהם. יש המעריכים כי האנונאקי אמורים לחזור מתישהו בקרוב, אם כי המניעים שלהם לכך אינם ברורים, לפי כמה מקורות הם יבקרו שוב בכדור הארץ בשנת 2022. אם זה יקרה אז אולי נוכל לשאול אותם בעצמנו מה היה תפקידם בהיסטוריה שלנו ואיזה חלק הם ימלאו בעתיד שלנו.

מה שרציתם לדעת על האנונאקי ולא העזתם לשאול

במיתוסים ובאגדות של השוּמֶרים, האשורים, האכדים והבבלים הקדומים, האנונאקי תוארו כקבוצת יצורים דמויי אלים. האם יתכן שהם היו חוצנים?

מקור: Armstrong Institute מאת: Christopher Eames עדות היסטורית מצרית שמתעלמים ממנה לעתים קרובות היא סיפור מפותל גדוש תעמולה ואנטישמיות - אבל זו גם הודאה בסיפור יציאת מצרים. זהו אחד הנושאים החמים של הארכיאולוגיה המקראית: האם יש עדויות ליציאת מצרים? ל-10 המכות? למשה רבנו? מי היה הפרעה של יציאת מצרים? הפזמון החוזר בתשובה לשאלות אלו הוא שאין תיעוד מצרי עתיק לדברים כאלה. על פני השטח, החוסר הזה ברשומות אינו מפתיע לחלוטין, ממספר סיבות. בראש ובראשונה, רק אחוז קטן מהפפירוסים המצריים מהתקופה הנדונה שרדו. יתר על כן, באזור הדלתא של הנילוס - "ארץ גושן" - הרטוב והמוצף בקביעות, השתמרות מקורית של מבנים כמעט ואינה קיימת - שלא לדבר על מסמכי פפירוס. כפי שכותב האגיפטולוג קנת קיטשן ( Kenneth Kitchen ), "[כל] הרישומים המנהליים של מצרים מכל התקופות בדלתא אבדו; וגם המצאות טקסטים מונומנטליים קרובה לאפס". בנוסף, אף מעמד מצרי שליט שמכבד את עצמו לא יודה באסון לאומי כזה כמו יציאת מצרים. דוגמה לכך: טקסטים קלאסיים מצטטים כיבוש אתיופי של מצרים עד הים התיכון שהתרחש במאה שלפני יציאת מצרים. אולם אירוע זה, שכמעט הרס את מצרים כולה, אפילו אינו נרמז בשום מקום בספרות המצרית הידועה; רק הודות לגילוי חדש יחסית של קבר של גנרל מצרי - השייך לאדם שניסה להסיג את האתיופים לאחור - נמצאה לבסוף התייחסות ארכיאולוגית לאירוע זה בעל השלכות עצומות שכמעט חיסל את מצרים. עם זאת, לומר שאין תיעוד מצרי של יציאת מצרים זה לא מדויק. כי יש תיעוד מצרי מפורט של האירוע - מנקודת מבט שבאופן לא מפתיע חד צדדית ומלאה בתעמולה. כולנו שמענו את סיפור גאולת עם ישראל מדיכוי העבדות, ממנהלי עבודה אכזריים ומפרעה רצחני שעקשנותו הובילה בסופו של דבר לחורבן מצרים. אבל האם שמעתם את הסיפור המצרי על כוהן מרושע מצרי לשעבר שחסידיו העבדים ה"מצורעים" הביאו חורבן על הארץ, דיכאו את התושבים המקומיים, לפני שפרעה גיבור שחרר את הארץ ורדף את העבדים לכנען? הנה הסיפור המוזר, ההפוך לחלוטין, של יציאת מצרים - מנקודת המבט המצרית. "אחד הסופרים הראשיים של מצרים... מנתון" אחד ההיסטוריונים המצריים המוקדמים המצוטטים ביותר הוא מנתון . כוהן והיסטוריון יליד מצרים שחי בסבניטוס ("עיר העגל הקדוש") בזמנו של תלמי השני, פילדלפוס , במאות ה-4 וה-3 לפנה"ס, מנתון ידוע בעיקר בזכות עבודתו בת שלושת הכרכים "דברי ימי מצרים" (Aegyptiaca), שמשתמשים בה רבות לצורך קביעת הכרונולוגיה הפרעונית בפרט, ושל עמי העולם העתיק בכלל. עבודתו נשענת על מספר רב של מקורות עתיקים יותר שמאז אבדו להיסטוריה. לרוע המזל, כמו ביצירותיהם של היסטוריונים קלאסיים מפורסמים רבים אחרים, דברי ימי מצרים של מנתון לא שרד בשלמותו. כיום, כל מה שיש לנו מהטקסט הם קטעים או ציטוטים ארוכים בכתבי היסטוריונים מוקדמים אחרים. הקדום מבין ההתייחסויות הללו הוא ביצירה של ההיסטוריון מהמאה הראשונה לספירה יוסף בן מתתיהו (יוספוס). הספר הראשון של " על קדמוּת היהודים " (נגד אפיון) מכיל ציטוטים ארוכים של מנתון בנוגע לאירועים הקשורים ליציאת מצרים. יוסף בן מתתיהו הציג את החלק הזה באופן הבא: "ועתה אפנה את דברי לאחד מסופריהם העיקריים [של מצרים], אשר לפני כן השתמשתי בו מעט כעד לימי הקדם שלנו; אני מתכוון למנתון". הציטוט הבא של מנתון מתאר מלך מצרי בשם אמנופיס (הצורה היוונית של אמנחותפ) שנאמר לו "שהוא עשוי לראות את האלים, אם ינקה את כל הארץ מהמצורעים ומשאר האנשים הטמאים; שהמלך היה מרוצה מהציווי הזה, ואסף את כל אשר פגם בגופם ממצרים; ושמספרם היה 80,000; אשר שלח אל המחצבות הללו אשר במזרח הנילוס, למען יעבדו בהן ויופרדו משאר מצרים." מנתון סיפר שהיה נביא מצרי באותו השם (אמנופיס) שחשש ש"היו כמה מהכוהנים המלומדים שהיו מזוהמים בצרעת". הוא המשיך: [הוא] פחד שהאלים יכעסו עליו ועל המלך, אם ייראה שהיתה אלימות נגדם; שגם הוסיף זאת, מתוך תבונתו על העתיד, שאנשים מסוימים יבואו לעזרת העלובים המזוהמים הללו, ויכבשו את מצרים ויחזיקו אותה ברשותם שלוש עשרה שנים; אולם הוא לא העז לספר למלך את הדברים הללו, אלא השאיר מכתב על כל העניינים האלה, ואז התאבד, מה שגרם למלך להתעצב כך שלא ניתן היה לנחם אותו.
לאחר שאלו שנשלחו לעבוד במחצבות המשיכו במצב האומלל ההוא זמן רב, רצה המלך לבדל את העיר אווריס , שנותרה אז שוממה מרועים, למגוריהם ולהגנתם; שהוא רצה להעניק להם. כניסת 'משה' כעת נכנסת דמות "משה" של מנתון (שמוצגת בתחילה בשם אחר, מצרי). "אבל כשהגברים האלה [העבדים ה'מצורעים'] הוכנסו לתוכה [עירם, אווריס], ומצאו את המקום המתאים למרד, הם מינו לעצמם מנהיג מתוך הכוהנים של הליופוליס, ששמו היה אוסרסיף (Osarsiph), והם נשבעו שהם יצייתו לו בכל דבר". זה שעלה לגדולה, לפי מנתון, ניסה לעשות מהפכה דתית. הוא אז, מלכתחילה, קבע להם את החוק הזה, שלא יעבדו את האלים המצריים, ולא יתנזרו מאף אחת מהחיות הקדושות ההן שיש להן את ההערכה הגבוהה ביותר [למשל צאן ובקר], אך יהרגו וישמידו את כולן; שלא יצטרפו לאף אחד מלבד אלה שהיו מהקונפדרציה הזו. ...[הוא] קבע חוקים כאלה, ועוד רבים אחרים שהיו בעיקר מנוגדים למנהגי המצרים... לאחר מכן המשיך מנתון לתאר את המנהיג הכהן הנוכל הזה שמתכונן להתנגדות מזוינת נגד המצרים: [אוסרסיף] הורה שהם ישתמשו בהמון הידיים שהיו להם לבניית חומות סביב עירם, ויתכוננו למלחמה עם המלך אמנופיס, תוך שהוא לוקח תחת חסותו את שאר הכוהנים, ואת אלו שהזדהמו איתם, ושלח שגרירים אל אותם רועי צאן אשר [כבר] גורשו מן הארץ על ידי תפילמוזיס אל העיר הנקראת ירושלים; הוא הודיע להם על ענייניו שלו, ועל מצבם של אותם אחרים שטופלו בצורה כה מבזה, ורצה שיבואו לעזרתו בהסכמה אחת במלחמה זו נגד מצרים…

כל הרועים האלה שמחו מאד על המסר הזה, ויצאו בבהילות כולם ביחד, כשהם 200,000 איש; ותוך זמן קצר הגיעו לאווריס. ועתה אמנופיס מלך מצרים, לאחר שהודיעו לו על פלישתם, היה בבלבול גדול, כשהוא נזכר את אשר ניבא לו [הנביא] אמנופיס, בן פאפיס... האזכור של מנתון מתאר את פרעה אמנופיס נוקט בפעולה קיצונית כדי להימנע ממלחמה. הוא הורה לכוהני מצרים "להסתיר את תמונות אלוהיהם" לשם שמירה. הוא שלח את בנו בן ה-5, רעמסס, ל"חבר רחוק שלו" לשם הגנה. לאחר מכן הוא עזב את מצרים עם 300,000 אנשים נבחרים וחיות קדושות, כולל שור ה אפיס הקדוש ביותר, לגלות של 13 שנים באתיופיה ("כי מלך אתיופיה היה מחויב כלפיו"). גלות, חילול הקודש ושיבה מנצחת(?) בהתבסס על הנבואה, אמנופיס נמנע מקרב נגד כוחות הרועים-עבדים-מצורעים בראשות אוסרסיף, "במחשבה שזה יהיה להילחם נגד האלים". מנתון המשיך: אבל אנשי ירושלים, כשהם ירדו... התייחסו אל [המצרים] בצורה כל כך ברברית, שמי שראו כיצד הם מכניעים את הארץ האמורה, ואת הרשעות המחרידה שהם אשמים בה, חשבו שזה דבר נורא; כי הם לא רק הציתו את הערים והכפרים אלא לא היו מסופקים עד שחיללו את הקודש, והשמידו את תמונות האלים, והשתמשו בהן בצליית החיות הקדושות שנהגו לסגוד להן, והכריחו את הכוהנים והנביאים להיות התליינים והרוצחים של החיות הללו, ואז הוציאו אותם עירומים מהארץ.

עוד נמסר כי הכוהן, אשר קבע את משטרם ואת חוקיהם, היה יליד של הליופוליס, ושמו אוסרסיף, מאוסיריס, שהיה האל של הליופוליס; אלא שכאשר עבר אל האנשים האלה, נשתנה שמו, ונקרא משה. לאחר מכן תיאר מנתון (בקצרה באופן מחשיד) את שובו של פרעה אמנופיס כמנצח ו"תבוסתו" של אוסרסיף/משה, לאחר גלות בת 13 השנים: לאחר מכן, חזר אמנופיס מאתיופיה עם צבא גדול, כמו גם בנו אחאמפסס עם צבא אחר, וששניהם התאחדו לקרב עם הרועים והעם המזוהם, והיכו אותם והרגו הרבה מאד מהם, ורדפו אותם עד גבול סוריה. בכך מסתיים הציטוט הארוך. יוסף בן מתיתיהו סיכם: "זה מה שהמצרים מספרים על היהודים, והרבה יותר, שאני משמיט למען הקיצור". עדותו של טקיטוס ההיסטוריון הרומי מהמאה הראשונה לספירה טקיטוס (שנחשב באופן נרחב לאחד הגדולים ברומא) גם סיפק סיכום קצר של אירועי יציאת מצרים, מתוך מסורות ותחושות דומות למנתון. הוא כתב ב" היסטוריות " שלו: אולם רוב הכותבים מסכימים בקביעה שפעם פרצה במצרים מחלה, ששיבשה את הגוף בצורה איומה; שהמלך... שביקש תרופה, התייעץ עם האורקל של המון, והצטווה לטהר את ממלכתו, ולהעביר לאיזו ארץ זרה את הגזע הזה המתועב על ידי האלים. "האורקל של המון" זו כנראה התייחסות לכוהן הגדול של אמון, הנביא המתואר בתיאורו של מנתון. (בקוראן - שמצדו עוקב מקרוב אחר התיאור המקראי של יציאת מצרים - מכונה האדם הזה באופן דומה המן) לאחר מכן המשיך טקיטוס להזכיר באופן פשטני את השהות במדבר שלאחר מכן: האנשים, שנאספו לאחר חיפושים קפדניים, מצאו את עצמם במדבר, ישבו ברובם המומים ביגון, עד שאחד הגולים, מויס שמו, הזהיר אותם לבל יחפשו הקלה מאלוהים או אדם, נטושים כפי שהיו משניהם, אלא לבטוח בעצמם, לקחת לעצמם מנהיג שנשלח משמים את האיש שקודם כל יעזור להם להיפטר מסבלם הנוכחי. הם הסכימו, ובבורות מוחלטת החלו להתקדם [למדבר] באקראי. ...לאחר מסע רצוף של שישה ימים, בשביעי רכשו לעצמם ארץ, שממנה גירשו את התושבים, ובה ייסדו עיר ומקדש. ההשקפה ה'מצרית' מול ה'ישראלית' באופן הומורסטי למדי, יוסף בן מתיתיהו לעג לסיפורו של מנתון (ובמשתמע גם לתיאורו של טקיטוס) על כך שהוא מתובל ב"פיקציה", "זוטות" ו"שקרים מעשיים", תוצר של "כוונה רעה אלינו" (העם היהודי) - למרות שהוא העניק למנתון קרדיט ב"עקב אחר הרישומים העתיקים שלו", שהכילו בליבתם "אמת של ההיסטוריה". השוואת שני התיאורים של יציאת מצרים - הגרסה המצרית של מנתון והנוסח המקראי הידוע - מובילה למחקר מעניין. מספר וריאציות עלילה בולטות מיד מהאזכור של מנתון: האסון שפקד את מצרים היה בלתי נמנע, תוצאה של פגיעה באלים על ידי משה/אוסרסיף ואנשיו ה"מצורעים", שהיו בעצמם אחראים לפורענות. היו אלה האנשים האלה שהתייחסו למצרים בצורה "ברברית", ולא להיפך. במקום שבעלי החיים הקדושים של המצרים ימותו במכה החמישית, הם הובאו לאתיופיה לשמירה. במקום שבנו של פרעה ימות במכה העשירית, הוא נשלח ל"חבר שלו". היה זה לטובת העם המצרי שאותם עבדים ורועי הצאן "המזוהמים" עזבו. במקום שפרעה יהיה נוכח ואחראי למה שקרה בארצו, הוא היה במקום זאת במדינה אחרת לגמרי, בגלות בלתי נמנעת בהוראת האלים. במקום שאלוהי ישראל יוציא את עם ישראל ממצרים למרות פרעה, שצבאו נמחק בים סוף, פרעה מצטייר כגיבור כובש שלפי הדיווחים גירש את ה"מצורעים" של משה לכנען, עד לגבול סוריה. ולפי טקיטוס, העבדים היו הגזע "המתועב על ידי האלים", בניגוד לתיאור המקראי שבו עם ישראל נבחר על ידי אלוהים. מצרים התלמיית בסך הכל, ובהשוואה למקרא, תיאורו של מנתון נקרא כדוגמה מרתקת ל"הצלת כבוד". כמובן, לא ידוע כיצד הפרטים הללו הועברו עד למועד כתיבתו של מנתון (המאה ה-3 לפנה"ס). וכפי שיוסף בן מתיתיהו המשיך לספר ב"על קדמוּת היהודים", יש מקום בשפע למחלוקות על הפרטים של הסיפור העתיק הזה. למשל, כפי שציין יוסף בן מתיתיהו, אם משה וחבריו המנהיגים הכהנים באמת היו מצורעים, אז מדוע משה בתורה "יקבע חוקים כאלה נגד עצמו" - חוקים נוקשים נגד מצורעים המשרתים ככוהנים? (כלומר, במדבר ה' פסוק ב - "צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ . ") המרכיבים התעמולתיים של הסיפור של מנתון ברורים. עם זאת, הספקנים יציינו כי הדבר נכון לגבי שני התיאורים - המקראי כמו גם של מנתון - וכי יש לחפש גרעין יסודי של אמת בשניהם באותה מידה. אבל אפילו מנקודת מבט ספקנית, שני הצדדים אינם ברי השוואה. האיזכור המצרי מציל כבוד לחלוטין - הוא מגנה את האויבים כ"חולים" בעוד הוא משבח בקול רם ומתנצל כלפי פרעה והמצרים. הוא מספק פרטים מיוחדים על "התחלואים" שנגרמו למצרים על ידי הזרים, אך הוא מעורפל להפליא לגבי פרטים מרכזיים שבדרך כלל ניתן לצפות שיחגגו (כמו הסיכום הקצר באופן מחשיד של תבוסת העבדים והרועים והבריחה הכפויה שלהם לכנען). השוו זאת לפרטים שונים מתוך המקרא. "הגיבור", משה, מתואר כמעט מלכתחילה כאדם עם ליקוי דיבור כלשהו אשר בתחילה בורח על נפשו מפני פרעה; כמעט נהרג על ידי אלוהים לפני שהוא מתחיל את שליחותו; ננזף בחומרה על ידי אשתו; מקבל תיקון ותוכחה מאנשים שונים, כמו חותנו ; מתואר באחד האיזכורים כזקוק לסיוע בשל חולשה בזרועותיו; ואף לא הורשה להיכנס לארץ המובטחת מחמת חטאו. תארו לעצמכם אם אותו דבר היה נכתב על פרעה: הטקסט - והרבה יותר המחבר - לא היה שורד הרבה זמן! כמובן, כל הפרטים הלא מחמיאים האלה, פחות או יותר, נכנסים להקשר רחב יותר שבסופו של דבר משלים את משה כאחד האישים הגדולים ביותר של התנ"ך. אבל הודאות גלויות כאלה (שלא לדבר על כל בני ישראל שנידונו על חטא, מרמור וחוסר אמון - כשרק שני מבוגרים שיצאו ממצרים הורשו להיכנס לכנען) כמעט ולא ניתן להשוות לתעמולה המרוממת את עצמה של מצרים העתיקה, כולל יראת הכבוד של הפרעונים ומשפחותיהם כאלים למחצה. זהו, למעשה, אחד המאפיינים המגדירים את הסיפור המקראי בהשוואה לרשומות כמעט מכל האומות העתיקות הסובבות. הוא כולל הודאות בעוולות, אפילו עבור מלכי ישראל ומנהיגיה הגדולים ביותר. החשיפה המלאה והבלתי משוחדת הזו היא שהובילה כמה חוקרים (עדיין רק מעטים, כמובן) להסיק כי ההיסטוריה של ישראל צריכה באופן אוטומטי להיות מוערכת יותר כרשומה אמינה יותר מזו של תרבויות אחרות. הערך של האזכור של מנתון למרות ההיבטים הפולמוסיים בעליל של תיאורו של מנתון, זוהי פנינה אמיתית: זוהי הודאה מצרית של ממש בהיסטוריה הבסיסית של האירוע המקראי. ופרטים שונים ממנו מסייעים רבות בלימוד המקרא, במיוחד כשמחפשים חיזוק לספר בין תגליות חומריות במצרים. אחרי הכל, למורת רוחם של היסטוריונים מודרניים, לפרעה של יציאת מצרים אין שם בתנ"ך. (זו לא השמטה; במקום זאת, זה היה מנהג ספציפי של תקופת הממלכה החדשה - שכמובן משה הכיר - לא להשתמש בשמו של פרעה) מנתון המאוחר יותר, לעומת זאת, כינה אותו בשם אמנופיס - הצורה היוונית המאוחרת יותר של השם הפרעוני המצרי, אמנחותפ. (מצרים, בזמנו של מנתון, נשלטה על ידי התלמיים היוונים; לפיכך, היוונית הייתה ה לינגואה פרנקה של האומה באותה תקופה) ישנם ארבעה פרעונים מצריים ידועים בשם אמנחותפ, כולם שלטו בין המאות ה-16 ל-14 לפנה"ס - אמנחותפ הראשון, השני, השלישי והרביעי (האחרון שינה את שמו לאחנתון מאוחר יותר בחייו). האזכור של מנתון מספק אפוא ראיות תומכות לזיהוי הפרעה של יציאת מצרים כאחד מאלה. בהמשך לנקודה זו, יש ויכוח סוער מתי התרחשה יציאת מצרים המקראית. הכרונולוגיה המקראית ממקמת בנחישות את יציאת מצרים במאה ה-15 לפנה"ס. עם זאת, מגמה פופולרית היא לתארך את יציאת מצרים למאה ה-13 לפנה"ס ולזהות את הפרעה של יציאת מצרים בתור רעמסס השני . סיבה מרכזית לכך היא הפירוט המקראי על בנייתה של העיר רעמסס. העיר פר-רעמסס נבנתה בתקופת שלטונו של רעמסס השני (ונקראה על שמו). עם זאת, שם זה משמש גם בסיפור יוסף; לפיכך, המתנגדים לתיאוריית "פרעה רעמסס" טוענים שהשם המקראי הוא אנכרוניסטי (שינוי עריכה מאוחר יותר) לאתר מקורי מוקדם יותר שנשא שם מעורפל יותר. ומה היה האתר המקורי, המוקדם יותר של פר-רעמסס במהלך התקופה הנדונה של המאה ה-15 לפנה"ס, לפי הכרונולוגיה המקראית? זו במקרה העיר אווריס (שם דומה לשורש המילה עברים). יתר על כן, ייתכן שהשימוש המקראי בשם "רעמסס" אינו מתייחס בהכרח לפרעה רעמסס המאוחר של המאה ה-13 לפנה"ס כלל: האם הוא עשוי להתייחס לבנו של אמנופיס שמנתון מתאר עם אותו השם - בן שאבד מאז להיסטוריה, ללא אזכור באף אחת מרשימות המלכים של מנתון? (זה לא מוסבר בשום מקום בכתביו הקיימים של מנתון - אולי אמנופיס ש"שלח את בנו לחבר" הוכח כבחירה גרועה!) נקודה נוספת: המספר המקראי העצום של יציאת מצרים "כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף." נדחה לעתים קרובות אפילו על ידי חוקרי המקרא כגדול בצורה בלתי אפשרית. (מספר חלופות הוצעו - אפילו באזור של כמה אלפי גברים) עם זאת, המספרים המשולבים של מנתון, למרות שהם אינם תואמים, הם עדיין עצומים באופן דומה -200,000 גברים "רועי צאן", מלבד 80,000 חוצבים עבדים (לא כולל נשים וילדים, שאינם מוזכרים על ידי מנתון). נקודות אלה, בין היתר, מתכנסות כדי להוסיף אמון להסטוריה, לתארוך ולגיאוגרפיה של אירועים שונים אלה, כפי שמתועדים במקרא. אפילו הנושא הכולל של צרעת (אם כי מעוות בצורה אנטישמית קלאסית) מתחבר לתיאור המקראי. שישה קטעים שונים בתורה מזכירים את הצרעת, כולל הדרכה כיצד למנוע אותה וגם איך לטפל בה. יתר על כן, נס הכולל צרעת שימש את משה כדי לספק עדות לשליחותו האלוהית. אפילו פנייתו הראשונה של משה אל פרעה - לפני שהחלו המכות - מכילה ידיעה אולי קשורה: "'וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ--פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב." (שמות ה', פסוק ג). אזכורים אלה, יחד עם דיווחיהם של מנתון וטקיטוס, מצביעים על כך שיכולה הייתה להיות התפרצות של צרעת באותה תקופה. (ה"האשמה" של מנתון של העברים על כך נשמעת קשורה ישירות ל" מוות השחור ", או מגפת האבעבועות, של ימי הביניים - המגיפה המפורסמת שבגינה הואשמה האוכלוסייה היהודית, שלא הושפעה ממנה באופן יחסי, הודות לקפדנות יתר, הסגר וחוקי בריאות המבוססים על המקרא. האזכור המצרי האוהד של מנתון, בסך הכל, עשוי להיות ניסיון להציל כבוד. אבל במובן מסוים, הוא משיג את ההיפך הגמור - מעניק אמינות חזקה להיסטוריות הליבה של אירועים שאפילו בימיו של יוסף בן מתיתיהו היו מוטלים בספק. אירועי יציאת מצרים, שכפי ששני הדיווחים מעידים, היוו אסון מחריד למצרים - ובסופו של דבר הובילו את האוכלוסייה המשועבדת לארץ המובטחת.

כולנו מכירים את הגרסה העברית ליציאת מצרים אך האם שמעתם את המצרית?

עדות היסטורית מצרית שמתעלמים ממנה לעתים קרובות היא סיפור מפותל גדוש תעמולה ואנטישמיות - אבל זו גם הודאה בסיפור יציאת מצרים.

הנה סיפור שמאתגר את המחשבה ושוב מציב סימן שאלה לגבי טבע המציאות בה אנו חיים, זהו סיפורה של דורותי אידי (Dorothy Eady), איגיפטולוגית מהמאה ה-20. כל חייה היא טענה שהיא גלגול של כוהנת פולחן איזיס - ונראה שהיה לה ידע אינטימי כדי לגבות את זה. היא אף ידעה פרטים על דברים שלא פורסמו בזמנה וכאלה שמעולם לא פורסמו. במאמר שפורסם ב-1987 בניו-יורק טיימס נכתב: "החיפוש אחר אום סתי" מספק את אחד מהמקרים [של גלגול נשמות] המסקרנים והמשכנעים בהיסטוריה המודרנית של העולם המערבי. התאונה שהחלה את הסיפור הסיפור המדהים של אידי, שנולדה בלונדון בשנת 1904 להורים אירים, החל בגיל שלוש. זה קרה כאשר נפלה במורד גרם מדרגות בביתה ואיבדה את הכרתה. ההתייחסויות חלוקות לגבי מה שקרה בהמשך, יש האומרים כי נקבע מותה לפני שחזרה לאחר שעה לחיים, אחרים טוענים שהיא פשוט סבלה מפגיעה מוחית נדירה כלשהי, כמו תסמונת המבטא הזר . לא משנה מה המקרה, הנפילה שינתה אותה לנצח. ראשית, דפוסי הדיבור שלה השתנו בצורה ניכרת, היא החלה לדבר במבטא זר ומוזר. חוץ מזה, היא כל הזמן ביקשה מהוריה לקחת אותה הביתה. כששאלו איפה ה'בית', הילדה לא יכלה לומר. בנוסף היא גם חלמה חלומות על מבנה גדול וגנים קסומים ופורחים המקיפים אותו. היא לא חדלה מלדבר על המקום הזה לו קראה 'בית'. באופן מובן אמה ואביה היו מבולבלים מאד. מתישהו בשנה הראשונה לתאונה, הוריה של דורותי הלכו איתה לתערוכה מצרית במוזיאון הבריטי . בשלב זה הסיפור שלה באמת נהיה מוזר. כשהיא משוטטת בין הממצאים, אומרים שהיא פתאום הצביעה על תמונה והחלה לצעוק: "הנה הבית שלי!". התמונה היתה של מקדש סתי הראשון , שהיה אביו של רעמסס השני . הילדה התעקשה בלהט שהיא התגוררה פעם באותו בניין ממש, אבל אז הבחינה שמשהו חסר וזעקה: “איפה העצים? איפה הגנים?" הסיפור ממשיך בכך שדורותי התרוצצה בחדווה בחדרים המצריים במוזיאון, נישקה את רגלי הפסלים ואמרה שהיא "בין אנשי עמה". הוריה באופן מובן ניסו להניא אותה מדבריה, אך ללא הואיל, היא לא רצתה לעזוב את המוזיאון וזהו הרגע בו היא הבינה שביתה הוא במצרים. בגיל 6 היא התחילה להתעניין בהירוגליפים, היא טענה שזה מוכר לה אך היא שכחה איך לקרוא אותם. כשהתבגרה, הילדה ביקרה בתערוכות המיצריות כמה שיכלה. בשלב מסוים היא משכה את תשומת לבו של האגיפטולוג הידוע ארנסט ווליס באדג' , שהתפעל ממנה והציע ללמד אותה הירוגליפים , שהיא למדה במהירות כי על פי טענתה רק היה צריך להזכיר לה את השפה. שנות העשרה שלה היו קשות, מורה אחת ב בית הספר של יום ראשון , למשל, ביקשה מהוריה להשאיר אותה בבית בגלל הנטייה שלה להשוות בין הנצרות לפגאניות המצרית. בית הספר לבנות בו למדה פלט אותה לאחר שסירבה בעקשנות לשיר מזמור המבקש מאלוהים "לקלל את המצרים הזדוניים". אף נאמר שהיא השליכה את המזמור לעבר המורה שלה לפני שהסתערה החוצה מהכיתה. היא אף נאלצה לעזוב את המיסה הקתולית, שלפי כל הדעות היא נהנתה ממנה מאד, הערתה כי היא היא מזכירה לה את "הדת העתיקה" של הפרעונים הביאה כומר זועם לביתה, הוא אמר לה שהיא כבר לא רצויה בקהילה שלו. נערה בהפרעה האובססיה שלה למצרים העתיקה רק העמיקה עם התבגרותה. בגיל 14 היא החלה לתאר את מערכת היחסים המינית שלה עם סתי הראשון, בטענה שהיא הייתה אהובתו בחייה הקודמים. לאחר התחמקות של הרגע האחרון מהפצצה במהלך מלחמת העולם הראשונה, היא עברה לבית סבתה ב סאסקס . כאן המשיכה את לימודיה על מצרים העתיקה בספרייה הציבורית איסטבורן. כשהייתה בת חמש עשרה תיארה ביקור לילי של המומיה של פרעה סתי הראשון. התנהגותה, יחד עם הליכה מתוך שינה וסיוטי לילה, הובילו אותה לאישפוזים במספר סנטוריומים . כשנשרה סופית מבית הספר בגיל שש עשרה, ביקרה במוזיאונים ובאתרים ארכיאולוגיים ברחבי בריטניה, וזאת בסיוע אביה שחקר את ענף הקולנוע הפורח ברחבי המדינה. אידי הפכה לסטודנטית חלקית בבית הספר לאמנות ב פלימות' והחלה לאסוף עתיקות מצריות שיכלה להרשות לעצמה. בתקופתה ב פורטסמות' היא הפכה לחלק מקבוצת תיאטרון שלעתים העלתה הצגה המבוססת על סיפורם של איזיס ו אוסיריס . היא מלאה את התפקיד של איזיס ושרה את הקינה על מותו של אוסיריס, שהתבססה על תרגומו של אנדרו לאנג ( Andrew Lang ): שרים אנו אוסיריס מת, מקוננים על הראש שנפל;
האור עזב את העולם, העולם אפור.
בניגוד לשמי הכוכבים רשת האפלה עוטפת;
שרים אנו אוסיריס, מת.
דמעות, כוכבים, שריפות, נהרות נשפכים;
בכו, ילדי הנילוס, בכו - כי אדונכם מת. בגיל עשרים ושבע החלה לעבוד בלונדון עם מגזין יחסי ציבור מצרי, שעבורו כתבה מאמרים ואיירה איורים ששיקפו את תמיכתה הפוליטית במצרים עצמאית. בתקופה זו פגשה את בעלה לעתיד עמאן עבד אל מגיד, סטודנט מצרי, עמו המשיכה להתכתב כשחזר הביתה. המעבר למצרים בשנת 1931 היא עברה להתגורר במצרים לאחר שעמאן עבד אל מגיד, שאז היה כבר מורה לאנגלית, ביקש ממנה להתחתן איתו. עם הגעתה למצרים היא נישקה את האדמה והודיעה שהיא חזרה הביתה כדי להישאר. בני הזוג שהו בקהיר ומשפחת בעלה העניקה לה את הכינוי " בולבול " (זמיר). לזוג נולד בן והוא נקרא סתי, ממנו נגזר שמה העממי 'אום סתי' ("אם סתי"). לאחר פגישה מקרית עם מזכירתו של ג'ורג' אנדרו רייזנר , ארכאולוג אמריקאי שפעל במצרים, שהתייחסה ליכולתה לכאורה לכשף נחשים ואמרה לה כי כשפים בעוצמות כאלה מופיעים בספרות המצרית הקדומה, אום סתי ביקרה בפירמידה של אונס ( Unas ) מ השושלת החמישית . האיגיפטולוג קלאוס באר ( K laus Baer ) נזכר באדיקותה כשליוותה אותו בביקור ב סקארה בראשית שנות ה-50, כשהביאה מנחה וחלצה את נעליה לפני שנכנסה לפירמידה של אונס. היא המשיכה לדווח על התגלויות פרעוניות ועל חוויות חוץ גופיות במהלך תקופה זו, מה שגרם לחיכוכים עם המשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה של בעלה. בסופו של דבר הנישואים נמשכו כמעט שנתיים לפני שהתפרקו ושעמאן עזב אותה ועבר לעירק. שנתיים לאחר שהנישואים התפרקו היא עברה להתגורר בנזלת אל-סמאן ליד הפירמידות בגיזה , שם פגשה את הארכיאולוג המצרי סלים חסן ( Selim Hassan ) מ מחלקת העתיקות , שהעסיק אותה כמזכירתו וכשרטטת. היא הייתה העובדת (האישה) הראשונה במחלקה וקרובה לחסן. לדברי החוקרת ברברה לסקו ( Barbara Lesko ), "היא עזרה מאוד לחוקרים מצרים, במיוחד לחסן ולאחמד פקהרי ( Ahmed Fakhry ), בתיקון האנגלית שלהם ובכתיבת מאמרים בשפה האנגלית עבור אחרים. האשה האנגליה הזו עם ההשכלה הדלה התפתחה במצרים להיות שרטטת מדרגה ראשונה וכותבת מוכשרת ופורה, שאפילו תחת שמה הפיקה מאמרים, חיבורים, מונוגרפיות וספרים במגוון, שנינות ותוכן רחבים." דרך התעניינותה הרבה בעתיקות, היא פגשה והתיידדה עם רבים מהמצרים המפורסמים של התקופה. אום סתי תרמה תרומה כה משמעותית לעבודותיו של חסן, כי עם מותו היא הועסקה על ידי אחמד פקהרי במהלך חפירותיו ב דחשור . יצירת המופת של חסן, "חפירות בגיזה" (" Excavations at Giza ") בן עשרת הכרכים, מעניק "אזכור מיוחד, בתודה כנה", לדורותי אידי על עבודת העריכה, הרישום, האינדקס וההגהה שלה. היא למדה מחוקרים אלה את טכניקות הארכיאולוגיה, תוך שהם נהנו ממומחיותה בהירוגליפים וברישום. במהלך תקופה זו היא התפללה, הגישה מנחות לאלי מצרים העתיקה, ולעתים קרובות בילתה את הלילה ב פירמידה הגדולה . אום סתי הפכה למושא לרכילות בכפר משום שהיא התפללה תפילות ליליות והגישה מנחות בפני הורוס ב ספינקס הגדול . אך היא גם זכתה לכבוד על כנותה מתושבי הכפר בכך שלא הסתירה את אמונתה האמיתית באלים המצריים. היא הייתה גם רגישה למצוות דתיות של אחרים, צמה עם הכפריים המוסלמים במהלך הרמדאן וחגגה עם הנוצרים בחג המולד. הקשרים שלה עם העובדים ובני משפחותיהם העניקו לה חוויה ממקור ראשון של חיי המצרים העכשוויים. היא ראתה חוט משותף המחבר את כל תקופות ההיסטוריה המצרית: הפרעונית, היוונית-רומית, הנוצרית והאסלאמית. חוט זה היה הנילוס, שעורר את חיי האנשים ברבדים רבים. סיפור חייה ע"פ הור-רע בשנתה הראשונה במצרים דיווחה דורותי על ביקורים ליליים של האל הור-רע . בעלה שחזה בטראנס הלילי אליו היתה נכנסת לא הצליח להרגיע אותה, היא כתבה בהירוגליפים במהירות ובאובססיביות במשך לילות שלמים. הור-רע הכתיב לה אט אט, במשך 12 חודשים, את סיפור חייה הקודמים. הסיפור תפס כשבעים עמודים של טקסט הירוגליפי רהוט. הוא תיאר את חייה של צעירה במצרים העתיקה, המכונה בנטרשיט (Bentreshyt), שהתגלגלה מחדש בדמותה של דורותי אידי. בנטרשיט ("נבל השמחה") מתוארת בטקסט ממוצא צנוע, אמה מוכרת ירקות ואביה חייל בתקופת סתי הראשון (1290 עד 1279 לפנה"ס). כשהייתה בת שלוש אמה מתה והיא הושמה במקדש קום אל סולטן ( Kom El Sultan ) מכיוון שאביה לא יכול היה להרשות לעצמו לגדל אותה. שם היא טופחה להיות כוהנת. כשהייתה בת שתים עשרה שאל אותה הכהן הגדול אם ברצונה לצאת לעולם או להישאר ולהיות בתולה מקודשת. בהיעדר הבנה מלאה וללא אלטרנטיבה מעשית, היא נדרה את הנדרים. בשנתיים הבאות למדה את תפקידה בדרמה השנתית של תשוקתו ותחייתו של אוסיריס , תפקיד שרק כוהנות בתולות שקודשו לאיזיס יכלו לבצע. יום אחד סתי הראשון בא לביקור ודיבר איתה. הם הפכו לנאהבים ואכלו "את האווז הלא מבושל", מונח מצרי קדום שהושווה ל"אכילת הפרי האסור". כשבנטרשיט נכנסה להריון היא אמרה לכוהן הגדול מי האב, הכהן הגדול הודיע לה כי חומרת העבירה נגד איזיס הייתה כה נוראית עד שמוות יהיה העונש הסביר ביותר במשפט. היא לא רצתה להתמודד עם השערוריה הציבורית שתגרם לסתי והעדיפה להתאבד מלעמוד למשפט. עבודה באבידוס פרויקט מחקר פירמידת דחשור של אחמד פקהרי הופסק בתחילת 1956 והותיר את אום סתי מובטלת. פקהרי הציע לה "טפסי על הפירמידה הגדולה, וכשאת מגיעה לפסגה, פשוט הסתובבי מערבה, פני ללורד אוסיריס ושאלי אותו ' קווו ואדיס '?" הוא הציע לה אופציה של עבודה בשכר טוב במשרד הרשומות בקהיר, או תפקיד בשכר גרוע כשרטטת באבידוס, היא בחרה בשניה. היא דיווחה כי סתי הראשון אישר את המהלך, הוא טען ש"גלגל הגורל" מסתובב ושזה יהיה זמן של מבחן. אם היא טהורה, היא כעת תתיר את חטאה העתיק של בנטרשיט. ב-3 במרץ 1956 עזבה אום סתי בת ה-52 לאבידוס. היא הקימה את ביתה בערבט אבידוס ( Arabet Abydos ), שנמצאת למרגלות הר פגה-דה-גאפ ( Pega-the-Gap ). המצרים הקדמונים האמינו שההר הזה מוביל לעולם התחתון ( Duat ) ולחיים שלאחר המוות. כאן היא החלה להיקרא 'אום סתי', כי היה נהוג בכפרים במצרים להתייחס לאם בשם ילדה הבכור. לאבידוס הייתה חשיבות מיוחדת עבורה, משום שהיא האמינה ששם בנטרשיט חיה ושירתה במקדש סתי. היא עשתה עליה לרגל לאתר, במהלכה הוכיחה את הידע המתקדם שלה. באחת מהנסיעות הללו למקדש, החליט המפקח הראשי ממחלקת העתיקות, שידע על טענותיה, לבדוק אותה בכך שביקש ממנה לעמוד בחושך מוחלט, הוא תיאר בפניה סדרת ציורי קיר, לאחר כל תיאור, הוא ביקש ממנה ללכת לכיוון ציור הקיר המסוים שתיאר. היא עשתה זאת בלי לטעות אפילו פעם אחת, על סמך הידע המוקדם שלה ככוהנת במקדש. יש לציין שבתקופה ההיא מיקומי הציורים טרם פורסמו. היא בילתה את השנתיים הראשונות ברישום ובתרגום של יצירות מארמון מקדש שנחפר אז. עבודתה שולבה במונוגרפיה של אדורארד גאזולי (Edouard Ghazouli) "הארמון והמחסנים המחוברים למקדש סתי הראשון באבידוס" (" The Palace and Magazines Attached to the Temple of Sety I at Abydos "). הוא הוקיר לה תודה מיוחדת בעבודה זו והתרשם מהמיומנויות שהפגינה בתרגום של טקסטים אניגמטיים, יחד עם חברים אחרים במחלקת העתיקות. בשנת 1957 היא כתבה לוח שנה של ימי חג המבוססים על טקסטים מצריים קדומים. עבורה, מקדש סתי היה מקום של שלום וביטחון בו היא נשמרה על ידי עיניהם המיטיבות של אלים מצריים קדומים. אום סתי טענה כי בחייה הקודמים כבנטרשיט למקדש היה גן, שם פגשה לראשונה את סתי הראשון. הוריה לא האמינו לתיאוריה כילדה צעירה, אך בזמן שהיא גרה באבידוס, הגן התגלה במקום בו היא אמרה שהוא יימצא. חפירות חשפו גן שתאם את תיאוריה עד לרמה של המבנה המדוייק של הגן ומיקומי העצים, הכל אושר במהלך החפירה. אום סתי גם הצביעה על מיקום מצפון למקדש בו טענה כי קיימת מנהרה המובילה מתחת למקדש, נערכה חפירה במקום ונמצאה המנהרה עליה דיברה ותיארה. בכל בוקר ולילה היא ביקרה במקדש כדי לקרוא את תפילות היום. בימי ההולדת של אוסיריס ואיזיס היא הייתה מקיימת את התנזרות האוכל הקדומה, ומביאה מנחות של בירה, יין, לחם וביסקוויטים למקדש של אוסיריס. היא גם שרה את הקינה של איזיס ואוסיריס, שלמדה כילדה. היא הפכה את אחד מחדרי המקדש למשרד אישי, שם ביצעה את עבודתה והתיידדה עם נחש קוברה אותו האכילה באופן קבוע, לחרדת שומרי המקדש. היא תיארה את מקדש סתי כאילו נכנסה למכונת זמן, בה העבר הופך להווה והמוח המודרני מתקשה להבין עולם בו הכישוף מקובל. היא טענה שהסצינות המתוארות על קירות המקדש היו פעילות במוחם של המצרים הקדומים בשני מישורים. בראשון, הן הפכו את הפעולות המתוארות לקבועות. הציור של פרעה שמציע לחם לאוסיריס, למשל, המשיך את המעשה כל עוד הציור נשאר. בשני, הציור יכול להיות מונפש על ידי רוח האל, אם האדם העומד לפני הציור קורא בשם האל. התצפיות של אום סתי על מנהגים עממיים ששרדו אום סתי הבחינה שלמרות שנשות הכפר המודרניות היו יכולות לקבל אמצעי מניעה בחינם, הן לא רצו בכך. "אם היתה שנה אחת בה לא הביאו ילד לעולם, הן התרוצצו בכל מקום - אפילו לרופא! ואם זה לא עבד, הן ניסו כל מיני דברים אחרים". אלה כללו עלייה לציור של איזיס במקדש באבידוס ("הגברת הטובה"), חתחור בדנדרה ( Dendera ), פסל של סנוסרת השלישי מדרום לאבידוס, פסל של תאורת ב מוזיאון המצרי והפירמידות בגיזה. היא גם דיווחה כיצד אנשים הגיעו אליה בחיפוש אחר תרופה לאין אונות. עבור אנשים אלה היא הייתה מקיימת טקס המבוסס על טקסטים של הפירמידה. זה תמיד עבד. השימוש בהקה ( Heka ) ללא מאע'ת היה מנוגד ל"רצון האלים", ולכן היא התמקדה בריפוי אנשים או בגירוש של "השפעות של לחשי רשע". לדברי מקורב, "אום סתי לא תזיק לאף אחד אלא אם כן הוא או היא יזיקו לה." לדבריה, שיטות יוצאות דופן של האכלת תינוקות הנהוגות בתקופה המודרנית במצרים, כמו למשל חלב אם המסופק באמצעות קערה, מהדהדות סצינות דומות מתקופת הפרעונים. קווצת השיער בצד הראש שילדי מצרים קדומים נשאו שרדה יחד עם כמה ילדי איכרים מצריים מודרניים, שנותרו עם קווצת שיער לאחר ששאר השיער גולח במהלך התספורת הראשונה שלהם. נערים מצריים קדומים נימולו, ככל הנראה מטעמי היגיינה, והיא האמינה כי היהודים אימצו זאת, ובתורם זה עבר גם למוסלמים מודרניים. צעצועים ומשחקי ילדים מודרניים רבים שוחקו גם על ידי ילדים במצרים העתיקה. אום סתי ציינה כי 'עץ הגבול הרחוק ביותר' (' Sidrat al-Muntaha '), המוזכר בקוראן עם עלים כתובים, שווה לסצינות המקדש המצרי העתיק בהן מוצג אל שכותב את ה קרטוש המלכותי על עלים המעטרים את עץ החיים. באופן ייחודי לארץ מוסלמית, ציינה אום סתי כי לכפריים המצרים המודרניים היה מנהג של אבלות נראית לעין. היא ייחסה זאת למורשת העתיקה של מצרים. מנהגים כאלה נכתבו לראשונה בטקסטים של הפירמידה במהלך האלף ה-3 לפנה"ס. היא השוותה טקסי מוות מודרניים אחרים עם פרקטיקות קדומות, למשל שמירה על המתים (למרות שהיא נוגדת את ההוראה האיסלאמית הרשמית), בישום המתים, סירות בקברים, אורות למתים, נוהג האיכרים המודרני להציב לחם על ערש המתים, ושטיפת בגדי המתים. אום סתי ציינה כי במצרים התחתונה המודרנית, "אנשים מיושנים" האמינו שהכוכבים בשמי הלילה מייצגים את המתים, ומציינת כיצד גם בטקסטים של הפירמידה המתים המלכותיים נחשבו ככוכבים. הנוהג בתקופת אום סתי לא להסתפר או להתגלח כסימן לאבל מהדהד גם במצרים העתיקה. אף שהיא אינה מהווה חלק מההוראה האסלאמית הרשמית, היא ציינה את האמונה הרווחת בקרב המצרים המודרניים, משכילים וחסרי השכלה, שלכל אדם היה 'קארינה' (' Qareen '), מרכיב רוחני הנפרד מהנשמה, והיא השוותה זאת לאמונה המצרית הקדומה ב' קה ' של אדם. מצרים קדמונים האמינו כי צל האדם הוא חלק מהותי במבנה האנושי, ואום סתי ציינה כי איכרי מצרים המודרנית החזיקו באמונות דומות והתייחסו לצל בזהירות. היא השוותה את האמונה המצרית המודרנית ב עפריות (ישויות שד המופיעות הפוך) לבין היצורים ההפוכים הדמוניים המופיעים בטקסטים של הפירמידה. המצרים הקדמונים האמינו ב'הקה', 'קסם', והשתמשו בקמיעות מגן עם כישופים שכתובים עליהם. היא השוותה זאת לפרקטיקות מודרניות, שביצעו מוכרים דלים בכיכרות השוק, שבהן פסוקי הקוראן נכתבים על קמיעות או תחובים בתוך קמיעות. מצרים קדומים וגם מודרניים בדרך כלל האמינו בפלישות רוחניות ותרגלו טכניקות לשחרור הקורבן. דוגמאות ששרדו מימי קדם מראות כיצד פסל של אל, המפויס עם מנחות, הביא לשחרורו של אדם מדיבוק. בעידן המודרני מי שמנהל טקס כזה נקרא שייח, ובדומה למנהגים קדומים, המנחות ניתנות לרוח שפלשה לאדם. דרך אלטרנטיבית היא טקס שנקרא בוטאדג'יה (butadjiyya), ובו נאמרות מילים מהקוראן כשהמטופל עטוף בעשן של קטורת. שיטה נוצרית כוללת עלייה לרגל לכנסייה קופטית במיט דמסיס ( Mit Damsis ). לאחר עשרה ימים ללא רחצה מקווים כי סנט ג'ורג' יופיע ויחורר את כף רגלו של המטופל שממנה ייצא השד. אום סתי האמינה בכוחות הריפוי של מים ממקומות קדושים מסוימים. היא הייתה מרפאת את עצמה בקפיצה בלבוש מלא לבריכה המקודשת ב אוסיריון . חברים דיווחו כיצד היא לא רק ריפאה את עצמה אלא גם אחרים באמצעות שיטה זו. תינוק שהובא אליה על ידי הורים מוטרדים בגלל קשיי נשימה החלים לאחר שימוש במים מהאוסיריון. אום סתי דיווחה כי היא כבר לא זקוקה למשקפיים, ונרפאה מדלקת פרקים ודלקת התוספתן באמצעות המים של האוסיריון. יחד עם קנט וויקס ( Kent Weeks ), היא התעניינה והיתה בקיאה מאוד בנושא הרפואה העממית. הוא מציין כי ניתן למצוא את הטיפולים המשמשים כיום בטקסטים מצריים עתיקים המקשרים עצים מסוימים עם אלות כמו חתחור ואיזיס. אום סתי כתבה כי זמן רב לאחר המרת מצרים לאיסלאם, עדיין הכירו בכוחם של "האלים הישנים". ההיסטוריון אל-מקריזי כתב כי לאחר ששייח פנאטי השחית את פני הספינקס, האדמה המעובדת סביב גיזה כוסתה בחול. בניגוד לאלים הקשורים לפוריות, היא ציינה את הפחד שהתעורר בחלק מהמצרים המודרניים מפסל האלה סח'מת למרות שהם לא היו מודעים לאיזכורים המצריים הקדומים שקושרים אותה להשמדת האנושות. אמונה שכיחה בקרב הכפריים מתייחסת ל"בוגימן" ו"טרוריסט", הנקרא 'בא באה' (Ba Bah), והיא משווה אותו לאל המצרי הקדום והעלום 'בוובי' ('Bwbi'), שהפעיל טרור באופן דומה. כפריים מהעיירה ערבט (Arabet) באבידוס דיווחו מדי פעם שראו "סירת זהב גדולה" צפה על אגם זמני. אום סתי ציינה כי תושבי הכפר לא היו מודעים למחזה המסתורין העתיק המצרי, ששוחק פעם באבידוס, ובו מעורבת סירת נשמת ( Neshmet boat ). תושבי הכפר, בלי משים, הבחינו במראה במקום בו היה בעבר אגם קדוש. מנהגים פופולריים הקשורים לחג הפסחא, שקויימו על ידי קופטים ומוסלמים כאחד, נחשבו בעיניה ככאלה שמקורם כנראה במצרים העתיקה. ביום "רביעי איוב", בשבוע שקודם ליום הראשון של חג הפסחא, טבלו באמבטיה ושפשפו את הגוף עם צמח "אמרנאת מצרי" (" Egyptian Amaranath "), שנקרא על ידי המוסלמים גאבירה (Ghabira), ודמיסה (Damissa) על ידי הקופטים. הם מאמינים כי איוב נרפא מ צרעת באמצעים דומים. בהיעדר תיאור כתוב לאירוע הזה, היא שיערה כי הוא מבוסס על טקסטים של הפירמידה שבהם אותו צמח שימש את המלך לטיהור של עצמו. בין דצמבר לינואר, חודש קויאק ( Koiak ) בלוחות השנה המצריים הקדומים, מוסלמים וקופטים, אך בעיקר האחרונים, זורעים גנים קטנים שנחשבים כמביאים שגשוג למשק הבית כשהם נובטים. אום סתי סברה כי המקור הוא הנוהג המצרי הקדום של זריעת "גני אוסיריס" ו"ערוגות אוסיריס" במהלך חודש קויאק. הצמחייה הנובטת סימלה את התחייה. ההיסטוריון אנדרו סטרום (Andrew Strum) מציין נוהג דומה בקרב יהודי מצרים, במקרה זה הוא מתייחס לכפרה על חטא, וגם הוא משער כי מקורו באמונות האוסיריות במצרים העתיקה. אום סתי פירטה שיטות מודרניות רבות אחרות שהועברו מימי קדם במאמרים קצרים שנכתבו בין השנים 1969 ל-1975. אלה נערכו ופורסמו על ידי האגיפטולוגית ניקול הנסן ( Nicole Hansen ) בשנת 2008, תחת הכותרת "מצרים החיה של אום סתי: מנהגים עממיים ששרדו מתקופת הפרעונים" (" Omm Sety's Living Egypt: Surviving Folkways from Pharaonic Times "). חייה המאוחרים בהגיעה לגיל שישים בשנת 1964, עמדה אום סתי בפני חובת פרישה ממחלקת העתיקות ויעצו לה לחפש עבודה במשרה חלקית בקהיר. היא נסעה לקהיר, אך נשארה יום אחד בלבד לפני שחזרה לאבידוס. מחלקת העתיקות החליטה לעשות החרגה מכללי גיל הפרישה שלהם ואפשרה לה להמשיך בעבודתה באבידוס למשך חמש שנים נוספות, עד שפרשה בשנת 1969. לפנסיה שלה בסך 30 דולר לחודש הוא הוסיפה עוד באמצעות עבודות רקמה שנמכרו לחברים ותיירים, שהביאו לה גם מתנות של בגדים, אוכל וחומרי קריאה. היא החלה לעבוד כיועצת במשרה חלקית עבור מחלקת העתיקות, הדריכה תיירים ברחבי מקדש סתי והסבירה את הסמליות של סצינות הקיר המצוירות. בשנת 1972 לקתה בהתקף לב קל ובעקבות זאת החליטה למכור את ביתה הישן ולעבור לזרבה ( zareba - חדר יחיד רעוע עשוי קנים). אחמד סולימאן, בנו של שומר מקדש סתי, בנה בית לבנים פשוט בסמוך לבית משפחתו אליו עברה אום סתי והתגוררה בו כחלק ממשפחת סולימאן. היא דיווחה ביומנה כי כשעברה לראשונה לביתה החדש הופיע סתי הראשון וביצע טקס שקידש את בית המגורים, והשתחווה בכבוד בפני פסלים קטנים של אוסיריס ואיזיס ששמרה בנישות מקדש קטנות. במהלך ביקור זה תיאר סתי את הפעם היחידה בה ראה את האל סת , שעל שמו הוא נקרא. כהקדמה למפגש עם סת הוא צם במשך כעשרה ימים לפני שנכנס לקפלה של הכוח הגדול, שם הופיע האל עם "יופי שאי אפשר לתאר". כשחש שהוא רוחו של כל מה שהיה אכזרי ורשע, סתי ברח לקול צחוקו הלועג של האל, ולעולם לא שירת את סת שוב. הוא אמר כי "אסור לשרת ישות רעה, גם אם נראה שיש לה תכונה או פונקציה טובים או שימושיים". סתי ערך כמה ביקורים במהלך השבועות הבאים, במהלכם נתן את דעתו על הסיפור היווני של אטלנטיס - תושב כרתים אמר לו פעם כי איי הים האגאי הם פסגות ההרים של הארץ הגדולה ששקעה בים התיכון, ועל מקורו של אוסיריס - "אדוננו בא מאמנטי ( Duat ), ולשם חזר". קשריה עם איגיפטולוגים אום סתי הכירה את כל האגיפטולוגים המובילים של ימיה במהלך שהותה באבידוס. לני בל ( Lanny Bell ) וויליאם מורנן ( William Murnane ) מבית שיקגו ( Chicago House ) נזכרו שנסעו "לאבידוס לראות את אום סתי, לשתות תה בביתה" ואז לראות איתה את המקדשים. ג'ון רומר ( John Romer ) נזכר שלקח בקבוק וודקה לביתה ואת אום סתי נהנית לספר את הסיפורים הגסים יותר של האלים והאלות. היא דיברה על רעמסס השני, בנו של סתי הראשון, אותו ראתה תמיד כנער, כמו כשבנטשיט הכירה אותו לראשונה. היא התיחסה אליו, במשותף עם איגיפטולוגים אחרים, כ"מושמץ ביותר מבין כל הפרעונים", בגלל איזכורים הנגזרים מהתנ"ך המתארים אותו כפרעה של הדיכוי וכשוחט של תינוקות, תכונות שעומדות בסתירה לתיעוד העכשווי. קנת קיטצ'ן ( Kenneth Kitchen ), מומחה לתקופה הזו, ראה בה "רעמסייד אמיתית" ("a true Ramesside "). לדבריו, יש "אמת מסוימת בגישתה המשפחתית" וכי היא "הגיעה לכל מיני מסקנות הגיוניות לחלוטין לגבי החומר האמיתי והאובייקטיבי של מקדש סתי." ניקולאס קנדל (Nicholas Kendall) מהוועד הלאומי לקולנוע בקנדה ( National Film Board of Canada ), ביקר במצרים בשנת 1979 בכדי ליצור סרט דוקומנטרי, "הפרעה האבוד: החיפוש אחר אחנתון " (" The Lost Pharaoh: The Search for Akhenaten "). דונלד רדפורד ( Donald Redford ), שהוביל צוות שחשף לאחרונה חומר הנוגע לתקופת שלטונו של אחנתון, ביקש מאום סתי להופיע בסרט. היא, במשותף עם איגיפטולוגים אחרים, לא ראתה את המלך כאידיאליסט רומנטי המוקדש לאל אוניברסלי, אלא כ"כופר סמכותי במוסכמות בעל אופי חד-ערוצי, ששיפד שבויים וגירש אוכלוסיות." באוקטובר 1980 הגיעה ג'וליה קייב ( Julia Cave ) וצוות ה-BBC לאבידוס כדי לצלם את הסרט התיעודי 'אום סתי ומצרים שלה' (' Omm Seti and Her Egypt '). בראיונות עם האגיפטולוגים ת.ג.ה. ג'יימס ( T. G. H. James ) ורוזלי דייוויד ( Rosalie David ), תוארה אבידוס והחפירות שבוצעו. היה בסרט מידע רב מאום סתי, שהשתמשה בקביים בגלל מצבה הבריאותי המידרדר. הסרט התיעודי שודר ב-BBC 2 במאי 1981. בזמן שה-BBC הקליטו את הסרט התיעודי שלהם, המפיקה האמריקאית מרים בירש ( Miriam Birch ) ביקשה מאום סתי להופיע, יחד עם האגיפטולוגים קנט וויקס ולני בל, בסרט תיעודי שצילם ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, 'מצרים: החיפוש אחר הנצח' (' Egypt: Quest for Eternity '). הסרט התרכז ברעמסס השני, בנו של סתי הראשון. הצילומים התרחשו במרץ 1981, במקביל למסיבת יום ההולדת ה-77 של אום סתי בבית שיקגו, שצולם בסרט. היא סבלה מכאבים רבים אך היתה מלאה ברוח טובה, וצוות הסרט הביא אותה למקדש סתי לצילומים. זה היה אמור להיות ביקורה האחרון במקדש בו האמינה כי כיהנה ככוהנת 3000 שנה קודם לכן. אום סתי אמרה פעם "המוות אינו מפחיד אותי... אני פשוט אעשה כמיטב יכולתי לעבור את פסק הדין. אני הולכת להתייצב בפני אוסיריס, שכנראה יתן לי כמה מבטים מלוכלכים כי אני יודעת שביצעתי כמה דברים שלא הייתי צריכה לעשות". מכיוון שהמוסלמים והנוצרים לא הניחו ל"עובדי אלילים" להיקבר בבתי הקברות שלהם, בנתה אום סתי קבר תת קרקעי משלה מעוטר בדלת שווא ( false door ). דרך דלת זו האמינו כי ה'קה' עובר מהעולם הזה לעולם הבא, והיא נחרטה עם תפילת מנחה בהתאם לאמונות העתיקות. הצוות של בית שיקגו נתן לה העתק של צלמית אושבטי ( Ushabti ) כדי להציב בקברה. ב-10 באפריל 1981, כשמצבה התדרדר, מסרה את שני חתוליה. ב-15 באפריל קיבלה מכתב מאוליביה רוברטסון ( Olivia Robertson ) המאשר כי אום סתי נרשמה ב-23 במרץ במסדר האחווה של איזיס ( Fellowship of Isis ), תנועה רוחנית בין-דתית שמתמקדת באלה. ב-21 באפריל 1981 מתה אום סתי באבידוס. רשות הבריאות המקומית סירבה לאפשר לה להיקבר בקבר שבנתה, ולכן נקברה בקבר לא מסומן, הפונה מערבה, במדבר מחוץ לבית קברות קופטי. אתרים למחקר ארכיאולוגי בתחילת שנות ה-70, זמן קצר לאחר מותו של נאצר , אום סתי גילתה כי היא מאמינה שהיא יודעת את מיקום קברה של נפרטיטי , אשתו של אחנתון, אך גילתה חוסר רצון לחשוף את "המקום הכי לא סביר" מכיוון שסתי הראשון לא אהב את אחנתון בגלל ניסיונו לדכא את המסורת והמנהגים המצריים. "אנחנו לא רוצים שיידעו שום דבר יותר על המשפחה הזו". היא תיארה את מיקום הקבר כקרוב לזה של תות ענח' אמון , מה שהיה מנוגד לדעה הרווחת אז, שלא יימצאו עוד קברים חדשים ב עמק המלכים . בשנת 1998 החלה קבוצת ה- ARPT בראשות ניקולס ריבס ( Nicholas Reeves ) לחקור את אזור קברו של תות ענח' אמון, על סמך שתי חריגות שנמצאו במהלך סריקת סונאר בשנת 1976. במהלך החפירה התגלו שני חותמים של הסופר ון-נפר (Wen-nefer) מ השושלת ה-20 , אדם ידוע שחותמו נמצא על קברים רבים בעמק. סריקת מכ"ם בשנת 2000 סיפקה עדויות לשני חדרים ריקים, אך העבודה הופסקה עד לחקירת מקרה של שוד עתיקות. בשנת 2006, אוטו שאדן ( Otto Schaden ), בחפירה שלא קשורה לחלוטין, פרץ בטעות לאחת ה"אנומליות", שהכילה ממצאים משובחים במיוחד לציוד חניטה ששימש לקבורה מלכותית, ככל הנראה בקרבת מקום. דעתו של ריבס היא ש"האנומליה" השנייה עשויה להיות קבר שלא הופרע. באוגוסט 2015 פורסם מאמר חדש של האגיפטולוג ניקולאס ריבס, המאשר ככל הנראה את הממצא. בעוד שהציבור הרחב נוטה להתמקד ביופיים של חפצי אמנות מצריים קדומים, חוקרים מעריכים מאוד טקסטים המגלים יותר מידע על היסטוריה ועל אמונות דתיות. מאז טען אדגר קייסי ( Edgar Cayce ), רואה נסתרות מרקע פרסביטריאני , בשעה שהיה במצב של טראנס כי היכל הרשומות ( Hall of Records ) נמצא באזור הספינקס, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא את מיקומו. בשנת 1973 אום סתי נזכרה ששאלה את סתי הראשון על היכל הרשומות הזה. הוא ענה שלכל מקדש יש מאגר ספרים ("Per-Medjat"), אך זה המקושר למקדש אמון-רע ב לוקסור מכיל את כל המסמכים החשובים "מימי האבות", כולל אלה ששרדו את הטלטלה הפוליטית בסוף השושלת השישית . בשנת 1952 תרגמה אום סתי עבור עבדול קאדר כתובות מפסלי איילים שגילה במקדש בלוקסור. הם נמצאו באזור בו סתי איתר את היכל הרשומות. בניגוד לפרקטיקה הרגילה של פסל מסוג זה, לא היה שום כיתוב על הגב, דבר המצביע על כך שהם הוצבו פעם על קיר או מבנה אחר שאינו ידוע. בהתבסס על התיאור של סתי ומיקומם של האיילים, גם היא וגם ד"ר זייני האמינו כי היכל הרשומות עשוי להימצא מתחת לבניין המודרני בו נמצאת הליגה הסוציאליסטית הערבית. דעות של איגיפטולוגים ואחרים על פי ג'ון א. ווילסון המנוח ( John A. Wilson ), ראש המכון האוריינטלי , ומכונה על ידי בני דורו "דיקן האגיפטולוגיה האמריקאית", אום סתי ראויה להתייחסות כאל "חוקרת אחראית". היא הייתה מקור לחוקרים מודרנים המבקשים להבין כיצד מנהגים מסורתיים דתיים עתיקים שרדו עד ימינו כ"מנהגים עממיים" הנהוגים על ידי קופטים ומוסלמים מודרניים. בניגוד לאנשים אחרים שטענו כי הם התגלמויות של דמויות ממצרים העתיקה, איגיפטולוגים התייחסו אליה בכבוד, ולמרות שאיש לא תמך בפומבי בתופעות עליהן דיווחה, איש לא הטיל ספק בכנותה ורבים השתמשו בתצפיותיה על מצרים בעבר ובהווה כמקור של חומר אמין. קנט וויקס כתב כי חוקרים "מעולם לא פקפקו בדייקנות תצפיות השדה של אום סתי. בהיותה אתנוגרפית , משתתפת-צופה בחיי הכפר המצריים המודרניים, לא היו עוד כמו אום סתי. עבודותיה עומדות בקלות ליד עבודותיהם של ליין, בלקמן, הניין ואחרים שבחנו את המסורות התרבותיות העתיקות והמרתקות של מצרים." איגיפטולוגים שהכירו את אום סתי התרשמו מהידע שלה על מצרים העתיקה. קלאוס באר מהמכון האוריינטלי העיר כי "היו לה חזיונות והיא סגדה לאלים המצריים הקדומים. אבל היא הבינה את השיטות והסטנדרטים של המחקר, שבדרך כלל זהו לא המקרה עם מטורפים", והיא גם לא "רצתה להמיר אף אחד". אום סתי התרשמה מהרמן יונקר ( Hermann Junker ), "מזקני הארכיאולוגיה של המאה ה-20", שלימד את סלים חסן. הוא דגל בגישה כנה יותר לחקר הדת המצרית העתיקה, וסבר ש"איש לא עשה מאמץ אמיתי להעמיק בזה". היא העריצה את ראשו הפתוח, במיוחד מכיוון שיונקר היה גם כומר קתולי. אחד מהאגיפטולוגים הידועים, שלא רצה שידעו את שמו, הגיב "הייתי המום מאוד כאשר באחד הלילות השתתפתי במסיבה שערך ד"ר אחמד פקהרי מאחורי הפירמידה הגדולה... ושם תחת הירח המלא הייתה דורותי אידי כשהיא רוקדת ריקודי בטן. לא האמנתי למראה עיני!". ויליאם מורנן מהמכון האוריינטלי נזכר "תמיד היה תענוג להיות איתה ולהקשיב לכל מה שהיא אמרה... אתה באמת לא יכול לקחת אותה אלא ברצינות." קנת קיטצ'ן, מחבר שבעת הכרכים של הספר " Ramesside Inscriptions ", תיאר את אום סתי כ"רעמסייד אמיתית" ש"הגיעה לכל מיני מסקנות לגבי החומר האובייקטיבי של מקדש סתי - שאולי גם חופף לדברים שהיא הרגישה שהיא מכירה בדרך אחרת... וזה שילם דיבידנדים". דונלד רדפורד ( Donald B. Redford ) הזמין את אום סתי להופיע בסרט התיעודי "פרעה האבוד", בו היא נותנת את תיאורה של אחנתון, כולל השקפה שלילית על המהפכה הדתית שהוא ניסה לבצע (השוותה אותו ל האייתוללה חומייני - "פנאט"), נקודת מבט המשותפת לרוב על ידי חוקרים כמו סיטון וויליאמס ( Seton-Williams ) ורדפורד. ג'ון א. ווילסון מהמכון האוריינטלי בשיקגו שיבח את ספרה 'אבידוס, העיר הקדושה של מצרים העתיקה' (' Abydos, Holy city of Ancient Egypt ') על "הכיסוי המקיף של כל אלמנט קדום באבידוס". במהלך ביקור של צוות יפני עם ציוד חישה מתוחכם בפירמידה הגדולה, אמר אחד האגיפטולוגים האנגלים, עם הנהנון של אישור מאחרים, "אם אום סתי היתה עדיין כאן הייתי מקבל את דבריה לגבי המקום בו ניתן למצוא דברים, בכל יום, עם הציוד החדיש ביותר שיש". ויליאם סימפסון ( William Simpson ), פרופסור לאגיפטולוגיה באוניברסיטת ייל, ראה באום סתי "אדם מלבב" וחשב ש"הרבה מאוד אנשים במצרים ניצלו אותה משום שהיא סחרה בידע שלה של מצרים העתיקה באמצעות כתיבה או עזרה לאנשים על ידי שרטוט עבורם תמורת שכר זעום". ד"ר לביב חבשי , אחד מ"שני הארכיאולוגים המצריים המובילים בימיו" ומעריץ גדול של יצירותיה של דורותי אידי, טען שהיא סופרת צללים . ג'יימס פ. אלן ( James P. Allen ) הגיב "לפעמים לא היית בטוח אם אום סתי לא עובדת עליך. לא שהיא היתה מזויפת במה שהיא אמרה או האמינה - היא ממש לא היתה אמנית הונאה - אבל היא ידעה שיש אנשים שמסתכלים עליה כמשוגעת, אז היא קצת נכנסה לרעיון הזה ונתנה לך ללכת איתה לשני הכיוונים... היא האמינה מספיק כדי להפוך את זה למפחיד, וזה גרם לך לפקפק לפעמים בתחושת המציאות שלך". ויליאם גולדינג כתב על האגיפטולוגים שפגש במסעותיו במצרים בשנות ה-80 שהיו "גם מכורים למסתורין. כמו שכל ילד יכול היה לאחל לעצמו". כאשר "נשאלה השאלה על גברת יקרה שהאמינה שהיא כוהנת של מקדש מסוים, הם לא פסלו אותה כמטורפת אבל הסכימו שיש לה משהו." קרל סייגן ראה באום סתי "אישה תוססת, אינטליגנטית, מסורה, שתרמה תרומות אמיתיות לאגיפטולוגיה. זה נכון בין אם אמונתה בגלגול נשמות היא עובדה או פנטזיה". הוא האמין שתופעות כאלה נעוצות בפחד ממוות וכי האנושות חיפשה בדרך כלל ביטחון בצורה של חיים לאחר המוות. הוא ציין כי אין תיעוד עצמאי, פרט לתיעודיה, המאמת את טענותיה. לדעתו, בעוד שהיא "מתפקדת בצורה יציבה ובונה ברוב ההיבטים של חייה הבוגרים", היא בכל זאת "סיפקה פנטזיות ילדותיות של נערה מתבגרת". פסיכיאטר שהתמחה בהתנהגות של גיל ההתבגרות העלה השערה כי הנפילה במדרגות בילדותה עלולה היתה לגרום לפגיעה ב מח האחורי , מה שעלול היה לגרום לניתוקה מסביבתה וכתוצאה מכך לאובססיה. הפסיכולוג מייקל גרובר ( Michael Gruber ) ציין כי אום סתי חיה "חיים פונקציונאליים במה שנקרא המציאות היומיומית", כולל עבודה באגיפטולוגיה, רקמה, יצירת תכשיטים והתרועעות עם אנשים. חוויותיה המדווחות העשירו את חייה עד כדי כך ש"יהיה זה אובדן קיצוני לראות אותה פשוט כמי שהייתה הזויה". מאמר בניו יורק טיימס משנת 1987 תיאר את הביוגרפיה שלה כ"היסטוריה מודרנית מסקרנת ומשכנעת" של האמונה בגלגול נשמות. עד היום, כארבעים שנה לאחר מותה, עדיין נמשכים המאמצים להפריך את טענותיה. מתנגדיה חושדים שאום סתי איכשהו קיבלה גישה לחומרים שלא פורסמו והשתמשה בהם כדי להונות אנשים. וכן, זה מפתה לפסול אותה כעוד שרלטנית רודפת תשומת לב. אך ראוי שנזכור גם את מה שהמלט אומר להורציו: "ישנם יותר דברים בשמיים ובארץ, הורציו, מכפי שחולמת הפילוסופיה שלך" (ווילאם שייקספיר) מקורות: medium.com Ancient Origins Exemplore Brown.edu

הסיפור המרתק של דורותי אידי - אום סתי

סיפורה המרתק של דורותי אידי, איגיפטולוגית מהמאה ה-20 שכל חייה טענה שהיא גלגול של כוהנת פולחן איזיס.

בסביבות שנת 225 לפנה"ס, הפילוסוף והמהנדס היווני פילון מביזנטיון ( Philo of Byzantium ) ערך רשימה ייחודית של שבע "טמאטות" - "דברים שיש לראות" - המוכרים כיום כ שבעת פלאי תבל של העולם העתיק . הרשימה כללה את הפירמידה הגדולה של גיזה ; פסל זאוס באולימפיה ; מקדש ארטמיס באפסוס ; המאוזוליאום בהליקרנסוס ; הקולוסוס מרודוס ; המגדלור באלכסנדריה , ואת הפלא המסתורי ביותר מכולם - הגנים התלויים בבבל . שבעת פלאי תבל של העולם העתיק (משמאל לימין): הפירמידה הגדולה של גיזה, הגנים התלויים בבבל, מקדש ארטמיס באפסוס, פסל זאוס באולימפיה, המאוזוליאום בהליקרנסוס, הקולוסוס מרודוס והמגדלור באלכסנדריה כפי שתוארו על ידי האמן ההולנדי בן המאה ה-16 מרטן ואן המסקרק. רשימתו של פילון עברה תיקונים רבים, ואתרים נוספים נוספו או הוסרו בהתאם להעדפות התקופה. אך שבעת פלאי תבל של פילון הפכו לקאנוניים – תיעוד של מונומנטים שגודלם וההישגים ההנדסיים שלהם הרשימו את בני העת העתיקה. רק הפירמידה הגדולה של גיזה, שנבנתה באמצע האלף השלישי לפנה"ס, שרדה בשלמותה עד ימינו. ששת האחרים נהרסו במהלך ההיסטוריה - חלקם על ידי רעידות אדמה, אחרים בעקבות מלחמות, או פשוט בשל שחיקת הזמן. עם זאת, קיימים דיווחים היסטוריים ועדויות ארכיאולוגיות המאשרים את קיומם, והם אינם רק פרי דמיונם של סופרים קדומים או מיתוסים עתיקים. עם זאת, הגנים התלויים של בבל, שלפי המסורת מיוחסים למלך העוצמתי נבוכדנצר השני (שלט בין 605 ל-561 לפנה"ס), הם התעלומה הגדולה של הרשימה. עד כה לא נמצאה כל עדות פיזית לגנים הללו בחורבות בבל . אפילו הטקסטים הבבליים שנותרו מתקופתו של נבוכדנצר אינם מזכירים אותם כלל. החיפוש אחר הגנים הללו הוא אחת החידות המסקרנות ביותר בחקר מסופוטמיה , וארכיאולוגים עדיין מנסים לפענח היכן יכלו להיות ממוקמים בבבל, ומה הפך אותם לכל כך ייחודיים. הדיון נמשך גם בנוגע למשמעות המונח "תלויים", למראה הגנים, לאופן שבו הושקו – ובקיצור, האם הם בכלל התקיימו במציאות. מלבד בבל, כל המונומנטים ברשימתו של פילון נמצאים בתוך או בסמוך לאזור הים התיכון המזרחי, עמוק בתוך תחום ההשפעה ההלניסטי. הגנים התלויים, לעומת זאת, הם חריג מזרחי, "מסע ארוך אל ארץ הפרסים, מעברו השני של נהר הפרת". כאשר פילון כתב את המילים הללו, בבל