כאשר הבנקאי האמריקני ג'יי פי מורגן שכר את ממציא הנורה, תומאס אדיסון, כדי לחבר את אחוזתו בניו יורק, אביו ג'וניוס מורגן (Junius Morgan) הזהיר אותו שאור חשמלי הוא רק שיגעון חולף. ב-1903 נאמר להוראס רקהם (Horace Rackham), עורך דינו האישי של יצרן הרכב הנרי פורד, שמכוניות לעולם לא יחליפו כרכרות רתומות לסוסים. ובספרו "עולם הפלאות של המחר" ("The Wonderland of Tomorrow") משנת 1961, הוכרז שבקרוב, הטכנולוגיה תאפשר לנו לבטל את ההזדקנות ומזג אוויר גרוע.
חיזוי העתיד בכל מידה של דיוק הוא קשה, אבל בהחלט לא בלתי אפשרי. כפי שהסופר הצ'כי קארל צ'אפק, שמחזהו R.U.R משנת 1920 טבע את המונח "רובוט", אמר פעם "חלק מהעתיד תמיד אפשר לקרוא בכף יד ההווה". ככל שתבינו טוב יותר את המדע, החברה והטבע האנושי, כך תוכלו לחזות יותר. בעוד שחלקם מוכרים יותר מאחרים, לא חסרים ספרים עם תחזיות מדויקות להפליא של העתיד.
הספרות הקלאסית חזתה מגוון המצאות מודרניות. פרנקנשטיין של מרי שלי, אחד מסיפורי המדע הבדיוני הראשונים, מבשר של התפתחות הביו-אלקטרוניקה, השתלות איברים, הנדסה גנטית ובינה מלאכותית, בין היתר. ברמה עמוקה יותר, הרומן של שלי משנת 1818 חזה גם את העימות הבלתי נמנע בין מדע, דת ואתיקה - עימות שמתרחש היום ללא סוף ברור באופק.
הספר עם המספר הגדול ביותר של תחזיות מדויקות עשוי להיות "פריז במאה העשרים" ("Paris in the Twentieth Century") של ז'ול ורן. ורן, מחבר הספרים "מסע אל בטן האדמה" ו"20,000 מיל מתחת למים", הוא אחד מסופרי המדע הבדיוני המשפיעים ביותר בכל הזמנים. אבל "פריז במאה העשרים" התגלה כנבואי במיוחד. בנרטיב אחד, שנכתב במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19, ורן מזכיר כלי רכב המונעים בבנזין, נשק להשמדה המונית, התחממות כדור הארץ ושינוי בנורמות מגדריות. ורן ניבא גם מודולים ירחיים ומפרשי שמש למעלה מ-100 שנים לפני שהם הומצאו. בספרו המפורסם ביותר, "20,000 אלף מיל מתחת למים", הרומן שפורסם בשנת 1870, הוא חזה צוללות חשמליות 90 שנה לפני שהן הומצאו רשמית.
ניתן לאתר כמה תחזיות של האנושות כבר בימי קדם. בספרה, Gods and Robots: Myths, Machines and Ancient Dreams of Technology, מצביעה ההיסטוריונית אדריאן מאיור (Adrienne Mayor) על המיתוס של טאלוס (Talos), בובה מכנית שנבנתה על ידי הפייסטוס, כדוגמה ליוונים המשתמשים בדמיונם כדי לחרוג ממגבלות הטכנולוגיה שלהם. "רעיונות על יצירת חיים מלאכותיים", היא כותבת, "התקבלו על הדעת הרבה לפני שהטכנולוגיה איפשרה מיזמים כאלה".
"מסעי גוליבר" של ג'ונתן סוויפט חזה את גילוי שני הירחים של מאדים. הסאטירה החברתית הזו משנת 1726 עוקבת אחר אדם בשם גוליבר כשהוא במסע בעולמות שונים, כמו אחד שמאוכלס על ידי בני אדם זעירים או אחר המאוכלס על ידי ענקים. אבל כאשר גוליבר נמצא באי לאפוטה, עולם צף מלא במדענים, האסטרונומים מבחינים שלמאדים שני ירחים המקיפים אותו. למעלה מ-150 שנה מאוחר יותר ב-1877, התגלה כי למאדים אכן יש שני ירחים - פובוס ודימוס.
"מבט לאחור" של אדוארד בלאמי חזה כרטיסי אשראי. 63 שנה לפני המצאת כרטיסי האשראי, לבלאמי היה רעיון דומה ברומן המדע הבדיוני האוטופי שלו משנת 1888. לאחר שג'וליאן ווסט נרדם במשך 113 שנים ומתעורר בשנת 2000, הוא מגלה שכולם משתמשים בכרטיסי "אשראי" כדי לקנות סחורה. למרות שהדרך שבה הכרטיסים של בלאמי עובדים קרובה יותר לכרטיס חיוב או דיבידנד של ביטוח לאומי, היא בכל זאת נותרה תחזית מעניינת.
הספר "+Ralph 124C 41" של הוגו גרנסבק חזה אנרגיה סולארית. הרומן המוקדם הזה מאת הוגו גרנסבק - האיש שעל שמו נקרא פרס הוגו עבור סיפורי מדע בדיוני או פנטזיה - נכתב ב-1911, אך מתרחש בשנת 2660. למרות שהסיפור הזה לא ממש מרגש כמו ספרי מדע בדיוני מודרניים בגלל העלילה החלשה יותר וסיפור האהבה הנוסחתי שלו, הוא חזה אנרגיה סולארית, טלוויזיות, רשמקולים, סרטים עם סאונד ומסע בחלל.
"העולם יצא לחופשי" של ה.ג. וולס חזה את פצצת האטום. פורסם ב-1914, "העולם יצא לחופשי" לא רק חזה נשק גרעיני, אלא אולי נתן לד"ר ליאו סילארד, האיש שביקע את האטום, את הרעיון לפצצה הגרעינית ההרסנית. למרות שפצצת האטום ביקום של וולס הייתה רימון יד אורניום - לא שונה מפצצה רגילה, אבל עם יותר קרינה - המדע מאחורי הרעיון עדיין הקדים את זמנו בערך בשלושה עשורים.
"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי חזה כדורים לשיפור מצב הרוח. הרומן הדיסטופי הזה מתאר מה היה קורה אם העולם היה הופך לחברה קפיטליסטית תלוית סמים שמעריכה חופש מיני על פני מונוגמיה ומפרידה אנשים במערכת קאסטות. בספרו משנת 1931 חזה האקסלי את השימוש בכדורים לשיפור מצב הרוח וטכנולוגיית רבייה, ואת הבעיות של פיצוץ אוכלוסין.
"1984" של ג'ורג' אורוול חזה את האח הגדול ומעקב המונים. "1984" של אורוול הוא הרומן הדיסטופי הקלאסי שאחראי למושגים כמו האח הגדול, כפל מחשבה, שיחדש ומשטרת המחשבות. הספר, שנכתב על עולם דיסטופי כמעט 40 שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, מתמקד בנושאים כמו צנזורה, תעמולה וממשל דיכוי בחברה עתידנית. אורוול גם חזה מעקב המונים ומסוקי משטרה בקלאסיקה הזו משנת 1949.
"פרנהייט 451" של ריי ברדבורי חזה אוזניות. ברדבורי כתב את "פרנהייט 451" ב-1953 על חברה טכנופילית שבה ספרים מוצאים מחוץ לחוק וכל ספר שעדיין קיים נשרף. עולמו הדיסטופי חזה טלוויזיות בעלות מסך שטוח, כמו גם "צדפים" ו"רדיו טימבל", שהיו מכשירי שמע ניידים דומים לאוזניות ואוזניות בלוטות'.
"גר בארץ נוכרייה" של רוברט היינליין חזה את מיטת המים. הרומן הזה משנת 1961 עוקב אחר ולנטיין מייקל סמית' לאחר שהוא סוף סוף חוזר הביתה לכדור הארץ לאחר שגודל על ידי אנשי מאדים מאז שהיה ילד. בנוסף לדיון בנושאים עתידניים כמו פוליטיקה בין-גלקטית, "גר בארץ נוכרייה" גם חזה מיטות מים עשור לפני שהן יוצרו.
