"הייתה צהלה אמיתית ברחובות בשבועות הראשונים. היא עדיין מוכרת בתור מהפכת הציפורנים, והיא מפורסמת באנושיות שלה. יש לי צילום נפלא של בני, שהיה בן שש, עומד בין שני חיילים פורטוגזים צעירים. הם מחזיקים רובים, כל אחד עם ציפורן בקנה והם מחייכים. סטיב שם אוחז בשלט שאומר "ויוה פורטוגל". מבחוץ [לארץ] זה נראה שונה ממה שראינו מבפנים. אני לא חושב שוושינגטון באמת זיהתה את מה שקרה בהתחלה".
(רוברט ס. פסטורינו (Robert S. Pastorino), נספח מסחרי, 1974-77)
אתמול, ב-25 באפריל, ערב יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל, חגגו בפורטוגל. ליסבון, הבירה העתיקה של פורטוגל, התמלאה בשלטי חוצות ענקיים המציגים גברים במדי קרב, עם חיוכים רחבים ושפמים שמוטים, ומניפים רובים מעוטרים בציפורנים. הצילומים ברחבי העיר הם חלק מהחגיגות לציון יום השנה ה-49 למה שהיתה כנראה ההפיכה הצבאית המגניבה בעולם. פורטוגל מציינת את יום השנה עם קונצרטי רוק, תוכניות טלוויזיה, מגזינים במהדורות מיוחדות, השקות ספרים וסדרה אינסופית של מחוות ל"קפטנים של אפריל" אפרורי השיער, שעמדו בראש ההפיכה.
ב-25 באפריל 1974 חוותה פורטוגל הפיכה שלא היתה כמותה. בעידן המאופיין בהתנגשות בין אידיאולוגיות ושחקנים כוחניים, ההפיכה שהתחוללה כמעט ללא שפיכות דמים נודעה בשם מהפכת הציפורנים. מה שהתחיל כהפיכה צבאית בראשות תנועת הכוחות המזויינים (Movimento das Forças Armadas - MAF) הפך במהרה לתנועה המונית של התקוממות אזרחית.
הדיקטטור מרצ'לו קייטנו (Marcello Caetano) התנגד לעצמאותן של הקולוניות של פורטוגל זמן רב ככל האפשר, ואילץ את החיילים לקחת את מאמצי הדה-קולוניזציה לידיהם. חלק גדול מתכנון ההפיכה התרחש מחוץ למדינה, במקומות כמו אנגולה, גינאה-ביסאו ומוזמביק. ההפיכה הסתיימה בהפלת השילטון של קייטנו והאסטדו נובו (Estado Novo) או הרפובליקה השנייה, שהיה המשטר הדיקטטורי הממושך ביותר במערב אירופה, בדרכי שלום.
בשנת 1932 עלה לשלטון בפורטוגל העריץ אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, והכריז על שיטת ממשל שנקראה "Estado Novo" או "המדינה החדשה". היה זה משטר פשיסטי מרוכך, אשר בניגוד למשטרים פשיסטיים בארצות כגון ספרד, איטליה וגרמניה הנאצית, כלל שימוש מועט באלימות כלפי אזרחיו. שלטון "המדינה החדשה" כפה ערכים לאומניים וקתוליים על האוכלוסייה הפורטוגזית, תוך שהוא משבח את המדיניות הקולוניאליסטית הפורטוגזית ורואה בהתפשטותה הקולוניאלית דבר הראוי לשבח. סיסמת השלטון הייתה "Deus, Pátria e Família" - האל, המולדת והמשפחה.
למרות היציבות הכלכלית והמדינית שהביא שלטון זה, נתקל השלטון בבעיה של ממש בנוגע לקולניות, במיוחד הקולוניות באפריקה - אנגולה ומוזמביק. מרידות התושבים שדרשו עצמאות נתמכו הן על ידי ארצות הברית והן על ידי ברית המועצות, שרצו להרחיב את השפעתן על ידי תמיכה בתנועות שחרור לאומיות. פורטוגל, בתגובה, שלחה אלפי חיילים אל מעבר לים, אשר דיכאו את המרידות באופן ברוטלי, תוך כדי אבדות קשות לשני הצדדים.
הצבא הפורטוגזי, שנשא בעול מדיניות זו, היה מרכז ההתנגדות לשלטון סלזאר, ובשנת 1961 בוצע ניסיון הפיכה, אשר נכשל ברגע האחרון והביא לפיטורי חלק ניכר מן הסגל הבכיר של הצבא. המשבר הגיע לנקודת שיא עם הסתלקותו של סלזאר מן הזירה. סלזאר לקה בשבץ מוחי בשנת 1968, ופוטר מתפקיד ראש הממשלה. את מקומו תפס מרסלו קייטנו, ששימש עד אז בתפקידים שונים, לרבות שר הקולוניות.
בחודש מרץ 1974 פיטר קייטנו שורת קצינים בכירים, בטענה כי אלו לא תמכו במדיניות הממשלה בנוגע למלחמה באפריקה. בין המפוטרים היו הגנרלים אנטוניו דה ספינולה (Antonio de Spínola) ופרנסישקו דה קושטה גומש (Francisco da Costa Gomes). פיטורי הקצינים הבכירים לא הועילו לקייטנו, שכן בשלב זה כל הצבא היה נגוע בהתנגדות למשטר. הגנרלים תכננו הפיכה ובחרו בשני אותות מוזיקליים כסימני יציאה לפעולה. הראשון היה השיר "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) של הזמר פאולו דה קרבליו (Paulo de Carvalho), שייצג את פורטוגל באותה שנה בתחרות האירוויזיון. השיר בוצע על בימת האירוויזיון ב-6 באפריל 1974 בברייטון, בריטניה. האות השני היה זמר הגראנדולה (Grândola, Vila Morena), אותו שידרו ברדיו בשעה 00:25 ב-25 באפריל 1974, ואז יצאו הכוחות למיגור השלטון. החיילים שמו בקני רוביהם פרחי ציפורן כסמל לאי האלימות, והעם נקרא לצאת לרחובות עם פרחים אלו ולתמוך במורדים. במחיר של ארבעה הרוגים, הודח קייטנו, וספינולה הוכרז כנשיא הרפובליקה מטעם החונטה הצבאית. קושטה גומש הוכרז כמפקד הצבא, והוסמך לשאת ולתת עם נציגי תנועות הגרילה האפריקניות.
"אף אחד מאיתנו לא שמע מעולם על התערבות של צבא כדי להביא דמוקרטיה, כמובן שבדרך כלל זה הפוך".
לקח להם פחות מ-24 שעות להפיל את הדיקטטורה הממושכת ביותר באירופה ולאותת על סופה של האימפריה הקולוניאלית האחרונה באפריקה. "זו הייתה הפיכה שמעולם לא היתה כמותה", נזכר העיתונאי השוויצרי ורנר הרצוג (Werner Herzog), שדיווח על ההפיכה. "האווירה הייתה יותר כמו מסיבה... אף אחד מאיתנו לא שמע מעולם על התערבות של צבא כדי להביא דמוקרטיה, כמובן שבדרך כלל זה הפוך".
היא זכתה לכינוי מהפכת הציפורנים לאחר שמוכרי פרחים חילקו פרחים עונתיים לחיילים, ההתקוממות נותרה מקור לגאווה עצומה במדינה הזו המונה 10 מיליון איש. "זו הייתה ההפיכה המקורית ביותר של המאה ה-20", אמר הפוליטיקאי הסוציאליסט הוותיק חוסה מגלהאס (José Magalhães).
המהפכה הייתה, בסופו של דבר, פרי פעולתם של קצינים צעירים ורדיקלים, שמאליים בהשקפתם (ויש המייחסים להשפעה סובייטית חלק ניכר במהפכה). ספינולה, שהיה שמרן בהשקפותיו, לא החזיק מעמד זמן רב, ובאוקטובר 1974 הכריזו הקצינים הרדיקלים על קושטה גומש כנשיא.
קושטה גומש נאלץ לתמרן בין קצינים מהימין (בראשות הנשיא הקודם ספינולה), ובין הרדיקלים השמאליים שיזמו את המהפכה. הפתרון שנמצא היה עריכת בחירות למועצה מכוננת, ללא כל סמכויות חקיקתיות, פרט לעריכת חוקה, כאשר השלטון בפועל הוחזק בידי קואליציה אד הוק של נציגים מהסיעות השונות שייצגו את הציבור הפורטוגזי. בתקופה שבין 1974 ל-1976 פעלו שש ממשלות זמניות מסוג זה ששיקפו, כל אחת בתורה, את יחסי הכוחות המשתנים תדירות. הממשל שלט באמצעות צווים שניתנו על ידי מועצת הקצינים בראשה עמד קושטה גומש, אשר זכה לכינוי "פקק השעם" בשל יכולתו "לצוף אל פני המים" לאחר כל משבר.
בשנת 1976 הוצגה לציבור החוקה החדשה ונערכו בחירות לנשיאות, בהן בחר קושטה גומש שלא להשתתף. החוקה ייצבה את המצב הפוליטי, והביאה לעולם את "הרפובליקה הפורטוגזית השלישית" (מאז 1910). החוקה נתנה למועצת המהפכה הצבאית תפקיד משמעותי של פיקוח על הממשלה האזרחית. אמנם השנים הראשונות של הממשל על פי החוקה החדשה היו סוערות, וממשלות קמו ונפלו (כאשר הממשלה האזרחית הראשונה הייתה ממשלת מיעוט סוציאליסטית), אך בשנת 1982 התייצב המצב באופן שאיפשר תיקונים מקיפים לחוקה וביטול תפקיד מועצת המהפכה הצבאית. בשנת 1986 נבחר הנשיא האזרחי הראשון זה למעלה משישים שנה, מריו סוארש, ובחירה זו נתנה את הגושפנקה להצטרפות פורטוגל למדינות הליברליות והדמוקרטיות של מערב אירופה.
האמריקאים נתפסו עם המכנסיים מופשלים
ג'יימס א. קאסון (James A. Cason) שימש כפקיד הפוליטי של הממשל האמריקאי, וריצ'רד פ. פוסט (Richard F. Post) היה סגן ראש המשלחת בשגרירות ארה"ב בליסבון באותה תקופה. קאסון מתאר את השינוי באווירה הפוליטית לפני המהפכה. פוסט דן בתוצאות המהפכה; המגעים ההדוקים שהיו לו עם החונטה החדשה; חוסר האמון של הנרי קיסינג'ר בממשלה החדשה, וההחלטה החשובה לתת לממשלה החדשה חבילת סיוע. קאסון רואיין על ידי צ'ארלס סטיוארט קנדי (Charles Stuart Kennedy) ב-2009; פוסט רואיין ע"י קנדי ב-1990.
"לא יכולת ללכת לשום מקום בלי לראות כרזות פוליטיות מכל כיוון"
ג'יימס קאסון:
פורטוגל ב-1974 הייתה מקום שקט, ללא רמזים למהפיכה שתבוא. לא הייתה באמת אופוזיציה פוליטית, שכן פורטוגל הובלה על ידי דיקטטור, מרצ'לו קייטנו. בהיותי חדש בעבודה פוליטית, קיבלתי את העבודה הבטוחה של ניתוח פוליטי פנימי, התחלתי ליצור קשרים וכתבתי הרבה דיווחים ביוגרפיים. וקיבלתי גם את המשימה לצפות משם בקולוניות, גינאה-ביסאו, אנגולה ומוזמביק. היתה לנו רוטציה של כל הפקידים המנוסים.
מבחינה פוליטית, הדברים היו שגרתיים, שקטים עד יום אחד במאי 1974 כשלקחתי את רכבת הבוקר שלי מאויראס (Oeiras), במורד החוף, שבה גרתי; אני זוכר שהנוסעים ברכבת היו שקטים מאד באופן לא אופייני. כשהתקרבנו לתחנה במרכז העיר, הרמתי את מבטי וראיתי את כל שורת הטנקים הזו לאורך מסילת הרכבת עם חיילים עם רובים כלפי מעלה. חשבתי שאולי החיילים היו בתמרונים או משהו.
נתפסנו עם המכנסיים למטה ולא היה לנו מושג שההפיכה התרחשה. כשירדתי בתחנה המרכזית שמעתי את אש הרובים - צ'וצ'וצ'וצ'ו. אמרתי, "הו-הו", התרעתי לשגרירות ולקחתי משם מונית מיד.
המהפכה יצאה לדרך….
זו הייתה תקופה מרתקת להיות בפורטוגל, במיוחד מאז שהעבודה שלי בניתוח הפוליטיקה הפנימית הפכה פתאום למעניינת מאד. מפקדי צבא צעירים וקצינים משאר השירותים שהוצבו בקולוניות ביצעו את ההפיכה. תוך ימים ספורים השתלטו כוחות מורדים על המדינה. האליטה ברחה, כולל משפחת אספיריטו סנטו סילבה [מייסדי ה-Banco Espirito Santo], ורבים מהבנקאים ותומכי המשטר. כל מנגנון הביטחון של המדינה הודח; מאות נעצרו ואחרים נמלטו.
אף אחד מאיתנו לא ידע מי הם הקצינים הצעירים הללו, מה הם רוצים ומה האוריינטציה האידיאולוגית שלהם. הם היו אלמונים מוחלטים, לפחות לקהילה הדיפלומטית. הם תכננו את ההפיכה שלהם בסודיות בעודם באנגולה, גינאה-ביסאו ומוזמביק. הם הפילו את כל הממשלה, השתלטו במכת ברק עם מעט מאד נפגעים. זה היה בתקופה שבה העולם לחץ על פורטוגל להתחיל בתהליך הדה-קולוניזציה. הקולוניות ברחבי העולם היו גדולות יותר מפי עשרה מפורטוגל עצמה וכוחות פורטוגזים נלחמו מלחמת גרילה עקשנית במשך שנים. גברים נהרגו ונראה היה שאין סוף באופק. המלחמות עלו למדינה כסף רב, שיכול היה להקל על העוני הדוחק בבית.
קייטנו התנגד לסיים את המלחמות ולפרוש, אז קציני הצבא הצעירים לקחו את העניינים לידיים. מטרת ההפיכה הייתה להאיץ את הדה-קולוניזציה, לסיים את המלחמות באמצעות משא ומתן, ולשפר את התנאים הסוציו-אקונומיים בבית. הם גם רצו שפורטוגל תצטרף לאיחוד האירופי המתהווה. הייתה לנו דילמה כי פורטוגל שייכת לנאט"ו ולשריה הייתה גישה לסודות נאט"ו.
ההפיכה הפחידה את הממשל שלנו. האם פורטוגל הפכה לקומוניסטית? האם היא תיפול למסלול הסובייטי? חוסר הוודאות היה עניין גדול עבור קיסינג'ר והנשיא שלנו. כמה משקיפים התנשמו כי, אלוהים אדירים, הקומוניסטים השתלטו על מדינה אירופאית! זה בגלל שחלק מהקצינים הופיעו ודיברו כמו מאואיסטים, הם באמת היו שמאלנים. ראש הצבא, הגנרל אנטוניו דה ספינולה, תמך במהפכה אך היה מתון.
עד מהרה התברר שיש מתחים בין הקצינים הזוטרים לבכיריהם. הדובר הקיצוני היה אוטלו נונו סרייבה דה קארוולו (Otelo Nuno Saraiva de Carvalho), שחשבנו שהוא קומוניסט ושהפך להיות אויבנו. בכל אופן, קיסינג'ר לא אהב את הדיווח שיצא מהשגריר שאמר בעצם שלא מדובר בהתקוממות קומוניסטית אלא במרד לאומני, שנבע מתסכולים מהמדיניות באפריקה.
פורטוגל הייתה חברה מאד שמרנית ולא התעניינה באידיאולוגיה קומוניסטית. דיווחתי על זה. לאנשים נמאס. הם רצו להאיץ את תהליך הדה-קולוניזציה ולסיים דיקטטורה שנמשכה 40 שנה והועילה רק לאליטה המבוצרת. ולכן דיווחתי שזה לא גל קומוניסטי.
ההפיכה התרחשה ב-25 באפריל...
באחד במאי עברו 100,000 קומוניסטים ליד השגרירות בקריאות ["אי אפשר להביס את העם המאוחד!"] מאיפה הם באו? כמה ימים לאחר מכן מריו סוארש [אז המזכיר הכללי של המפלגה הסוציאליסטית] הגיע עם 100,000 בעצרת שלו. הוא הגיע מבריסל, והיה המנהיג הסוציאליסטי. ואז צצו כמה מפלגות שמרניות. כל המפלגות הללו נאסרו תחת קייטנו...
"הייתה לנו בעיה של ניסיון לשכנע את וושינגטון שלא מדובר בקומוניסטים"
ריצ'רד פוסט:
בשבילי זו היתה סוג של הפיכה משביעת רצון. כי בליל ההפיכה הוצגה החונטה החדשה של הישועה הלאומית (National Salvation Junta) לציבור הפורטוגזי ברדיו ובטלוויזיה. בחונטה של חמישה אנשים, שניים היו חברים קרובים שלי; אחד מהם היה פרנסיסקו דה קוסטה גומס (Francisco da Costa Gomes), ראש המטה של הצבא. הוא היה מפקד הכוחות באנגולה כשהייתי הקונסול הכללי. הוא כנראה היה איש הקשר הכי טוב שלי כשהיה שם.
הייתי הולך אליו והקו שנקטתי עם כמעט כולם, כלומר בין הגורמים הרשמיים באנגולה, היה שמדיניות ארה"ב תיקבע במידה מסוימת על פי מה שאני מדווח על ההתפתחויות כאן. עכשיו יש לך בכוחך לספר לי מה באמת קורה, או שאתה יכול לקחת את הסיכון שאני אצטרך לדווח על שמועה. לכן מדיניות ארה"ב תהיה מבוססת על שמועה. זה עבד איתו, אבל זה לא באמת עבד עם אף אחד אחר. הוא נתן לי מידע רב שהיה די מדויק על המצב הצבאי.
הבחור השני שהיה אחד מהחונטה של חמשת האנשים היה לא ממש מוצלח. הוא היה גנרל בדימוס של חיל האוויר. צעיר אבל בדימוס. כנראה איזו שערורייה, שעמדה לזכותו מבחינת המהפכנים. הכרתי אותו כי גם הוא השתתף במרדף. הוא היה איש נשים אמיתי. פתאום הוא חלק מהחונטה. אז יש לי שניים מתוך החמישה שאוכל לפנות אליהם מיד באופן ישיר. עכשיו, זה די יוצא דופן. ממשלה שארצות הברית היא בערך הידידה האחרונה שלה בעולם, שתופל ותיצור קשר כזה מיד עם הממשלה היורשת? מדהים.
כמובן שהסיבה לכך הייתה כי המייג'ורים והקפטנים שביצעו את ההפיכה היו בעצם טיפוסים א-פוליטיים. הצבא הפורטוגזי לא היה מסוג המקומות שמשכו רבים מאד מהצד השמאלי של מחנה האידיאולוגיה וזה היה צבא ממושמע. אז כמובן שהם הלכו אחרי הגנרלים הבכירים שלהם. וקוסטה גומס היה אחד מהם. ספינולה היה השני. זה היה מבנה הסמכות שהם היו רגילים אליו. למרות שההעדפות האידיאולוגיות שלהם עשויות היו להיות שונות במקצת, הם היו בעצם א-פוליטיים.
ואז הייתה לנו בעיה אחרת של ניסיון לשכנע את וושינגטון שלא מדובר בקומוניסטים. "תמחקו את פורטוגל. זה נגמר." אנחנו טענו שהחבר'ה האלה הם א-פוליטיים. הדבר היחיד שהם יודעים על ארצות הברית הוא שתמכנו בממשלה האחרונה. לכן הם היו צריכים להיות קצת חשדניים כלפינו.
ועלינו היה להפיג את החשד הזה על ידי קבלה של ההפיכה הזו בכל דרך שנוכל, כולל להציע חבילת סיוע לפורטוגל. מעל ומעבר למה שכבר עשינו. ובכן, התווכחנו על זה עם הנרי [קיסינג'ר] עד שפנינו הפכו כחולות. הנחתי שזה הנרי. אם משהו מרגש קרה בעולם, הוא השתלט עליו. אחרי הנקודה הזו זה לא היה עניין של אף אחד אחר. התקדמנו מעט מאד עם הטיעון הזה למרות שחזרנו עליו שוב ושוב.
לבסוף, שני דברים עזרו לגרום לזה. אחד מהם היה שהיה לנו ביקור של [סנאטור] טדי קנדי. הוא חזר לוושינגטון ועודד את התמיכה בהפיכה הזו. ואני חושב שהנרי קיסינג'ר יכול היה לראות את המדיניות נלקחת מידיו על ידי קנדי, או את האיום לכך.
"'אתה רשאי להודיע לנשיא שאנחנו עומדים לספק סיוע'"
השני היה שהרמנו את הרף בדיווח שלנו, ואמרנו שאם לא נעשה את זה, מכיוון שאנו חוששים שהמדינה הופכת לקומוניסטית, ייתכן בהחלט שאנו יוצרים נבואה שמגשימה את עצמה. אני חושב שזה פגע בול. ב-11 בדצמבר 1974 - אני זוכר את זה כי זה היה יום ההולדת שלי - קיבלנו מברק: "אתה יכול להודיע לנשיא שאנחנו עומדים לספק סיוע".
שר החוץ היה אז מריו סוארש, הנשיא [לימים], שעמו היו לי הרבה מגעים. השגריר ואני הגענו לנשיא כדי להודיע לו על חבילת הסיוע הזו אבל לא לסוארש. עם זאת, זה היה בסדר כי הלכתי לארוחת ערב בביתו של השגריר הצרפתי, שם היה מריו סוארש אורח הכבוד. הלכתי לשם ובמהלך הקוקטייל לפני ארוחת הערב, ניגשתי לסוארש ואמרתי, "היום יום ההולדת שלי וקיבלתי את המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל וזה מברק ממשרד החוץ שהסכים לספק תוכנית סיוע לפורטוגל".
הו, הוא היה מאד שמח. הלכנו ואכלנו את ארוחת הערב שלנו. בתום הארוחה קם השגריר הצרפתי והרים כוסית לכבוד נשיא הרפובליקה של פורטוגל. סוארש קם והרים כוסית לכבוד נשיא צרפת, ואז כשכולם עדיין עומדים, הוא אמר, "ובעוד כולנו עומדים, אני רוצה שתצטרפו אליי להרים כוסית לכבוד מר פוסט שהיום זהו יום הולדתו". אתה יכול רק לדמיין את פניו של השגריר הצרפתי.
היו הרבה כוחות מנוגדים. ההפיכה קבעה את הגנרל ספינולה בסופו של דבר כנשיא. בספרו הוא דגל בשינוי מסוים בשטחים שמעבר לים, אבל מה שהוא בסופו של דבר התעקש עליו זה שיהיו בחירות חופשיות והוגנות, שתהיה עצמאות אבל צריכה להיות אפשרות שהם ישארו פורטוגל. הוא חשב שהאופציה הזו תנצח. אבל זה יהיה מרצון.
ובכן, המייג'ורים והקפטנים לא קנו את זה. הם התעקשו שימסרו אותם לצבאות השחרור ושהם צריכים ללכת לעזאזל. אלה היו בחורים שהלכו לשם שוב ושוב, לא בנסיבות הטובות ביותר. התברר שהוא מאסכולה ותיקה מהם. אז הייתה התגוששות בינו לבין קבוצה שהתלכדה בהדרגה, כאנשים שהיו הלב והנשמה של ההפיכה, הכוח המתכנן, שהיו די בבירור רחוק יותר שמאלה ממנו. הוא היה רחוק מאד ימינה. אז למרות שהם היו משמאל למקום שבו הוא היה, הם בהחלט היו אנשים שעדיין יכולנו להתמודד איתם. ועשינו זאת.
היו לי שיחות מקיפות עם כמה מהם. אנשים שלא הכרתי קודם, אבל הכרתי אותם אחרי המהפיכה. ושמרנו על יחסים די טובים עם המועצה המהפכנית הזו. הייתה אז שאלת הבחירות. כמובן שהאמריקאים שעמדו למחוק את פורטוגל הניחו שלעולם לא יהיו באמת בחירות חופשיות והוגנות, אלא שקציני הצבא האלה יעוותו את הדברים לטובת הקומוניסטים והם ינצחו. הם המשיכו וקיימו בחירות והקומוניסטים לא ניצחו. הם לא זכו ביותר מ-20% מהקולות. היו אלה הסוציאליסטים, אנשים מהמרכז וההימין שהיו עם הרוב הגדול. זו היתה אינדיקציה ברורה לכך שתושבי פורטוגל הם אנשים שרצו לדבוק בדמוקרטיה של המערב ובכל השאר.
כיום עשרים וחמישה באפריל, יום המהפכה, נחגג כיום החירות הפורטוגזי והוא גם השם של הגרסה של ליסבון לגשר שער הזהב במפרץ סן פרנסיסקו. זהו אחד מהחגים העיקריים בפורטוגל. זהו יום של שמחה, למרות התמרמרות מסוימת בקרב חלק מחוגי הימין הקיצוני, הרואים בהתפתחויות שלאחר המהפכה משום אסון למדינה. מצד שני כמה ממנהיגי המהפכה סבורים שפורטוגל של היום סטתה מן האידיאלים השמאליים שבשמם התחוללה המהפכה.
מקורות:
