ב-31 באוקטובר 1917 הובקע קו ההגנה העות'מאני במסגרת קרב באר שבע (לאחר שתי מתקפות כושלות מוקדם יותר באותה השנה שנודעו כקרב עזה הראשון וקרב עזה השני). פריצת הקו אפשרה לצבא הבריטי לכבוש את העיר עזה במסגרת קרב עזה השלישי ולהתקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ. עיקר המערכה עבר לכיוון ירושלים שאותה התעתד הגנרל אלנבי לכבוש לפני חג המולד. מנגד הצבא העות'מאני ריכז את מירב המאמצים בהגנה על הדרך העולה מחברון לירושלים תוך ניהול קרבות מאסף והשהייה בגזרת החוף והשפלה. קרבות אלו זכו לכינוי, 'מרדף פלשת', (הקרב על גבעות מע'אר, קרב ואדי צראר, וקרב עיון קרא). קרב ההשהיה העניק לנסוגים, שמצבת כוחותיהם נפלה מזו של חיל המשלוח, את פסק הזמן הדרוש לביסוס קו הגנה חלופי. המפקדה המשותפת הטורקית-גרמנית, שישבה בנצרת החליטה לתקוע יתד בקרקע בקו שנמתח מנהר הירקון, במערב, ועד יריחו, במזרח. מנגד אלנבי הורה לכוחותיו שבגזרת החוף טקטיקה המתרכזת בהעסקת הדיוויזיה הטורקית ה-8 וריתוקה לגזרה ובכך למנוע הסטת תגבורות טורקיות מהחוף לטובת המערכה על ירושלים וסביבתה.
ב-16 בנובמבר 1917 נכבשה יפו על ידי חיל המשלוח המצרי, וכוחותיו התקדמו עד לגדה הדרומית של הירקון שהיה אז עדיין נהר במלוא עוצמת ספיקתו, שני רק לנהר הירדן, ונחשב למכשול טבעי משמעותי. חיילי הבריגדה הניו זילנדית הרכובה התחפרו לאורך הנהר ואילו העות'מאנים התחפרו על רכסי הכורכר מצפון לירקון. המוצבים העות'מאנים בח'ירבת הדרה (רמת החייל של היום) ושייח מוניס (רכס האוניברסיטה) שלטו באש ובתצפית על כל העורף הלוגיסטי הבריטי בואכה יפו, משכנה של מפקדת הגיס, ומזרחה לה, על הציר החיוני, יפו-רמלה-ירושלים, ועל לוד, אותה תכננו הבריטים להפוך לצומת הרכבות המרכזי בארץ ישראל. יתרה מכך, הימיה הבריטית לא יכלה לעגון בנמל יפו כיוון שהייתה בטווח הארטילריה העות'מאנית. שליטה עות'מאנית באש ובתצפית על כל פיתחת הירקון, ועמק האיילון הצפוני הייתה עמדת פתיחה נוחה עבורם להתקפת נגד, שתהדוף את הבריטים לאחור ותבטל את השגי חודש נובמבר בגזרת החוף והשפלה עד כדי ערעור האחיזה הבריטית בירושלים. לפיכך, כדי לשמר את הישגיהם, החליטו הבריטים שעליהם לצלוח את הירקון, ולהשתלט על רכסי הכורכר מצפון לו. הגנרל אלנבי בדוח רשמי הממוען לממוניו (מהתאריך 18.9.1918) מתאר את הזירה כך:
"המכשול העיקרי טמון בחציית נהר אל עוג'ה (הירקון). הנהר עביר רק במקומות ספורים, וכל התקדמות אליו נשלטת מכיוון שייח מוניס וח'ירבת הדרה. במקומות אלו שתי שלוחות [של רכס הכורכר] נמתחות מצפון לדרום ומסתיימות בפתאומיות במדרונות תלולים שכמה מהם ניצבים כ-500 מטרים מהנהר. לפני שהקורפוס ה-11 יוכל להגיע לייעדיו יהיה זה הכרחי שהתותחים יתקדמו עם חיל הרגלים. לפיכך שייח מוניס, ח'ירבת הדרה, והגבעות השולטות על הנהר חייבות להיכבש לפני התקדמות הכוח העיקרי במטרה למתוח גשרים מעל הנהר [ולהעביר את התותחים ביחד עם חיל הרגלים]. הקושי העיקרי טמון בהסתרת הכוח, הכנת רפסודות והבאת חומרים לבניית הגשר."
ב-24 בנובמבר 1917 נערך ניסיון ראשון לצלוח את הירקון ולהשתלט על גבעות הכורכר. קדמה לצליחה הפגזת ריכוך לאורך כל חזית הירקון שנועדה להסוות את נקודת הצליחה המדויקת. הצליחה שהתרחשה בשפך הירקון, צלחה, ומוצבי העות'מאנים נלכדו על ידי חיילים מן החטיבה הרובאית הרכובה הניו זילנדית. בעקבותיהם ניסו יחידות רגלים ומקלענים מחטיבת הרגלים ה-161 של הדיוויזיה ה-54 של חיל המשלוח לבסס קו הגנה על הגדה הצפונית של הירקון, ואולם למחרת היום הצליחו כוחות עות'מאנים עודפים לפרוץ את קווי ההגנה ולכבוש מחדש את עמדותיהם. העות'מאנים לא ניסו לרדוף אחר הכוחות הנסוגים עד מעבר לנהר, ושני הצבאות שַבו והתבצרו משני עברי הנחל.
אלנבי מיקם את מפקדת חיל המשלוח בחוות שפון הטמפלרית מעט מערבית לרמלה על אם הדרך יפו-ירושלים. מפקדת הדיוויזיה ה-52 מן הקורפוס ה-21 של חיל המשלוח התמקמה בתל אביב. שלוש חטיבות הרגלים של הדיוויזיה ה-52 הסקוטית החליפו את חיילי הבריגדה הניו זילנדית בעמדות על הגדה הדרומית ונפרסו לאורך ששה ק"מ משפך הירקון לים ועד תל נפוליאון ברמת גן. הדיוויזיה ה-54, מן הקורפוס ה-21, נפרסה מזרחה מדיוויזיה 52, וחטיבה 161 שלה עם כח ארטילרי התחפרו בגבעות רמת גן ובני ברק ('גבעת הגפן', ו'גבעת סוקולוב'), של היום, ומזרחה להן מדרום לפרדסים של המושבה פתח תקווה. טייסת 113 של כנף 5 של הבריגדה הארצישראלית, שתפקידה סיוע אווירי לכוחות הקרקע בהכוונה של אש ארטילרית מן האוויר, הפצצה, ירי מקלעים, מיסוך וקשר, חנתה במנחת שרונה.
חיל המשלוח נזקק לחומרי גלם ולשטח היערכות על מנת להרכיב את הציוד לצליחת הירקון, ולשטחי אימון בהפעלת הציוד. מכיוון, שהיה חשש כי המשמרות הטורקים שתצפתו, וסיירו לאורך הירקון, יגלו את ההכנות, הרחיק הפיקוד הבריטי של חיל המשלוח את זירת ההכנות וההצטיידות לצליחה עד המושבה הטמפלרית שרונה, וזאת אף על פי שהטמפלרים, אזרחי האימפריה הגרמנית נחשבו נתיני אויב. מתושבי המושבה נאספו עצים ושטיחים לבניית אסדות הצליחה. מהעצים נבנו סירות קלות, ורפסודות בצורת מסגרות עץ מרופדות. השטיחים שימשו להחרשת קולות את צעדי החיילים על גבי הרפסודות. באזור "באסה", צפונית ליפו, הייתה ביצה ושם התאמנו השייטים בהפעלת הציוד. אחרי אימונים אחדים, הוחבאו הרפסודות בפרדסי שרונה עד ליום הנחיתה.
חלקו המערבי של קו החזית בין כוחות חיל המשלוח המצרי וכוחות הצבא העות'מאני התייצב במהלך נובמבר 1917 לאורך הירקון. העמדות הטורקיות העיקריות בחלקו המערבי של הקו נפרסו מתל רקית - בסיס המודיעין על רכס הכורכר מעל חוף תל ברוך, במערב, עבור בג'ליל, תל קסילה, שייח' מוניס - שכונת רמת אביב, שכונת 'גבעת הפרחים' בנאות אפקה ב', ועד ח'ירבת הדרה - היום שכונת רמת החייל, במזרח. המפקדה הקדמית הוקמה בכפר טירה. בחזית היה גדוד 31 מחטיבת הפרשים הקווזקים, (חטיבה צ'רקסית) בסמוך לחוף, וממזרח לו גדודים 138 ו-161 מהדיוויזיות הרגליות הטורקיות ה-3 וה-7 של הארמייה ה-8. סוללות ארטילריה מוקמו בתל רקית ובג'ליל.
גם הצליחה השנייה הייתה אמורה להיערך במתכונת הצליחה הראשונה דהיינו, צליחה לאור היום בחיפוי ארטילרי והתקפת מצח על העמדות הטורקיות. אולם, בשונה מן התכנון המקורי הציג מייג'ור-גנרל ג'ון היל (John Hill), מפקד הדיוויזיה ה-52 עליה הוטלה משימת הצליחה, חלופה, בפני מפקדו, לוטננט-גנרל אדוארד באלפין, מפקד הקורפוס ה-21. החלופה כללה מתקפת פתע לילית, שתביא את יחידות הסער של הדיוויזיה, בשקט מוחלט ללא סיוע ארטילרי, ובחסות מזג האוויר הסוער, לבסס ראשי גשר, ולהסתנן אל בין מוצבי האויב על מנת ללכדם בהפתעה. שליטה במוצבים החולשים על המעברות תאפשר ליחידות ההנדסה לפרוס גשרים ניידים, בביטחה יחסית, ולחצייה של עיקר הכח הדיוויזיוני שירחיב את ראשי הגשרים ויבסס השליטה בשטח עד להסרת האיום המיידי הטורקי על פיתחת הירקון ועמק האיילון הצפוני.
בין שתי הצליחות פוצצו העות'מאנים את גִ'סְר אֶל-הַדָּאר (גשר שאון המים) - סכר האבן בעשר טחנות ואת גשר הברזל מעל הירקון ליד טחנת הקמח 'פרוחיה' מצפון לפתח תקווה עליהם עברה דרך יפו-שכם ההיסטורית. הצליחה השנייה נערכה בחסות הלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917. בליל חורף גשום נעו שלוש החטיבות של הדיוויזיה ה-52, תוך שהן נושאות עימן את ציוד הצליחה ומתמודדות עם קרקע בוצית וטובענית, ונפח מים ניכר בנהר, לעבר שלוש נקודות הצליחה שנקבעו לאורך הירקון. הפעם הופתעו הטורקים לחלוטין, ועל כך תעיד העובדה שעד בוקר חצו כל כוחות הרגלים של הדיוויזיה את הנהר, וביססו ראש גשר בחוף הצפוני של הירקון תוך שימוש בכידונים בלבד. במהלכו של ה-21 בדצמבר עסקו הרגלים בהתחפרות בעמדות הטורקיות שנלכדו בלילה, כוחות ההנדסה הבריטים בפריסת גשרים על הירקון תחת אש ארטילרית טורקית מכיוון המושבה פתח תקווה, כוחות הסיוע הארטילרי של הדיוויזיה ה-52 שחצו את הירקון על הגשרים שנפרסו נערכו לסיוע בהמשך ובערבו של היום התייצב קו החזית צפונה מהירקון, מתל רקית, במערב, עבור בשייח מוניס, גבעת הפרחים בשכונת נאות אפקה ב', בואכה תל א נוריה - הגבעה עליה עומד עירוני י"ד בשיכון דן, ח'ירבת הדרה היא רמת החייל, ועד תל אל מוחמאר (תל קנה), במזרח.
בלילה שבין ה-21 ל-22 בדצמבר תקפו יחידות מן הדיוויזיה ה-54 הבריטית את הגבעה המכונה, "Bald Hill", עמדה נישאה מדרום למושבה פתח תקווה שחלשה על כל גוש דן והייתה זירת קרב במשך כל חודש דצמבר, וכבשו אותה. עם שחר יכלו התוקפים לדווח שהטורקים נסוגים מעמדותיהם בפרדסי המושבה פתח תקווה וכפר פג'ה, ובהמשך היום נפלו המקומות הללו בנוסף לכפר רינתיה בידי הבריטים. ב-23 בדצמבר, בסיוע האווירייה והימיה שתקפו כוחות עותמאנים נסוגים, הרחיבו הבריטים את אחיזתם בגזרת החוף וכוח החוד הגיע עד צפונית לשפיים (היום בתחומי גן לאומי חוף השרון). כך התייצב הנדבך המערבי של קו שתי העוג'ות עד ספטמבר 1918, מועד תחילת מתקפת מגידו של הגנרל אלנבי.
לאחר שחרור יפו ומבצע כיבוש מעברות הירקון קבע גנרל היל את מפקדתו באחד מבתי תל אביב וקבע פגישה עם נציגי תל אביב בבית לבונטין (בנק) ביפו. בפגישה הציע להם את רעיונו להקים גדוד עברי ארץ ישראלי שיחבור לגדודים העבריים שהולכים ומוקמים באנגליה. גדוד זה יכין את השטח לבוא הגדודים העבריים ולאחר מכן יהיה כאין מליציה להגנת הארץ. היל הציע להתמסר להקמת הגדוד וביקש מנציגי תל אביב לאסוף חתימות של מועמדים לגדוד. היל נטה חיבה ליהודים, ובשיחה איתם אמר:
"בצבא נפוצה הדעה כי אנו כבשנו את הארץ עבורכם, אבל אין לבטוח בדבר הזה. בשביל שתהיו בטוחים בארצכם דרוש יהיה לכם כוח צבא משלכם, אשר ישתתף בכיבוש הארץ ויבטיח שההצהרות תתגשמנה למעשה."
ואכן כך קרה. אמנם מסיבות אחרות. בקרבות "אום שורט" בחלקו המזרחי של קו שתי העוג'ות, השתתפו הגדודים העבריים.
מקורות:
