מאת: Ora Damelin
מקור: Heyalma
מעולם לא שמענו על אישה יהודיה מקראית שלא הוגדרה על ידי נישואיה וילדיה - עד יהודית.
רוב הנשים בתנ"ך מתחלקות לכמה קטגוריות נפרדות. יש את הנשים והאמהות החכמות כמו שרה, רבקה ויוכבד, הנדרשות לקבל החלטות קשות כדי להגן על ילדיהן. ואז יש את העלמות הרומנטיות הטרגיות, הדמויות המוכנות לאופרת סבון: רחל, לאה ובת שבע. הסובלות בשתיקה, ששרדו השפלה, עוני ותקיפות עם חסד - כמו תמר, רות ואסתר - שמיוחסת להן הצלת ההמשכיות והמסורת היהודית. אך דמויות ספרותיות שאומרות את דעתן, נשים כמו מרים ומיכל, משלמות לא פעם על חוסר השליטה שלהן, מעלליהן מוגדרים בטקסט הנצחי כאזהרה לדורות הבאים.
ואז יש את יהודית.
רוב האנשים לומדים על יהודית בשיעור תולדות האמנות מציור הבארוק האיקוני של ארטמיזיה ג'נטילסקי, "יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס". למדתי עליה בבית ספר כתלמידה בכיתה ג'. בטח הייתי בת 8 או 9; המורה שלי, כנראה הרב גולד או גורדון, עבר על סיפור חנוכה בפעם המי יודע כמה. יוונים, מכבים, פך שמן קטן - כבר היינו שם. אבל אז הוא התחיל להוסיף פרטים חדשים: גנרל יווני עריץ בשם הולופרנס, סוג של מנהיג צבאי שלעולם לא יוצא לקרב אבל עדיין טוען שגופות הלגיון נחשבות כניצחון אישי. סדר הגודל של רשעותו מתחרה רק עם היקף האבטחה סביבו. מישהו צריך להרוג אותו (ולהפיל איתו את הצבא שלו), אבל אף אחד לא יכול להתקרב אליו מספיק.
ואז נכנסת יהודית. במתק שפתיים היא עושה את דרכה אל האוהל שלו, מאביסה אותו בגבינה ויין עד שהוא מתעלף, מורידה את ראשו ומביאה אותו בשק אל המורדים היהודים.
אני יכולה להצביע על הרגע המדויק בו הלב הצעיר שלי חווה קצר.
גדלתי בקהילה אורתודוקסית מלוכדת ולמדתי בבית ספר יהודי, למדתי הרבה סיפורים מהתנ"ך, התנ"ך העברי. את אלה שלא למדתי בבית הספר, קראתי בזמני בכל פעם שנגמרה לי ספרות הילדים. מהר מאד למדתי שהנשים בסיפורים האלה לא היו - לא יכלו להיות - כמו הנסיכות הלוחמות גלויות הלב של רומני הפנטזיה האהובים עלי בבית הספר התיכון.
כאשר מרים מעזה למתוח ביקורת על יחסו של משה לאשתו, אלוהים מדביק אותה בחולי רוחני והיא נאלצת לצאת מהמחנה, מגורשת מנוכחות אלוהים. בת שבע אינה ממלאת תפקיד פעיל ביחסיה עם דוד המלך: היא אינה מוחה כאשר דוד המלך עושה מהלך כלפיה, והיא גם אינה מסייעת לו במזימה להרוג את בעלה. התוכנית של רות להציל את עצמה ואת משפחתה מעוני תלויה במעורבות של גבר. אלו הם סיפורים של נשים שקיימות, מתמרנות את הכללים של, וסובלות דרך עולמם של גברים. או שהן חיות כדי לתמוך בגברים צדיקים, או שהן צריכות גברים שיצילו אותן ויפעלו למענן.
יהודית היא יוצאת דופן.
בנרטיב הסיפור שהוגש לי בילדותי, היא לא מקבלת פקודות מאיש מלבד עצמה. היא מנותקת באופן מוזר מהדמויות הגבריות של סיפור חנוכה, החשמונאים. אין מנהיג צבאי גבר מאחורי משימת ההתנקשות שלה. ליהודית אין בעל; היא אלמנה שלעולם לא נישאה שוב. אפילו טוב יותר, למרות שהיא זוכה לאמונו של הולופרנס באמצעים של פיתוי, היא אף פעם לא מפתה אותו באופן פעיל. בניגוד ליעל, האישה האחרת במסורת היהודית שהרגה גנרל, חז"ל אינם עושים אותה אקטיבית מינית בפירושם לסיפור. היא מעולם לא נישאה לאיזה צדיק כפרס או ננזפה על ידי המדרשים על עבירה כלשהי. היא קיימת בזכות עצמה, עצמאית ובאין מפריע מהגברים הסובבים אותה.
כמבוגרת, חיפשתי את סיפורה של יהודית במקורו, "ספר יהודית". בגרסה זו, הולופרנס צר על עירה של יהודית. המנהיג המקומי, עוזיהו, שאינו מסוגל לראות את בני עמו מתים מצמא ומרעב, מצהיר פומבית שאו שאלוהים יעזור להם או שהוא ימסור את העיר לאויביהם. יהודית היא זו שמבקרת את עוזיהו על האולטימטום המסוכן הזה, וזוהי יהודית, המתוארת כאדוקה אך מעשית, שמסרבת לחכות לאלוהים או לתת לגברים נואשים להכריע את גורל עירה.
ארטמיזיה ג'נטילסקי מתארת בציורה תערובת של שני הסיפורים, האגדה והטקסט העתיק. על הבד, יהודית מרתקת את הולופרנס בעזרת שפחה. אף אחת מהנשים אינה יפה, וגם הרצח לא מתבצע. יהודית מנסרת לאט את צווארו של הגנרל, עיניה מלאות זעם ונחישות. אין בה שום דבר עדין או צנוע או אפילו הירואי. זו אישה שעושה מה שהיא מאמינה שהיא צריכה לעשות; היא לא מתחמקת מאחריותה, אבל היא גם לא מתענגת על המעשה העקוב מדם. אף אחד לא הראה לי את התמונה הזאת כשהייתי בת שמונה. אילו היו, הייתי יודעת שיהודית הייתה מורכבת ואמיתית יותר מהנסיכות הלוחמות הסקסיות של הרומנים האהובים עלי.
כבר בגיל 8, הרעיון שהשפעתי על העולם שלי מוגבלת להשפעתי על הגברים סביבי, שלעולם לא אוכל לשנות את הגורל ישירות בעצמי, היה מפחיד. המסר השקט שאת לא יכולה רק להיות, אלא חייבת להפוך לאישה ואם, במקום זאת, הוביל אותי מכיתת בית הספר היסודי לתיכון חרדי שבו לימדו אותי שתפקידה של אישה הוא לשלוט באמצעות לחישות ורמזים, להוביל רק בצללים, לדבר דרך הגברים שסביבם סובבים חייה. מורה אחת אמרה לי שנשים נבראו בצלם אלוהים - אבל הגרסה של אלוהים שלא עשתה ניסים גלויים, האל שהעדיף לתת לבני אדם להאמין שהם שולטים בנרטיב.
ובכל זאת, עדיין, הייתה יהודית. יהודית שלא מקבלת פקודות, שפולשת לאוהל של גבר ויוצאת עם ראשו בשק שלה. יהודית שתוקפת לבד, שלא נענשת ולא מושתקת. יהודית, שמשנה את גורל העם שלה, עמי, ללא תלות בגיבורים הגברים של דורה. יהודית, שעושה את עבודתו של אלוהי הניסים הגלויים, האל שמבקע את הים - האל שלא רק משפיע, אלא פועל.
בכל חנוכה מאז שלמדתי את סיפורה, אני לא רק מנציחה את ניצחון החלשים מול החזקים, ונס של פך שמן קטן שנמשך שמונה לילות. אני חוגגת את הנס האנושי של אישה יהודיה המוגדרת לא לפי נישואיה או ילדיה, אלא לפי מעשיה בלבד. ואני מתפללת שאפילו בציבור החרדי של נעורי, זה יפסיק להיות נס עוד במהלך חיי.
