'סוללת בגדאד' היא אובייקט מוזר שנחשף מחוץ לבגדאד, עיראק. החפץ דמוי הכד נחקר על ידי מספר ארכיאולוגים ומטרתו נותרה בלתי ידועה, אולם רבים מאמינים שהוא עדות למקור כוח קדום. הוצעו מטרות רבות לחפץ כמו ציפוי אלקטרוכימי (ציפוי מתכת באמצעות אלקטרוליזה - electroplating) או אחסון ברכות או כשפים. שיחזורי סוללת בבגדאד וניסויים סיפקו מעט ראיות לגבי האפשרות של החפץ לייצר אנרגיה מספקת, אך עם זאת יש שעדיין עומדים מאחורי הרעיון. ממצאים דומים ל'סוללת בגדאד' נחשפו בסלאוקיה ובקטסיפון, ומאמינים שהם קשורים לסוללה. עקב תיעוד לקוי של החפירה ושל מחקרי הסוללה, ידוע עליה מעט מאד.
מהי 'סוללת בגדאד'?
'סוללת בגדאד', הידועה גם בשם הסוללה הפרתית (Parthian Battery), מורכבת מאוסף חפצים שנחפרו, הנחשבים כפאזל שיחד יוצר 'סוללה'. יש הטוענים כי החפץ המוזר היה מקור כוח קדום. מיכל החרס, בצבע צהבהב עז, הוא בגובה של כ-15 ס"מ ועם 'צוואר' שניתן להסרה. החפץ דמוי הכד נמצא כשהוא מכיל שני חלקים פנימיים. הראשון, צינור של גיליון נחושת בגובה של כ-9 ס"מ עם תחתית סגורה בקוטר של כ-26 מ"מ. השני, מוט ברזל מחומצן לחלוטין, באורך 75 מ"מ עם נקודה בקצה התחתון. קולר של אספלט סביב החלק העליון של מוט הברזל חיבר אותו לחלק הפנימי של צינור הנחושת ויצר חלק מורכב. אספלט נוסף נמצאה מכסה את בסיס חלק הנחושת הגלילי של ה'סוללה'. החפצים נמצאו יחד בתוך כד חרס. ממצאים דומים נחפרו בסלאוקיה ובקטסיפון. בסלאוקיה זוהו גלילי ברונזה עם שרידי פפירוס בתוכם, ואילו בקטסיפון בין חלק מהממצאים היו גיליונות ברונזה מגולגלים.
החפירה
ב-14 ביוני 1936 פעולות בנייה בקו בגדאד-בקובה, שבוצעו על ידי חברת הרכבות של עיראק בסמוך לח'ויט רבואה (Khuyet Rabbou’a) בפאתי בגדאד, הובילו לחשיפה של לוח אבן שכיסה קבר עתיק. עם הגילוי נערכו חפירות באתר על ידי מחלקת העתיקות של עיראק. למעלה מ-600 פריטים ושברים נמצאו באתר. האמינו כי הממצאים היו מהתקופה הפרתית, בסביבות 248-226 לפנה"ס, כאשר הפרתים כבשו את האזור הזה. עם זאת, ד"ר סנט ג'ון סימפסון (Dr. St John Simpson), ממחלקת המזרח הקרוב במוזיאון הבריטי, ציין כי החפירה וההקשרים המקוריים לא תועדו כראוי, ולכן הראיות לטווח תאריכים זה חלשות מאוד. חלק מהממצאים כללו פסלוני חרס, כלי חרס וזכוכית, לבנים מגולפות וקבוצת האובייקטים המכונה באופן קולקטיבי 'סוללת בגדאד'. לאחר האיסוף נשלחו האובייקטים למוזיאון העיראקי, שם אוחסנו. כשנה לאחר מכן הממצאים התגלו מחדש ונבדקו על ידי וילהלם קוניג (Wilhelm Konig), מנהל העתיקות באותה תקופה במוזיאון העיראקי בבגדאד, שקבע כי הכלי הוא סוג של תא גלווני (Galvanic cell).
נרטיב פסאודו-ארכיאולוגי
קוניג היה הראשון שזיהה את אוסף החפצים כ'סוללה' או כמקור כוח. האמינו כי הסוללות, בהנחה שהיו יותר, שימשו לציפוי פריטים בשכבות של מתכות שונות באמצעות אלקטרוליזה. שיטה זו משמשת עד היום בעיראק, ולכן מאמינים כי קיומה של 'סוללת בגדאד' מסמן את מקור הטכניקה. כדי לגרום לממצאים להתנהג באופן קולקטיבי כסוללה, קוניג טען כי חייבת להיות תוספת של אלקטרוליט חומצי מדולל. הבדיקות מראות שכאשר ממלאים אותו בחומץ או בכל תמיסה אלקטרוליטית אחרת, הכד הבודד מייצר 1.1 וולט. כמות חשמל זו אינה מספיקה כדי למלא את הפונקציה הזו של התא, ולכן קוניג טען כי בוודאי היו תאים דומים רבים ששימשו יחד להפקת הכוח הדרוש.
בשנת 1930 חשפה אוניברסיטת מישיגן ארבעה כדי חרס לא מזוגג שנאטמו באספלט, במוצב המסחר בסאלוקיה על נהר החידקל. בכל כד היו עד ארבעה מוטות מתכת שננעצו בקרקע סביבם, אחד מברזל והשאר מברונזה. בתוך המיכלים היו מגילות פפירוס שהיו בשלבים שונים של התפרקות. בקטסיפון, בשנת 1931 וב-1932, נחשפו שישה כדי חרס לא מזוגג, שכל אחד מהם הכיל גלילים קטנים ממתכת או מסמרים ממתכת. גם סלוקיה וגם קטסיפון היו ערים עתיקות שנמצאו על החידקל בתקופה הפרתית, כמו במקרה של 'סוללת בגדאד'. קוניג הציע כי ממצאים אלה הם עדות לקיומן בעבר של "סוללות בגדאד" נוספות, שכאשר משתמשים בהן יחד, יכולות לייצר זרם חזק דיו לביצוע תהליך ציפוי אלקטרוכימי.
יש גם הסבורים כי הסוללות לא נוצרו על כדור הארץ, אלא הובאו והושארו כאן על ידי חוצנים. הועלו טענות נוספות האומרות כי הסוללות שימשו כמקור חשמל, כשהמצרים השתמשו בהן להפעלת מקורות אור שסייעו בבניית הפירמידות. אמנם בדרך כלל נחשב כאובייקט שנוי במחלוקת, אך לעיתים השאלות סביב 'סוללת בגדאד' נעלמו, והיא נחשבה, ללא כל ספק, כמקור חשמל קדום. רוב המוזיאונים שהציגו את הממצא התייחסו אליו כאל שנוי במחלוקת, עם זאת, חלקם כמו "מוזיאון רומר ופליזאוס" (Roemer-und Pelizaeus- Museum) בהילדסהיים, גרמניה, לא עשו זאת. בשנת 1978 מסר המוזיאון, "עד כמה שזה יכול להשמע לא יאומן, כ-1,800 שנה לפני שגלוואני... הפרתים הכירו תא חשמלי". 'סוללת בגדאד' גם הצליחה למצוא את דרכה לספרי לימוד רציניים בנושא ההיסטוריה של החשמל והטכנולוגיות של מערכות סוללה.
דקונסטרוקציה של הנרטיב
בניית המתקן של קוניג העלתה סוגיות שונות הנוגעות לפרקטיות ולתפקוד. בשל חולשת זרם החשמל המיוצר, ניכר כי כלי יחיד, המורכב מהפריטים שנמצאו בחפירה, לא יכול היה לרתום מספיק אנרגיה לביצוע פונקציות בעלות ערך כלשהו, ולא לייצר זרם חזק מספיק למשך מספיק זמן. כמו כן, אספלט כיסה לחלוטין את גליל הנחושת. משמעות הדבר היא שהגליל היה מבודד חשמלית ולא היה מסוגל לתפקד כראוי, אלא אם כן שונה המבנה.
נוסף על כך, לסוללה אין תיעוד או איזכורים לקיומה, מטרתה או יצירתה אצל הפרתים או בתרביות אחרות. אם הממצאים היו טכנולוגיה משמעותית, כמו זו שמציע קוניג, היא היתה צריכה להימצא מתועדת ברשומות ושיטותיה היו צריכות להיות מועברות לאורך הדורות עד לתרבויות של ימינו. אף על פי שכיום עדיין נעשה שימוש בציפוי אלקטרוכימי בתרבות העיראקית, הוא נעשה בטכניקה שונה בהרבה מהשימוש המשוער ב'סוללת בגדאד'. כמו כן, לא היו ממצאים בסביבה שהיו מצופים במתכות, שיתמכו ברעיון כי ציפוי היא מטרת התא. לא היו גם חוטים, מוליכים או ציוד חשמלי מקובל עם הממצאים.
על מנת ליצור מקור כוח יעיל, זרם חשמלי חזק חייב לזרום למשך זמן ממושך. כדי ש'סוללת בגדאד' (או הממצאים הדומים המוזכרים בשילוב עם 'סוללת בגדאד') תשמש כמקור חשמל, ישנם רכיבים הכרחיים. כדי למשוך זרם מהמנגנון (מוט ברזל), יש לסגור מעגל חשמלי חיצוני כדי שהאלקטרונים יוכלו לזרום דרך גליל הנחושת. כדי שזה יקרה, יש להשתמש באלקטרודה ולהכניס אותה לתוך גליל הנחושת על מנת שתתרחש תגובה קתודית. קוניג הציע כי חומץ או חומצת לימון (המשמשים כאלקטרוליט) צריכים לייצר תגובה מוצלחת, ולכימאים הקדומים בתקופה הפרתית היו כימיקלים כאלה בשפע.
עם זאת, פזטורי וג'נסן (Paszthory and Jansen) הוכיחו באמצעות מודלים משוחזרים וניסויים כי חומצות טבעיות, כמו אלה שהוצעו, הן חלשות מדי, וחומצות מינרליות, שלא היו ידועות באותה עת, הן חזקות מדי. כמו כן, מבנה גליל הנחושת בתוך הסוללה הוא חסין דליפות לחלוטין ולא מאפשר לחמצן להיכנס לאלקטרוליט. כתוצאה מכך, ברגע שהחמצן בתוך הגליל נצרך לחלוטין במהלך התגובה, הזרם החשמלי יורד לרמות זניחות. הזרם החלש שנראה בתחילת התגובה נבע מכך שהחמצן שהיה קיים בתוך גליל הנחושת נצרך, וסוף הזרם מסמן שהחמצן נצרך לחלוטין.
גם הממצאים המקבילים בסאלוקיה העלו סוגיות. על מנת שהממצאים יתפקדו כסוללות, צריך לאטום את כולם כדי שהאלקטרוליט שמשמש בתהליך לא ידלוף החוצה. עם זאת, בעוד הממצאים היו סגורים בחלקם העליון והתחתון, החיבורים לא היו מולחמים ולכן לא יכולים להחזיק שום נוזל. כשמשתמשים בכלי החרס, הדבר יביא לדליפת האלקטרוליט מהכד ובחוסר יכולתה של הסוללה לתפקד כראוי.
פרשנויות אלטרנטיביות
הפרופסור, הכימאי והאלכימאי הגרמני ה. גבליין (H. Gebelein) הציע סיבה חלופית לבניית 'סוללת בגדאד', המתקשרת למיתולוגיה היוונית. הוא פירש כי פרשת האהבים של ונוס, הקשורה לנחושת באלכימיה, ומרס, הקשור לברזל, היוו את ההשראה לבנייה. גבליין ראה את בניית הסוללה כסמל מיני, כאשר גליל הנחושת ייצג נרתיק ומוט הברזל ייצג פין. בימי קדם, מיץ לימון וחומץ שימשו כאמצעי מניעה, ולכן גבליין הציע שזה מה שייצג האלקטרוליט בתפקוד הסוללה.
פזטורי הציע מטרה נוספת עבור 'סוללת בגדאד' וכלים דומים. לטענתו, ייתכן שהמיכלים שימשו לברכות או לכשפים שנכתבו על חומר אורגני כמו קלף או פפירוס. זה מתייחס לחלק מחלקי הפפירוס שנמצאו בתוך הממצאים הדומים שהתגלו בסאלוקיה.
אלן מילס (Allan Mills) מציע מטרה נוספת לכלי. הוא מציין כי החפצים לא נועדו לייצור חשמל, אלא שימשו ככלי להישרדות. הוא טוען כי במהלך התקופה ההיא, השתמשו במה שנקרא "עור עזים", או פשוט בחפץ העשוי מעור עזים, שהיה מחובר לאוכף של גמל, כדי לשאת מטען אישי כמו אוכל או מים. היה ניתן גם לשאת את הכלי (כד חרס עם גליל נחושת ומוט ברזל סגורים בפנים) ולהשתמש בו אם עור העזים חורר. אם זה קרה, מוט הברזל חומם בלהבה והוכנס לכלי החימר כדי להמיס את שברי האספלט שנמצאו בפנים. לאחר מכן ניתן היה למרוח את האספלט המותכת על החור בעור העזים כדי לאטום את החור הלא רצוי ולמנוע נזילות נוספות. ואז, מוט הברזל החם הוחזר למיכל הנחושת. לאחר מכן הונח מיכל הנחושת בכלי החרס על מנת למנוע ממוט הברזל החם לפגוע בחפצים אחרים.
השערה נוספת היא כי ניתן היה להשתמש בחשמל שיוצר לטיפול בכאב או בביצוע פעולות דיקור. מאחר וניסויים בשחזור מצאו כי ניתן לזהות את הזרם המופק על העור, נותרה התיאוריה של טכניקות אפשריות לטיפול בכאב עם החפץ. זה מתקבל על הדעת גם בהתחשב בכך שהשימוש בזרמים חשמליים כמקורות להקלה על כאב, בעולם היווני-רומאי, כבר נעשה ותועד עד אותה תקופה.
תיאוריה אחרת מתעקשת כי התאים נבנו לשימוש בטקסי כישוף שבוצעו על ידי המסופוטמים. למסופוטמים היו אמונות שורשיות עמוקות בכישוף ובכוחות על טבעיים. המסופוטמים האמינו כי ברזל, ברונזה, נחושת ואספלט - כל מה שנמצא ב'סוללת בגדאד', נושאים את מאפייני הקסם שלהם. האמינו כי נחושת וברונזה רותמים כוחות מאגיים הגנתיים, בעוד שברזל נתפס כחזק יותר, הגנתי ועוצמתי יותר מנחושת ויכול לשבור את כל הכשפים. האמינו כי אספלט, כתוצאה מתכונות השימור והבידוד שלו, הוא בעל כוחות הגנה באמצעות הקשר שלו למעיינות בוערים של שמן מינרלי. יתכן שהמגילות שנמצאו בתוך הכדים בסאלוקיה הכילו פעם כשפים כתובים והם הוכנסו אל תוך הכלים להגנת קסם. ייתכן גם ש'סוללת בגדאד' הכילה פעם מגילות דומות שהתפרקו.
איפה 'סוללת בגדאד' היום?
באפריל 2003 נבזז המוזיאון הלאומי בעיראק כאחד האסונות הראשונים במלחמת עיראק. 'סוללת בגדאד' הייתה בין 15,000 החפצים שנגנבו. כיום מאמינים שהיו שלושה שלבי ביזה שהתבצעו על ידי שלוש קבוצות נפרדות: מקצוענים, בוזזים אקראיים וגורמים פנימיים. נכון לאפריל 2018, כ-7,000 מהממצאים הושבו. עם זאת, 'סוללת בגדאד' לא הייתה אחד מהם. הממצא הארכיאולוגי נותר עדיין אבוד כשהחוקרים ממשיכים לעבוד על השבת החפצים האבודים.
מקור: Fake Archaeology
