מלחמת האתרוגים: הקרב על פרי ההדר שקרע את יהדות אירופה

אתם חושבים שאתרוג הוא רק פרי לחג? תחשבו שוב. במאה ה-19, ויכוח תמים על כשרות האתרוג התלקח למלחמת סחר עולמית מלאת יצרים, חרמות ורבנים מתחרים. הקרב הזה לא היה רק על פרי הדר - הוא היה על עתידה של הציונות. מה הקשר בין אתרוג יווני "מושלם" לחלוצים בפתח תקווה? הנה הסיפור המלא על "מלחמת האתרוגים" שקרעה את העולם היהודי.

דמיינו את הסצנה: יהודי עומד בשוק סואן בוורשה או בווילנה של סוף המאה ה-19, ימים ספורים לפני חג הסוכות. הוא בוחן בקפידה שני אתרוגים. האחד, שהגיע מהאי היווני קורפו, הוא פרי מושלם למראה: גדול, סימטרי, צהוב כזהב ובעל פיטם ללא רבב. הוא סמל של הידור, מסורת של מאות שנים. השני, שהגיע במסע מפרך מארץ ישראל העות'מאנית, קטן יותר, מחוספס, צבעו פחות אחיד ואולי אף יש בו כתם או שניים. הוא נראה פשוט, כמעט פראי. על פניו, הבחירה נראית קלה. אך באותן שנים, הבחירה הזו לא הייתה שאלה של אסתטיקה או מחיר. זו הייתה הצהרה פוליטית, הכרזה על נאמנות, יריית פתיחה בקרב שזעזע את העולם היהודי עד היסוד. זו הייתה "מלחמת האתרוגים".

הסיפור מתחיל באימפריה השקטה של האתרוג הקורפוסי. במשך מאות שנים, האי היווני קורפו, שהיה אז תחת שלטון בריטי, נהנה ממונופול כמעט מוחלט על אספקת אתרוגים לקהילות אשכנז באירופה. האקלים המושלם, הידע החקלאי שנצבר, והיופי הכמעט מהונדס של הפרי הפכו את "אתרוג קורפו" למותג-על בעולם היהודי. סוחרים יהודים ויוונים עשו הון מהמסחר הזה, ורבנים רבים נתנו לו את חותמת הכשרות המהודרת ביותר. אך מתחת לפני השטח, החלה לבעבע אי-נחת.

הירייה הראשונה במלחמה לא נורתה בשדה הקרב, אלא בבית המדרש. באמצע המאה ה-19, החלו להתפשט שמועות מטרידות בקרב חוגים רבניים. השמועות לחשו על סוד אפל שאותו שמרו הפרדסנים היוונים בקנאות: כדי להפוך את עצי האתרוג לחסינים יותר למחלות ולהניב פירות יפים יותר, הם הרכיבו אותם על כנות (גזעים) של עצי לימון. מבחינה הלכתית, מדובר בפצצה. אתרוג מורכב, על פי פוסקים רבים, אינו אתרוג טהור, והוא פסול לקיום מצוות ארבעת המינים.

הוויכוח, שהתנהל בתחילה בכתבי עת תורניים, התפוצץ ברעש גדול. רבנים מהשורה הראשונה, ובראשם דמויות כמו רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, החלו להטיל ספק גלוי בכשרותם של אתרוגי קורפו. הם שלחו שליחים חשאיים לאי, שניסו להתחזות לסוחרים ולגלות את האמת. התשובות שחזרו היו מעורפלות, אך החשד רק הלך והתעצם. העולם היהודי התחלק לשניים: אלו שנותרו נאמנים למסורת וליופיו של אתרוג קורפו, ואלו שהחלו לחפש נואשות אחר אלטרנטיבה טהורה.

האלטרנטיבה הזו החלה לנבוט, תרתי משמע, באדמת הטרשים של ארץ ישראל. בסוף המאה ה-19, עם ראשית העליות הציוניות, החל להתפתח ענף חקלאות יהודי צעיר וניסיוני. בפרדסים הראשונים של פתח תקווה ויפו, כמו "פרדס מונטיפיורי", החלו לגדל זן מקומי של אתרוגים. הפירות הללו היו רחוקים מהשלמות המפוסלת של מתחריהם מקורפו. הם היו קטנים יותר, פחות סימטריים, ולעיתים קרובות נשאו צלקות מהמאבק עם האקלים המקומי. אך הייתה להם מעלה אחת שאיש לא יכול היה לקחת מהם: הם היו ללא ספק אתרוגי ארץ ישראל.

כאן הוויכוח ההלכתי הפך למשהו גדול הרבה יותר. עבור חובבי ציון והחוגים שתמכו ביישוב היהודי המתפתח בארץ, האתרוג הארצישראלי הפך לסמל. זו לא הייתה רק שאלה של כשרות, אלא של לאומיות. קניית אתרוג מיפו או מפתח תקווה לא הייתה רק קיום מצווה, אלא הבעת תמיכה אקטיבית בחלוצים, דרך להזרים כסף ישירות לאכרים היהודים שנאחזו בקרקע. דמות מפתח במערכה הזו היה רבי חיים אלעזר וקס, מגדולי רבני פולין, שהפך את המאבק למען האתרוג הארצישראלי למפעל חייו. הוא הקים את "כולל פולין ורשה" שפעל לגיוס כספים ליישוב, והבין שהאתרוג הוא כלי תעמולה וכלכלה אדיר. הוא הכריז חרם על אתרוגי קורפו וקרא לכל יהודי ירא שמיים לרכוש אך ורק את פרי הארץ.

הכרזת המלחמה הזו לא נשארה ללא מענה. הסוחרים בקורפו, שראו את האימפריה הכלכלית שלהם מתערערת, יצאו למתקפת נגד אגרסיבית. הם גייסו רבנים משלהם שהכריזו כי אתרוגיהם כשרים למהדרין. הם הפיצו שמועות נגדיות, וטענו שגם האתרוגים בארץ ישראל מורכבים. הם הורידו מחירים באופן דרמטי, והציפו את השווקים בסחורה זולה כדי לחסל את התחרות הצעירה.

העיתונות היהודית של התקופה הפכה לשדה הקרב המרכזי. עיתונים כמו "הצפירה", "הלבנון" ו"המליץ" התמלאו במודעות ארסיות, מאמרי שטנה ו"פסקי הלכה" סותרים. צד אחד פרסם מודעות ענק עם הכיתוב: "הצילו! אחינו בני ישראל! אל תתנו ידכם לפושעים המביאים אתרוגים מורכבים מקורפו!", בעוד הצד השני פרסם מכתבי תמיכה מרבנים שהיללו את יופיים וכשרותם של אתרוגי יוון. המלחמה ירדה לפסים אישיים ומכוערים, כאשר רבנים האשימו זה את זה בשוחד, בבורות ובהטעיית הציבור.

המאבק חשף את קווי השבר העמוקים של יהדות מזרח אירופה. זה היה מאבק בין חסידים למתנגדים, בין שמרנים למודרניסטים, ובעיקר - בין תומכי היישוב הישן, שנתמכו על ידי כספי החלוקה המסורתיים, לבין הציונות הצעירה שחיפשה דרכים חדשות ועצמאיות לתמוך במפעל ההתיישבות. קניית אתרוג ארצישראלי הייתה הצבעה בעד העתיד, בעד עבודה עברית ועצמאות כלכלית.

בסופו של דבר, כמו במלחמות רבות, לא היה נוקאאוט. המונופול של קורפו נשבר בהדרגה. עליית האנטישמיות ביוון, כולל עלילת דם בקורפו בשנת 1891, פגעה קשות בקהילה היהודית ובמעמדם של הסוחרים. במקביל, ענף ההדרים בארץ ישראל הלך והתפתח, והאתרוגים המקומיים הפכו לאיכותיים וזמינים יותר. הוויכוח ההלכתי מעולם לא הוכרע סופית, אך המציאות בשטח השתנתה. האתרוג הארצישראלי הפך בהדרגה לברירת המחדל עבור רוב קהילות ישראל.

"מלחמת האתרוגים" נשכחה כמעט לחלוטין, אך היא הייתה רגע מכונן. היא הייתה אחד המקרים הראשונים שבהם דעת קהל יהודית-עולמית, שנוצרה באמצעות העיתונות המודרנית, השפיעה על החלטות הלכתיות וכלכליות בקנה מידה בינלאומי. היא הייתה זירת התגוששות מוקדמת בין הרעיון של חיים יהודיים בגולה לבין השאיפה לבניין הארץ.

לכן, בפעם הבאה שתחזיקו בידכם אתרוג מהודר לקראת חג הסוכות, זכרו שהוא הרבה יותר מפרי יפה. הוא ניצח בקרב. הוא סמל של ויכוח נוקב, של מהפכה כלכלית ושל חלום לאומי ישן, שצמח מתוך אדמת החול והפך, כנגד כל הסיכויים, למסורת.

מקורות:

הפולמוס על אתרוגי קורפו ואתרוגי ארץ ישראל — 1875—1891

The extraordinary history of the etrog

‮פולמוס אתרוגי קורפו ורקעו ההיסטורי