מאת: Hillel Kuttler
מקור: Smithsonian mag
אחר צהריים קריר וגשום בספטמבר 2020, שתי ניידות ואופנוע של משטרת ישראל, כשהאורות הכחולים מהבהבים והסירנות זועקות, עצרו באתר חפירה ארכיאולוגית במוצא, שכונה בפאתיה המערביים של הבירה. ארבעה שוטרים יצאו מכלי הרכב והתקרבו לחפירה - אך הם לא הגיעו לזירת פשע. הם באו לבחון טביעות אצבע עתיקות כחלק משיתוף פעולה לא שגרתי ומתמשך בין משטרת ישראל לצוות משלחת חפירות תל מוצא.
החל מנובמבר 2019, חפירות באתר, המשתרע על פני שלושה דונם, חשפו עקבות של מבנים וחפצים מהתקופה הביזנטית המוקדמת (סוף המאה ה-4 עד תחילת המאה ה-7): כנסייה, בית בד, גת וכבשן. בגומחה הסמוכה לכבשן נמצאו שברי חרס של מנורות ורעפים, ובסמוך שרידים של כדים וקערות. נושאות תמונות של עצי דקל, משכו שברי המנורה את תשומת לבה של ד"ר שולמית טרם, ארכיאולוגית ומומחית לקרמיקה ברשות העתיקות. יותר משליש מ-230 השברים היו מכוסים בטביעות אצבע עתיקות. "זה היה מדהים", אומרת טרם. "היו כל כך הרבה, והן היו כל כך ברורות".
קרבתם של השברים לכבשן מהמאה ה-5 או ה-6 הביאה את טרם ועמיתיה לתיאוריה שטביעות האצבע שייכות לעובד הכבשן (או עובדים), שייצרו את המנורות מתבניות. כדי ללמוד פרטים נוספים, מכמה קדרים עבדו באתר ועד גילם ומגדרם של בעלי המלאכה, פנו הארכיאולוגים לחוקרי המשטרה - מומחים בדקטילוגרפיה (מדע ניתוח טביעות האצבע).
הסברה לא הייתה כל כך מופרכת. בלשים וארכיאולוגים חולקים סקרנות עזה, התמסרות לעובדות, תשומת לב לפרטים והתמקדות ברמזים שנמצאו במקום ספציפי. במעבדות המשטרה יש מכשירים וטכנולוגיות המשמשים לניתוח טביעות אצבע. עם זאת, הצוותים הישראלים סיפרו ששיתוף הפעולה ביניהם הוא הראשון מסוגו עד כה. "כארכיאולוגית שהסתכלה על המנורה, ראיתי רק טביעות אצבע. יותר מזה לא ראיתי", אומרת טרם. "רציתי לדעת יותר על אנשי העבר. המשטרה תוכל לעזור לי להבין יותר ולהסיק מסקנות נוספות על החיים במוצא בתקופה הביזנטית".
חפירת הארכיאולוגים קדמה לבניית כביש מהיר. פיקוח ארכיאולוגי, ולעתים גם חפירה, היא חובה באתרי בנייה רבים בישראל, מדינה שמלהטטת בין ההווה והעבר, שבה עגורנים נמצאים בכל מקום וההיסטוריה של הארץ מוערכת וחשובה. פרויקט מוצא היה חלק מחפירה גדולה בהרבה שהחלה בשנת 2017, עם ממצאים בולטים הכוללים עיירה שהיתה מאוכלסת בחיילים רומיים משוחררים שכבשו את ישראל בשנת 135. תגליות אחרות מתוארכות לתקופה הנאוליתית.
עידו חפץ הופתע מהזימון למוצא שקיבל ממטה המשטרה בירושלים, שם הוא חוקר טביעות אצבע באגף לזיהוי פלילי. אחד מארבעת המומחים של המעבדה בתחום זה, חפץ מתמחה בטביעות שהושארו בזירות פשע ומעיד בעד 15 משפטים בשנה. מעולם לא פנו אליו מרשות העתיקות באופן אישי, אבל הרשויות שיתפו פעולה במהלך השנים. בפרויקט מתמשך, רשות העתיקות סורקת אתר קרב ממלחמת השיחרור ליד בית שמש, שבו נהרגו 35 ישראלים. בשנת 2007 חקרה רשות העתיקות מצבור נשק מתקופת מלחמת העולם הראשונה שנקבר מתחת לתחנת משטרה נטושה ביפו.
ישראל היא לא המדינה הראשונה שבה טביעות אצבע שנמצאו במהלך מחקר ארכיאולוגי עוררו סקרנות ועוררו שאלות לגבי מי שהשאיר אותן מאחור. בשנת 2019, ניתוח של טביעות אצבע על שברי כלי שיט שנחשפו בדרום מערב ארה"ב הגיע למסקנה שגברים ונשים כאחד ייצרו כלי חרס בקהילה פואבלונית (Puebloans) במאה ה-10 וה-11. אם נחזור הרבה יותר אחורה בזמן, ניתוח מ-2020 של טביעות אצבע שנמצאו על ציורי מערות בני 7,000 שנה בספרד חשפו כי גבר באמצע שנות ה-30 לחייו וילדה כבת 10 היו ככל הנראה בין האמנים.
ג'ון קנטנר (John Kantner), ארכיאולוג מאוניברסיטת צפון פלורידה שהוביל את פרויקט פואבלו, למד לראשונה על היישומים של ניתוח טביעות אצבע בארכיאולוגיה כאשר אחד מתלמידיו, קצין משטרה לשעבר, כתב את התזה שלו בנושא לפני כמעט שני עשורים. "זה פתח בפני עולם שלם", אומר קנטנר. למרות שארכיאולוגים חוקרים טביעות אצבע לפחות מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת, פרנסיסקו מרטינס-סביליה (Francisco Martínez-Sevilla), היסטוריון מאוניברסיטת אלקלה בספרד שהיה שותף בכתיבת מחקר ציור המערות, אומר שהטכניקה "הפכה נפוצה יותר בעשר השנים האחרונות”.
"אנשים מכירים עכשיו בפוטנציאל של המתודולוגיה הזו", הוא מוסיף, ומדגיש את היכולת של הטכניקה לקבוע את המין והגיל של אדם. ככל שצפיפות הרכס בטביעת אצבע גדולה יותר, כך גדל הסיכוי שהיא שייכת לאישה; פחות צפיפות מצביעה על כך שהאדם היה זכר. ככל שהאנשים מתבגרים, המרחק בין הרכסים בטביעות האצבע שלהם גדל. ג'ולי הרובי (Julie Hruby), קלאסיקאית במכללת דארטמות' שחקרה טביעות אצבע עתיקות, רואה את הערך של שימוש בזיהוי פלילי כדי לבחון עתיקות. "אני חסידה של השילוב של ארכיאולוגיה ומדע משפטי", מוסיפה הרובי. "לעתים קרובות, אנחנו שואלים את אותן שאלות מסיבות שונות. לדוגמה, ארכיאולוגים עשויים לתהות כיצד תיפקדו סדנאות [קדרות], והכשרה בניתוח של טביעות אצבע יכולה לענות על השאלה הזו."
עבור מחקר פואבלו, קנטנר ועמיתיו השתמשו בסטריאומיקרוסקופ (Stereomicroscope) רב עוצמה המחובר למצלמה דיגיטלית מכוילת. הם צילמו את הטביעות השלמות והברורות ביותר על כל שבר חרס, ולאחר מכן השתמשו בתוכנה כדי למדוד את המרחק בין רכסי הטביעות. ניתוח פואבלו זיהה "דפוס בי-מודאלי מובהק במערך הנתונים הכולל", מה שמרמז ש"גברים ונשים היו מעורבים כמעט באותה מידה בייצור כלי חרס", אומר קנטנר.
במוצא החל חפץ בקביעה אילו טביעות אצבע מועילות, כלומר שלמות או חלקיות שניתן להרכיב כמו פאזל. לאחר מכן הוא התמקד ברכסים ובעמקים של הטביעות, ומצא התאמות כדי לשלב חלקים לכדי שלם. הכלי ההכרחי במקצוע של חפץ הוא מערכת הזיהוי האוטומטי של טביעות אצבע, או AFIS, מסד נתונים ביומטרי שמפיק תוצאות מהירות. AFIS משווה טביעות אצבע באמצעות תהליך המכונה 'התאמת פרטי פרטים' ('minutiae matching'). ראשית, הבוחן בודק אם רכסי הטביעות מכילים מספיק פרטים, או דפוסים ספציפיים כמו שלוחות, גשרים והצלבות. אם קיימים מספיק, המערכת מייצרת התאמות דומות; אם לא, טביעת האצבע לא נכללת כהתאמה.
מספר ימים לאחר שחפץ העריך את טביעות האצבע, ביקרו טרם וצוותה במשרדו כשהם נושאים קופסה מלאה בכלי חרס מהאתר במוצא. עמיתיו של חפץ צילמו את השברים, העלו את התמונות ל-AFIS ויצרו מיני בסיס נתונים כדי להשוות את טביעות האצבע העתיקות זו לזו. מאז הניתוח הראשוני הזה בסתיו 2020, החוקרים והארכיאולוגים שוחחו בקביעות בטלפון ונפגשו אולי עשר פעמים באופן אישי. ככל שהניתוח של חפץ התקדם, הוא הבחין בפרטים מדהימים בטביעות האצבע, כמו נקבוביות ההפרשה (secretion pores) שנראות בבירור.
החימר ששימש לייצור החרס היה באיכות מעולה, מה שהבטיח שהטביעות נשמרו היטב. חפץ ראה בבירור שטביעות האצבע היו בעיקר של אגודל שמאל וימין, כשהעומק שלהן חושף משהו מהטכניקה של הקדרים: שני האגודלים נלחצו בחוזקה לתוך החימר כדי לדחוס אותו לתבנית. יתר על כן, אותן טביעות אגודל סמוכות הופיעו הן בחלק העליון והן בחלק התחתון של כל מנורה, מה שמצביע על כך שאדם אחד ביצע ריבוי משימות. עשרות טביעות האצבע היו זהות, מה שהוביל את חפץ למסקנה שאדם אחד הוא הקדר הראשי. אדם אחד או שניים נוספים ייצרו את שאר המנורות.
התגלית החושפנית ביותר ברמה הבסיסית הייתה ההבנה של חפץ שדפוסי טביעות האצבע כיום הם כמעט ללא שינוי מלפני 1,500 שנה. המעבדה שלו פועלת על בסיס שבע דפוסים אוניברסליים - קשת, קשת לולאת אוהל, לולאה ימנית, לולאה שמאלית, מערבולת, לולאה כפולה וקומפלקס - בעוד ה-FBI, למשל, מזהה שמונה. "הדבר המעניין הוא שלא היה שום דבר חדש" בטביעות האלה, אומר חפץ. "זה לא שזה היה דבר אחר בתקופה הביזנטית ואז זה התפתח. היה שימור אבולוציוני".
חפץ גם בדק את הנחת היסוד הבסיסית ביותר בתחומו אולי: שאין שתי טביעות אצבע זהות. הוא מצא שאף אחת מטביעות האצבע מהתקופה הביזנטית לא תואמת לאף אחת מ-1.3 מיליון ישראלים במאגר המידע של AFIS. "אם היו [התאמות], הייתי צריך לחפש מקצוע אחר", הוא מתבדח. "היה מעניין לבדוק את ההנחה הזו".
נותרו שאלות מרכזיות, כמו גילם ומגדריהם של הקדרים. מתי יגיעו התשובות תלוי בעומס של אנשי המשטרה. דרישות העבודה שלהם משאירות מעט שעות עבודה לפרוייקט הצדדי הזה. הם גם ערכו מחקר בזמנם הפנוי. עוזי עד, ארכיאולוג ברשות העתיקות שעבד באתר מוצא מדי יום, מבין את העיכוב. "המשטרה ממש עסוקה", הוא אומר. "מהצד הציני, אנשים ישאלו, 'למה המשטרה עושה את זה במקום לנסות לתפוס פושעים?'". מעבר לאימון האינטלקטואלי, חפץ אומר ששיתוף הפעולה "המוזר, הייחודי, היוצא דופן" שלו עם ארכיאולוגים "יוצר שותפות - שתוכל לפתוח את הדלת לאחרים... אנחנו כבר לא רק מעבדה פלילית", הוא מוסיף.
בדיעבד, ייתכן שהשותפות של הרשויות החלה לפני כמעט חצי מאה. עוד ב-1974, המשטרה הציעה עבודה לארכיאולוג הצעיר רוני רייך. הוא שקל את זה עד שהבין שהוא צפוי להיות מוזעק לזירות פשע באמצע הלילה. רייך בחר להישאר במקצוע שבחר וכיום הוא פרופסור אמריטוס לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה. ב-27 באוקטובר הוא הנחה יום עיון בנושא שיתוף פעולה משטרתי-ארכאולוגי במוזיאון המשטרה בבית שמש. עבודת המשטרה "מסובכת הרבה יותר משלנו", אמר רייך לקהל שלו. "אתם עוסקים באנשים חיים, וכל הנבדקים שלי מתים כבר 2,000 שנה. אתם צריכים להביא אמת לבית משפט. אם אני עושה טעות, אוכל לתקן את עצמי בגיליון הבא".
