המוזיקה שלא נדמה: סיפורו של שבט הנובה
- גור זיו
- 7 באוק׳
- זמן קריאה 7 דקות
ב-7 באוקטובר המוזיקה בפסטיבל הנובה נדמה. אבל היא לא הפסיקה. היא רק שינתה צורה. מתוך השבר והזוועה, צמחה קהילה יוצאת דופן שמלמדת את כולנו שיעור על חוסן, על ריפוי קהילתי ועל הבחירה הבלתי מתפשרת בחיים. הם קוראים לעצמם "שבט הנובה", והם נשבעו להמשיך לרקוד - למען אלו שאינם ולמען עצמם. צללנו לעומק סיפורו של "דור הנובה", הדור שמסרב לתת לשנאה לנצח.
בשעות הדמדומים של יום שישי, ה-6 באוקטובר 2023, האוויר במתחם פסטיבל "נובה" ליד קיבוץ רעים רטט מאנרגיה ייחודית. אלפי צעירים וצעירות, נשמות חופשיות מכל קצוות הארץ, התכנסו לחגוג את החיים, את המוזיקה ואת האהבה תחת כיפת השמיים. זו לא הייתה סתם מסיבה, זה היה מפגש של קהילה, "שבט" כפי שהם מגדירים זאת, שאמנם לא חלקה קורת גג אחת, אך חלקה סט ערכים משותף: "חופש, אהבה, תנועה ונתינה". הפסטיבל, שנולד מתוך מותג הבוטיק "קצת לנשמה", נועד להיות מרחב בטוח, אינטימי וכמעט משפחתי, מקום מפלט מהשגרה השוחקת. האווירה, כפי שמתארים סרטים דוקומנטריים שנעשו לאחר מכן, הייתה של אושר טהור, של התרגשות לקראת הזריחה, של חיבור אנושי עמוק לצלילי הטראנס הפסיכדלי.
הפסטיבל היה יותר מאירוע מוזיקלי; הוא היה מקדש זמני של תרבות נגד, אזור אוטונומי שבו חוקי היומיום הוחלפו בקודים של קבלה, שמחה ושחרור. עבור המשתתפים, הרחבה הייתה מרחב מקודש. המתקפה שהחלה בשעה 06:29 בבוקר שמחת תורה לא הייתה רק מתקפה פיזית רצחנית, היא הייתה חילול של המרחב הזה, פלישה אלימה של אידיאולוגיה של מוות ושנאה אל תוך לב ליבה של תרבות המקדשת את החיים. ההבנה הזו היא המפתח להבנת מה שקרה אחר כך. כי כדי להירפא, שורדי הנובה לא היו צריכים רק לטפל בפצעים האישיים שלהם, הם היו חייבים לבנות מחדש את המקדש שנחרב, להשיב את תחושת הקהילה שנגזלה מהם באכזריות.
האזעקה הראשונה, בשעה 06:29, קטעה את המוזיקה, אך לא את האופטימיות. מטחי רקטות היו מראה מוכר, גם אם מטריד, בעוטף עזה. אך תוך דקות ספורות, אשליית הנורמליות התנפצה לרסיסים. מה שהחל כירי רקטות הפך במהירות לזירת הטבח הגדול ביותר בתולדות המדינה. מחבלי חמאס, חמושים מכף רגל ועד ראש, פשטו על מתחם הפסטיבל והחלו במסע הרג שיטתי ובלתי נתפס.
המספרים היבשים אינם מסוגלים להכיל את גודל הזוועה: 344 אזרחים נרצחו במתחם הפסטיבל ובסביבתו, ועוד 34 אנשי כוחות ביטחון נפלו בקרבות הגבורה שניסו להציל חיים. מאות נפצעו, ו-44 בני אדם נחטפו באכזריות לרצועת עזה. אך מאחורי הסטטיסטיקה עומד הכאוס המוחלט. תחקירים ועדויות חושפים תמונה של גיהינום עלי אדמות. בשעה 06:35, מפקד הכוח המשטרתי במקום, סנ"צ ניבי אוחנה, קיבל החלטה שעל פי הערכות הצילה מאות רבות של חיים: להפסיק את המסיבה לאלתר. אך נתיבי המילוט הפכו למלכודות מוות. צעירים שניסו להימלט ברכביהם נורו מטווח אפס בכביש 232, ואחרים שברחו לשדות ולפרדסים נרדפו ונרצחו במקומות המסתור שלהם.
