מפת הכוכבים של בבל: כיצד אסטרונומים קדומים צפו במה שאינו נראה

גור זיו
13 באוק׳
זמן קריאה 9 דקות

לפני 3,000 שנה, כהנים-אסטרונומים בבלים טיפסו על זיקורתים ומיפו את השמיים בדיוק מדהים. הם לא רק צפו בכוכבים, אלא למדו לחזות את תנועתם של עצמים "בלתי נראים" - שביטים שמופיעים פעם בחיים, ואפילו את היעלמותה והופעתה של האלה אישתר (כוכב נוגה). תגלית חדשה ומהפכנית חושפת שהם השתמשו בגיאומטריה מופשטת, שכללה חישוב שטחים מתחת לעקומות (טכניקה אנלוגית לשימוש במושגי חשבון אינטגרלי), כדי לחשב את מסלולו של צדק - 1,400 שנה לפני שהרעיון המתמטי הופיע באירופה. במאמר אנו צוללים אל תוך לוחות החרס השבורים וחושפים את "מפת הכוכבים של בבל" - סיפור על מדע, מיתולוגיה, ועל היכולת האנושית לראות את מה שמעבר לטווח הראייה.

דמדומי ערב יורדים על מסופוטמיה לפני כ-2,700 שנה. כהן-אסטרונום בבלי עולה במדרגות הזיקורת, אותו מגדל מדורג עצום המתנשא מעל העיר השוקקת. האוויר צלול, נקי מזיהום האור המודרני, וכיפת השמיים נפרשת מעליו במלוא הדרה האפל, זרועה אינספור יהלומים בוהקים. עבור הכהן הזה, המבט אל על אינו רק עיסוק אינטלקטואלי, זהו דיאלוג עם האלים, קריאה בכתב היד השמימי שבו נרשם גורל הממלכה. הזיקורת אינו רק מבנה, אלא "חיבור בין הארץ... לשמיים", ציר קוסמי המאפשר את השיחה הזו. המכשיר היחיד שעומד לרשותו הוא עיניו החדות, והשמיים הבתוליים עצמם.

במרחבי הזמן, הידע העצום שאספו כהנים כמוהו נראה כאילו אבד. אנו מדמיינים "מפת כוכבים אבודה", אולי מגילת קלף עתיקה שהתפוררה לאבק. אך המציאות מורכבת ומרתקת הרבה יותר. "מפת הכוכבים" של בבל אינה אובייקט יחיד, אלא ספרייה עצומה ורבת-רסיסים, המורכבת מאלפי לוחות חרס שנכתבו בכתב יתדות. רבים מהלוחות הללו נשברו, התפוררו, ותוכנם התפזר בין מוזיאונים ברחבי העולם. שחזור המפה הזו הוא אפוא מעשה בלשי מונומנטלי, הרכבת פאזל קוסמי שחלקיו עשויים חומר שביר אך עמיד להפליא - חרס. עמידותו של החרס היא זו שהבטיחה את הישרדות הידע, אך שבירותו היא זו שהפכה את שחזורו לאתגר כה גדול.

המפה המשוחזרת הזו חושפת הרבה יותר ממיקומם של כוכבים. היא מתעדת את התפתחותה של מסורת מדעית מתוחכמת, שלמדה באופן שיטתי לתפוס, לחזות ולהבין תופעות שמימיות שהיו ארעיות, נעלמות ומופיעות במחזוריות, או מופשטות לחלוטין מבחינה רעיונית. במילים אחרות, האסטרונומים הבבלים למדו "לראות" את הבלתי נראה. הארכיון השמימי של בבל נשען על שלושה עמודי תווך טקסטואליים, שכל אחד מהם מייצג שלב אחר בהתפתחות המחשבה האסטרונומית. יחד, הם יוצרים מערכת אקולוגית מדעית שלמה: תפיסת עולם יסודית, ספר לימוד שיטתי, ומאגר נתונים אמפירי ארוך-טווח.

"אנומה אנו אנליל" - האנציקלופדיה האלוהית של האותות

בבסיס המסורת עומד החיבור המונומנטלי "אנומה אנו אנליל" ("כאשר [האלים] אנו ואנליל..."), אוסף אדיר של 68 עד 70 לוחות חרס, המכיל בין 6,500 ל-7,000 אותות שמימיים. מטרתו לא הייתה אסטרונומיה לשמה, אלא ניבוי שמימי - פענוח מסרים מהאלים כדי לייעץ למלך ולהגן על המדינה מפני אסונות כמו מלחמה, בצורת או מגפה.

המבנה של "אנומה אנו אנליל" חושף את ההיררכיה השמימית של הבבלים. הסדרה מתחילה בירח (לוחות 1-22), הגוף השמימי הבולט והמשתנה ביותר בשמי הלילה. לאחר מכן היא עוברת לשמש (לוחות 23-39), למזג האוויר (לוחות 40-49), ולבסוף לכוכבי הלכת והכוכבים הקבועים. זהו טקסט "חי", שהתקיים בכמה גרסאות שונות ברחבי המזרח הקדום, עובדה המדגישה את אופיו המתפתח והדינמי של הידע הבבלי.

"מול.אפין" - ספר הלימוד השיטתי הראשון

אם "אנומה אנו אנליל" היה האנציקלופדיה הדתית, "מול.אפין" ("כוכב המחרשה") היה ספר הלימוד המדעי. חיבור זה, שככל הנראה נערך סביב שנת 1000 לפנה"ס, הוא קומפנדיום מאורגן ומתודי של ידע אסטרונומי. הוא מכיל קטלוגים של 66 עד 71 כוכבים וקבוצות כוכבים, המחולקים לשלושה "נתיבים" שמימיים המייצגים קווי רוחב שונים: נתיב אנליל בצפון, נתיב אנו במרכז (סביב קו המשווה השמימי), ונתיב אאה בדרום.

"מול.אפין" מציג לראשונה תוכניות לחיזוי זריחות הליאקליות (Heliacal rising - ההופעה הראשונה של כוכב לפני זריחת השמש), וחשוב מכל, הוא מציג את הרעיון של "שנה אידיאלית" בת 360 יום (12 חודשים של 30 יום). זו לא הייתה טעות, אלא מודל חישובי מבריק שנועד לפשט את החישובים האסטרונומיים המורכבים במערכת הסקסגסימלית (בסיס 60) שלהם. החיבור הזה הוא המקור הרעיוני למערכת גלגל המזלות. הוא מתאר את נתיב הירח דרך 17 או 18 קבוצות כוכבים, שהן המבשרות הישירות למערכת 12 המזלות שהתפתחה מאוחר יותר בתקופה ההלניסטית.

ה"יומנים האסטרונומיים" - מאגר הנתונים של מאות שנים

הנדבך השלישי והחשוב ביותר להבנת יכולות החיזוי הבבליות הוא סדרת "היומנים האסטרונומיים". אלו הם רישומי תצפית קפדניים, שנערכו לילה אחר לילה במשך למעלה מ-600 שנה, החל מהמאה ה-8 לפנה"ס. יומנים אלה הם עדות מדהימה למחויבותם למדע אמפירי. הם לא תיעדו רק נתונים שמימיים - מופעי ירח, מיקומי כוכבי לכת, ליקויים, ואף הופעת שביטים - אלא גם אירועים ארציים. לצד תצפית על צדק, הכהן-אסטרונום רשם את מחירי השעורה והתמרים בשוק, את מפלס נהר הפרת, ואירועים פוליטיים כמו מלחמות או ביקורים מלכותיים. הקישור הזה בין שמיים וארץ לא היה מקרי, הוא שיקף תפיסת עולם הוליסטית שבה הקוסמוס והאנושות קשורים בקשר בל ינותק.

השילוב של שלושת סוגי הטקסטים הללו חושף מערכת מדעית בשלה: התפיסה הדתית-פילוסופית של "אנומה אנו אנליל" סיפקה את ה"למה" - את המניע החברתי והדתי לעסוק באסטרונומיה. "מול.אפין" סיפק את ה"מה" וה"איפה" - את המסגרת המושגית והקטלוג של היקום. והיומנים סיפקו את ה"איך" וה"מתי" - את הנתונים הגולמיים, שנאספו בסבלנות אין קץ, ואפשרו את המעבר מתצפית לחיזוי. חשוב לציין שאוספים אלו שיקפו תהליך ארוך. "אנומה אנו אנליל" ו"מול-אפין" שירתו בעיקר את האספקלרייה (ניבוי גורל), בעוד היומנים האסטרונומיים, שהחלו להצטבר מאות שנים לאחר מכן, הם שהפכו לבסיס המתמטי שאפשר את המעבר של האסטרונומיה הבבלית מניבוי גורל לחיזוי מדויק של תנועת גרמי שמיים.

כדור הארץ הבבלי היה מחולק לשלושה מסלולים של האלים אאה (דרום), אנו (±17° סביב קו המשווה) ואנליל (הכיפה הצפונית, כל הנטיות >17°). לשלושת האלים הללו יש את "מושביהם" בין הכוכבים, המיוצגים על ידי קבוצות הכוכבים סרטן ואיקו (פגסוס).

המעבר מהתבוננות במה שגלוי לעין לחיזוי של מה שסמוי ממנה, הוא לב לבה של המהפכה האסטרונומית הבבלית. הם החלו במעקב אחר עצמים ארעיים או מחזוריים - "רוחות רפאים" שמימיות שחומקות מהעין רוב הזמן. שביטים, אותם אורחים בלתי צפויים בשמי הלילה, נחשבו לאותות מבשרי רעות. היומנים האסטרונומיים מכילים תיעודים ברורים של הופעתם. הדוגמה המובהקת ביותר היא התיעוד של שביט האלי, המבקר במערכת השמש הפנימית רק פעם ב-76 שנים. לוחות חרס מהמוזיאון הבריטי מתעדים באופן משכנע ביותר (המוכר על ידי רוב החוקרים) את הופעותיו בשנים 164 לפנה"ס ו-87 לפנה"ס. זוהי הוכחה ניצחת ליכולתם לתעד ולזהות עצם "בלתי נראה" במהותו - כזה שרוב האנשים זוכים לראותו, אם בכלל, רק פעם אחת בחייהם.

אחד הסיפורים המרתקים ביותר המדגימים את יכולתם של הבבלים לקודד ידע אסטרונומי מורכב הוא המיתוס של אישתר (איננה), אלת האהבה והמלחמה, אשר זוהתה באופן מוחלט עם כוכב הלכת נוגה. המיתוס המפורסם ביותר שלה, "ירידת אישתר לשאול", מתאר את מסעה לעולם התחתון כדי להתעמת עם אחותה, מלכת השאול. בדרכה, היא עוברת בשבעה שערים, ובכל שער נלקח ממנה פריט לבוש או תכשיט, עד שהיא מגיעה עירומה וחסרת כל. היא מוצאת את מותה, נתלית על וו, אך בסופו של דבר קמה לתחייה וחוזרת לעולם החיים.

סיפור דרמטי זה אינו רק אגדה. חוקרים רבים סבורים שהוא מהווה מודל נרטיבי מבריק למחזור הסינודי של כוכב הלכת נוגה. הופעתו של נוגה ככוכב ערב זוהר, שהולך ושוקע קרוב יותר ויותר לשמש, מקבילה לירידתה של אישתר. היעלמותו המוחלטת למשך מספר שבועות (כאשר הוא נמצא בין כדור הארץ לשמש) היא מותה בשאול. הופעתו מחדש, הפעם ככוכב בוקר זוהר, היא תחייתה וחזרתה לעולם. ההיעלמות השנייה שלו (כאשר הוא מאחורי השמש) משלימה את המחזור. לפי פרשנות זו, המיתוס לא היה תחליף פרימיטיבי למדע, הוא היה כלי קוגניטיבי מתוחכם להוראה, שינון והפצה של תופעה אסטרונומית מחזורית ומורכבת. הוא הפך נתונים מספריים יבשים לסיפור בעל משמעות תרבותית עמוקה.

לוח בבלי המתעד את שביט האלי בשנת 164 לפנה"ס

כוכבים משתנים הם שמשות שבהירותן משתנה לאורך זמן. התרבות המצרית, למשל, תיעדה ככל הנראה את מחזוריותו של הכוכב אלגול, "כוכב השד", בלוח שנה פפירוס מלפני 3,200 שנה. האם ייתכן שגם הבבלים, אשר צפו בשמיים בקפדנות כה רבה במשך מאות שנים, הבחינו בכוכבים ש"מהבהבים" או משנים את עוצמת אורם, כמו הכוכב הענק האדום ביטלג'וז בקבוצת אוריון? עד כה, לא נמצא לוח חרס בבלי המזהה במפורש כוכב משתנה. עם זאת, קשה להאמין שתופעה כזו, הנראית לעין בלתי מזוינת, חמקה מעיניהם של צופים כה מיומנים. סביר להניח שהתשובה עדיין קבורה בשברי לוחות שטרם פוענחו, והיא מהווה את אחת התעלומות המסקרנות שנותרו במפת הכוכבים האבודה שלהם.

ההתמקדות הבבלית בשינוי ובמחזוריות - ליקויים, שביטים, היעלמות כוכבי לכת - הייתה המפתח הרעיוני שפתח את הדלת לאסטרונומיה חזויה. תפיסת העולם שלהם, המבוססת על אותות, הכשירה אותם לחפש חריגות מהנורמה, שהיא עצם ההגדרה של "אירוע" אסטרונומי. הצורך הדתי לפענח אותות הניע את הפרקטיקה המדעית של איסוף נתונים ארוך-טווח, וזו בתורה אפשרה את גילויים של מחזורים ניתנים לחיזוי, כמו מחזור הסארוס של 18 שנים ו-11 יום, המאפשר לחזות ליקויי חמה ולבנה.

השלב הבא באבולוציה האינטלקטואלית הבבלית היה קפיצת מדרגה מושגית: המעבר מראיית עצמים פיזיים (גם אם נעלמים) ל"ראייה" באמצעות מתמטיקה טהורה. כאן, הם החלו לתפוס את הסדר המופשט שמאחורי התופעות הנצפות. כפי שצוין, טקסטים כמו "מול.אפין" השתמשו ב"שנה אידיאלית" של 360 יום. הבבלים ידעו היטב שהשנה השמשית ארוכה יותר (כ-365.25 ימים) ושהחודש הירחי קצר מ-30 יום. השימוש ב-360 יום לא נבע מבורות, אלא היה בחירה מודעת ומתוחכמת. זה היה מודל מתמטי, הפשטה של המציאות שנועדה להקל על החישובים המסורבלים. בדומה לפיזיקאי מודרני המניח קיום של משטח נטול חיכוך כדי לפשט בעיה, הבבלים יצרו מסגרת חישובית אידיאלית כדי לחשוף את המחזוריות הבסיסית של גרמי השמיים. זוהי עדות ליכולתם להבחין בין המציאות הנצפית, ה"מבולגנת", לבין העולם האלגנטי והמסודר של המודל המתמטי.

העדות המדהימה ביותר לביטחונם של הבבלים במודלים שלהם מגיעה מביטוי קצר ביומנים האסטרונומיים: "NU PAP", שפירושו "לא צפיתי". בלילות מעוננים או סוערים, כאשר התצפית נמנעה מהם, הסופרים היו רושמים "NU PAP", אך מיד לאחר מכן היו מציינים את מיקומו המחושב של כוכב הלכת או הירח באותו לילה. המשמעות של פרקטיקה זו היא עצומה. היא מראה שהמודל המתמטי שלהם הגיע לרמת אמינות כה גבוהה, עד שהוא נחשב לתחליף תקף לתצפית ישירה. הניגוד לרישומים אחרים שלהם, כמו מפלס הנהר, הוא המפתח: אם הם לא יכלו לראות את הנהר, הם פשוט לא רשמו דבר, כי לא היה להם מודל מתמטי לחיזוי מפלס המים. הרישום של מיקום כוכב לכת "על עיוור" הוא הרגע שבו נולדה התיאוריה המדעית במובנה המודרני. זהו הרגע שבו מודל מתמטי של המציאות מקבל סמכות השווה, ואולי אף עולה, על זו של התפיסה החושית הישירה. הבבלים לא רק צפו ביקום, הם הבינו שהוא פועל על פי חוקים שניתן לחשב ולחזות, גם כאשר העצמים עצמם מוסתרים מהעין.

השיא המושגי של האסטרונומיה הבבלית, והצורה העמוקה ביותר של "ראיית הבלתי נראה", לא היה עצם פיזי, אלא החוקים המתמטיים המופשטים השולטים בתנועה. גילוי זה, שהתפרסם רק לאחרונה, שינה את כל מה שחשבנו שידענו על גבולות המדע בעולם העתיק. את התגלית המהפכנית הזו אנו חבים לחוקר ההולנדי ד"ר מתייה אוסנדרייבר (Mathieu Ossendrijver). אוסנדרייבר הוא דמות ייחודית בעולם האקדמי: הוא מחזיק בדוקטורט באסטרופיזיקה וגם באשורולוגיה. שילוב נדיר זה של מומחיות במדעי הטבע ובמדעי הרוח איפשר לו לראות בלוחות החרס העתיקים משהו שחמק מעיניהם של אחרים במשך עשרות שנים. במשך שנים, הוא בילה שבועות ארוכים בארכיוני המוזיאון הבריטי, חוקר בסבלנות שברי לוחות, עד שפיסות הפאזל החלו להתחבר.

על גבי חמישה לוחות חרס, המתוארכים לתקופה שבין 350 ל-50 לפנה"ס, גילה אוסנדרייבר משהו שלא היה אמור להתקיים. הלוחות תיארו הליך גיאומטרי לחישוב תנועתו של כוכב הלכת צדק. אך זו לא הייתה גיאומטריה רגילה של מדידת שדה. הבבלים יצרו גרף מופשט, שבו ציר אחד ייצג זמן והציר השני ייצג מהירות. הם חישבו את תנועתו של צדק לאורך מישור המילקה (הנתיב של השמש והכוכבים בשמיים) על ידי חישוב השטח של צורת טרפז מתחת לעקומת המהירות-זמן. במילים פשוטות, הם השתמשו במושג גיאומטרי (שטח) כדי לחשב גודל פיזיקלי (מרחק שעבר כוכב לכת). זוהי צורה מוקדמת של אינטגרציה גיאומטרית, הרעיון הבסיסי שמאחורי החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי. עד לתגלית זו, סברו שהישג אינטלקטואלי זה הושג לראשונה רק במאה ה-14 באירופה, על ידי מלומדים באוקספורד ובפריז. הבבלים הקדימו אותם ב-1,400 שנה לפחות.

התגלית הדהימה את עולם המדע. כפי שניסח זאת אוסנדרייבר עצמו: "הבבלים פיתחו רעיונות מתמטיים וגיאומטריים מופשטים על הקשר בין תנועה, מיקום וזמן, שהם כה שכיחים עבור כל פיזיקאי או מתמטיקאי מודרני". (Alexander Jones), הוסיף כי התגלית "מעידה על הגאונות המהפכנית של המלומדים המסופוטמיים האלמונים שבנו את האסטרונומיה המתמטית הבבלית".

הבחירה בצדק אינה מקרית. עבור הבבלים, צדק לא היה רק נקודת אור. הוא היה ההתגלמות השמימית של מרדוך, האל הראשי בפנתיאון, יוצר הקוסמוס ומכונן הסדר האלוהי. המאמץ האינטלקטואלי האדיר הזה, שהוביל לפריצת דרך מתמטית, לא היה תרגיל אקדמי גרידא. זה היה, במהותו, אקט תיאולוגי - ניסיון להבין את החוקיות המושלמת של תנועת האל העליון שלהם, ולפענח את הסדר שהשליט ביקום. המדע המתקדם ביותר שלהם הונע על ידי השאלות הדתיות העמוקות ביותר שלהם.

המסע אל מפת הכוכבים האבודה של בבל חושף נתיב אינטלקטואלי מרהיב: הוא מתחיל בקריאת אותות אלוהיים בכוכבים, ממשיך בקיטלוג שיטתי של כיפת השמיים, מתפתח ליצירת מודלים מיתולוגיים להסברת היעלמותם של כוכבי לכת, ומגיע לשיא של ביטחון בתיאוריה המתמטית על פני תצפית ישירה. לבסוף, הוא מגיע לפסגה של המצאת צורה חדשה של גיאומטריה כדי לתפוס את חוקי התנועה המופשטים. מורשתם של האסטרונומים הבבלים, שלעיתים קרובות אינה זוכה להכרה, שזורה עמוק בתרבות שלנו. הידע שלהם הועבר ליוונים והיווה את הבסיס האמפירי לאסטרונומיה ההלניסטית. אנו עדיין משתמשים בשיטה הסקסגסימלית שלהם למדידת זמן (60 שניות בדקה, 60 דקות בשעה) ובחלוקת המעגל ל-360 מעלות. רבים מקבוצות הכוכבים שלהם, והרעיון של גלגל המזלות, עדיין איתנו.

מפת הכוכבים האבודה של בבל מתגלה, חתיכה אחר חתיכה. ומה שהיא חושפת אינה חשיבה מיסטית או זרה, אלא חשיבה אנושית ומדעית להפליא. היא מראה לנו ציוויליזציה שהונעה על ידי צורך עמוק למצוא סדר ביקום ולהבין את הכוחות הבלתי נראים המעצבים את עולמנו. זהו אותו מסע חיפוש, אותה דחיפה אנושית בסיסית, שממשיכה להדהד גם היום במצפי הכוכבים ובמעבדות המחקר המודרניות, בעודנו מנסים, ממש כמוהם, להביט אל החושך ולראות את מה שסמוי מן העין.