והפרסים כבר נכבשו כמאה שנה קודם לכן על ידי אלכסנדר הגדול , שמת בבבל בשנת 323 לפנה"ס. למרות התפשטות התרבות היוונית מזרחה לתוך מרכז אסיה עם צבאותיו של אלכסנדר, בבל והמונומנטים המפורסמים שלה עדיין נראו לקוראיו של פילון כאקזוטיים ומרוחקים מאד. פילון עצמו תיאר את הגנים כ"עבודת טיפוח התלויה מעל ראשי הצופים". לדבריו, הם נבנו על פלטפורמה גדולה של קורות דקל שהונחו על עמודי אבן, אשר כוסו בשכבה עבה של אדמה כדי לאפשר גידול של כל סוגי הצמחים, הפרחים והעצים - "כל מה שמענג, נעים ומשמח את העין – נמצא שם". אך הפלא האמיתי, לפי תיאורו, היה מערכת ההשקיה: "מים, שנאספו בגובה בתוך מיכלים גדולים ורבים, מגיעים אל כל חלקי הגן". Hanging Gardens of Babylon by Ferdinand Knab (1886) היסטוריונים יכולים להסתמך על שפע של כותבים קלאסיים מאוחרים יותר שהזכירו את הגנים. הגיאוגרף סטראבון וההיסטוריון דיודורוס סיקולוס מהמאה הראשונה לפנה"ס תיארו שניהם את הגנים כ"פלא". דיודורוס, מחבר יווני מסיציליה, השאיר אחריו את אחד התיאורים המפורטים ביותר של הגנים כחלק מיצירתו ההיסטורית המונומנטלית בת 40 הכרכים, ביבליותקה היסטוריקה . כמו פילון, הוא פירט מערכת מורכבת של קורות תומכות. "הן כללו שכבה של קני סוף שהונחה בכמויות גדולות של ביטומן. מעליה הונחו שתי שכבות של לבנים אפויות, המחוברות באמצעות מלט, ושכבה שלישית של עופרת, שמטרתה הייתה למנוע חדירת לחות מהקרקע אל השכבות התחתונות". על פי דיודורוס, שכבות אלו התרוממו בטרסות מדורגות ונשתלו בהן עצים מכל הסוגים, אשר "בזכות גודלם המרשים או קסמם הייחודי העניקו הנאה לצופה". ההשקיה, לדבריו, התבצעה באמצעות "מכונות שהעלו מים בשפע רב מן הנהר". לאחר מחקר מעמיק של תיאורי בבל והמונומנטים שלה בכתבי פילון, דיודורוס ואחרים מהמאה הראשונה לפנה"ס, הצליחו היסטוריונים לאתר את המקורות הכתובים הקדומים ביותר – אשר נכתבו על ידי מלומדים יוונים שפעלו במהלך שלטונו של אלכסנדר הגדול או זמן קצר לאחריו. דיודורוס וסטראבון, למשל, הסתמכו על דיווחים מהמאה ה-4 לפנה"ס, כמו אלה של קליסתנס , ההיסטוריון הרשמי של חצרו של אלכסנדר ואחיינו של הפילוסוף אריסטו . חוקרים סבורים כי התיאור של הגנים התלויים בספרו של דיודורוס, ביבליותקה היסטוריקה, מבוסס על חיבורו של הביוגרף קלייטרכוס , שכתב על חייו של אלכסנדר הגדול בסוף המאה ה-4 לפנה"ס. עבודתו של קלייטרכוס עצמה לא שרדה, אך היא מוכרת דרך אזכורים אצל כותבים אחרים. הביוגרפיה של קלייטרכוס נחשבה ליצירה צבעונית ורוויה בפרטים רכילותיים על תקופתו של אלכסנדר. מקור חשוב נוסף למידע על הגנים נכתב על ידי כהן בבלי בשם ברוסוס , שחי בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס (זמן קצר לאחר תקופתו של קלייטרכוס וכמה עשרות שנים לפני פילון). על פי אזכורים בכתבים מאוחרים יותר של חיבוריו האבודים, נראה כי ברוסוס היה הראשון שהכניס פרטים על הגנים שעוררו השראה בקרב אמנים במשך דורות. הוא תיאר טרסות אבן גבוהות שהיו מעוטרות בעצים ופרחים. ברוסוס כתב גם כי המלך נבוכדנצר השני בנה את הגנים בבבל לכבוד אשתו, אמיטיס ממדי ( Amytis of Media ), שהתגעגעה לנופי ההרים הירוקים של מולדתה בפרס. הסיפור הרומנטי הזה סייע לעגן את רוחם של הגנים בדמיון הציבורי. אך היסטוריונים ניצבים בפני בעיה: כל המקורות המתייחסים לגן בבלי יוצא דופן בשל היותו תלוי או בנוי בטרסות מתוארכים לכל המוקדם למאה ה-4 לפנה"ס. ההיסטוריון היווני הרודוטוס , שכתב במאה ה-5 לפנה"ס – רק כמאה שנה לאחר תקופתו של נבוכדנצר - אינו מזכיר כלל את הגנים יוצאי הדופן הללו בתיאוריו על בבל בספרו היסטוריות . לתסכולם של החוקרים, גם הכתבים שנחשפו מתקופת שלטונו של נבוכדנצר אינם כוללים כל אזכור לגנים מוגבהים בעיר, מה שמקשה עוד יותר על מציאת עדות חותכת לקיומם. ההיסטוריון היהודי-רומי יוספוס פלביוס , שפעל במאה הראשונה לספירה, כתב כי הגנים שכנו בתוך הארמון הראשי של בבל. במהלך החפירות הראשונות בשרידי בבל, שנוהלו על ידי הארכאולוג הגרמני רוברט קולדוויי ( Robert Koldewey ) בין השנים 1899 ל-1917, נחשף מבנה מקומר מסיבי בפינה הצפון-מזרחית של הארמון הדרומי. קולדוויי האמין כי זהו המבנה שתמך בגנים המפורסמים. הוא היה עשוי אבן חצובה, מה שהפך אותו לעמיד יותר בפני לחות בהשוואה ללבני בוץ. קירותיו העבים במיוחד היו מתאימים באופן מושלם לתמיכה במבנה כבד מעליהם. בנוסף, נמצאו עדויות לבארות, שקולדוויי הניח כי היו חלק ממערכת ההשקיה של הגנים. עם זאת, כיום מרבית החוקרים מסכימים כי המבנה היה ככל הנראה מחסן. במהלך החפירות באתר נמצאו כדי אחסון רבים, אך הראיה החזקה ביותר היא לוח חרס בכתב יתדות שנחשף במקום ומתוארך לתקופתו של נבוכדנצר השני. הרישום על הלוח כולל פרטים על חלוקת שמן שומשום, תבואה, תמרים, תבלינים ושבויים רמי דרג. החפירות של קולדוויי ידועות בעיקר בזכות חשיפת יסודותיו של מבנה מופלא שבאמת התקיים: הזיקורת של בבל ( Babylon’s ziggurat ), או המגדל המדורג. ואולי הגנים התלויים לא היו בבבל כלל. כעשור לאחר מכן, בזמן שהארכאולוג הבריטי לנרד וולי חפר בעיר השומרית העתיקה אור , מדרום-מזרח לבבל, הוא הבחין בפתחים מרווחים באופן מסודר בלבני הזיקורת במקום. האם אלו עדויות למערכת ניקוז או השקיה, שסיפקה מים לגנים שצמחו לאורך דפנות הזיקורת של אור? וולי שיער כי ייתכן שמערכת כזו שימשה מאוחר יותר כבסיס לתכנון הגנים התלויים של בבל. החוקרת סטפני דאלי ( Stephanie Dalley ), אשורולוגית ומרצה לשעבר באוניברסיטת אוקספורד, הציגה ראיות משכנעות לכך שהם נבנו דווקא ב נינוה , בצפון מסופוטמיה, על ידי האימפריה האשורית – ולא על ידי יריביהם הדרומיים, הבבלים. אם השערתה נכונה, מיקומם האמיתי של הגנים היה בצפון עיראק, קרוב לעיר מוסול של ימינו. באמצעות ניתוח כתבי יתדות בבליים ואשוריים, טוענת דאלי כי המלך האשורי סנחריב בנה גנים מפוארים, שלוו במערכת השקיה מורכבת, אמות מים, ומנגנון להעלאת מים. לדבריה, הבלבול נבע מכך שאשור כבשה את בבל בשנת 689 לפנה"ס, ולאחר מכן נינוה כונתה "בבל החדשה", מה שהוביל לשיוך השגוי של הגנים לעיר בבל. Credit: fantasy-art.tel לורי פירס ( Laurie Pearce ), אשורולוגית מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, אינה משוכנעת לחלוטין שהגנים היו בנינוה. היא מציינת כי נינוה נהרסה על ידי קואליציה של הבבלים והמדים בשנת 612 לפנה"ס. אם התאוריה על נינוה נכונה, ייתכן שהגנים עדיין התקיימו בצורה כלשהי, אך לא היו מתוחזקים מעבר לנקודה זו. פירס מדגישה כי סביב העיר בבל נבנו חומות עצומות, שאולי לא הקיפו את הארמון עצמו, אך היו גדולות מספיק כדי לתמוך במערכת טרסות כפי שתיארו היסטוריונים קדומים. "לא בלתי סביר שהם היו שם", אומרת פירס. מכיוון שמיקומם המדויק של הגנים אינו ודאי, לא ברור גם מתי בדיוק הם נהרסו ומי היה אחראי לכך. אך בתיאורו של סטראבון, הגנים כבר היו בחורבות עד סוף המאה הראשונה לפנה"ס. על פי כתביו של סטראבון, אלכסנדר הגדול תכנן לשקם את הגנים התלויים, אך מת לפני שהצליח לממש זאת: "אף אחד מיורשיו [של אלכסנדר] לא טיפל במשימה זו", כתב סטראבון. מאז, חלון ההזדמנויות לחשיפת הגנים התלויים אולי נסגר. פירס מציינת כי במהלך אלפי השנים מאז תקופתו של אלכסנדר, נהר הפרת שינה את מסלולו, ולכן ייתכן כי כל שרידיהם של הגנים שקועים כיום מתחת למים. שרידיהם הפיזיים של הגנים טרם נמצאו ויתכן שלעולם לא ימצאו, ומשום כך גורלו של אחד הפלאים האבודים והמסתוריים ביותר בעולם נותר בלתי פתור. מקורות: קטעים מ- We know where the 7 wonders of the ancient world are—except for one מאת National Geographic שנכתב ע"י: J. L. Montero Fenollós . קטעים מ- Only One Of The Seven Wonders Of The Ancient World Has Never Been Found מאת IFLScience שנכתב ע"י: Tom Hale . קטעים מ- A 2,500-Year-Old Mystery: The Hanging Gardens World Wonder מאת DiscoverMagazine שנכתב ע"י: Joshua Rapp Learn .

רק אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק מעולם לא נמצא

מיקומם האמיתי של הגנים התלויים של בבל נותר בגדר תעלומה בלתי פתורה, אך המחקר האחרון מציע לחפש במקום אחר.

bottom of page