השותפות בין ציידי דבש לציפור "מדריכת-דבש" באפריקה
- גור זיו
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
דמיינו שאתם נכנסים ליער וקוראים קריאה סודית לציפור בר, והיא עונה, ומנחה אתכם היישר אל אוצר נסתר. זה לא סיפור אגדה, אלא שותפות מופלאה ואמיתית בין ציידי דבש לציפור "מדריכת-דבש" באפריקה. מחקר חדש מתעד את הריקוד העתיק הזה, וחושף את סודות התקשורת בין המינים, לפני שהוא ייעלם.
במעמקי הסוואנה האפריקאית, במקום שבו מקצב החיים עדיין מוכתב על ידי מסורות עתיקות, מתקיימת אחת ממערכות היחסים המופלאות והבלתי סבירות ביותר בעולם החי: ברית שנכרתה לפני אלפי שנים בין האדם לבין ציפור בר קטנה ועקשנית. זו אינה מערכת יחסים של אדון ומשרת, כמו זו שיש לנו עם כלבים, וגם לא של ניצול הדדי פשוט. זהו דיאלוג. זוהי שותפות אקטיבית, חוזה לא כתוב של אמון ותקשורת בין שני מינים שונים לחלוטין, ששפתם היחידה המשותפת היא הרצון העז למצוא זהב נוזלי ומתוק החבוי בלב יער - דבש.
הציפור, המכונה "אוביל הדבש" (Greater Honeyguide), היא הגיבורה בעלת הכנפיים של הסיפור הזה. האדם, צייד הדבש המסורתי, הוא שותפה לריקוד. מחקר חדש ומרתק, שיצא לתעד את קיומה של השותפות הזו בממלכת אסוואטיני שבדרום אפריקה, לא רק מאשר שהמסורת העתיקה עדיין חיה ונושמת, אלא חושף את עומק הקשר התרבותי והאקולוגי, ומזהיר מפני האפשרות שהדיאלוג הייחודי הזה עלול להיעלם לנצח.
כדי להבין את קסמה של השותפות, צריך קודם כל להכיר את שני הצדדים לעסקה. מצד אחד, האדם. במשך אלפי שנים, דבש היה יותר מסתם ממתיק; הוא היה מקור אנרגיה מרוכז, תרופה, ולעיתים קרובות המקור היחיד לסוכר זמין. הבעיה היא שכוורות הדבורים באפריקה ממוקמים לרוב גבוה על עצים חלולים או בנקיקי סלע, מוגנים היטב על ידי נחילי דבורים תוקפניות. מציאת הכוורות היא משימה קשה, והגישה אליהם מסוכנת. מצד שני, ציפור אוביל הדבש. הציפור הקטנה הזו ניחנה בכישרון יוצא דופן לאתר כוורות דבורים, אך היא חסרה את היכולת לפרוץ אליהם. תזונתה הייחודית מבוססת לא על הדבש עצמו, אלא על דונג ועל זחלי הדבורים - מזון עתיר שומן שרוב בעלי החיים אינם יכולים לעכל. כך נוצר מצב קלאסי של צורך הדדי: האדם זקוק לעיניה של הציפור כדי למצוא את הכוורת, והציפור זקוקה לכוחו וכליו של האדם כדי לפתוח אותו.
שיתוף הפעולה הזה, המכונה מוטואליזם (הדדיות), הוא מה שהחוקרים יצאו לחקור באסוואטיני. הם לא הסתפקו רק בתיעוד עובדות יבשות, אלא ביקשו להבין את המרקם התרבותי והאנושי של המסורת הזו. באמצעות ראיונות עומק עם 83 ציידי דבש ודבוראים מקומיים, וליווי של ציד דבש אמיתי, הם חשפו עולם שלם של ידע אקולוגי מסורתי. הם גילו שהתקשורת בין האדם לציפור היא שפה לכל דבר. צייד הדבש אינו מסתובב ביער באופן אקראי ומקווה להיתקל בציפור. הוא יוזם את הקשר באופן אקטיבי. הוא נכנס לאזור שבו ידוע לו שהציפורים שוהות, ומתחיל לקרוא לה בקריאה מיוחדת, שריקה או צליל ייחודי המועבר מדור לדור. הקריאה הזו היא הזמנה מפורשת: "אני כאן, אני מוכן, בואי נצא לעבודה".
הציפור, אם היא בסביבה ומעוניינת בשותפות, מגיבה. היא מתקרבת אל האדם, משמיעה ציוצים נרגשים ומתחילה במעוף קצר מעץ לעץ, תמיד בכיוון הכללי של הכוורת. היא עוצרת, ממתינה שהאדם יתקרב, ורק אז ממשיכה הלאה. זהו ריקוד עדין של הובלה ומעקב, מסע שיכול להימשך דקות ארוכות או אפילו שעות, על פני קילומטרים של שטח קשה. ציידי הדבש המנוסים סיפרו לחוקרים שהם למדו לפרש את שפת הגוף של הציפור: את גובה מעופה, את תדירות קריאותיה ואת משך הזמן שהיא ממתינה על כל עץ. כל אלה הם סימנים המעידים על המרחק מהכוורת ועל מידת הביטחון של הציפור במציאתו. האמון הוא מרכיב קריטי. הציפור סומכת על האדם שיעקוב אחריה ויחלוק איתה את השלל. האדם, מצדו, סומך על הציפור שלא תוביל אותו שולל. למעשה, ציידי הדבש מאמינים שאם ירמו את הציפור ולא ישאירו לה את חלקה - חלות הדונג - הציפור תזכור זאת, ובפעם הבאה תוביל אותם כעונש לקן נחשים או לחיה מסוכנת אחרת.
לאחר שהגיעו לכוורת, תפקידו של האדם מתחיל. הוא משתמש בעשן כדי להרגיע את הדבורים, ובגרזן או בכלי אחר כדי לפתוח את חלל העץ או הסלע. הוא לוקח את הדבש לעצמו, ותמיד, תמיד משאיר מאחור את חלות הדונג עבור שותפתו הנאמנה. זהו התשלום, חתימת החוזה. המחקר גילה שהידע הזה אינו נלמד בספרים, אלא מועבר כחלק ממסורת בעל פה, מאב לבן, מסב לנכד. הוא כולל לא רק את הטכניקות, אלא גם מערכת שלמה של אמונות, סיפורים וכללי כבוד כלפי הציפור והטבע.
אך החוקרים גילו גם תמונה מדאיגה. על אף שהמסורת עדיין קיימת, היא נמצאת בדעיכה. צעירים רבים עוזבים את הכפרים לטובת עבודה בערים, ואינם לומדים עוד את אומנות ציד הדבש. הגישה הקלה לסוכר מעובד הפחיתה את התלות בדבש כמקור מתיקות יחיד. כתוצאה מכך, פחות ופחות אנשים "מדברים" את שפתה של מדריכת-הדבש. וכאשר בני האדם מפסיקים לקרוא, הציפורים, בסופו של דבר, עלולות להפסיק לענות. השרשרת הבין-דורית של העברת הידע נמצאת בסכנת קטיעה. אם היא תיקטע, לא נאבד רק מנהג פולקלוריסטי צבעוני. נאבד את אחת הדוגמאות החיות והמרגשות ביותר לאופן שבו בני אדם ובעלי חיים יכולים להתפתח יחד, ללמוד זה את שפתו של זה, וליצור מערכת יחסים המבוססת על תועלת הדדית וכבוד.
הסיפור של ציידי הדבש ומדריכת-הדבש באסוואטיני הוא תזכורת נוגעת ללב לכך שהטבע אינו רק אוסף של משאבים שיש לנצל, אלא רשת מורכבת של קשרים. הוא מראה לנו שאינטליגנציה, תקשורת ושיתוף פעולה אינן נחלתם הבלעדית של בני האדם. הוא קריאה לשימור, לא רק של מינים בסכנת הכחדה, אלא גם של הידע המסורתי העדין והיקר מפז, המגשר בין עולמנו לעולמם של יצורים אחרים. זוהי קריאה להמשיך ולהקשיב לסיפורים שהטבע מספר, לפני שהקולות שמספרים אותם, הן של האדם והן של הציפור, יידמו לנצח.
המחקר:
תגובות