תקלה בנוירומטריקס: מדע נוכחות הפנטום

מאת: Ben Alderson-Day

מקור: Big think

בשנת 2006, צוות נוירולוגים בראשות שחר ארזי ואולף בלנק (Olaf Blanke) דיווח על מקרה חריג של נוכחות מורגשת. אישה בת 22 עברה הערכה טרום ניתוחית לטיפול באפילפסיה, והיא נתנה הסכמה לגירוי מוחה באמצעות זרם חשמלי. בין האזורים שגורו היה צומת הרקה והקדקוד השמאלי (TPJ), אזור במוח מאחורי ומעל האוזן שבו החלק האחורי של האונה הרקתית פוגש את הצד התחתון של האונה הקודקודית.

כאשר הנסיינים חקרו את האזור הזה, קרה דבר מדהים: תחושה חזקה של נוכחות צל פקדה את האישה, שהתרחשה ישירות מאחורי המקום שבו היא ישבה. כשניסו זאת שוב, היא תיארה "אדם" צעיר ובעל מין בלתי מוגדר, 'צל' שלא דיבר או זז, ושמיקומו מאחורי גבה היה זהה לשלה". לאחר מכן הם ניסו גירוי כשהיא עומדת, ואז בתנוחת ישיבה אחרת: בכל פעם הנוכחות חיקתה אותה, ובשלב מסוים - באופן לא נעים - היא הרגישה שהיא מחבקת אותה. דמות הצל הזו לא הייתה היא, אבל תנועותיה היו קשורות בקשר בל יינתק לשלה. מה הוליד את הפנטום הזה?

המלט, הורציו, מרסלוס ורוח הרפאים (שייקספיר, המלט, מערכה 1, סצנה 4)

נראה שהתשובה לשאלה זו טמונה בשילוב של אותות מכמה חלקים שונים של המוח. צומת הרקה והקדקוד אינו מטפל באותות תחושתיים או מוטוריים בעצמו; למעשה, צומת הרקה והקדקוד הוא אחת הנקודות במוח שהיא הרחוקה ביותר מהאזורים החושיים או המוטוריים העיקריים שלנו. במילים אחרות, הוא בעמדה לספק סקירה מופשטת של מה שקורה. למרות שמו, הוא למעשה קרוב לחיבור של שלוש אונות: הרקתית, הקודקודית והעורפית. שם הוא יכול לעבד מידע של צליל ושפה דרך אזורים רקתיים, מידע על גוף, מגע וחלל דרך אזורים קודקודיים, ומידע חזותי דרך קליפת העורף.

הוא גם מקבל קלט מהמערכת הלימבית ומהתלמוס, קשר מרכזי שנמצא בעומק המוח הקדמי ופועל כממסר לאותות תחושתיים ומוטוריים. צומת הרקה והקדקוד הוא אזור דמוי צומת דרכים שבו כל האותות הללו יכולים להיפגש ולהשתלב, מה שמאפשר לנו לעשות הרבה דברים מורכבים. בבדיקת MRI, אנו עשויים לצפות לראות את צומת הרקה והקדקוד מעורב כאשר אנשים עוקבים אחר מבט, עוקבים אחר כוונות נסתרות או צופים בדברים מנקודות מבט שונות ובונים עצמי.

בהתבסס על מגוון ראיות, הוצע כי צומת הרקה והקדקוד עשוי לספק סימולציה של היכן אנו נמצאים בחלל. חשבו על זה כמו מפה של תנוחת הגוף שלנו, התנועה שלנו והכיוון שלנו בכל רגע. כרגע אני יושב ליד השולחן שלי, רכון מעט מעל המחשב הנייד שלי בצורה שאני לא אמור להיות. צומת הרקה והקדקוד מוסיף את כל המידע שיש לי על הגוף שלי ומניח אותו במרחב נתפס: אני זקוף, יושב, עם שתי רגליים על הרצפה וידי על השולחן לפני.

זה לא צפוי להיות ייצוג יחיד שלנו אלא תוצר של מגוון מידע על החושים וגופנו, המופץ על פני המוח ברשת (הנוירולוג השוויצרי פיטר ברוג'ר (Peter Brugger) אוהב לכנות זאת "הנוירומטריקס"). נראה שצומת הרקה והקדקוד חשוב בקישור כל המידע הזה יחד, והפרעה לתפקוד שלו משבשת את כל הסכימה. לפיכך, כאשר ארזי ובלנק גירו את צומת הרקה והקדקוד השמאלי, והפריעו לפעילות העצבית הרגילה באזור זה, האינטגרציה התפרקה. הסימולציה של המטופל למפת הגוף שלו - ישיבה, המתנה פסיבית - הפכה במקום זאת למראה, העברה של נוכחות צל.

צומת הרקה והקדקוד

עוד יותר מוזר, משהו דומה עשוי לקרות בחוויות חוץ גופיות, כאשר אנשים מרגישים פתאום שהם מרחפים מעל גופם או מסוגלים להתבונן בו מבחוץ. ייתכן שנתקלתם בדברים כאלה בעבר כשאנשים מדברים על חוויות סף מוות: על שולחן הניתוחים, או בעיצומה של תאונה קשה, האדם עשוי להרגיש שהוא התרחק מהגוף שלו לרגע. בלנק ועמיתיו צפו בעבר בפעילות פירכוסים בצומת הרקה והקדקוד של אדם עם אפילפסיה וחוויות חוץ גופניות תכופות, ושל אנשים שדמיינו שהם נמצאים במצב כזה. עם זאת, באופן מכריע, זה נצפה בצומת הרקה והקדקוד הימני, לא בשמאלי, כאילו שני האזורים עושים משהו דומה אך שונה במעט. נראה ששני האזורים מסוגלים להתמודד עם אותות לגבי היכן נמצא גופנו בחלל. אם אנחנו מפריעים לצומת הרקה והקדקוד הימני, זה כמו שאנחנו מתרחקים מהגוף שלנו, פתאום מסוגלים לראות אותו מבחוץ פנימה. אם נעשה את אותו הדבר לשמאלי, הגוף שלנו מתקרב אלינו - מייצר דמות אחרת, נוכחות.

אפילו לא צריך לעורר ישירות את המוח כדי לגרום להשפעות מסוג זה. אינטגרציה חושית תלויה בתזמון - כל האותות הללו, המגיעים כל הזמן, חייבים להיות משולבים בצורה חלקה, בהרמוניה ובעקביות זה עם זה. כשהם מתלכדים, מאמינים שהם יוצרים תחושה מאוחדת של עצמנו. אבל כשהם מתעכבים או מופרעים, נראה שהעצמי הולך לאיבוד.

תארו לעצמכם שאתם מוחאים כפיים עכשיו מול הפנים ואתם שומעים את הסאונד שבריר שנייה לפני שהידיים שלכם נפגשות. מה הייתם חושבים? השמעתם את הצליל הזה... או שמישהו אחר השמיע אותו? כמה מוזר או חריג זה ירגיש אם חוש אחד יגיע לשם לפני השני? אני יודע מה שייך לי, אני יודע איפה הגוף שלי מתחיל ונגמר, בין השאר כי כל החושים וכל השרירים שלי מנגנים את אותה מנגינה. דברים קורים בנעילה, ההשפעות על העולם הרחב הן צפויות. אבל כשהעיתוי משתבש, גם הביטחון במה ששייך לנו משתבש.

אפקטים מפורסמים כמו "אשליית יד הגומי" (Rubber hand illusion) מסתמכים על העיקרון הזה: אם אני מלטף יד גומי עם מברשת בדיוק באותו הזמן שבו מלטפים את ידכם האמיתית, כנראה שאוכל לשכנע אתכם שיד הגומי היא שלכם, בתנאי שהיא מוצבת במצב ריאלי. הסנכרון של הרמזים ממה שאתם רואים וממה שאתם מרגישים יכול לעקוף את כל שאר מה שאתם יודעים על המקום שבו נמצאת היד שלכם, כך שיד הגומי החדשה הזו הופכת לחלק מכם.

משתמשים באשליה זו פעמים רבות באירועי מדע ציבוריים כדי להדגים את השבריריות של תחושת הבעלות על הגוף שלנו. זה בדרך כלל מסתיים בכך שהנסיין מאיים להכות ביד הגומי בפטיש, ובשלב זה המתנדב נרתע כי הוא חושב שזו ידו המותקפת. זה לא עובד עבור כולם, אבל זה כנראה עובד עבור רבים מאיתנו: לרגע, אובייקט חדש הופך לחלק מהגוף של האדם, עטוף בסכימת גוף, כדי לפתור צירוף מקרים חריג של תזמון. זו דוגמה מפתיעה לכמה פתוחים יכולים להיות חלק מהגבולות של העצמי.