קתדרלת סנטה קרוצ'ה - פנתיאון הפרדוקסים של פירנצה
- גור זיו
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 13 דקות
עודכן: לפני 4 שעות
במרכזה של פירנצה, ניצבת בזיליקת סנטה קרוצ'ה, המכונה לעיתים קרובות "מקדש התהילה האיטלקית". היא אינה רק מבנה דתי, אלא סמל עמוק לזהות הפלורנטינית והאיטלקית, סיפור שנרקם לאורך מאות שנים. קנה המידה העצום שלה, המשלב במיומנות סגנונות גותיים, רנסנסים וניאו-גותיים, שובה מיד את המבקרים עם הגעתם. ככנסייה הפרנציסקנית הגדולה בעולם, היא מגלמת שילוב ייחודי של מסירות רוחנית וגאווה אזרחית נלהבת שאפיינה את פירנצה במשך דורות.
היופי המפעים והדחיסות ההיסטורית המרוכזים בתוך חומות סנטה קרוצ'ה ידועים כגורמים לתופעה פסיכוסומטית נדירה: תסמונת סטנדל. תופעה זו, שנקראה על שם הסופר הצרפתי מהמאה ה-19 אנרי בייל, המוכר בשם העט "סטנדל", שחווה דפיקות לב וסחרחורת במהלך ביקורו בשנת 1817, ממחישה בצורה חיה את ההד הרגשי העמוק של הבזיליקה. היא מרמזת שסנטה קרוצ'ה היא יותר מאוסף של אמנות וקברים, זהו מרחב שבו מאות שנים של היסטוריה, גאונות אמנותית ורוח אנושית מתמזגים ליצירת אנרגיה כמעט מוחשית וחיה, שיכולה ממש להכריע את החושים.
הדחיסות התרבותית המדהימה המרוכזת במקום, הכוללת קרוב ל-4,000 יצירות אמנות מהמאה ה-13 עד ה-20, יחד עם נוכחותם של גיבורים לאומיים ואמנים דגולים, יוצרת סביבה של הישגים אנושיים ורגשות עזים. תסמונת סטנדל, בהקשר זה, אינה רק סקרנות פסיכולוגית, אלא משמשת כמטפורה רבת עוצמה. היא מסמלת שסנטה קרוצ'ה חורגת מצורתה הפיזית, היא ישות היסטורית חיה המשפיעה באופן פעיל על מי שבא במגע איתה, ויכולה אף להכריע אותם. ההשפעה המצטברת של מאות שנים של גאונות והיסטוריה מרוכזות בתוך חומותיה יוצרת חוויה עמוקה, כמעט רוחנית, החורגת מהערכה אינטלקטואלית גרידא.
סנטה קרוצ'ה ניצבת כ"אתר זיכרון" מהותי, שחשיבותו חורגת מעבר לעניין הפלורנטיני המקומי כדי לשמש כמקור השראה אוניברסלי לאנושות כולה, כפי שהבחין הפילוסוף, הסופר והמשורר האמריקאי רלף וולדו אמרסון. ההיסטוריה העשירה שלה היא נרטיב מתמשך של הסתגלות ושינוי, המשקף תמורות עמוקות בפרקטיקות ליטורגיות, בתנועות אמנותיות ובחיים האזרחיים. מאמר זה יעמיק בפרדוקסים הטבועים במבנה עצמו: האידיאל הפרנציסקני של ענווה המונח לצד פטרונות מפוארת, התנגשות בין אמת מדעית לדוגמה דתית, והאינטראקציה המורכבת, ולעיתים קרובות שנויה במחלוקת, בין גאווה אזרחית עזה לזהות לאומית מתהווה.
מענווה פרנציסקנית לפאר גותי
אבן היסוד לבזיליקה הנוכחית הונחה ב-3 במאי 1294, כאשר תכנונה האדריכלי מיוחס באופן מסורתי לארנולפו די קמביו, האדריכל המוביל של פירנצה באותה תקופה. הנזירים הפרנציסקנים, שהקימו אורטוריום צנוע באתר ביצתי ופריפריאלי זה כבר בשנת 1212, ביקשו בתחילה בידוד ופשטות, מה ששיקף את עקרונות הליבה של מסדרם המחויב לענווה ועוני.
אף על פי כן, למרות אידיאל יסודי זה, בניית הבזיליקה התפתחה למיזם מונומנטלי, "קתדרלה אמיתית" שהציבה אתגר משמעותי ליכולות הטכניות של התקופה. תכנונו של ארנולפו, אף שהיה מפואר בקנה מידה, שמר במודע על צניעות לכאורה ועל חזית חיצונית לא מקושטת, בשאיפה להישאר בהרמוניה עם הרוח הפרנציסקנית. הפנים, לעומת זאת, תוכנן לאפקט מונומנטלי, וכלל ספינה רחבה ושטחי קיר נרחבים שתוכננו במיוחד למחזורי פרסקו פיגורטיביים גדולים, ששימשו למעשה כ"ביבליה פאופרום" (Biblia pauperum - תנ"ך לעניים) כדי להעביר סיפורים קדושים לאוכלוסייה ברובה אנאלפביתית באותה תקופה. זהו פרדוקס עמוק: מסדר המחויב לעוני ולבדידות, ניהל בסופו של דבר מבנה עצום ועשיר מבחינה אמנותית, שהפך לסמל רב עוצמה של גאווה אזרחית ותהילה לאומית. המבנה הפיזי של סנטה קרוצ'ה מגלם אפוא את המתח הטבוע בין סגפנות רוחנית להשפעה חילונית, ומשמש כמיקרוקוסמוס של מערכת היחסים המתפתחת והמורכבת לעיתים קרובות בין הכנסייה לחברה החילונית בהיסטוריה הפלורנטינית.
אף על פי שהיא גותית ביסודה, סנטה קרוצ'ה עברה שינויים עמוקים לאורך הדורות, שהביאו ליצירת שטיח אדריכלי עשיר. התערבויותיו המשמעותיות של האדריכל ג'ורג'ו וזארי באמצע המאה ה-16, שהוזמנו על ידי הדוכס קוזימו הראשון דה מדיצ'י, נועדו ליישר קו עם תכתיבי הקונטרה-רפורמציה. זה כלל הרחבת הספינה, הסרת מחיצת המזבח המקורית, ובאופן שנוי במחלוקת, סיוד רבים מהפרסקאות המוקדמים, ובכך שינו באופן יסודי את התפיסה המרחבית והאסתטית הפנימית.
קפלת פאצי (Pazzi Chapel), מבנה נפרד בתוך המתחם, שתוכננה על ידי פיליפו ברונלסקי, ניצבת כיצירת מופת מהותית של האדריכלות הרנסנסית המוקדמת, המגלמת את האידיאלים ההומניסטיים של התקופה: איזון, פרופורציה ותכנון רציונלי. בנייתה, שהחלה בין סוף שנות ה-20 של המאה ה-15 ועד 1446, מציגה אסתטיקה מינימליסטית המנוגדת בחדות לקישוטיות הגותית, ומייצגת תפיסת עולם מהפכנית חדשה שהציבה את האדם במרכז היקום, תוך הרמוניה בין צורת האדם לפרופורציות אוניברסליות. איכותה ה"שכלתנית, רציונלית ושלווה" מציעה למבקרים חוויה שהיא כמעט "מכונת זמן" למרחב רנסנסי טהור.
ההתפתחות האדריכלית המתמשכת הזו, הכוללת שכבות של סגנונות שונים, ולעיתים אף הסתרת או הרס של אלמנטים קודמים, ממחישה שסנטה קרוצ'ה אינה רק שריד היסטורי סטטי, אלא פלימפססט דינמי. כל שלב אדריכלי משקף לא רק טעמים אסתטיים מתפתחים, אלא גם שינויים עמוקים באידיאולוגיות הבסיסיות: דוקטרינה דתית (הקונטרה-רפורמציה), מחשבה פילוסופית (הומניזם רנסנסי), וזהות לאומית (הריסורג'ימנטו). המבנה עצמו הופך אפוא לנרטיב חי של כוחות היסטוריים אלה, שבו שכבות העבר אינן נמחקות אלא נטמעות, ויוצרות זהות מורכבת ומתפתחת המזמינה פרשנות תרבותית עמוקה יותר.
החזית החיצונית, שנותרה צנועה במשך מאות שנים, הושלמה לבסוף בסגנון ניאו-גותי בין השנים 1857 ל-1863 על ידי ניקולו מטאס (Niccolò Matas), פרויקט שצוין במיוחד בהתאמתו לחגיגות 600 השנה להולדתו של דנטה. תוספת זו מהמאה ה-19, אף שזכתה לביקורת מסוימת, משקפת את ההעדפות האסתטיות ואת השאיפות הלאומיות המתפתחות של תקופה מאוחרת יותר.
פרט בולט ומרתק בעיצובו של מטאס הוא הכללת מגן דוד בולט. באופן אירוני ועצוב, למרות תרומתו המשמעותית לבזיליקה הקתולית הגדולה הזו, מטאס, שנולד למשפחה יהודית, לא הורשה להיקבר בתוך אדמת הכנסייה המקודשת בשל דתו, ובמקום זאת נקבר מתחת למרפסת מחוץ למבנה. פרט זה, שלכאורה שולי, מוסיף שכבה של אירוניה עמוקה ומדבר רבות על אופייה המורכב, ולעיתים קרובות מדיר, של הזהות הדתית והאזרחית בפירנצה ההיסטורית.
מגן הדוד, אף שיש לו גם פרשנויות קתוליות, מקבל משמעות ייחודית ונוגעת ללב בהקשר ההיסטורי והאישי הספציפי הזה. נוכחותו של מגן הדוד על החזית, לצד קבורתו של מטאס מחוץ לחומות הכנסייה, אינה רק פרט אדריכלי, זוהי הערה עדינה, אך עמוקה, על גבולות השייכות והקבלה בחברה, גם כזו שחוגגת בו זמנית אחדות לאומית בתקופת הריסורג'ימנטו. הבזיליקה, "מקדש התהילה האיטלקית", מדירה באופן פרדוקסלי את אחד מיוצריה המשמעותיים מהקודש הפנימי שלה, והופכת את החזית לעדות שקטה ומתמשכת לחלוקות דתיות וחברתיות היסטוריות, ולמורכבות הזהות.
קנבס של רגש אנושי
ג'וטו, המוכר באופן נרחב כ"אבי הרנסנס האיטלקי", שינה באופן יסודי את הציור בכך שסטה באומץ ממוסכמות האמנות הביזנטית הנוקשות והמסוגננות. הוא הציג רמה חסרת תקדים של ריאליזם, עומק רגשי וממד מרחבי ביצירותיו. הפרסקאות שלו בקפלת בארדי (Bardi Chapel), המתארות את חיי פרנציסקוס הקדוש, ובקפלת פרוצי, הממחישות את חיי יוחנן המטביל ויוחנן האוונגליסט, נחשבים לאבני יסוד בציור האיטלקי ולרגעים מכריעים בתולדות האמנות.
פרסקאות אלו שימשו כ"ביבליה פאופרום" (תנ"ך לעניים), כלי נרטיבי ויזואלי חיוני שנועד להנגיש סיפורי תנ"ך מורכבים ולהפוך אותם לבעלי תהודה רגשית עבור האוכלוסייה ברובה אנאלפביתית באותה תקופה. יכולתו חסרת התקדים של ג'וטו לתפוס את נפש האדם, לבטא מגוון רחב של רגשות באמצעות הבעות פנים ומחוות, וליצור תחושה משכנעת של תלת-ממדיות, סימנה שינוי עמוק לכיוון ההומניזם באמנות, והניחה את היסודות לרנסנס. בכך שהציג קדושים עם רגשות אנושיים שניתן להזדהות איתם ומיקם אותם בסביבות אמינות ותלת-ממדיות, ג'וטו למעשה האניש את הקדוש. זה הפך את האמונה לנגישה יותר ולבעלת תהודה רגשית עבור האדם הפשוט.
חדשנות אמנותית זו, אף ששירתה מטרה דתית, הניחה בלא כוונה יסודות מכריעים להתמקדות הרחבה יותר של הרנסנס בחוויה האנושית, בביטוי אינדיבידואלי ובכבוד האדם. פרסקאותיו של ג'וטו מייצגות אפוא שינוי עדין אך עמוק שבו אמנות דתית הופכת לכלי רב עוצמה לתפיסת עולם הומניסטית מתהווה, המטשטשת את הגבולות בין הקדוש לחילוני ומכינה את הבמה להתפתחויות אמנותיות ופילוסופיות עתידיות.
הצלב המרשים של צ'ימבואה, שנוצר לפני 1288, ניצב כאחת מיצירות האמנות האיקוניות וההיסטוריות ביותר של סנטה קרוצ'ה. הוא מייצג רגע מכריע במעבר אמנותי, ומתרחק מהסגנון הביזנטי הנוקשה והמופשט לעבר תיאור אנושי ובעל תהודה רגשית יותר של סבלו של ישו. לוח הצבעים הירוק-כהה הייחודי שלו ותיאורו של ישו הגוסס היו חידושים פורצי דרך שהדגישו את הפגיעות האנושית והניחו את היסודות החיוניים לריאליזם שג'וטו ישכלל מאוחר יותר.
מעבר לערכו האמנותי, הצלב הפך לסמל מתמשך ורב עוצמה של השיטפון הקטסטרופלי של נהר ארנו בשנת 1966. סנטה קרוצ'ה, הממוקמת באחד האזורים הנמוכים ביותר של פירנצה, הוצפה קשות, והצלב ספג נזק עצום, ואיבד "60% מצבעו". תהליך השיקום הארוך והעדין שלו, שנמשך שנים, הפך את יצירת האמנות לסמל רב עוצמה של חוסנה של פירנצה ונחישותה הבלתי מעורערת לשמר את מורשתה האמנותית שלא תסולא בפז מול ההרס. מסע יצירת האמנות - מגלם סבל אנושי בסגנונו האמנותי, דרך הרס פיזי, ועד להתאוששות עמידה באמצעות שיקום - יוצר מטפורה עמוקה עבור פירנצה עצמה. העיר, כמו הצלב, ספגה סבל עצום - מאסונות טבעיים כמו שיטפונות ומגפות, ועד לפגיעות קשות במורשתה התרבותית והאמנותית - ועם זאת, הצליחה לשמר את מהותה ולהתחדש. הצלב משמש אפוא ייצוג מוחשי ועוצמתי של רוחה המתמשכת של פירנצה ויכולתה להתנער מהחורבן ולצמוח מחדש.
עושרה האמנותי של סנטה קרוצ'ה חורג בהרבה מיצירותיה המפורסמות ביותר, ומכיל קרוב ל-4,000 יצירות אמנות המשתרעות על פני שמונה מאות שנים. אוסף עצום זה מתפקד כ"מורשת חיה", כאשר רבות מהיצירות נשמרות עדיין בסביבתן המקורית. מעבר ליצירות החלוציות של ג'וטו וצ'ימבואה, הבזיליקה מתהדרת ביצירות מופת של ענקי הרנסנס ותקופות מאוחרות יותר. אלה כוללים את פסליו רבי ההשפעה של דונטלו, כמו "הבשורה" ("Annunciation"), "צלב" ("Crucifix") ו"לואי הקדוש מטולוז" ("Saint Louis of Toulouse"). הפרסקאות של אניולו גאדי (Agnolo Gaddi), במיוחד "אגדת הצלב האמיתי" ("Legend of the True Cross") המקשטת את המזבח הראשי, מייצגות תרומות משמעותיות מהמאה ה-14.
ג'ורג'ו וזארי, הידוע בהתערבויותיו האדריכליות, תרם גם ציורים כמו "הסעודה האחרונה" ("The Last Supper") ו"הדרך לגולגולתא" ("The Way to Golgotha"). "ירידת ישו לשאול" ("Christ's Descent into Limbo") של ברונזינו היא יצירה בולטת נוספת, המציגה את הסגנון המנייריסטי הייחודי של המאה ה-16. פעילות אמנותית מתמשכת זו, שניזונה הן ממסירות דתית והן מגאווה אזרחית עמוקה, מדגישה את תפקידה של סנטה קרוצ'ה כסדנת אמנות מתמדת וכשיקוף תוסס של הדינמיות התרבותית של פירנצה לאורך תקופות היסטוריות שונות.
פנתיאון הפרדוקסים של פירנצה
בתחילה שימשה סנטה קרוצ'ה כאתר קבורה בעיקר לנזירים פרנציסקנים ולמשפחות העשירות של פירנצה, אך היא התפתחה בהדרגה ל"פנתיאון של תהילה לאומית". טרנספורמציה עמוקה זו צברה תאוצה משמעותית במאה ה-19, במיוחד במהלך הריסורג'ימנטו, התנועה לאיחוד איטליה.
שירו רב ההשפעה של אוגו פוסקולו, "דה ספולקרי" (Dei Sepolcri" - 1807"), שנכתב בניגוד ישיר לצו נפוליאוני שאסר קבורה בכנסיות, מילא תפקיד מרכזי. פוסקולו ראה בסנטה קרוצ'ה את ה"מקדש" הקדוש של "תהילות איטליה", שבו "כדי הקברים של המתים האדירים" ישמשו השראה ל"מעשים נשגבים" ויצרו זיכרון לאומי חזק ומשותף לאיטליה המפוצלת. באופן סימבולי, פוסקולו עצמו, לאחר שמת בעוני ובגלות, נקבר לבסוף מחדש בסנטה קרוצ'ה בשנת 1871, ובכך ביסס את תפקידה כפנתיאון חילוני למדינה האיטלקית העצמאית שזה עתה קמה.
תהליך זה של שינוי מ"אדמה קדושה" ל"מקדש לאומי חילוני" מדגים תהליך רב עוצמה של ניכוס מחדש ומתן משמעות מחודשת. מרחב פיזי, ששימש במקור לתפקיד דתי ספציפי, יכול לקבל משמעויות אידיאולוגיות חדשות ועוצמתיות בתגובה לתנועות פוליטיות וחברתיות רחבות יותר (כמו הריסורג'ימנטו). הכנסייה הפכה למעשה לכלי לבניית אומה, ומדגימה כיצד ניתן לנצל אתרים תרבותיים באופן אסטרטגי לעיצוב זהות קולקטיבית ונרטיבים לאומיים.
למרות שבילה את שלושת העשורים האחרונים לחייו ברומא, גלות מרצון עקב התנגדותו העיקשת לשלטון מדיצ'י, מיכלאנג'לו הביע רצון ברור להיקבר בפירנצה האהובה עליו. לאחר מותו ברומא בשנת 1564, אחיינו, ליאונרדו בואונרוטי (Leonardo Buonarroti), יצא למשימה חשאית: הוא "הבריח בחשאי את גופתו מרומא בבלת חציר, מחופש כסוחר", כדי למלא את משאלתו האחרונה ולספק את רצונו של הדוכס קוזימו הראשון דה מדיצ'י לכבד את האמן בפירנצה.
קוזימו הראשון, שהתחרט עמוקות על כך שלא העסיק מעולם את מיכלאנג'לו בחייו, ניצל הזדמנות פוסט-מורטם זו כדי להזמין את ג'ורג'ו וזארי לעצב קבר מפואר. מונומט מפואר זה לא היה רק מצבה, אלא "הצהרה פוליטית" עוצמתית, מעשה מכוון של פירנצה לתבוע את מיכלאנג'לו כשלה ולאשר את סמכותה התרבותית על רומא. הקבר, שהושלם בשנת 1570, מציג שלוש מוזות אלגוריות המייצגות ציור, פיסול ואדריכלות, המסמלות את רוחב ועומק גאונותו האמנותית חסרת התקדים.
נרטיב זה ממחיש בעוצמה את הדינמיקה של בעלות לאחר המוות. עיר או מדינה, גם לנוכח בחירותיו האישיות או נטיותיו הפוליטיות של אדם, יכולות לנכס לעצמן באופן אסטרטגי את מורשתו. הקבר הופך אפוא פחות למשאלותיו של הפרט ויותר לזהות הקולקטיבית, היוקרה והשאיפות הפוליטיות של העיר הפטרונית, ומדגים כיצד אפילו המוות אינו יכול להימלט מכוחותיהם החזקים של התדמית הציבורית והנרטיב הפוליטי.
גלילאו גליליי, האסטרונום החלוצי, התמודד עם השלכות חמורות על השקפותיו ההליוצנטריות, ונדון לכפירה על ידי הכנסייה הקתולית הרומית. כתוצאה מכך, למרות קשריו ארוכי השנים עם סנטה קרוצ'ה וכספת משפחתו שם, נמנעה ממנו בתחילה קבורה באדמה מקודשת. גופתו נקברה במקום זאת "בחשאי בחדר קטן ליד קפלת המתלמדים של סנטה קרוצ'ה". מאה שנה חלפו, עד 1737, עד ששרידיו נקברו מחדש בטקס מלא במאוזוליאום בולט בתוך הבזיליקה. הכרה ציבורית מאוחרת זו נבעה במידה רבה מהתערבותו של הדוכס הגדול ג'אן גאסטונה דה מדיצ'י (Gian Gastone de' Medici), שמדיניותו כוונה למודרניזציה של המדינה וריסון כוחה המושרש של הכנסייה.
לסיפור נוספה אינטריגה מקאברית, במהלך קבורתו מחדש, מעריץ נלהב הסיר שתיים או שלוש מאצבעותיו של גלילאו ושן, המוצגות כיום באופן מוזר כשרידים במוזיאון גלילאו (Museo Galileo) בפירנצה. קברו המפואר כולל דמויות אלגוריות של אסטרונומיה וגיאומטריה, כאשר גלילאו עצמו מתואר כשהוא מביט לשמיים, טלסקופ בידו, המסמל את תרומותיו המדעיות המונומנטליות ואת חיפושו המתמשך אחר האמת. נרטיב זה ממחיש מאבק היסטורי עמוק בין חקירה מדעית לדוגמה דתית מושרשת.
מסעו של גלילאו לאחר המוות, מקבורה סודית למאוזוליאום מפואר והערצת "שרידיו" הפיזיים, מסמל את ניצחונו הסופי, אם כי מאוחר, של ההיגיון והקידמה המדעית על התנגדות מוסדית. הוא מדגים כיצד ערכים חברתיים יכולים להשתנות עם הזמן כדי להכיר ולחגוג תרומות אינטלקטואליות, גם אם הן אתגרו בתחילה סמכויות מבוססות וחזקות, ומדגיש את כוחה המתמשך של האמת.
ניקולו מקיאוולי, שהתאוריות הפוליטיות המכוננות שלו, במיוחד ב"הנסיך", העניקו עדיפות מפורשת ליעילות פרגמטית על פני מוסר מסורתי, התמודד עם התנגדות ניכרת במהלך חייו. כתוצאה מכך, בעת מותו בשנת 1527, הוא נקבר בתחילה בקפלת משפחתו בסנטה קרוצ'ה ב"קבר ללא ייחוד יוצא דופן". עמימות זו נבעה במידה רבה מאהדתו הרפובליקנית והתנגדותו הגלויה למשפחת מדיצ'י, שאף זיכתה אותו בעוינותם המשמעותית. יצירתו המפורסמת ביותר אף הוכנסה ל"אינדקס הספרים האסורים" של הכנסייה הקתולית, ובכך חיזקה עוד יותר את מעמדו השנוי במחלוקת.
עם זאת, שינוי משמעותי התרחש במאה ה-18 עם "גילויו מחדש והערכתו מחדש של מקיאוולי כהיסטוריון וסופר גדול". הערכה מחודשת זו הובילה להקמת קבר מונומנטלי מפואר לכבודו בתוך סנטה קרוצ'ה, והוא נקבר מחדש בין הדמויות הנערצות של "פנתיאון התהילה האיטלקית". מעבר דרמטי זה משקף שינוי רחב יותר בתפיסה החברתית, מדמות שנויה במחלוקת, ואף נתעבת, לאינטלקטואל לאומי מוכר, למרות התנגדות כנסייתית מתמשכת. קברו כולל בעיקר תיאור אלגורי של הפוליטיקה, מחווה הולמת להשפעתו המתמשכת על המחשבה המדינית.
מעבר דרמטי זה מדגים כיצד דמויות היסטוריות, שבתחילה נדחקו לשוליים או גונו על רעיונותיהן, יכולות לעבור "הערכה מחודשת" ולהשתלב באופן אסטרטגי בנרטיב לאומי. תרומותיהן, שפעם נחשבו לבעייתיות, הופכות לבעלות ערך לעיצוב זהות קולקטיבית או ללגיטימציה של אידיאולוגיות פוליטיות חדשות, גם אם ההקשר המקורי שלהן היה שנוי במחלוקת. זה ממחיש את הזיכרון הסלקטיבי והפרשנות האסטרטגית הטמונים בבניית גיבורים לאומיים, שבהם "חטאי" עבר או אמיתות לא נוחות מוזנחים או ממוסגרים מחדש לשימוש עכשווי בבניית סיפור לאומי מגובש.
דנטה אליגיירי, הנערץ כ"אבי השפה האיטלקית", סבל מגורל טרגי, כשגורש מפירנצה בשנת 1302 עקב חילוקי דעות פוליטיים מורכבים, ולבסוף מת ברוונה בשנת 1321, שם שוכנים שרידיו עד היום. למרות מאמצים מתמשכים ונלהבים של הפלורנטינים לאורך מאות שנים לתבוע את גופתו, רוונה סירבה בעקביות לוותר עליה.
כתוצאה מכך, סנטה קרוצ'ה מכילה מצבת זכרון נוגעת ללב - קבר ריק - המוקדש לדנטה, שהוקמה בין השנים 1819 ל-1829. מונומנט סמלי זה משמשת עדות עוצמתית לגעגועיה המתמשכים של פירנצה לבנה הגולה ומכירה ב"ערכו האזרחי הנשגב" העצום בתוך "פנתיאון האומה האיטלקית" המתהווה. יתרה מכך, מונומנט מפואר לדנטה בכיכר מחוץ לבזיליקה, שהושלם בשנת 1865, במקביל ליום הולדתו ה-600, מדגיש עוד יותר את חשיבותו הסמלית הן לעיר והן לאומה האיטלקית המתהווה. נוכחות סמלית מכוונת זו, למרות היעדרות פיזית, מדגישה את המשמעות הרגשית והלאומית העמוקה שדנטה נושא עבור פירנצה ואיטליה.
גופתו שלא הוחזרה הופכת לתזכורת קבועה של מחלוקות פוליטיות בעבר וסמל מתמשך לגעגועיה של אומה לדמויות התרבותיות המכוננות שלה. הקבר הריק מגביר באופן פרדוקסלי את חשיבותו, והופך אותו ל"רוח רפאים" נצחית של תהילה שפירנצה שואפת כל הזמן להחזיר לעצמה. זה מדגים כיצד מורשת יכולה להיות כל כך חזקה שהיא חורגת מנוכחות פיזית, והופכת לסמל רב עוצמה של זהות ונרטיבים היסטוריים בלתי פתורים.
ג'ואקינו רוסיני, מלחין האופרה האיטלקי הנודע, נמנה עם הדמויות המפורסמות הקבורות בסנטה קרוצ'ה, ובכך תורם למעמדה כפנתיאון של גדולי איטליה. בעוד שנוכחותו מוסיפה לחגיגיות הבזיליקה, אנקדוטה מסקרנת אחת מציעה הצצה פחות מוכרת לאופיו: רוסיני היה מעורב לכאורה ב"הונאה" עם זייפן פסלים ידוע לשמצה, ג'ובאני בסטיאניני (Giovanni Bastianini), והעניק את שמו ואת אמינותו לאימות יצירת אמנות רנסנסית מזויפת.
אנקדוטה זו, אף שהיא פרט שולי במורשתו הגדולה, מספקת נקודת נגד אנושית, מעט חסרת כבוד, לחגיגיות המקיפה את הדמויות הגדולות האחרות. היא רומזת בעדינות על החיים המורכבים, ולעיתים מעורפלים מבחינה מוסרית, שחיו האנשים שמורשתם נחגגת כעת ביראת כבוד כה רבה בתוך חומות קדושות אלו.
פרט זה, שלכאורה טריוויאלי או אף שערורייתי, מציג נימה צורמת כאשר הוא מנוגד להערצה החגיגית והאידיאלית של הדמויות האחרות. זה משמש מטרה מכרעת במילוי הדרישה ל"זווית ייחודית ויוצאת דופן". זה מנפץ את התדמית המטוהרת לעיתים קרובות של דמויות היסטוריות "גדולות וטובות", ומזכיר שאפילו גיבורים לאומיים נערצים היו אינדיבידואלים מורכבים עם פגמים אנושיים, עמימות מוסרית, ואולי נגיעה של חוסר כבוד. זה מזמין הבנה ניואנסית וביקורתית יותר של ההיסטוריה, שבה הערצת מורשות מתקיימת לצד המציאויות המבולגנות של חיי אדם.
עוד קברים ומונומנטים שניתן למצוא בסנטה קרוצ'ה וכדאי לציין: איש האשכולות מן המאה ה-15 לאונה בטיסטה אלברטי; ז'וזף בונפרטה, אשתו ז'ולי קלארי ובתם שרלוט נפוליאון בונפרטה; הפסל מן המאה ה-15 לורנצו גיברטי; הפסל מן המאה ה-18 לורנצו ברטוליני; גוליילמו מרקוני ממציא הרדיו הקבור ליד בולוניה ומונצח במקום; אנריקו פרמי, פיזיקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה הקבור בשיקגו ומונצח במקום; ההומניסט, ההיסטוריון והמדינאי מן המאה ה-15 לאונרדו ברוני; לאונרדו דה וינצ'י הקבור בשאטו ד'אמבואז בצרפת ומונצח במקום; פלורנס נייטינגייל, מייסדת מקצוע הסיעוד המודרני, הקבורה באנגליה ומונצחת במקום.
מעבר לנרטיבים האישיים, המצבות המונומנטליות בתוך סנטה קרוצ'ה משרתות יחד מטרה סמלית עמוקה: הן מוצגות כ"מודלים של סגולה" וכמקורות השראה מתמשכים לאומה האיטלקית. מונומנטים אלה עוצבו בקפידה כדי "לשבח את הכשרון האזרחי" ולטפח זיכרון קולקטיבי ומשותף בקרב האוכלוסייה. מסורת זו, שהוחייתה באופן בולט על ידי קוזימו דה מדיצ'י עם הזמנת קברו של מיכלאנג'לו, הניחה את היסודות למדיניות תרבותית רחבה יותר.
מדיניות זו ניצלה באופן אסטרטגי מונומנטי קבורה בסנטה קרוצ'ה כדי לחגוג גאונות וכישרון, ובכך לעצב את הנרטיב והזהות של הדוכסות הגדולה של טוסקנה, ולאחר מכן, של האומה האיטלקית המאוחדת. התבוננותו העמוקה של רלף וולדו אמרסון, שסנטה קרוצ'ה מרגישה כמו "כנסייה שנבנתה על ידי ולמען המין האנושי כולו", לוכדת בצורה מושלמת את המשיכה האוניברסלית הזו, ומדגישה את יכולתה לחרוג מזהות מקומית ולהפוך לסמל של מורשת ושאיפה אנושית משותפת.
אל תדלגו על סנטה קרוצ'ה
בזיליקת סנטה קרוצ'ה בפירנצה היא יותר מאשר פלא אדריכלי או מוזיאון לאמנות; היא "אתר זיכרון" דינמי, כור היתוך שבו אמונה, אמנות, פוליטיקה וגאונות אנושית התמזגו ולעיתים קרובות התנגשו. היא מגלמת את הפרדוקס של מסדר פרנציסקני שדגל בענווה, אך יצר מבנה בעל פאר חסר תקדים, ומשמשת פלימפססט אדריכלי המשקף שינויים אידיאולוגיים עמוקים לאורך הדורות. החזית שלה, עם סיפורו של ניקולו מטאס ומגן הדוד, מדברת על גבולות הזהות והשייכות, גם בתוך חגיגה לאומית.
האמנות בתוך חומותיה, במיוחד הפרסקאות המהפכניות של ג'וטו והצלב המרגש של צ'ימבואה, אינה רק יצירת מופת אסתטית. היא שימשה כגשר בין אמונה להומניזם, והפכה לסמל מתמשך לחוסנה של פירנצה מול אסונות. מעבר לכך, היא מציגה את סיפוריהם של אישים דגולים שנקברו בה - מיכלאנג'לו, גלילאו, מקיאוולי, דנטה ורוסיני - כאשר כל קבר חושף נרטיב של מאבקים פוליטיים, התנגשויות אידיאולוגיות, שיקום מורשת וגעגועים לאומיים. הסיפורים הללו, על מורכבותם וסתירותיהם, מזכירים לנו שגם גיבורים לאומיים הם בני אדם עם פגמים, וכי ההיסטוריה היא תמיד נרטיב נבנה, המשקף את צרכי ההווה.
סנטה קרוצ'ה ממשיכה להתפתח, ומשקפת את הדיאלוג המתמשך של פירנצה ואיטליה עם עברן. היא נותרה מראה המשקפת את מורכבות השאיפה האנושית, האמונה והיצירתיות לאורך מאות שנים, ומזמינה את המבקרים לחוות לא רק את יופייה החיצוני, אלא גם את הסיפורים הנסתרים והפרדוקסים העמוקים הטמונים בתוכה. היא מקום של יופי עמוק, מחלוקת והשראה מתמשכת.
Comments