חניטה היא שיטת קבורה שבה גופת המת נעטפת בתכריכים ועוברת טיפול בצמחים ותכשירים שונים על מנת לשמרה. חניטה הייתה נהוגה בעיקר בעבר בתרבויות שונות כמנהג דתי. הגופה החנוטה נקראת מומיה. המומיות הנודעות ביותר הן אלו שנחנטו במטרה לשמרן, בייחוד במצרים העתיקה. בסין נתגלו גוויות משומרות בתאי ארז שקועים, ארוזים בצמחי מרפא. מומיות נוצרו, כמו כן, באופנים טבעיים. אצי איש הקרח, לדוגמה, השתמר עקב תנאי קור.
המושג לקוח מהמילה הערבית "מוּמִיַא" – אספלט. בעבר נחשב האספלט כמרכיב חיוני בתהליך חניטת המומיה, בעיקר עקב העור השחור שאפיין את הגוויות, אולם כיום נדחתה פרשנות זו. הצעה אחרת למקור השם היא במילה המצרית "מוּמ", שמשמעותה שעווה. שלא כמו האספלט, דונג דבורים היה בשימוש רב בחניטה המצרית. מומיות שמורות היטב הן אלה של הפרעונים וקרוביהם, מומיות אלו נחבשו בתשומת לב רבה יותר והיו מוגנות יותר. המומיות ששרדו נותנות לנו את האפשרות להביט לתוך העבר ולדעת על המצרִים העתיקים ועל זמנם. שלוש מהמומיות הידועות ביותר הן של תות ענח' אמון, סתי ורעמסס השני.
מכיוון שלחות גורמת לריקבון הגופות, קברו המצרים תחילה את מתיהם בחולות המדבר, והחום הרב ששרר שם ייבש את הגופות ושמר על צורתן. המצרים האמינו שיש 6 יסודות חשובים שמרכיבים את האדם: הגוף הפיזי, הצל, השם, הרוח, האישיות והאל-מות. המצרים האמינו, שנשמתו של אדם מתקיימת כל עוד גופו קיים, ואם הגוף יישמר תוסיף גם הנשמה להתקיים. המצרים גם האמינו, שלאחר מות האדם יוצאת נשמתו למסע ארוך, שבו היא נזקקת למזון וצידה. לפיכך נקברו יחד עם הגופה כלי חרס, שאותם מילאו במזון ומשקה.
כעת, הודות לפפירוס לובר-קרלסברג אנו יודעים כיצד בוצעה חניטת הפנים. חוקרת מאוניברסיטת קופנהגן חקרה מדריך חניטה קצר שהתגלה בפפירוס לובר-קרלסברג, המכיל כמה טכניקות שטרם פורסמו, כמו למשל טיפול בפני המת.
במצרים העתיקה, חניטה נחשבה לאמנות קדושה והידע שלה היה מורשתם של מעטים מאד. מרבית האגיפטולוגים סבורים כי סודות החניטה ככל הנראה הועברו בעל פה מחונט אחד למשנהו, ולכן הראיות הכתובות על הטכניקות ששימשו בה הן מעטות למדי. למעשה, עד כה החוקרים הצליחו לזהות רק שני טקסטים שעסקו בתהליך החניטה. זו הסיבה שזו היתה הפתעה גדולה כשהתגלה מדריך קצר על חניטה במהלך מחקר של הטקסט הרפואי העתיק, פפירוס לובר-קרלסברג.
הפפירוס הזה, שחסרים בו כמה קטעים, ידוע בשם זה מכיוון שבשלב מסוים הוא חולק לשני חצאים: אחד מהם הגיע למוזיאון הלובר בפריס והשני הוא חלק מאוסף הפפירוסים של אוניברסיטת קופנהגן. לפני כן, שני חלקי הפפירוס היו שייכים לשני אספנים פרטיים. הפפירוס באורך שישה מטרים מתוארך לסביבות 1450 לפנה"ס, מה שאומר שהוא מקדים ביותר מאלף שנה את שתי הדוגמאות היחידות הידועות לטקסטים של חניטה. מרבית פפירוס לובר-קרלסברג, שהוא הפפירוס הרפואי השני הארוך ביותר ששרד ממצרים העתיקה, עוסק בצמחי מרפא ובמחלות עור.
באופן ספציפי, הוא מכיל את חיבור הצמחים העתיק ביותר הידוע, המספק תיאורי מראה, בית הגידול, השימושים והמשמעות הדתית של צמחים קדושים וזרעיהם, כמו גם חיבור נרחב על מחלות עור דלקתיות, שנחשבו למחלות שנשלחו על ידי אל הירח ח'ונסו.
חניטה: טיפול פנים
מדריך החניטה מפפירוס הלובר-קרלסברג פורסם בימים האחרונים על ידי האגיפטולוגית סופי שיודט (Sofie Schiødt), מאוניברסיטת קופנהגן, שחקרה אותו תוך כדי הכנת עבודת הדוקטורט שלה.
"תיאורים רבים של טכניקות חניטה שאנו מוצאים בפפירוס הזה הושארו מחוץ לשני המדריכים המאוחרים יותר, והתיאורים מפורטים ביותר. הטקסט נקרא כתזכורת, כך שהקוראים ודאי היו מומחים שהיו זקוקים לרענון של כמה פרטים, כמו מתכונים למשחות ושימוש בתחבושות מסוגים שונים. חלק מהתהליכים הפשוטים יותר, כגון ייבוש הגוף עם נטרון (Natron), הושמטו", מסבירה החוקרת.
"אחד החלקים החדשים והמרתקים שמספק לנו מדריך זה נוגע להליך חניטת פניו של המת. הוא מספק רשימת מרכיבים להכנת תערובת שמורכבת בעיקר מחומרים ארומטיים ממקור צמחי וחומרים מקשרים שבושלו בנוזל שהחונטים הניחו בו חתיכת פשתן אדומה, ואז הפשתן האדום הספוג הונח על פניו של המת כדי לסגור אותם במעין 'פקעת' הגנה של חומר ארומטי שיש לו גם תכונות אנטיבקטריאליות. תהליך זה חזר על עצמו במרווחים של ארבעה ימים", מוסיפה שיודט.
למרות שההליך הזה לא זוהה קודם לכן, אגיפטולוגים בחנו כמה מומיות מאותה תקופה בה נכתב המדריך, שפניהן כוסו בבד ושרפים. לדברי החוקרת, הדבר התאים באופן מושלם להליך המתואר בכתב יד זה.
מסע לנצח
החשיבות של המדריך מפפירוס הלובר-קרלסברג בשחזור תהליך החניטה היא שהטכניקה הזו מחולקת במרווחים של ארבעה ימים. לפיכך, כל ארבעה ימים, החונטים עבדו קשה על המומיה.
"המומיה נישאה בתהלוכה פולחנית לאורך כל התהליך כדי לחגוג את ההתקדמות בשיקום שלמות גוף המת. בסך הכל בוצעו 17 תהלוכות בתהליך החניטה. ובכל ארבעה ימים, הגוף כוסה בבד ובקש טבולים בחומרים ארומטיים כדי להרחיק חרקים ואוכלי נבלות", מסבירה סופי שיודט.
למרות שהיו טכניקות שונות בהתאם לתקופה ולמעמד החברתי של המתים, על פי סופי שיודט, החניטה במצרים העתיקה התבצעה בדרך כלל בתוך אוהל חניטה שהוקם למטרה זו ליד הקבר, ונמשך 70 יום. 70 הימים חולקו לשני שלבים: תקופת ייבוש של 35 יום ותקופת עיטוף של 35 יום. בשלב הייבוש טופל הגוף בנטרון יבש גם מבפנים וגם מבחוץ. הטיפול בנטרון החל ביום הרביעי, לאחר טיהור הגוף, הסרת האיברים, המוח והעיניים. התקופה השנייה בת 35 הימים הוקדשה לעיטוף המתים בתחבושות ובחומרים ארומטיים.
חניטת הפנים המתוארת בפפירוס לובר-קרלסברג בוצעה בשלב זה. כל תהליך החניטה בן 70 הימים חולק למרווחים של ארבעה ימים, והמומיה נחשבה מוגמרת ביום ה-68. לאחר מכן היא הונחה בתוך ארונה, ולאחר מכן הוקדשו הימים האחרונים לביצוע פעילויות טקסיות שיאפשרו למת ליהנות מקיומו בחיים שלאחר המוות. יש לציין שיש עדיין סודות רבים לגלות על טכניקת החניטה המרתקת במצרים העתיקה.
השלבים לאחר החניטה
החניטה לא הייתה השלב האחרון במסע אל חיי הנצח. הגופה הונחה בכמה תיבות וארונות קבורה, לפעמים עד שמונה, לפני שהובאה בסופו של דבר למנוחתה.
אובייקטים לחיים שלאחר המוות
לאחר שהגופה נעטפה בשכבות פשתן, הונחו על המומיה פריטים כמו תכשיטים ופגיונות לשימוש בחיים שלאחר המוות. קמע חרפושית נתלה מהצוואר כדי לסייע בהנחיית הנשמה במהלך טקס שקילת הלב.
תיבת קרטונאג'
לאחר החניטה יוצרה תיבה מקרטונאג' (Cartonnage). היא נוצרה סביב ליבה של קש ובוץ, שעליה הונחו תחבושות גבס ופשתן ספוגות בשרף או בדבק מבעלי חיים, בדומה לעיסת נייר. לאחר שהתייצבה, התיבה נחצתה ונפתחה, המילוי הוסר והגופה הונחה בתוכה.
קישוט
עוד תיבת קרטונג' הוספה ואז נצבעה מעל שכבת גבס או ג'סו, עשויה שרף ואבקת גיר. צבעים טבעיים כמו אינדיגו, מאדר (madder) ואוכרה שימשו ליצירת עיצובים מורכבים על הקרטונאג', ביחוד תיאורים של אל העולם התחתון, אוסיריס.
ארון עץ
הגופה בתיבה הונחה בארון עץ אנתרופואידי. ארונות המלוכה נצבעו בעלי זהב ועוטרו בתכשיטים יקרים. מסכת מוות עשויה קרטונאג', עץ או מתכות יקרות הונחה על הראש כדי להבטיח שהנשמה תוכל לזהות את גופה.
חניטה בזמנים המודרניים
שיטת החניטה הצטמצמה לאחר תקופת הפרעונים אך לא נעלמה כליל ובמשך השנים אף התפתחה ביעילותה. תחילת שימושה באירופה את מהצלבנים שרצו לשמור על גופם במקרה מוות על מנת להיקבר קרוב למקום מגוריהם. בתקופת הרנסאנס, בעקבות התעניינות במבנה הפנימי של גוף האדם וצורך לשמרו נכנסו שיטות חניטה חדשות, כמו הכנסת החומר המשמר דרך אבי העורקים.
עם גילוי חומרים כימיים חדשים, פורמלין נכנס לשימוש נרחב כחומר המשמר במקום האלכוהול. שימוש במלחי ארסן נשאר פופולרי ומסוכן בגלל תכונותיו של המלח. מי שהביא לשינוי המרכיב הזה היה אלפרדו סלפיה מסיציליה, כימאי שהמציא תמיסת חניטה שאינה מסכנת את מבצעי החניטה. עם אלה שנשמרו בדרך זו בתקופה המודרנית נמנה מנהיג המפלגה הקומוניסטית, ולדימיר לנין וכן נשיא וייטנאם הו צ'י מין.
מקורות:
