מאת: Joe Rao
מקור: Space.com
אם תצאו החוצה לפני עלות השחר בשבוע הקרוב, אולי תצליחו להביט בפסולת קוסמית שהושארה בחלל על ידי השביט המפורסם האלי. אנו מכנים את הפסולת הקוסמית הזו מטר האוריונידים. ושנת 2020 תהיה שנה מצוינת לחפש אותם, מכיוון שהירח יראה כסהר דק, ארבעה ימים אחרי המופע החדש, וישקע לפני 21:30 בליל שיא פעילות המטאורים, כך שהוא לא יהווה הפרעה כלשהי לצופי המטאורים.
אם הג'מינידים של דצמבר והפרסאידים של אוגוסט נחשבים כ"הרכב הפותח", מבחינת בהירות ואמינות בין ממטרי המטאורים השנתיים, הרי שהאוריונידים נמצאים ב"נבחרת הצעירה". השנה הם אמורים להגיע לשיא שלהם לפני הזריחה ביום רביעי בבוקר (21 באוקטובר).
השם "אוריוניד" נובע מהעובדה שהרדיאנט - אותה נקודה בשמיים שממנה נראה כי המטאורים מגיעים - נמצא ממש מעל הכוכב השני של אוריון, ביטלג'וז, העל-ענק האדום.
נכון לעכשיו, קבוצת הכוכבים של אוריון מופיעה לפנינו במסע שלנו סביב השמש ולא זורחת במלואה מעל האופק המזרחי עד אחרי השעה 23:00. בשיאה, כעבור מספר שעות, בסביבות חמש לפנות בוקר, אוריון תהיה בנקודה הגבוהה ביותר בשמיים לכיוון דרום.
אבל כדי לראות את המספר הגדול ביותר של מטאורים, אל תסתכלו לכיוון הרדיאנט, אלא כ-30 מעלות ממנו, לכיוון הנקודה שמעל (הזניט). אגרוף קפוץ כשהזרוע מתוחה שווה בערך ל-10 מעלות, כך שמבט של "שלושה אגרופים" מעל ביטלג'וז יהיה המקום להתרכז בו.
הזמן הטוב ביותר לצפייה
תצפית האוריונידים מתאפשרת בין ה-16 באוקטובר ל-26 באוקטובר, עם פעילות שיא, של 15 עד 30 מטאורים בשעה, שצפויה בבוקר של ה-21 באוקטובר. צאו החוצה לפני הזריחה בכל אחד מהבקרים הללו ואם תראו מטאור יש סיכוי של 75% שזה ככל הנראה תוצר לוואי של השביט האלי. האוריונידים האחרונים מופיעים בדרך כלל מתישהו בתחילת-אמצע נובמבר.
הזמן הטוב ביותר לתצפית מתחיל בערך בשעה 1 או 2 לפנות בוקר עד אור השחר הראשון (בסביבות השעה 05:45), כאשר קבוצת אוריון ניצבת בנקודה הגבוהה ביותר מעל האופק הדרומי. ככל שאוריון גבוהה יותר בשמיים, כך מטאורים מופיעים בכל רחבי הרקיע. האוריונידים הם רק קומץ ממטרי מטאורים ידועים שניתן לצפות בהם הן מההמיספרה הצפונית והן מהדרומית.
מטאורים אוריונידים הם בדרך כלל עמומים ולא נראים היטב מאזורים עירוניים, לכן מומלץ למצוא מקום מרוחק וחשוך כדי לצפות בפעילות האוריונידים בצורה הטובה ביותר.
"הם מזוהים בקלות ... בגלל מהירותם", כותבים דוד לוי (David Levy) וסטיבן אדברג (Stephen Edberg) בספרם, "Observe Meteors: The Association of Lunar and Planetary Observers Meteor Observer's Guide",
"במהירות של 66 ק"מ לשנייה, הם נראים כפסים מהירים, מהירים קצת יותר מאחיותיהם, האטא-אקוורידים של מאי. וכמו האטא-אקוורידים, הבהירים ביותר נוטים להשאיר פסים ארוכים לזמן ארוך. יש אפשרות למטאורואידים (כדורי אש) שלושה ימים אחרי השיא."
מורשת השביט האלי
שביטים הם שאריות מהימים המוקדמים ביותר של מערכת השמש, פיסות מוזרות של גזים פשוטים - מתאן, אמוניה, פחמן דו חמצני ואדי מים - שנשארו ללא שימוש כאשר השמש וכוכבי הלכת הגיעו לצורתם הנוכחית. מטאורואידים שמשתחררים לחלל מפסולת השביט הזו הם שרידי גרעין השביט. בסופו של דבר כל השביטים מתפרקים לנחילי מטאורים והאלי בשלב זה נמצא בעיצומו של התהליך הזה.
חלקיקים זעירים אלה - שגודלם נע בין אבק לגרגר חול - נותרים לאורך מסלול השביט המקורי ויוצרים "נהר פסולת" בחלל. במקרה של השביט האלי, שובל הפסולת שלו הופץ באופן אחיד, פחות או יותר, לאורך כל מסלולו. כאשר פיסות שביט זעירות אלו מתנגשות בכדור הארץ, החיכוך עם האטמוספירה שלנו מחמם אותם ומייצר את האפקט המכונה "כוכבים נופלים".
והשביט האלי הותיר אחריו מורשת הנראית לנו בצורה של לא רק אחד, אלא שני ממטרי מטאורים שנתיים. הסיבה לכך היא שמסלולו מתקרב קרוב למסלול כדור הארץ בשני מקומות שונים. נקודת אחת בתחילת חודש מאי, והיא מייצרת מטר מטאורים המכונה אטא-אקוורידים. הנקודה השניה מגיעה עכשיו, בין אמצע לסוף אוקטובר, ומייצרת את האוריונידים.
ברגע זה בזמן, האלי עצמו מתקרב לקצה הרחוק של המסלול האליפטי הארוך שלו סביב השמש, מעבר למסלולו של נפטון. ביקורו האחרון במערכת השמש הפנימית היה בחורף 1986. הוא יגיע לאפיליון - הנקודה הרחוקה ביותר שלו מהשמש, 5.28 מיליארד ק"מ - בתחילת דצמבר 2023. לאחר מכן, הוא יתחיל את דרכו הארוכה חזרה לכיוון השמש, וצפוי להגיע באמצע קיץ 2061. אם נולדתם בכל עת לאחר 1983, כנראה שיש לכם סיכוי של יותר מ-50-50 לתפוס אותו בחזרתו הבאה.
אבל עבור אנשים כמוני - שכנראה לא יהיו בסביבה כשיחזור - האוריונידים לפחות יתנו לנו הזדמנות להביט על חלק מהפסולת הקוסמית שהאלי השאיר אחריו.