בתוך התופת, נרשמו גם סיפורי גבורה על-אנושיים. ענר שפירא, שהסתתר במיגונית עם עשרות אחרים, הדף בידיו רימונים שהושלכו פנימה שוב ושוב, עד שהרימון השמיני התפוצץ והרג אותו. האחים דניאל ונריה שרעבי, יוצאי יחידות קרביות, הגנו על קבוצה של כ-30 צעירים שהסתתרו מאחורי טנק פגוע, כשהם משתמשים במקלע של הטנק ובנשק של חייל הרוג כדי להדוף את המחבלים במשך שעות. סרטים דוקומנטריים כמו "NOVA#" של דן פאר, המורכב כולו מסרטונים שצולמו בזמן אמת על ידי המבלים והמחבלים, מציגים את הירידה הכרונולוגית אל התופת, דקה אחר דקה, ללא פרשנות, ומותירים את הצופה חסר נשימה מול האימה הבלתי מתווכת.
הטבח הסתיים, אך עבור אלפי השורדים, הסיוט רק החל. מה שהם חוו אינו רק סך של טראומות אישיות, זוהי "טראומה קולקטיבית" קלאסית - אירוע המנפץ את תחושת הביטחון הבסיסית ופוגע בזהות המשותפת ובזיכרון הקבוצתי. הפסיכולוגיה מגדירה שלושה מעגלי פגיעה באירועי טרור המוניים: המעגל הראשון, של אלו שחוו את האירוע בגופם ובנפשם; המעגל השני, של קרוביהם ומכריהם; והמעגל השלישי, של כלל החברה שנחשפה לזוועות. שורדי הנובה, ללא ספק, נמצאים בלב המעגל הראשון והפגוע ביותר.
אך הטראומה שלהם נשאה אופי ייחודי ומורכב. כפי שהיטיבה לתאר זאת טלי בינר, שורדת וזמרת בלהקת "לב הנובה": "בניגוד לקהילות הקיבוצים שעברו את המתקפה יחד ונשארו מאוחדות אחריה, שורדי הנובה מפוזרים בכל רחבי ישראל... 'כל קצוות המדינה התאחדו לעיר קטנה אחת לכמה שעות, ואז כל אחד חזר לפינה שלו'". תחושת הבדידות והפיזור הזו, לאחר חוויה כה אינטנסיבית של "ביחד" ברחבה, הפכה את ההתמודדות לקשה שבעתיים.
לתחושת הפיזור התווספה תחושה קשה של הפקרה. במפגשים טעונים שבהם הציג צה"ל את תחקיר המחדל, הביעו שורדים זעם ותסכול עמוק. "התשובות שנותנים זה סיבון. קצין מכובד מדבר פוליטיקלי קורקט", אמר השורד אלירן מעוז. תחושת ההפקרה הזו, הידיעה שהמדינה והצבא כשלו בהגנה עליהם, יצרה ואקום. אל תוך הוואקום הזה, שבו מערכות המדינה התקשו לתת מענה מיידי ומקיף, נולדה יוזמה אזרחית יוצאת דופן. הכשל הממסדי הפך לזרז להתארגנות עצמית. כפי שניסח זאת עמרי כוכבי, ממארגני הפסטיבל ולימים מנהל התוכניות הקהילתיות בעמותת "שבט הנובה", "המארגנים הבינו תוך ימים ספורים ש'אם לא נדאג לעצמנו, אף אחד אחר לא יעשה זאת'". הטרגדיה של שיראל גולן ז"ל, שורדת הפסטיבל ששמה קץ לחייה לאחר התמודדות קשה עם פוסט-טראומה וכשלים מערכתיים, המחישה באופן הכואב ביותר את הדחיפות והנחיצות של המענה הקהילתי הזה.
כבר ב-8 באוקטובר, עוד לפני שגופות הנרצחים זוהו, החלו מארגני הפסטיבל בפעולות חילוץ של שורדים שהסתתרו בשדות. מתוך הכאוס והשבר, נזרעו הזרעים של "עמותת קהילת שבט הנובה". מה שהחל כהתארגנות ספונטנית הפך במהירות לארגון מתוחכם ויעיל, שמטרתו להעניק לשורדים ולמשפחות השכולות בית ומעטפת תמיכה הוליסטית.
העמותה בנתה מודל פעולה המבוסס על ארבעה עמודי תווך מרכזיים: 1. בניית חוסן וחיזוק בריאות הנפש; 2. הנצחה וזיכרון; 3. מיצוי זכויות והטבות; 4. מענקי חירום לסיוע כלכלי. הגישה היא לא רק טיפולית, אלא קהילתית-שיקומית. "הבנו שאנשים צריכים להיות ביחד, ואנחנו קהילה שדואגת לעצמה", אמר עמרי ששון, ממייסדי השבט. העמותה יצרה רשת של מרחבי ריפוי, המציעה מגוון רחב של טיפולים קונבנציונליים ואלטרנטיביים: טיפול פסיכולוגי, סדנאות יוגה ומדיטציה, טיפול באמצעות רכיבה על סוסים, גלישת גלים, אמבטיות קרח, טיפול באמנות ועוד.
ההיענות הייתה אדירה. שורדים שהרגישו אבודים ומבודדים מצאו פתאום מקום שבו לא היו צריכים להסביר דבר. "לא משנה באיזה נושא פניתי לאנשים מהארגון", כתבה שורדת אנונימית, "הם ידעו לעטוף אותי מקצועית, כלכלית, נפשית, רוחנית ומה לא". ההצלחה של העמותה אינה רק אנקדוטלית; היא מגובה במספרים מרשימים המעידים על היקף הפעילות והשפעתה.
קטגוריה | נתונים (מקור: עמותת שבט הנובה, דוח פעילות 2024) |
שורדים שהשתתפו בפעילויות | 2,800 שורדים השתתפו לפחות באירוע אחד |
אירועי הנצחה וזיכרון | למעלה מ-130 אירועים למשפחות ונרצחים |
מפגשי ריפוי קהילתיים | למעלה מ-120 מפגשים לחיזוק החוסן |
סדנאות ריפוי אלטרנטיביות | סדנאות (יוגה, אמנות, גלישה וכו') |
סיוע במיצוי זכויות | 60 מיליון ש"ח הובטחו לשורדים מול גורמי הממשלה |
סה"כ משתתפים באירועים | כ-250,000 משתתפים באירועי הזיכרון |
הנתונים הללו מראים כיצד קהילת הנובה לא רק שרדה, אלא בנתה לעצמה, בכוחותיה, מערכת תמיכה אפקטיבית ומקיפה שהפכה למודל של חוסן אזרחי.
בלב תהליך הריפוי של קהילת הנובה עומד פרדוקס מטלטל: המוזיקה. אותו פסקול של אושר שהפך ברגע אחד לפסקול של אימה, הוא גם הכלי המרכזי שבאמצעותו הקהילה בוחרת להירפא. זוהי בחירה אמיצה ומודעת להתעמת עם לב הטראומה ולא לברוח ממנה. "כל הקהילה שלנו מבוססת על מוזיקה", הסבירה טלי בינר. "באנו לחגוג את החיים, לחגוג את המוזיקה. עכשיו אנחנו מחברים את המוזיקה לכאב ולאבל - וזה, כשלעצמו, מרפא". אמירה עמוקה זו מסכמת את התהליך המורכב של הקהילה. הם לא חזרו לרקוד למרות מה שקרה, אלא כדי להתמודד עם מה שקרה. במובנים רבים, החזרה המשותפת לרחבת הריקודים, במרחב בטוח ומוגן, מתפקדת כסוג של תרפיית חשיפה קולקטיבית. הם מחווטים מחדש את הקשר העצבי בין צלילי הטראנס לבין תחושת הביטחון, הקהילתיות והשמחה. מחקרים עדכניים מאוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן-גוריון מצביעים על יעילות טיפולית גבוהה של ריקוד קבוצתי ושירה ככלי לעיבוד טראומה מורכבת (PTSD).
הביטוי המובהק ביותר לתהליך זה הוא הקמתה של להקת "לב הנובה", המורכבת משורדים ובני משפחות שכולות, כמו שימו סלע, אביו של המפיק רם "איגל" סלע ז"ל, שהצטרף ללהקה כדי להנציח את רוחו של בנו דרך השירים. שיא נוסף היה "קונצרט הריפוי של הנובה" ביוני 2024, האירוע ההמוני הראשון של הקהילה מאז הטבח. אלפי אנשים חזרו לרקוד יחד, לא כמחיקת הזיכרון, אלא כהצהרה של ניצחון. כפי שאמר אחד המשתתפים, אייל פורת: "הדרך היחידה להנציח באמת את האנשים האלה היא לחיות את מה שהם חיו, וזה לרקוד. זה מה שהם באו לשם לעשות". הגישה האינטואיטיבית הזו מתחברת למחקרים ולפרקטיקות מוכחות בתחום הטיפול במוזיקה בנפגעי פוסט-טראומה, המכירים בכוחה של המוזיקה לווסת רגשות, להפחית חרדה ולאפשר פורקן רגשי במקום שבו המילים נגמרות.
מתוך האבל והטראומה, צמחה בקרב קהילת הנובה תחושת שליחות עמוקה: להבטיח שהעולם ידע, יזכור ולעולם לא ישכח את מה שאירע ב-7 באוקטובר. השורדים הפכו משרידי טרגדיה לשגרירים של זיכרון. הכלי המרכזי במשימה זו הוא "תערוכת הנובה" - מיצב נודד המשחזר את רגעי הפסטיבל, מהשמחה ועד הזוועה. התערוכה, שהוצגה בערים מרכזיות בעולם כמו ניו יורק, לוס אנג'לס וטורונטו, ומשכה למעלה מחצי מיליון מבקרים, אינה רק אקט של הנצחה, אלא "קול חי, אוהב וחומל... לא רק כדי לזכור אלא גם כדי לחנך, לרפא ולחזק".
השליחות הזו שזורה באופן הדוק במאבק להשבת החטופים. אלמוג מאיר ג'אן, ששרד את הטבח ונחטף לעזה וחולץ במבצע הירואי, הכריז באחד מטקסי הזיכרון: "אנחנו לא יכולים לעצור עד שכולם יחזרו הביתה. זו משימת חיי - של כולנו". מורן סטלה ינאי, שורדת נוספת ששוחררה מהשבי, הנחתה את הקהל ב"קונצרט הריפוי" לדמיין את כל החטופים חוזרים, וסיימה בקריאה שהפכה למנטרה של השבט: "פקחו עיניים, תאמינו - ותרקדו!". גם עולם הקולנוע הדוקומנטרי התגייס למשימה, עם סרטים זוכי פרסים כמו "עוד נחזור לרקוד" של יריב מוזר, ששילב עדויות מצמררות של ניצולים עם חומרי וידאו שצילמו המחבלים עצמם, מתוך תחושת מחויבות להציג את האמת הבלתי מצונזרת בפני עולם ספקן.
"דור הנובה" הוא יותר מקבוצה דמוגרפית של אנשים שחלקו חוויה טראומטית. זוהי תופעה חברתית המדגימה מודל חדש של צמיחה פוסט-טראומטית בהובלה קהילתית. הם לא המתינו למדינה שתציל אותם, הם הצילו את עצמם ואחד את השני. הם לא נתנו לטראומה להגדיר אותם, הם בחרו להגדיר מחדש את משמעות הקהילה, החוסן והחיים. הם לקחו את הסמלים של התרבות שלהם - המוזיקה, הריקוד, ה"ביחד" - שהיו ברקע השבר הגדול ביותר בחייהם, והפכו אותם במודע ובאומץ לכלי הריפוי החזקים ביותר שלהם.
המחבלים שהגיעו לרעים בבוקר ה-7 באוקטובר הצליחו לעצור את המסיבה. הם הצליחו להמיט הרס ושכול. אבל הם נכשלו כישלון חרוץ בניסיונם להפסיק את המוזיקה. המוזיקה של דור הנובה, זו שנשמעת כעת במפגשי ריפוי, בטקסי זיכרון וברחבות ריקודים חדשות, חזקה ומהדהדת יותר מאי פעם. היא הפכה להמנון של חיים, של זיכרון, ושל הבטחה בלתי ניתנת לשבירה - להמשיך ולרקוד, תמיד. כפי שאמרה טלי בינר, "המטרה היא להזכיר לאנשים שאנחנו לא רק קהילה של מוזיקת טראנס וסמים. אנחנו קהילה של אור". והאור הזה, כך נראה, מסרב בתוקף לכבות. כי כל עוד הם רוקדים, הלהבה שביום אחד של אוקטובר ניסו לכבות - לעולם לא תדעך.
מקורות:
תגובות