"2001: אודיסיאה בחלל" של ארתור סי קלארק חזה את האייפד. ספר מדע בדיוני זה משנת 1968 על ציוויליזציה חייזרית שיוצרת חיים תבוניים על פני כדור הארץ מלא בנושאים רציניים כמו מלחמה גרעינית, אבולוציה וסכנות של בינה מלאכותית בדמות מחשב העל HAL 9000. אבל התחזית המדויקת ביותר מהספר היו העיתונים האלקטרוניים או ה"newspad" שאנשים קוראים, שנשמע מאד כמו האייפד.
"לעמוד על זנזיבר" של ג'ון בראנר חזה טלוויזיה לוויינית ומכוניות חשמליות. הרומן הדיסטופי הזה פורסם לראשונה ב-1968 ומתרחש ב-2010. ברומן של בראנר, ארה"ב מתמודדת עם פיצוץ אוכלוסין והרחבת פערים חברתיים. מלבד העלילה הריאליסטית, הספר חזה לא מעט טכנולוגיות שיש לנו היום, כולל טלוויזיה על פי דרישה, טלוויזיה לווינית, מדפסת לייזר, מכונית חשמלית ואפילו לגליזציה של מריחואנה.
"סייבורג" של מרטין קאידין חזה את הגפה הביונית הראשונה. הרומן הזה משנת 1972 עוקב אחרי אסטרונאוט לשעבר, שהפך לטייס סטיב אוסטין, שמתרסק במהלך טיסה, וזה מותיר אותו עם גפה אחת בלבד ועיוור בעין אחת. צוות של מדענים מסוגל לתת לאוסטין רגליים חדשות, עין ניתנת להסרה עם מצלמה וזרוע ביונית, מה שהופך אותו ל"סייבורג", או תערובת של אדם ומכונה. הספר ניבא את השתלת הרגל הביונית הראשונה 41 שנה לפני שהתרחשה.
"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדמס ניבא אפליקציות לתרגום. פורסם ב-1979, ארתור דנט מוזהר על ידי חברו פורד פריפקט - חוקר חשאי של מדריך הטיולים הבין-כוכבי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" - שכדור הארץ עומד להיהרס. הזוג בורח על ספינת חלל חוצנית, ויוצא להרפתקה מוזרה ברחבי היקום. אחד הדברים שהם עדים לו הם תרגומי אודיו בזמן אמת עם המתרגם האוניברסלי, כעת מציאות 34 שנים מאוחר יותר הודות לאפליקציות תרגום.
"נוירומנסר" של ויליאם גיבסון חזה את המרחב הקיברנטי וההאקרים. סיפור הפשע העתידני הזה משנת 1984 עוקב אחר האקר וגנב סייבר שהיכולת שלו "להיכנס" למרחב הווירטואלי משוחזרת באמצעות תרופת פלא. "נוירומנסר" היה לא רק הרומן הראשון שזכה בכתר המשולש של פרסי המדע הבדיוני (פרס הוגו, פרס נבולה ופרס פיליפ ק. דיק) והיווה השראה לסדרת "מטריקס", אלא גם חזה את חברת המרחב הקיברנטי שלנו ואת ההאקרים.
לפני שהייתה ספרות דיסטופית - תת-ז'אנר של מדע בדיוני שכולנו מכירים מצויין בימינו - הייתה ספרות בדיונית אוטופית. סופרים והוגים מאפלטון ועד תומס מור (Thomas Moore) הסתמכו על החידושים האחרונים בחשיבה הפוליטית, הפילוסופית והמדעית כדי לבנות תוכניות לציוויליזציה אידיאלית. במאה ה-19, סופרים כמו הרברט ג'ורג' ולס וג'ק לונדון החלו להפוך את הנוסחה עתיקת היומין על פיה, ולחקור כיצד התפתחות אנושית יכולה להוביל לעתיד בלתי רצוי בעליל.
כל רומן דיסטופי מכיל לפחות הד של מציאות. באז ווינדריפ (Buzz Windrip), הפוליטיקאי הדמגוג שנבחר לנשיא ארה"ב בספרו של סינקלר לואיס "זה לא יכול לקרות כאן" ("It Can't Happen Here"), נועד במקור להיות אלגוריה לאדולף היטלר ובניטו מוסוליני. כיום, מותג הפופוליזם שלו מזכיר גם את זה של דונלד טראמפ. ב"דו"ח מיוחד" ("The Minority Report") מאת פיליפ ק. דיק, שוטרים משתמשים באלגוריתמים כדי לעצור פושעים לפני שהם מבצעים את הפשע - מטרה ארוכת שנים במחקר בינה מלאכותית בחיים האמיתיים.
"אנחנו" של יבגני זמיאטין, שהיה בעל השפעה גדולה על "1984" של ג'ורג' אורוול, על "המנון" של איין ראנד ועל "פסנתר הנגן" ("Player Piano") של קורט וונגוט, מתרחש במדינה טוטליטרית אולטרה-רציונלית שבה לאנשים יש מספרים כשמות והם עוקבים אחר הוראות של דיקטטור כל יכול בשם "המיטיב". הספר, שיצא לאור ב-1924, מציג סאטירה לדחף המשותף לאנשי עסקים קפיטליסטים ודיקטטורים קומוניסטים: להפוך אנשים למכונות צייתניות, שלא ניתן להבחין בינהן.
הדמויות של זמיאטין מתעקשות על הזכות להיות לא מושלמות, לעשות טעויות ולפעול מרצונן החופשי. זה סנטימנט מרגש, אבל זמיאטין לא היה הסופר הראשון שהביע זאת במילים. כפי שציינו מבקרי ספרות, "אנחנו" נשען על כתפי הנובלה "כתבים מן המרתף" של פיודור דוסטויבסקי משנת 1864, שבה למעשה חזה המחבר הרוסי את עלייתם של משטרים טוטליטריים במאה ה-20 שביקשו לשלוט בכל היבט בחיי נתיניהם.
בניגוד ל"אנחנו", שמתמודד עם מפלגות משני צדי הקשת הפוליטית, "כתבים מן המרתף" נכתב במיוחד בתגובה לעליית התנועות הסוציאליסטיות ברוסיה של המאה ה-19. כנוצרי, דוסטוייבסקי הזדהה עם הרצון לשים קץ לעוול ולרומם את העניים. יחד עם זאת, הוא האמין שכל האוטופיות - סוציאליסטיות או אחרות - נידונות להיכשל מכיוון שאנשים מעריכים חופש מעל הכל. כמו לוציפר של ג'ון מילטון, הם מעדיפים לשלוט בגיהנום מאשר לשרת בגן עדן.
דוסטוייבסקי התרגז במיוחד על "מה יש לעשות?" ("?What Is to Be Done"), רומן חברתי מאת ניקולאי צ'רנישבסקי, שאמנם כתוב בצורה מסורבלת, אך מעניק רושם ברור כיצד יכולות להיראות אוטופיות סוציאליסטיות וכיצד מהפכנים סוציאליסטים אמורים לפעול. בניגוד לציפיות, "מה יש לעשות?" הפך פופולרי מאד עם יציאתו בשנת 1863. כיום, זוהי דוגמה נדירה לספר שלא רק חזה את העתיד אלא גם עיצב אותו בדמותו שלו.
כשהם מחקים את הדמויות של צ'רנישבסקי, רוסים צעירים ישנו על מיטות מסמרים כדי להיות קשוחים יותר והתחילו לעבוד בקואופרטיבים קהילתיים לתפירה. המהפכנים ניקולאי אישוטין (Nikolai Ishutin) ודמיטרי קרקוזוב (Dmitry Karakozov) כל כך התלהבו מהספר שהם זממו לרצוח את הצאר אלכסנדר השני ביום השנה להוצאתו לאור, ולדימיר לנין קרא את "מה יש לעשות?" חמש פעמים לאחר שאחיו הוצא להורג על תכנון ניסיון ההתנקשות שלו. האם העתיד היה מתפתח כפי שהתפתח ללא צ'רנישבסקי?
מקורות:
