פורים הוא החג המסתורי ביותר בחגים העבריים. הוא הופיע לפתע במאה השנייה לפנה"ס, אם כי יהודים רבים התעלמו ממנו במשך מאות שנים. ומקור החג, שלא לדבר על טקסט הדגל שלו - מגילת אסתר - מבלבל לא פחות.
ההתייחסות הראשונה לפורים היא בספר החיצוני מקבים ב' המציין אותו כיום שלאחר "יום ניקנור":
"ויקבלו עליהם כולם לב אחד, כי לא ישכח היום הזה לעולם, ולחוג אותו בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, והוא היום לפני יום מרדכי."
(מקבים ב' פרק ט"ו, ל"ו)
שרק אומר כי ב-14 לחודש אדר, חגגו היהודים חג שנקרא "יום מרדכי". ברור שהחג נחגג לפחות בכמה קהילות יהודיות כבר בשנת 124 לפנה"ס, כאשר הספר הזה נכתב באלכסנדריה. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, שכתב במאה הראשונה לספירה, גם מזכיר את החג, ומציין שהוא נחגג באופן נרחב.
עם זאת, נראה שהחג לא הצליח להתקבל על ידי כל היהודים עד לימי הביניים המוקדמים. לדוגמה, אסתר היא המגילה היחידה שלא נמצאה בין מגילות ים המלח, מה שמעיד על כך שקהילת המדבר לא ראתה אותה כקנונית. אולם במשנה מסופר שלפחות מימי מרד בר כוכבא (132–136 לספירה), הקריאה במגילת אסתר בפורים נחשבה למצווה. התלמוד עצמו מתייחס לאלה שהטילו ספק אם יש לחגוג את פורים כחג יהודי. ובכל זאת, ברור שבזמן המשנה והתלמוד, פורים היה במגמת עלייה: ניתן למצוא בתקופה זו תרגומים ופירושים נוספים של מגילת אסתר, יותר מאשר כל טקסט מקראי אחר.
מקור החג מצוי במחלוקת חריפה. מספר חגים פגאניים - יווני, פרסי, אשורי ובבלי - הוצעו כמועמדים, אבל אף אחד לא באמת מתאים. סיפור מגילת אסתר כפי שהוא מופיע בתנ"ך העברי הוא כדלקמן: אחשוורוש מלך פרס רוצה שאשתו ושתי תשוויץ ביופיה בפני אורחיו. היא מסרבת. משרתיו של אחשוורוש מקיימים גרסה עתיקה של "הרווק", ומביאים את הנשים היפות ביותר של הממלכה. אחת מהן היא אסתר, גיבורת הסיפור, יתומה שגודלה על ידי דודה מרדכי. לאחר שאחייניתו הופכת למלכה, מרדכי מגלה מזימה של הארמון להתנקש בחיי אחשוורוש. הוא מספר זאת למלך שהורג את הקושרים.
בערך בתקופה זו המן, אחד הווזירים של המלך, עולה לגדולה. כולם, כולל הווזירים האחרים, חייבים להשתחוות לפניו. מרדכי מסרב. המן זועם ומחליט לא רק להרוג את מרדכי אלא גם את כל יהודי הממלכה. כדי לבחור יום מתאים לקיום רצח העם הזה, הוא עורך הגרלה ונבחר י"ג באדר. כששמע על כך, מרדכי מאיץ באסתר לדבר עם המלך ולבקש ממנו לבטל את צווי ההוצאה להורג שנשלחו לרחבי הממלכה. למרות שההתקרבות אל המלך ללא הזמנה הייתה מסוכנת, אסתר צמה שלושה ימים, ואז עושה זאת, מזמינה אותו ואת המן למשתה. במשתה, המלך שואל את אסתר מה היא רוצה. היא רוצה רק דבר אחד: שהוא והמן יבואו למשתה נוסף למחרת.
באותו לילה, המלך לא הצליח לישון. ככל הנראה כדי לעזור לו להירגע, הוא מבקש ממשרתיו להקריא לו את דברי הימים של הממלכה. תוך כך קראו המשרתים כיצד הציל אותו מרדכי ממוות בטוח. הוא שואל איך תוגמל מרדכי ונאמר לו - הוא לא. למחרת בבוקר המן ממהר לחדר המלך לבקש רשות לבצע את מזימתו הרשעית, אך המלך מקדים אותו ושואל אותו "מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ?", המן, שחשב שהמלך מדבר עליו, אמר לו שצריך לקיים מצעד ברחובות הבירה לאדם כזה ולהושיבו בפאר על סוס כשאדם שהולך לפניו ומודיע שזה מה שקורה לאדם "אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".
מטבע הדברים, המן היה מתוסכל כשהמלך ציווה לעשות זאת למרדכי ולא לו, אבל הוא ביצע את זה כפי שצווה. באותו לילה הלך למשתה של אסתר, שם סיפרה אסתר לאחשוורוש על עלילת המן. המלך יצא החוצה בסערה. מאוחר יותר, המן הלך לחדרה של אסתר כדי להתחנן לרחמים, אך כשהוא שכב על מיטתה והתחנן, נכנס המלך וטעה במה שהוא ראה כניסיון של המן לאנוס את אשתו. הוא ציווה לתלות את המן, והורה ליהודים ברחבי הממלכה להגן על עצמם מפני הבאים להרוג אותם, שכן לא ניתן לבטל את הצווים יותר. בי"ג באדר ולמחרת הרגו יהודים אלפים מתוקפיהם ברחבי הממלכה, אבל הם עצמם ניצלו.
ההיסטוריות של הסיפור הזה שנויה במחלוקת. התומכים מציינים את הפירוט הרב בתאריכים, בשמות ובחפצים שהוזכרו, אפילו בהיבטים חסרי חשיבות לכאורה של הסיפור. הם גם טוענים שתיאור חיי החצר מתאים למה שאנו יודעים על החצר הפרסית ממקורות אחרים. אבל זו עדיין לא הוכחה. אין טקסטים עתיקים אחרים המספרים משהו כמו הסיפור הזה, אומרים המבקרים. גם דמותו של אחשוורוש אינה מתאימה לאף אחד מהמלכים הפרסיים הידועים (אם כי חלק מהתומכים חושבים שהוא ארתחששתא). והטיעון הכי משכנע נגד אמיתות הסיפור הוא שמלך פרסי לעולם לא היה מתחתן עם יתומה ממוצא לא ידוע.
חג הפורים הוא חג של שמחה כי זוהי באמת חגיגה של משפחה וקהילה. חגים יהודיים אחרים מתייחסים לנושאים הרבה יותר אפלים וכבדים המתאימים פחות לילדים, מה שרק הופך את השמחה והכיף של פורים לנפוצים וחשובים. המשנה היא הנוסח הראשון שקבע כיצד יש לחגוג את פורים - מגילת אסתר אמורה להיקרא ברבים. התלמוד (שפורסם בשנת 500 לספירה) מרחיב את מסורת קריאת מגילת אסתר ברבים עם שתיית יין, שמחה ועליצות - ומתנות לעניים. זה נקבע במגילת אסתר עצמה, אבל נראה שמדובר בתוספת מאוחרת יותר לספר. לא אותו מנהג ולא השם "פורים" עצמו מופיעים בגרסה המוקדמת יותר של מגילת אסתר, המוכרת לנו מהתרגום היווני בתרגום השבעים, מהמאה השנייה לפנה"ס.
חשיבות מיוחדת בתלמוד היא שתיית יין בפורים. אומרים שצריך לשתות כל כך הרבה עד שאי אפשר להבחין בין המן הרשע למרדכי הטוב. מתישהו בסוף המאה ה-5 החלו יהודים חוגגים לשרוף דמות של המן. זה גרם להם לעתים קרובות להסתבך עם שכניהם הנוצרים, שלעתים חשבו שהדמות שנשרפה היא של ישוע. המסורת הזו גוועה. מסורת מאוחרת יותר, זו של צום ביום שלפני פורים לזכר צום אסתר, הנקראת תענית אסתר, מופיעה לראשונה בכתבי רבי אחא בסוף המאה ה-6. היו אלה התוספיסטים, הרבנים הגרמנים והצרפתים של המאה ה-13, שהזכירו לראשונה את מעשה הרעש כדי למחוק את שמו של המן (ברעש) בעת קריאת מגילת אסתר בפומבי. בהתחלה זה נעשה על ידי רקיעה ברגליים, מאוחר יותר אנשים החלו להשתמש ברעשנים.
אבל מסורת פורים הנראית ביותר היא התחפושות הנובעות בין השאר מהתפיסה שאסתר הסתירה את זהותה האמיתית כיהודיה מתוך פחד. אך עניין התחפושות החל רק ברנסנס של המאה ה-13 ולכן יש הטוענים כי מסורת זו הגיעה מהשפעות של מסורות השכנים. עם לוחות זמנים הקשורים ליום השוויון האביבי והמסורות הכל כך דומות, ייתכן מאוד שיהודים שילבו את המסורת שהייתה סביבם בחגיגה שלהם. אבל אין דרך לדעת בוודאות את רמת ההשפעה של החגים הללו זה על זה. פורים נחגג בערך באותו זמן עם הקרנבל של ונציה וחגיגות איטלקיות אחרות שהחלו בערך באותה תקופה. הראשון שהזכיר מסורות אלו היה קלונימוס בן קלונימוס, שכתב על מסורת זו בבוז מסוים. ובכל זאת, היא התפשטה מאיטליה לשאר העולם היהודי תוך מאתיים או שלוש מאות שנה.
למסורת של הכנת סלסלות פורים, או משלוח מנות לחברים ולבני הקהילה, יש מקור די ברור. משלוח מנות הוא למעשה חובה מקראית במגילת אסתר. על פי מצוות משלוח מנות על כל אדם לשלוח בפורים לרעהו מנות מזון, לפחות שתי מנות, לאדם אחד לפחות. יש שכתבו שמטרת המצווה היא להרבות אהבה ורעות בעם ישראל, ויש שכתבו שהמטרה היא לספק צורכי מזון לנזקקים כדי שיוכלו לערוך את סעודת הפורים כראוי.
עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ... וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים.
(מגילת אסתר, פרק ט', פסוקים י"ט–כ"ב)
גם מתנות לאביונים היא אחת מהמצוות הנוהגות בחג פורים, והיא חלה על גברים ונשים כאחד. המצווה מחייבת כל אדם להעניק מתנות במהלך החג לשני אביונים לפחות, מתנה אחת לפחות לכל אחד. הרמב"ם כותב בספרו כי מצווה זו היא החשובה מבין מצוות חג הפורים.
וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.
(מגילת אסתר, פרק ט', פסוקים כ'–כ"ג)
כמו בחגים דתיים רבים מכל קצוות תבל, חג פורים מצוין בסעודת חג עם חברים, בני משפחה והקהילה. גם חג הפורים, שנערך אחר הצהריים של החג, מצווה בסיפור. למרות שחגים יהודיים רבים מצויינים בארוחות דומות, בחג הפורים יש תחושה שונה. ברוב החגים היהודיים העיקריים, מלבד חנוכה, הארוחה מתחילה בברכות על נרות ויין. בפורים אין מנהג כזה, סעודת חג פורים משמשת כסימן ההיכר של החג שכולו אחדות, משפחה וקהילה. הסיפור עוסק בניצחון על הצרה והמצוקה. הרי עלילת מגילת אסתר עצמה תלויה מאוד בקהילה, לפי הסיפור, נכונותה של אסתר להתייצב למען הקהילה שלה היא שהבטיחה שהקהילה תינצל.
במזרח אירופה של המאה ה-16 החלה מסורת של ביצוע מחזות גחמניים שנקראים פורים שפיל (מיידיש: פּורימשפּיל או משחק פורים, מחזה פורים). זהו מופע היתולי לחג הפורים המתבסס על מגילת אסתר. זוהי למעשה דרמה קומית, שבה שחקנים, לעיתים קרובות לא מקצועיים, מופיעים בסגנון הקומדיה דל ארטה. השחקנים מחופשים לגיבורי המגילה כמו מרדכי היהודי, אסתר המלכה, אחשוורוש והמן. המופע כולל שירים היתוליים, מוזיקה, ריקודים וטקסט קומי.
מנהגים היתוליים בפורים היו נהוגים כבר בימים קדומים. אווירת החג הייתה שלובה במצב רוח מרומם, עליצות ואף שכרות. על פי התלמוד:
אמר רבא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי."
(תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז', עמוד ב')
מחזות ובהם מופעים בהשתתפות ליצנים ונגנים הופיעו לראשונה בתקופת הרנסאנס האיטלקי. בהשפעת הסביבה הופיעו דמויות ליצנים גם בספרות היהודית. איור ובו ליצן, הנושף בכלי נשיפה ומתופף בתוף, הופיע בספר יהודי שיצא לאור באיטליה ב-1450. חיתוך עץ שכלל ליצנים הופיע גם ב"ספר המנהגים" שיצא לאור בוונציה ב-1593. מנהגי ההתחפשות בפורים ידועים כבר משלהי המאה ה-13. רבי יהודה מינץ, רבה של פדובה במאה ה-15, פסק בזכות מנהגי ההתחפשות בפורים, הכוללים גם לבישת בגדי נשים על ידי גברים וההפך. אחריו פסק הרמ"א כי "מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא" (שו"ע, או"ח, תרצו, ח).
בשנת 1567 יצא לאור מחזה פורימי בשם "אסתר", שנכתב בספרדית על ידי סולומון אושקי ולזרו גרציאנו. מחזה זה נחשב לדרמה הראשונה בספרדית שנכתבה בידי יוצרים יהודים. בשנת 1648 פורסם מחזה נוסף בספרדית בשם "קומדיה פאמוסה דה אמאן (המן) אי מורדצ'יי (מרדכי)", שמחברו נשאר אנונימי. המחזה הועלה בעיר ליידן שבהולנד ב-1699. בקרב יהודי גרמניה הצגות "פורים שפיל" היו שכיחות. מתחילת המאה ה-17 (לראשונה ב-1598) הועלה לבמה מדי פורים "מחזה על טאב ייקליין ואשתו" בעיירה טאנהאוזן. המחזה לא פורסם. המחזה הראשון שכפי הנראה נקרא בשם "פורים שפיל" הוא המחזה "אחשוורוש שפיל" שיצא לאור ביידיש בפרנקפורט, גרמניה, ב-1708. מנהיגי הקהילה היהודית בפרנקפורט אסרו על העלאת המחזה, בשל שפתו המתובלת בניבולי פה. בפורים בשנת 1713 הוצג בפרנקפורט מחזה פרי עטו של ברמן מלימבורג, תחת השם העברי מכירת יוסף, שזכה להצלחה מרובה. ב-1720 נכתב בפראג המחזה ההיתולי "אקטא אסתר מיט אחשוורוש" (מעשי אסתר עם אחשוורוש), שהועלה על ידי תלמידי הישיבה של הרב דוד אופנהיים, שהתיר לתלמידיו להשתתף בהצגה בחג. מחזה ה"פורים שפיל" הראשון בעברית, "שארית יהודה", יצא לאור בווינה ב-1827 על ידי שי"ר, והוא תרגום-עיבוד של המחזה אסתר של ראסין.
בישראל, המשורר היידי איציק מאנגער כתב את משחק הפורים משירי המגילה שתורגם לעברית בידי מרדכי אמיתי. ההצגה הועלתה ביידיש בשנות השישים של המאה ה-20, תחת השם המגילה. את המוזיקה לשירים הלחין דובי זלצר. בהצגה השתתפו בין היתר השחקן מייק בורשטיין והוריו, פסח בורשטיין וליליאן לוקס, והיא זכתה להצלחה מרובה והגיעה ל-250 הופעות. ב-1966 עלה על בימת התיאטרון הקאמרי המחזה "אסתר המלכה" מאת נתן אלתרמן, שנכתב אף הוא כ"פורים שפיל" ברוח סיפורי אלף לילה ולילה. המחזה, בבימויו של גרשון פלוטקין, לא נחל הצלחה מסחרית. ב-1976 הופק על ידי "האופרה העממית" משחק הפורים "המגילה" מאת איציק מאנגר בהשתתפות אברהם מור, שמוליק סגל ואחרים. ב-2016 הרכב Theatronix העלה את אופרת רוק "פורים שפיל לעולם".
אחד ההיבטים המוכרים (והטעימים) של פורים הוא אפייה ואכילת אוזני המן (hamentaschen), המאפה המשולש הייחודי לחג. אפיית העוגיות הממולאות החלה באירופה בתקופה המודרנית המוקדמת. בהתחלה אלה היו מלאות בפרג, כיום האופים כבר מתחרים כדי להיות יצירתיים. הבצק מעוצב בצורת כיסונים, ומכאן שמו ביידיש המן טאַש ("כיס המן", נהגה: homen tash). בגרמנית משמעות השם מוֹן-טאשֶה (Mohntasche) היא "כיס פרג", ומשערים שזה היה שמו המקורי גם ביידיש, שפתם של היהודים האשכנזים (מאָן טאַש, על-פי הכתיב ביידיש). הסיבה שלא צפוי למצוא את העוגיות האלה בזמן אחר בשנה היא בגלל שהעוגייה היא סמל ישיר של המן, האנטגוניסט בסיפור של פורים. לא מצווה בתנ"ך, זו מסורת נוספת שקשה להצביע על מקורה. יש המאמינים כי העוגיות מעוצבות כמשולש להנצחת הכובע שחבש המן, על פי המסורת. אבל, בניגוד לדעה הרווחת, מגילת אסתר אינה מספקת שום פרט על כובע המן, אלא זהו סיפור עממי שסופר במשך דורות.
סופקו גם סיבות נוספות לצורת המשולש ולשם "אוזני המן". המן הרשע, צורר היהודים, הנבל האכזר שהסית את המלך אחשוורוש כנגד היהודים וביקש להרוג את כל היהודים היה פושע מנוול, רשע מרושע. בימי קדם רווח מנהג קיצוץ אוזני פושעים. לפי חלק מהפירושים, לכן כתוב במגילה "ופני המן חפו" (אסתר ז' 8), ובמדרש מספרים כי "נכנס המן לבית גנזי המלך כפוף-קומה, אבל וחפוי ראש, אוזניו מקוטפות ועיניו חשוכות…" (מגילה טז). אבל אולי הסיבה קשורה בכלל ל"פורים וינסנט" בפרנקפורט, ולהמן אחר ולא מוכר. מספרים שבשנת 1615 אופה העוגות וינצנץ פטמילך, עמד בראש פוגרום ביהודי פרנקפורט והביא לגירושם מהעיר. חצי שנה נדדו היהודים חסרי כל מחוץ לעירם, עד שפטמילך נאסר והם נקראו לחזור לעיר. פטמילך לא האריך ימים – הוא נידון למוות והוצא להורג בכיכר העיר. יש אומרים שלפני שנערף ראשו – קצצו את אוזניו, ואת היתר אתם יכולים להשלים מדמיונכם. אפשר, אם כן, שמכנים את העוגיות המשולשות שאוכלים בפורים אוזני המן, לא בגלל המן האגגי, אלא בגלל "פורים וינסנט", שאירע בכ' באדר ה'שע"ו – 28 בפברואר 1616, ובגלל המן הגרמני, האופה-הצורר שקם לנו בפרנקפורט שעל נהר מיין.
הסבר אחר מציע שמנהג אכילת "אוזני המן" הוא מנהג שאול מן הנוצרים, שנהגו לאכול ב"יום ששי הטוב", יום ששי שלפני הפסחא, עוגיות משולשות וממולאות הקרויות "אוזני יהודה". היה זה כדי לציין את היום שבו מסר יהודה איש קריות את ישוע. ייתכן שהיהודים החליטו לאמץ את המנהג ולעשות "ונהפוך הוא", לציין את מות המן במאפה משולש שייאכל לא ביום אבל אלא ביום טוב – ביום חג הפורים. וההסבר האחרון, שגם אותו לא ניתן לפסול והוא נשמע סביר ביותר הוא שלמעשה מדובר במסורת פגאנית קדומה של הכנת עוגות בצורת הערווה הנשית, כמנחה לאלת הפריון והתשוקה של המזרח הקדום אִסְתְּהַר, או עשתר, שהפכה ביהדות לאסתר. בפרס העתיקה נהוג היה בראשית האביב לחגוג את "חג אסתהר" ולהביא עוגיות שנקראו "פות אסתהר" לכוהנות של האלה. תיאורים מאותה תקופה מדברים על עוגיות עם שפתיים כמו שפתי הפות הנשי, הממולאות בזרעי פרג המסמלים את זרע הגבר.
בישראל, במאה ה-20 נוצרה מסורת חדשה - העדלאידע. זוהי תהלוכה היתולית דמוית קרנבל. תהלוכת העדלאידע הראשונה נערכה בתל אביב הקטנה כבר בשנה השלישית להיווסדה של העיר, בפורים 1912, ביוזמתו של אברהם אלדמע, מורה לציור ומלאכה בגימנסיה הרצליה. התהלוכה הססגונית, ובה תלמידים ומבוגרים מחופשים ברוח החג, יצאה מבניין הגימנסיה וצעדה לאורך רחוב הרצל עד מסילת הברזל. עקב הצלחתה החליט ראש מועצת העיר מאיר דיזנגוף שהיא תתקיים גם בשנה שלאחר מכן, במימון המועצה. במלחמת העולם הראשונה הופסקה העדליאדע, והיא התחדשה לאחריה.
תהלוכות העדלאידע של תל אביב לוו בנשפי פורים מפוארים שהפיק ברוך אגדתי. התהלוכות שערכו החֶבְרֶ'ה טְרַאסְק (הקבוצה שייסד ב-1917 אברהם אלדמע) התאפיינו במעשי קונדס ותחפושות פרובוקטיביות, ומסיבותיהם נחוגו לצד החגיגות המפורסמות של אגדתי, שעליהן מתחו ביקורת נוקבת על מה שראו כהתמסחרותן בשל הפיכתן למוסד רווחי ביותר. עם השנים התרחבו התהלוכות, ומסלולן נדד מרחוב הרצל לרחוב אלנבי, ולאחר קום המדינה לרחוב אבן גבירול. בשנות ה-30 נקבע נושא מרכזי לכל עדלאידע, כגון "שבטי ישראל" (ב-1934, בהצעתו של חיים נחמן ביאליק), "הישגי היישוב" או "המצב בעולם". בתקופה זו, אירועי פורים של תל אביב משכו מבקרים מכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה.
העדלאידע בתל אביב בוטלה למשך כשני עשורים – החל משנת 1936, בצל המרד הערבי הגדול ולאחריו מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, קום המדינה ושנותיה הראשונות – וחודשה רק בשנת 1955. באותה שנה השתתפו בה מעל חצי מיליון צופים. בסוף שנות ה-60 התפוגגה המסורת התל אביבית והמצעד הועבר לחולון, אם כי הוא לא לבש את האופי ההמוני של האירועים בתל אביב הקטנה. בשנים האחרונות נעשה ניסיון לחזור אל המסורת ולחדש את העדלאידע כאירוע רחוב חגיגי וגדול בערים השונות. בהרצליה מתקיימת עדלאידע החל משנת 2014, כאשר בכל שנה היא מוקדשת לנושא מסוים. כיום העדלאידע הגדולה במדינה מתקיימת בחולון עם אלפי משתתפים בצעדה. בצעדות של 2017 ו-2018 השתתפו כ-200 אלף צופים.
מקורות:
