כאשר הסנאטור הרומי גאיוס קלפורניוס רופינוס (Gaius Calpurnius Rufinus), בין סוף המאה ה-2 לאמצע המאה ה-3 לספירה, היה צריך לבחור את המקום המתאים ביותר לסמן את ההשתלטות שלו, הוא החליט לבנות מקדש הרחק ממרכז עירוני, והעדיף את סלעי הגרניט הקדושים והמרוחקים של פאנויאס (Panóias), ששימשו לפעילות פולחנית כבר בתקופה שקדמה לרומאים. הסנאטור, למרות שקידם מינהגים טקסיים חדשים שהיו קשורים לפולחן האלים איזיס (Isis) וסרפיס (Serapis) (כלומר בנייה של מקדש הכולל אגנים שבהם הוקרבו קרבנות), הראה עניין מובהק במוצאם של מנהגי הדת הקדומים ובמציאת דרך להמשכיות שלהם עם המנהגים החדשים. המאמר בוחן את המיקרו-אסטרטגיות שננקטו על ידי רופינוס במטרה להציג את החדשנות שלו, לרומם את סראפיס (Serapis) מעל כל שאר האלים, לצבוע את הפולחן החדש במאפייני המסתורין האלאוסיניאני (Eleusinian Mysteries), למנן את הליטורגיה הקשורה, ובכך לשלב ולחדש פעילות קדמונית חשובה.
פאנויאס (Panóias), מונומנט לאומי פורטוגזי מאז 1910, הוא אחד האתרים הארכיאולוגיים הפופולריים ביותר בפורטוגל. הוא שוכן בגובה 460 מטר מעל פני הים באזור הררי, כ-85 ק"מ מהחוף האטלנטי. האתר מאופיין בסלעי גרניט מעוגלים וחלקים מתקופת הפלאוזואיקון הקדומה.
האזור שנקרא היום Trás-os-Montes (צפון מזרח פורטוגל), היה מיושב ברציפות, פחות או יותר, מאז התקופה הפליאוליתית. לפני התקופה הרומית, הוא נכבש על ידי עם שאנו מכירים בשם לוסיטנים (Lusitanians). האזור נכבש מהם באופן רשמי על ידי דקימוס יוניוס ברוטוס (Decimus Iunius Brutus) בשנת 137 לפנה"ס, אך האיחוד עם רומא התרחש רק אחרי מלחמות קנטבריה (Cantabrian Wars) של אוגוסטוס (Augustus), בשנים 29-19 לפנה"ס. האזור שולב באזור היספניה טארקוננסיס (Hispania Tarraconensis) והושם תחת שליטה ישירה של אקווה פלביאה (Aquae Flaviae) בשנת 75 לספירה. מלבד המעיינות החמים, התעניינותה של רומא באזור נבע בעיקר מהמתכות שהיו בו, מכרות הזהב העשירים של טרס מינאס (Três Minas) וג'אלס (Jales) שוכנים רק 20 ק"מ צפונית לפאנויאס.
ההיסטוריה של גילוי האתר
בשנת 1721 ציווה מלך פורטוגל, ז'ואאו החמישי (João V), את הסנאט של וילה ריאל (Vila Real) לשלוח לאקדמיה המלכותית להיסטוריה של ליסבון (Royal Academy of History in Lisbon) דו"ח מפורט המאגד את המידע העיקרי הנוגע לשרידים מקומיים בעלי חשיבות היסטורית. דו"ח זה שרד תחת השם Relação da Câmara. בקשה דומה נשלחה על ידי האקדמיה לכמרי הקהילה המקומיים. מבין אלה, הכומר אנטוניו רודריגו ד'אגייאר (António Rodrigues de Aguiar), כומר של כנסיית סן פדרו וולונגואריס (S. Pedro de Valnogueiras), שלח מסמך שכלל שמונה רישומים ועשרים עמודים של טקסט. כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1732, נקראו שני הדוחות על ידי ג'רונימו קונטאדור דה ארגוטה (Jerónimo Contador de Argote), חבר האקדמיה. למרות שמעולם לא ביקר באתר באופן אישי, הוא פרסם קטעים ממסמכים אלה המתארים אחד עשר ממצאים מהסלעים החצובים והמעוצבים. לרוע המזל, הרישומים הללו היו לא מדויקים.
גם קונטדור דה ארגוטה וגם וויליאם הנרי ג'יילס קינגסטון (William Henry Giles Kingston), מאה שנים מאוחר יותר, הזכירו עמודי שיש רבים, כותרות עמודים ולוחות שהיו באתר, שרובם הועברו לווילה ריאל כחומרי בנייה או ששימשו מחדש בכנסיית סאן פדרו המקומית. מלבד קינגסטון, אנו יודעים על עוד כמה מטיילים שביקרו ותיעדו את חורבות פאנויאס במהלך המאה ה-19, ביחוד אלכסנדר הרקולאנו (Alexandre Herculano) וגבריאל פריירה (Gabriel Herculano Pereira). אך ללא ספק המבקר החשוב ביותר הגיע לקראת סוף המאה (1888). חוסה לייט דה וסונצ'לוס (José Leite de Vasconcellos), החלוץ של הארכיאולוגיה הפורטוגזית ומאוחר יותר מייסד המוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה בליסבון (National Archaeology Museum), שהקדיש מספר דפים מעבודתו המקיפה לפאנויאס, תוך שילוב חומר מדו"ח קודם שנכתב בשנת 1883 על ידי ג'ואו אנריקה פון חאפה (João Henrique von Hafe), מהנדס בחברת הרכבות הפורטוגזית.
רק מאז ניקוי האתר בשנת 1942 והסקירה הטופוגרפית בשנת 1951, אתר פאנויאס שוב החל למשוך את תשומת ליבם של היסטוריונים, כך שהביבליוגרפיה הרלוונטית היא די משמעותית. האדמה עצמה נרכשה לאחרונה על ידי המדינה (1993), גודרה (1995), פונתה מכמה מבנים מודרניים, והוקם בה משרד למכירת כרטיסים, חנות ספרים ואולם קטן. אולם למרבה הצער, טרם נערכה באתר חפירה ארכיאולוגית בטכניקות מודרניות.
השרידים הארכיאולוגיים
הכיבוש הרומאי באתר הוכח מעל לכל ספק על ידי אלמנטים אדריכליים משיש שהוזכרו על ידי קונטאדור דה ארגוטה וקינגסטון, ועל ידי כמה מטבעות אימפריאליים (Imperial coins) שנמצאו באזור. קינגסטון סיפר שהכומר המקומי הציג בפניו מטבע המציג גלדיאטור בצידו האחד וראש של קיסר בצידו השני. מה שעדיין שרד מהנוכחות הרומית הוא סדרת אגנים וחללים בצורות ומימדים שונים שנחצבו ישירות בסלעי הגרניט. מאפיינים אלה מרוכזים בעיקר בעשרה סלעים במימדים שונים מאוד הכוללים:
חללים קטנים ומעוגלים חצובים בעבודת יד.
מיכלים מרובעים או מלבניים ובורות קטנים.
תעלות שונות.
גרם מדרגות, אשר ככל הנראה היה חלק משביל מזוגזג שהוביל על פני הסלעים.
המאפיינים ששרדו בסלע III הבהירו כי יש להבדיל בין לא פחות משלושה שלבי שימוש שונים. המוקדם ביותר מאופיין בחיתוך "קופסאות" המחוברות בתעלות. לשלב זה שייכת מסגרת חצובה ועליה סימנים שאינם ניתנים לשחזור (ככל הנראה סמלים גיאומטריים). בשלב השני נחצב גרם מדרגות הגישה וחמישה "מיכלים" עם שוליים מפולסים שנראים כאילו היו להם מכסים או כיסויים. בשלב השלישי נבנה על הסלע אולם באורך של 4.5 מטר וברוחב של 4 מטר שהוחזק במקומו על ידי זיזים מלבניים שהותקנו בסלע (החריצים הם למעשה העדות היחידה שנותרה לקיומו של המבנה) והוא כלל שניים מהאגנים מהשלב הראשון.
סלע נוסף, החצוב גם כן עם סדרת "קופסאות" המקושרות בתעלות, ואז כנראה הוחלף או שולב עם אגן מלבני קטן עם שוליים מפולסים ובמקור כוסה על ידי רשת מתכת, הוביל למונומנט השני, קומפלקס סלע II. גם כאן הוכח שהיו שלושה שלבי בנייה או שימוש: שלב ראשון המאופיין שוב בחללים עגולים קטנים (מחוברים באמצעות תעלות); בשלב השני מיכלים עם שוליים מפולסים; ולבסוף שלב שלישי, עם מבנה מונומנטלי, באורך של 4.2 מטר וברוחב של 3.3 מטר, מונגש באמצעות גרם מדרגות, דלת ושלוש מסגרות אנאפיגרפיות (ללא כיתוב או סמל), אם כי איננו יכולים לשלול את האפשרות שטקסטים צוירו בצבע על גבי אלה. מבנה זה שילב שוב שני אגנים עמוקים משלב קודם.
לבסוף, סלע 1a מציג מרפסת אופקית שעליה נבנה מבנה מונומנטלי שלישי, באורך של 5 מטר וברוחב של 4.5 מטר, ישירות על הסלע ויוצב באמצעות זיזים. בתוכו היו חמישה אגנים מפולסים מרובעים או מלבניים (0.60–0.68 מטר עומק) עם חריצים קטנים לכיסויים; מיכל שישי הוא מעגלי.
מול המבנה (בצד שבו היה מבנה מודרני שבנייתו ככל הנראה הרסה שרידים קדומים אחרים), לפחות שני מזבחות נבנו על גבי סלעים, עם עקבות נוספים לשני גרמי מדרגות (אחד מהם מיניאטורי) ותעלות קטנות. לאורך הצד הדרומי של המבנה הקדום היה מתחם נוסף (סלע I), במקרה זה עם שלושה מיכלים מלבניים ואחד עגול (כולם בעומק של 0.34–0.49 מטר). לכל הארבעה שוליים מפולסים, חריצים למכסי מתכת או רשתות וכתובות.
שרידים אלה עוררו כמובן אינספור פנטזיות. הרבה מהן, כולל ההצעה של פרנסיסקו פרננדס פריירה כי המיכלים יועדו לאחסון מינרלים יקרים, ניתן לפטור על הסף. ההשערה של פריירה הושפעה בבירור מפעילות הכרייה הרומית באזור, שאפילו הניעה אותו להמציא פסאודו-אטימולוגיה של השם Panóias, אשר נבע מ-"Penas Auri", כלומר "סלעי הזהב". הכומר שהנחה את קינגסטון בביקורו בשנת 1845 התייחס לגילוי שלדים לפחות בחלק מהאגנים, מה שכמובן הציע שהאתר היה סוג של נקרופוליס. עם זאת, בטוח שהיה נקרופוליס רומי בסמוך, כפי שהעיד רודריג'ס דה אגויאר רלאקו (Rodrigues de Aguiar’s Relação) ועל פי חשיפתן של שש אסטלות גרניט שנכתבו בלטינית ומתוארכות למאה ה-2 או ה-3 לספירה. בהתחשב בכך, איננו יכולים, כמובן, לשלול את האפשרות לשימוש חוזר בחללים האלה כקברים, בשלהי העת העתיקה או בימי הביניים.
הכתובות
המידע המשמעותי אודות אתר פאנויאס אינו מגיע מהמאפיינים החצובים בסלע, אך מהאפיגרפיה. כאמור, בסלע הראשון יש ארבעה אגנים קטנים שעל כל אחד מהם כתובת. כתובת חמישית, שתועדה על ידי קונטאדור דה ארגוטה ופון חאפה, אך נהרסה בין 1883 ל-1888, היתה ממוקמת באותו אזור. העובדה שכולן נשחקו באופן עמוק גרמה לכך שהן נקראו באופנים שונים בשלושת המאות האחרונות. לאחרונה הן נותחו באמצעות אלגוריתם חדש, “Morphological Residual Model”, אשר שיפר מאוד את האפשרות לקרוא אותן.
ניתן כעת להציע קריאות חדשות ואמינות יחסית של הכתובות:
כתובת 1:
Diis [—] / huius hostiae quae ca/dunt hic immolantur, / exta intra quadrata / contra cremantur, / sanguis laciculis iuxta / superfu[ndi]tur
עכשיו אבוד לאלים (- ו -), שמהם הקרבנות הוקרבו כאן, האיברים הפנימיים (שלהם) נשרפים לאגן המרובע בחזית, הדם (שלהם) ניגר על האגנים הקטנים יותר לידם.
כתובת 2:
Diis Serapidi Isidi, / diis deabus omni/bus lacum et [hanc?] / aedem G(aius) [C(—) C]alp(urnius) Ru/ 5 finus v(ir) c(larissimus)
(יעוד) האגן (זה?) ומקדש לאלים סראפיס (וגם) איזיס, (וגם) לכל האלים (ו) האלות.
כתובת 3:
Diis deabusque ae/ternum lacum omni/busque numinibus / et Lapitearum cum / hoc templo sacravit / G(aius) C(—) Calp(urnius) Rufinus v(ir) c(larissimus) / in quo hostiae voto / cremantur
מוקדש לאלים ולאלות (זה) אגן נצחי, שם הקורבנות נשרפים בהתאם לנדר, יחד עם מקדש זה (המוקדש) לכל האלים, כולל אלה של הלפיטאי (Lapiteae).
כתובת 4:
Ὑψίστῳ Σερά/πιδι σὺν καὶ Κό/ρᾳ καὶ μυστα/ρίοις G(aius) C(—) Cal(purnius) / Rufinus v(ir) c(larissimus)
(הקדיש זאת) לסראפיס העליון ביותר, יחד עם קורה (Korê) ומיסתורין (?)
כתובת 5:
Diis cum aede / et lacum qui / voto misce/tur / G(aius) C(—) Calp(urnius) Rufi/nus v(ir) c(larissimus)
(מוקדש) לאלים גם האגן שצורף למקדש על פי נדר.
האלים
ברור שאי אפשר לבדוק את הכתובת (האבודה) מספר 1 באמצעות האלגוריתם החדש, לכן איננו יכולים לדעת מה רומז לנו הכינוי Diis שנקרא ע"י פון חאפ (von Hafe). בכתובת 5 (שנשמרה במלואה), Diis מעורפל במכוון אך הנוכחות של הכינוי huius, כיחיד בגוף שלישי בכתובת 1 מציעה שהיה צריך להיות שם כינוי יחיד.
למרבה המזל כתובת מספר 2 עשירה יותר בפרטים. במשך זמן רב, הטקסט נקרא כאזכור (בעייתי) ל-Dii Severi, שזוהו על ידי קונטאדור דה ארגוטה (Contador de Argote) כאלים שטניים, דהיינו סראפיס (Serapis) ואיזיס (Isis) הושמו תחת הסמכות של פלוטו (Dis) ופרוסרפינה (Proserpina-Korê), האדון וגברת השאול. הקריאה החדשה סיפקה לנו פיתרון הרבה יותר מתקבל על הדעת (Diis Serapidi Isidi, diis deabus omnibus), שמשלב במפורש את האלה איזיס בצד עוזרי הדמונים (paredros).
כתובת מספר 3, שקריאתה בטוחה פחות או יותר, מוקדשת ל- Diis deabusque omnibusque numinibus et Lapitearum. ולמרות שהנוסח הראשון היה פופולרי למדי במהלך המאה ה-3 לספירה, הקריאה של numina Lapitearum (שכמעט מקובלת אוניברסלית) עוררה דיון רב. למרות הניסיון של אמילקר גררה (Amílcar Guerra) לזהות את האלוהויות הללו (שמו של מי נובע מה-lapis הלטיני) עם כת "אוריינטלית" או "מסתורין" (“mystery”), הרבה יותר מתקבל על הדעת להתייחס אליהם כאלים מקומיים, טרום-רומיים. הוצע כי יתכן ואלה אלוהויות מים הקשורות לקייפ ד'אורטוגל (Cape d’Ortogal),המוזכרות על ידי תלמי, אלי מים ואלות אם מקומיים בשם Lapiteae, אלוהות (numina) של אוכלוסייה מקומית, או האלוהות של שם מקומי (Toponymy) הרומז לנוכחותם של צוקים.
הקריאה של "Ὑψίστῳ Σεράπιδι" בכתובת 4 נותרה ברובה ללא עוררין. אולם הניתוח החדש הראה כי הטקסט אינו מזכיר את מוירה (Moira) אלא קורה (Korê). ויחד עם אזכור "מסתורין" (“mystery”), זה מתאים לרמז האלוסיאני הטמון בקורה (Korê).
כל הטקסטים הללו באים מסלע יחיד ואין לנו כעת כל אמצעים כדי לדעת אם אלים אחרים הופיעו במקומות אחרים באתר. אחרי הכל, קינגסטון טען שהיו כתובות על רוב הסלעים וניתן עדיין לאתר לפחות שש מסגרות שיתכן ובמקור היה עליהן טקסט, כמו בכניסה למקדש של סלע II, לדוגמא. הנוכחות המקורית של כתובות נוספות המרמזות על אלים מקומיים טרום-רומיים הוצעה ע"י רודריגז קולמנרו (Rodríguez Colmenero) שזיהה כתובת סלע שישית, שנמצאה כ-60 מטר מהמקדש, באזור מרכז הכפר המקומי המודרני אסנטו (Assento) ומזכירה כביכול את האל וורבו (Vurebo).
לפיכך מוטעה לתייג את המתחם כסראפום (Serapeum) רומי. האתר חושף בבירור את קיומן של אלוהויות האיסיאק עם מספר אלוהויות (numina) אחרות.
המקדש
הכותרות, המוקדשות במפורש על פי נדר, מספקות מידע מפורט לגבי הימצאותם של לפחות מקדש (templum/aedes) אחד וככל הנראה כמה אגנים (lacus), שבהם בוצעה הקרבת קרבנות. כפי שהציע אנטוניו רודריגז קולמנרו (Antonio Rodríguez Colmenero), נראה כי האגנים של המקדש שימשו למטרות שונות: חלקם (אלה המשולבים במקדשים) יכולים היו לשמש כמקומות אחסון למנחות או לאביזרים; אחרים היו אולי מרחצאות קטנים; אחרים (עם התחתית המעוגלת) יכולים היו להיות מיועדים לאיסוף מים או דם; אחרים היו עשויים לשמש לשריפת (חלקים) של קורבנות. הטקסטים מתייחסים במפורש לבעלי חיים (hostiae) המקודשים (sacravit) על ידי הקרבתם (immolantur), בשריפה (cremantur) של האיברים הפנימיים שלהם (exta) באגנים מרובעים ((intra quadrata), ושפיכת (superfunditur) הדם שלהם (sanguis) על אגן קטן יותר (laciculis).
המונחים הטכניים המופיעים בכתובות הם מאוד ספציפיים ומורכבים. הפחות חריג הוא כמובן "הקרבה" (immolantur), כלומר האקט הטקסי של הזלפת מולה סלסה (Mola salsa) - תערובת של כוסמין קלוי ומלח - על מצח הקורבנות ושפיכת מעט יין עליו. לאחר שהרגו את הקורבנות, הקרביים הוצאו ונשרפו (cremantur) לא על המזבח עצמו (כפי שהיה נהוג) אלא ככל הנראה בחללים מרובעים שנחצבו בגרניט. "Cremare" הוא מונח המשמש לעתים קרובות בכתובות לטיניות ובמקורות ספרותיים, אבל כמעט תמיד בהקשר של אפיגרפיה הקשורה במוות. באשר לקרבנות של בעלי חיים, מלבד כמה מקורות ספרותיים, הראיות האפיגרפיות היחידות שידועות מתייחסות לשריפת פרה. זה לא מספיק כדי לתמוך בהשערה של סקרלט למברינו (Scarlat Lambrino), שהציע שה"נוסחה העוקבת" (sanguis superfunditur) מרמזת על טאורובוליום (taurobolium - טקס טיהור בפולחן בתקופת הקיסרות הרומית) או קריובוליום (criobolium - הקרבה פולחנית של איל בפולחן אטיס -Attis- ומאטר דאום -Mater Deum-) וכך למעורבותם של האל אטיס והאלה מאטר דאום. ל-"Superfundere sanguinem" אין מקבילות באפיגרפיה לטינית או בספרות, למרות שאנחנו לפעמים מוצאים "sanguinem fundere" או "profundere" המשמשים להתייחסות לקורבנות של בעלי חיים או לשיקויי דם. המונח "superfundere" נמצא לרוב (בהתייחסות למים, שמן ונוזלים אחרים) בתחומי הרפואה והבישול. הסבר אפשרי הוא שהדם של הקורבנות בושל כדי להכין את הסנגונקולוס (sangunculus), סוג של פריקסה (fricassée) שצרכו במהלך המשתה בסוף הטקס. המונח "miscetur" (בכתובת מס '5) מובן בדרך כלל כמעשה עירבוב של משהו (כלומר, נסך של דם וקרביים של קורבנות הקשורים ל-effusio sanguinis), יש להניח שבאגן, אך לא ניתן לשלול את האפשרות שהפועל מתייחס כאן גם ל"צרוף של האגנים למקדש" (כפי שמוצע בתרגום) או ל"שיתוף" המתקנים עם המאמינים ש"מצטרפים", "לוקחים חלק", בטקס לכבוד האלים (diis) שסובבים סביב המקדש והאגן.
רופינוס
אף שהוא מופיע בארבעת הטקסטים ששרדו, שמו של רופינוס (G. C. Calp. Rufinus), אינו נקי מקשיי פרשנות. אך בכל הפרשנויות, רופינוס היה אדם בדרגת סנאטוריאלית, ומכיוון שהוא יכול היה להתפאר בזה בהקדשות זה מאפשר גם לנו (בהיעדר של קריטריונים פליאוגרפיים מדוייקים יותר) להציב את ההקדשות איפשהו בין שלהי המאה ה-2 ועד אמצע המאה ה-3 לספירה.
גזה אלפאלדי (Géza Alföldy) הציע את הרעיון המסקרן שיש לזהות אותו כ-legatus iuridicus או פקיד ממשלת המחוז ואילו רודריגס קולמנרו ( Rodríguez Colmenero) העדיף את ההשערה של צנסיטור (censitor) שנשלח על ידי הקיסר.
אלפאלדי מציע גם כי ייתכן שמקורו של רופינוס בפמפיליה (Pamphylia), המקום היחיד (יחד עם Antiochia ו-Pisidiam) בו אנו מוצאים עדויות נרחבות לקלפורני רופיני (Calpurnii Rufini) והן לכתות האיסיאק (Isiac cults). מוצא כזה (נניח באטלייה או פרגה) מסביר את השימוש ביוונית דורית בכיתוב הדו-לשוני בכותרת 4 (אלא אם כן הם ציטוטים).
ניתן גם להציע תרחיש שונה במקצת, אשר לוקח בחשבון את קרבת מכרות הזהב. לפי השקפה זו, ייתכן שהסנאטור גר בלוסיטניה (Lusitania) וניהל עסקים עם מכרות הזהב של האזור. אזכור בכתובת הקדשת קבורה מאבורה (Evora) של פלוני בשם Calpurni(a) Titi filia Rufiniana, מרמז על נוכחות משפחת קלפורני רופיני (Calpurnii Rufini) לפחות בדרום פורטוגל.
ההקשר
האתר של פאנויאס מציע אפשרות נדירה לזהות מעין "סטרטיגרפיה ארכאולוגית של סלע". ניתוח החומר מראה בבירור רצף של לפחות שלושה שלבי פיתוח שונים: ראשית, רשת "קופסאות" מחוברות באמצעות תעלות, ואז בורות ריבועיים או מלבניים מכוסים ו/או מוגנים על ידי רשתות מתכת, שחלקם שולבו לאחר מכן בשלושת (או יותר) המבנים שקירותיהם הותאמו למשטחי הסלע. לא מן הנמנע כי שלושה חיתוכים בצורת צלבים, שזוהו על ידי רודריגז קולמנרו (Rodríguez Colmenero) לא הרחק מהסלע, עשויים אפילו להעיד על שלב רביעי, נוצרי.
למרות שזה נראה מספיק הגיוני לקשר את השלב השלישי לכתובת של רופינוס (טקסט 2 המזכיר במפורש מקדש), הכרונולוגיה של שלבים מוקדמים יותר, ככל הנראה טרום רומיים, נותרו לא ברורים. לפני כמעט חצי מאה, לאציו קסטיליונה (László Castiglione) ציין:
"החיתוכים השונים על הסלע אינם באותו גיל. הקדומים ביותר הם החריצים, החללים העגולים המחוברים על ידי תעלות, האגנים העגולים והמרובעים הלא מפולסים והמוצאים המובילים לצידי הסלעים, מתאימים לסלעי הקרבה פרהיסטוריים הידועים היטב מצרפת(...) על סלעים מסוימים יצרו כאלה, ומאחרים הם הוסרו לחלוטין על ידי האגנים המפולסים המעגליים והרבועים שנוצרו בטכניקת חיתוך אבן מפותחת יותר, הפילוס החלקי של פני הסלעים, השבילים המובילים מעלה וגרם המדרגות."
(Castiglione 1970)
סלעים (rock cupules) כאלה ידועים כבר מהתקופה הפלאוליתית אך הפכו נפוצים מאוד רק בתקופה הנאוליתית והברונזה. באירופה הם מרוכזים בשלושה אזורים מגליתים ידועים: אירלנד, בריטני (Brittany) , וצפון-מערב איבריה (north-western Iberia), באיבריה הם מתחילים באלף ה-4 לפנה"ס, אך מספרם גדל בתקופת הברונזה. במהלך התקופה הזו, הסלעים הציגו לעתים קרובות חתכים בצורת צלבים (מה שמעלה אולי ספקות לגבי השלב הרביעי ה"נוצרי" בפאנויאס) וגם מה שמכונה “pierres aux pieds”, כלומר עקבות רגליים של בני אדם או בעלי חיים שנחצבו בסלע. ממצאים דומים שנקראים גם "פטרוסומטוגליפים" (Petrosomatoglyphs) זוהו גם בפאנויאס. גם קונטאדור דה ארגוטה וגם קינגסטון ציינו את הממצאים של שלוש טביעות רגל אנושיות שנחצבו על פני סלע. זוג טביעות רגליים (שמאל וימין) נמצאו לצד תעלה המובילה מאגן מרובע, פונה לכיוון דרום, וטביעת רגל שלישית (ימין) ממוקמת לרוחב ממול, בכיוון החזית, פונה מזרחה. רודריגז קולמנרו מצא עקבות של שתי טביעות רגל נוספות, פונות אחת כלפי השנייה, אך סביר להניח שבמקור נחצבו רבות אחרות באזור: קינגסטון כתב כי "טביעות רגל שטוחות היו חצובות בכל הסביבה".
קסטיליונה, הצביע על הקבלות לאתרי הקרבה קלטים (Celtic) בכל רחבי מערב וצפון אירופה מהתקופה הנאוליתית עד תקופת הברזל. ישנן דוגמאות רבות בחצי האי האיברי עצמו בעיקר בגליציה (Galicia): מקדשי הסלע של סן סלבדור דו מונדו (the indigenous rock sanctuaries of S. Salvador do Mundo), פראגה דאס פאסדאס (Fraga das Pasadas), בוסטלו (Bustelo) ופינה דה סנטה מריה (Peña de Santa Maria) נמצאים כולם לא רחוק מפאנויאס. יש גם מקבילות קרובות בצרפת: למשל, בפייר לה מולט (pierre Le Mulot) יש שלוש טביעות רגליים דומות מאוד; בשני האתרים הניאוליתיים של פיידס דה סנט אנה (pieds de Sainte-Anne) ודה לה ויירג' (de la Vierge) קיימות שתי טביעות רגל דומות בזווית ישרה זו לזו, ומכוונות דרומה ומזרחה, בדיוק כמו בפאנויאס.
הטענה של קסטיליונה משכנעת. אם הסלעים וטביעות הרגל של פאנויאס משתייכים לתקופה פרה או פרוטו-היסטורית משותפת (בין אם ניאוליתית או ברונזה) ואם רופינוס היה אחראי לבנייה של המקדש(ים) בזמן מסויים בין שושלת אנטונין (Antonine dynasty) המאוחרת לאמצע המאה ה-3 לספירה, קשה מאוד לתארך את שלב הביניים, המאופיין בעיקר על ידי חפירת גרמי מדרגות ובורות קטנים. כמעט 150 אתרים (פרה-רומיים ורומיים) בחצי האי האיברי פורשו כמקדשי סלע (רובם מרוכזים בצפון פורטוגל, גליציה, קסטיליה ולאון). גרם מדרגות, כתובות לטיניות ובורות או מיכלים בודדים או מקובצים, בחלקם יש אינדיקציות לכיסויים או לרשת מתכתית ולעיתים נקראים לאקוס (lacus), לקיקולי (laciculi) וקואדרטה (quadrata), הם כולם מאפיינים נפוצים של מקדשים אלה, בעיקר באזור עמק הדורו (Douro valley) וטרה-אס-מונטס (Trás-os-Montes). רק בשטח שבין Ourense (מצפון), Guarda (מדרום), Braganca (ממזרח) והאוקיאנו האטלנטי (ממערב), זוהו עד כה 48 כתובות סלע, 20 מתוכן עם תוכן דתי מפורש.
המקרה של פנה אסקריטה (Pena Escrita) מעניין במיוחד בהקשר זה. במתחם זה, גרם מדרגות חצוב בסלע מוביל אל המזבח, עם אגן מרובע ותעלות בסמוך, והקדשות ליופיטר (Jupiter) וללאראקוס (Laraucus). גם הכתובת שחתומה ע"י סיליוס אורינוס (Silius Eorinus) באויה (Oia), מזכירה "lacu{u}s hostiarum", כלומר בור לשימוש במהלך טקס הקרבה או אחריו. מתקנים ארכיטקטוניים אלה מעידים על מנהג הקרבה מקומי, ובאופן ספציפי על "suovetaurilia", שפרטיו נמסרו על ידי סטראבו (Strabo), שתיעד גם הוא את ההעדפה המקומית של הקבורה הלוסיטאנית, ומעידים גם מספר תבליטים וכתובות, כולל הדוגמה הידועה מקבקו דה פרגואס (Cabeço de Fráguas).
עדויות אפיגראפיות וארכיאולוגיות מאשרות את המשכיותם של מנהגי הקרבה אלה בין התקופות הקדם-רומית לרומית, והמעורבות בתקופה הקיסרית של גורמים (אנושיים ואלוהיים כאחד) ממקורות תרבותיים שונים. מקדש הסלע של הרדדה דה לנטיסקה (Herdade da Lentisca) כלל מיכל עם שוליים מצולעים (המיועד להכנסת מכסה ו/או רשת מתכתית) ומזבח המוקדש לבלונה (Bellona) (תחילת המאה ה-1 לספירה) והוקדש על ידי אדם מקומי בשם ולגיוס (Valgius). נוכחותם של איזיס (Isis) וסרפיס (Serapis) בפאנויאס (Pannonias) נקשרת לנוכחותם באזור של לגיו ג'מינה (Legio VII Gemina) (שנוצר על ידי הקיסר גלבה (Galba) בשנת 68 לספירה, שפעל בעיקר בפאנוניה (Pannonia), ולבסוף עבר לליאון, 225 ק"מ צפונית-מזרחית לפאנויאס). עם זאת, כנראה שעדיף לללכת עם אלפאלדי (Alföldy) שקושר בין השם Pannonias לשורש הקלטי "pan" או "pen", כלומר "מים", "לחות".
מיקרו-אסטרטגיות להנצחה
הצבת פאנויאס בתוך ההקשר הארכיאולוגי והאפיגרפי של חצי האי האיברי מבהיר כי לא באופן יוצא דופן, השילוב שעשה רופינוס של אלים רומיים בתוך מקדש סלע קדם-רומי שהיה מצויד במתקנים שהמתמקדו במיוחד במעשה ההקרבה, היה חלק מתבנית סטנדרטית של הקדש (מחדש) רומי. מה שיוצא דופן בפאנויאס הן העדויות הארכיאולוגיות והאפיגרפיות העשירות במיוחד המספקות תובנות לגבי מיקרו-אסטרטגיות בהן נעשה שימוש כדי לשלב בין אתר תרבותי קיים ורצונו של רופינוס להנציח את מאמציו בניכוס, הקדש והגדרה מחודשת. יהיו האבות הקדומים ותקופת נוכחותם באזור אשר יהיו, נראה כי רופינוס היה מודע לסכנה ביצירת טינה מקומית בעקבות העיצוב המחודש לאתר. התפילה החוזרת ונשנית לדי (dii-deaeque omnes) ולאלים מקומיים ספציפיים כמו numina Lapitearum מרמזת על רצון מודע להימנע מסכסוך עם מסורות דתיות קיימות, בעיקר כאשר הוא הכניס לאתר אלוהויות חדשות. רופינוס עשה מאמץ לעורר ולהכיר ברגישויות ובמסורות המקומיות, והראה רצון להתחבר עם שחקנים מקומיים.
זהו לא מקרה בודד. באסטוריקה אוגוסטה (Asturica Augusta), כ-200 ק"מ צפונית-מזרחית לפאנויאס, במהלך השנים 198-209 לספירה, הקדיש הנציב יוליוס סילוונוס מלאניו (Iulius Silvanus Melanio), כתובת לסראפיס (Serapis), איזיס (Isis), קורה אינביקטה (Korê invicta), אפולו (Apollo), גראנוס (Grannus), ומרס סגאטוס ( Mars Sagatus). כתובת זו מכילה את האזכור המפורש היחיד של קורה (Korê) יחד עם אלהויות האיזיאק (Isiac deities), מלבד הכתובת השניה של רופינוס. אותו גורם כתב שתי הקדשות נוספות באסטורגה (Astorga), אחת למשולש הקפיטוליני (Capitoline Triad) ולכל שאר האלים האלמותיים, והשני, ביוונית, לשני הנמסיס של סמירנה (Nemesis of Smyrna). כל שלוש הכתובות ממחישות את ההעדפות הדתיות המשותפות (והלא בלעדיות) של סילוונוס. בולטת במיוחד הבחירה ביוונית כקוד אפקטיבי יותר כאשר מתקשרים עם אלים יוונים ולא עם הקהל המקומי.
רופינוס וסילוונוס לא היו היחידים באליטה השלטת שקידשו את אלי האיזיאק באזור הזה, מסוף המאה ה-2 לתחילת המאה ה-3 לספירה. קצת אחרי סילוונוס, נציב נוסף, קלאודיוס זינוביוס (Claudius Zenobius), בשנים 212-222 לספירה, הקים מזבח לצד זה של סילוונוס באסטורגה. בלגיו (Legio VII) (לאון, בערך 200 לספירה), שניים אחרים, קאסיוס פאולינוס (L. Cassius Paulinus), ככל הנראה בנו של פובליוס קאסיוס דקסטר (P. Cassius Dexter) וג'מינה (Gemina) לצד בנו, כיבדו ארבעה אלוהויות ריפוי: אסקלפיוס (Aesculapius), סאלוס (Salus), סראפיס (Serapis) ואיזיס (Isis).
בעוד שבטקסט מספר 3 רופינוס קורא לכל האלים המקומיים, נראה כי הקריאה הייחודית לסראפיס כ"hypsistos" ("המרומם ביותר") בטקסט הדו-לשוני, משמשת למטרה ספציפית של הצגת המעשה הדתי שלו כחלק הממשיך את רצף המנהגים באתר הזה ויחד עם זה ליצירת תקשורת אינטימית ומיוחסת עם סארפיס (Serapis) על ידי הרמתו מעל כל האלים האחרים, ממעשה זה מקבל רופינוס את ההצדקה להתערבותו במסורת הדתית המקומית וכך מגן על השקעתו הכלכלית המשמעותית. בהחלט סביר לטעון שהמעבר ליוונית בטקסט מספר 4 (במקביל לשימוש של סילוונוס ביוונית בהקדשתו לנמיסיס של סמירנה) מראה רצון לערוץ תקשורת אינטימי יותר עם אל שנתפס באותו זמן כיווני. יתר על כן, השימוש ביוונית, באזור שהיא כמובן לא היתה מוכרת בו כמעט (ובלתי ניתנת לפענוח), והטקסט הקושר מיסתורין (μυσταρίοις) עם קורה (Korê), רומזים על המאפיינים האלוסיאניים (Eleusinian) של הטקסים שנערכו בפאנויאס. ההקבלה התמתית המתקבלת בין חיפושה של דמטר (Demeter) אחר בתה קורה (Korê) וחיפושה של איזיס אחר בעלה (Osiris/Serapis) ב-Inventio Osiridis הובילה, כבר בתחילת המאה ה-3 לספירה, לרעיון שאיזיס חיפשה את בנה הרפוקרטס (Harpocrates).
בחירת מקום המספר סיפור לצורך השתלבותו הייתה גם היא גורם מכריע. בניגוד לעמיתיו באסטורגה (Astorga) או בלאון (León), רופינוס החליט לבנות את מקדשו הרחק ממרכז עירוני בו מונומנט יכול היה להנות מנראות גבוהה. במקום זאת בחר אתר מרוחק, אם כי נשגב ומפורסם מקומית, כאתר להשקעה שלו, קבוצה של סלעי גרניט עם כוח אטרקטיבי טבעי, מה שיכול היה לגרום להפיכת האתר לקדוש מהר מאד.
לסיכום, אין לנו כמעט מושג כיצד נראה המקדש לפני התערבותו של רופינוס, אך אין ספק כי הקונסטרוקציות והמתקנים החדשים שלו שינו אותו באופן קיצוני. האתר הפתוח "בוית" והוסב בחלקו למקדש רומאי אלגנטי. עמודים קלאסיים התרוממו מהגרניט הטבעי הקדמון, המקדשים הקטנים, שעוטרו בשפע כותרות עמודים ובגַּמְלוֹנים מלוטשים, הוצבו ליד ראשי הסלעים, הם היו מבודדים בכוונה וקשה היה להגיע אליהם (במיוחד למקדש הצפוני שהיה נגיש רק באמצעות מדרגות תלולות וצרות ומדרון צר מאוד). המזבחות הוצבו על גבי גושי הגרניט הסמוכים. זה בטח היה תהליך מפרך ביותר להעלות את הקורבנות למעלה כשהם בחיים.
אי אפשר על בסיס המידע הזמין לקבוע אם שלושת המבנים הקטנים האלה, שפוזרו על הסלעים והיו כמעט בלתי נגישים, נועדו להוות "אחדות" טופוגרפית ותרבותית, והאם הם יצרו תחנות לתהלוכות, נניח. מה שסביר הוא שהמקדש של רופינוס היווה זירה לשילוב של נרטיבים מרובים, בפרט אלה שיוצגו על ידי מאמציו האישיים להנצחת ההיסטוריה הדתית המקומית הקדומה. הנצחה היא תהליך ארוך טווח ומדיה (כולל ארכיטקטורה) שאינה מתייחסת אליה מסתכנת בהפיכתה ללא רלוונטיית לאורך זמן. משמעות הדבר היא שיש לבחור בקפידה את ההמשכיות וגם את הרגע, ואת המדיה על מנת להבטיח את המֻבַנוּת שלהם בעתיד. ניתן לעשות זאת באמצעות אישור מפורש של נצחיות כזו (כמו בטקסט 3) או על ידי יצירת קשר שמסוגל לעצב את התנהגותם של מבקרים עתידיים במקדש. כנראה שבפאנויאס הקרבת קורבנות תמיד מילאה תפקיד מרכזי במנהגים התרבותיים המקומיים. רופינוס ניסה להסדיר מסורת זאת על ידי מתן הוראות מפורשות ודי מפורטות לגבי הנהלים שיש לבצע (טקסט 1).
המקרה של פאנויאס הוא עדות לספונטניות ולאקראיות בה אנשים היו יכולים ליישם באופן לא שיטתי את פולחן איזיאק (Isiac), גם אם רחוק מהמנהגים שהוגדרו מראש והלחץ הממסדי של מה שאנו מכנים "דת אזרחית". פאנויאס מראה כיצד מקדש סלע טרום רומי יכול היה, בתקופה שבין סוף המאה ה-2 לאמצע המאה ה-3 לספירה, להחוות כסרפאום (Serapeum) ולהיות מותאם לדרישות ספציפיות. יתר על כן, הוא מדגיש את האסטרטגיות בהן השתמש הסנאטור רופינוס כדי להתחשב בעבר טעון ביותר, ולהחדיר את החדשנות הדתית שלו לרצף הסטורי בצורה ראויה ומכבדת ובכך לחדש פעילות בולטת של האבות הקדומים.
לסיכום, זו דוגמא מצוינת למיקרו-מנגנונים אפשריים של ניכוס שבאמצעותם יזמים דתיים יכלו לשלב את חידושיהם, למצוא מרחבים ליצירתיות ולהבחנה האישית שלהם, וכך להעצים ולהגדיל את יכולת הפעולה העצמאית שלהם.
מקור:
