מאת: יגאל שלמייב
ההיסטוריה היהודית מכירה בירושלים כעיר הקודש, עיר המלוכה של דוד ושלמה, בית המקדש הראשון והשני, העיר בעלת החשיבות הגדולה ביותר לעם היהודי. אך האם זה תמיד היה כך? האם יתכן שישנה עיר או אזור אחר שיש לו תפקיד לא פחות חשוב בגיבושו של עם ישראל שההיסטוריוגרפיה המקראית פשוט התעלמה ממנו או החליטה להמעיט בחשיבותו בכוונת מכוון?
במאמר זה אערוך השוואה בין שני הערים, ירושלים ושכם, אציג את ראשית הופעתן במקרא, אירועים שמעידים על חשיבותן הדתית והלאומית לעם ישראל והסברים לפערים בין חשיבותן ההיסטורית לאופן הצגתן במקרא.
קצת רקע גיאוגרפי...
ירושלים שוכנת על שלוחה צרה שיוצאת מרכס צפוני לכיוון דרום ומוקפת משלושת עבריה בשטחים שולטים. השטח מסביב לעיר אינו מספק לה אפשרויות רבות לגידולים וגם כמות התוצרת החקלאית בה הינה מוגבלת ושימשה יותר לצריכה אישית ופחות לסחר. מקורות המים שלה מועטים ובתקופות שהעיר גדלה דמוגרפית כמות המים לא הספיקה והיה צורך להוביל מים בתעלות מאזור גוש עציון ולשם כך נחפרו גם בריכות אגירה בעיר ובקרבתה. ירושלים ממוקמת על גבול המדבר כאשר רכס הר הזיתים ממזרח לעיר מהווה את הגבול הפיסי-טופוגרפי שלה. דרכי המסחר החשובות (דרך הים, דרך המלך) אינן עוברות דרך העיר והיא מעולם לא נחשבה לעיר מסחר מפותחת.
שכם שוכנת בלב השומרון בעמק צר בין שני הרים (עיבל מצפון וגריזים מדרום), עמק שכם הינו מעבר יבשתי מרכזי וחשוב בכל השומרון המחבר בין מישור החוף, לבקעת הירדן ובהמשך לעבר הירדן המזרחי בנתיב המכונה דרך מבוא השמש. בנוסף לכך בסמוך לשכם עוברת דרך האבות החוצה את יהודה ושומרון מבאר שבע עד הגליל כך שמבחינה אסטרטגית יש לה חשיבות גדולה מאוד. כמו כן העמקים של שכם הם גדולים ופוריים, עשירים במקורות מים ומאפשרים חקלאות מגוונת ורבה ומסחר. מכאן אנו למדים שחשיבותה האסטרטגית-כלכלית של שכם הינה גדולה לאין שיעור מחשיבותה של ירושלים. מה לגבי חשיבותה הדתית-לאומית?
ירושלים אינה מוזכרת בתורה (חמשת הספרים הראשונים במקרא) בשמה המפורש, הפרשנות המסורתית המייחסת את העיר שַלֵם של מלכיצדק לירושלים (בראשית יד, יח) שנויה במחלוקת וחסרת ביסוס מקראי ומחקרי מספק. ירושלים למעשה מופיעה בשמה המפורש בפעם הראשונה בספר שופטים, פרק א, פסוק ח, בו מתואר כיבוש העיר והחרבתה באש ע"י לא אחר משבט יהודה... ירושלים למעשה לא הייתה חשובה לעם ישראל עד לכיבושה ע"י דוד והפיכתה לבירה פוליטית של הממלכה המאוחדת. אברהם יצחק ויעקב לא ביקרו בה או הזכירו אותה, בני ישראל לאחר כניסתם לכנען לא פעלו לכבוש אותה ולהתנחל בה, שאול המלך לא הפך אותה לבירתו. ירושלים נכבשה ונבחרה ע"י דוד לשמש לו עיר בירה על הממלכה המאוחדת, לאחר ששימש כמלך על יהודה בעיר חברון במשך 7 שנים. הסיבה לכך הייתה גיאופוליטית, עם ישראל התיישב בשדרת ההר המרכזי (יהודה ושומרון) כאשר חברון הייתה העיר המרכזית והחשובה ביהודה ושכם הייתה המרכזית והחשובה בשומרון, ירושלים הייתה בתפר של שני אזורים אלה ומכאן חשיבותה- שליטה וקירבה שווה לשני אזורי הממלכה וכמו כן עיר ניטרלית שלא הייתה חשובה לשבט מסוים ולכן בחירתה לא עוררה התנגדות מצד שבט כזה או אחר.
למעשה ירושלים קיבלה את קדושתה לעם ישראל רק מרגע שנבנה בה בית המקדש הראשון של שלמה ולפני כן הייתה חסרת חשיבות דתית. גם בזמן קיום מקדש שלמה, ירושלים עדיין התחרתה במקדשים נוספים שהיו קיימים בבאר שבע, ערד, לכיש, מוצא וגם במות פתוחות על הרים, זאת עד לתקופת המלך חזקיהו שהחליט לנתץ את כל המקדשים והבמות ולהפוך את ירושלים למרכז דתי-רוחני בלעדי וכך לחזק גם את שלטונו הפוליטי.
בשכם לעומת זאת התרחשו מספר גדול של אירועים על פני תקופות רבות, כגון: תקופת האבות, ההתנחלות, השופטים, המלוכה והממלכה הצפונית. להלן סקירתם:
אלון מורה ואזור שכם הוא המקום הראשון שפקד אברהם אבינו לאחר כניסתו לארץ ובו בנה את המזבח הראשון בכנען לאל האחד והיחיד. במעמד זה גם התגלה בפניו האל ונתן לו הבטחה שזרעו יקבל את הארץ (בראשית יב, ו-ז)
בשכם חנו יעקב ומשפחתו לאחר חזרתו לארץ, בה בנה מזבח כפי שעשה אברהם ובה רכש חלקת אדמה להתיישב בה (בראשית לג, יח-כ). לאחר מכן גם כרת ברית עם שכם שבמסגרתה אנשי העיר מלו עצמם כצעד של איחוד עד ששמעון ולוי טבחו בהם (בראשית לד, כד-ל).
בשכם קבור יוסף שהיה המשנה למלך מצרים, באותה חלקת אדמה שרכש יעקב אביו (יהושע כד, לב).
לאחר כניסת שבטי ישראל לכנען נבנה בהר עיבל, צפונית לשכם, מזבח יהושע בן נון (יהושע ח, ל-לא).
במעמד המזבח נערך טקס פולחני-דתי ראשון לעם ישראל, מעמד הברכות והקללות כאשר העם יושב חציו מול הר גריזים וחציו מול הר עיבל (יהושע ח, לג-לה). הטקס התקיים ע"פ ציווי של משה שאומר לבני ישראל שבמעמד זה "היית לעם, לאדוני אלוהיך" (דברים, כז, א-י).
לפני מות יהושע נאספו בני ישראל למעמד השבעה נוסף בשכם, בו ניתנה לעם ישראל האפשרות לבחור לעבוד את אדוני או אלוהים אחרים והעם נשבע אמונים לאדוני ולעבוד רק אותו. נקבע חוק ומשפט לעם והוצבה אבן לעדות השבועה (יהושע כד, טז-כו).
בשכם עמד מקדש שהמקרא מכנה אותו "מקדש יהוה" וזהו האזכור הראשון במקרא למקדש המוקדש לאל הישראלי (יהושע כד, כו). זאת למרות שלפי המקרא היה באותו זמן משכן בשילה, שזכה לכינויים כמו בית האלוהים (שופטים יח, לא) או בית יהוה (שמואל א, פרק א, ז) אך לא כונה מקדש.
בשכם הומלך המלך הראשון מבני ישראל, אבימלך בן גדעון השופט, ששימש כמלך שכם והסביבה במשך 3 שנים (שופטים ט, א-ו).
לשכם הגיע המלך רחבעם, בנו של שלמה, על מנת לקבל את הסכמת שבטי הצפון להכתרתו עליהם כמלך אך הוא נתקל בדרישה ברורה ונחושה להקל עליהם במיסים ובגלל שסירב התפלגה הממלכה (מלכים א, פרק יב, א-יז).
לאחר פילוג הממלכה הפכה שכם לבירת ממלכת ישראל הצפונית וגם ערי הבירה שהיו אחריה (תרצה ושומרון) שכנו בסמיכות לשכם (מלכים א, פרק יב, כה).
כך שכם הייתה מרחב שבו התרחשו אירועים דתיים ופוליטיים רבים ומשמעותיים שתרמו להתפתחותו של הפולחן הישראלי המונותאיסטי, גיבושו של עם ישראל וקשרו את גורלו לארץ.
אם כך, מדוע לא זכתה שכם לכבוד הראוי לה בהיסטוריוגרפיה המקראית ובהמשך בתרבות היהודית? הסיבה הינה פוליטית וקשורה למאבק בין בית דוד לבית יוסף. שכם הייתה מזוהה עם השבטים הצפוניים של ישראל ולמעשה באקט הפילוג של הממלכה המאוחדת הצהירו עשרת השבטים, שהיו רוב עם ישראל, על התנערות מירושלים כעיר בירה לאומית וקדושה. הם הפסיקו לפקוד אותה והפכו את שכם לעיר בירתם אך לצערה של שכם, ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים או השורדים שהעלו את סיפורם על הכתב וידעו לספר את הנרטיב שלהם טוב יותר... וכך בשל האיבה והמאבק בין הממלכות המפולגות, המעיטו סופרי בית דוד בחשיבותה של שכם בפרט וממלכת ישראל הצפונית בכלל והאדירו את ירושלים וממלכת יהודה. זאת גם הסיבה לכך שממלכת ישראל הצפונית אינה מתוארת במקרא כפי שהיא מצטיירת במקורות חוץ מקראיים ומהממצא הארכיאולוגי שמוכיחים שהייתה ממלכה חזקה, עשירה, גדולה ומוצלחת הרבה יותר מממלכת יהודה שנותרה קטנה, ענייה יחסית וחלשה צבאית ומדינית.
סופה של ישראל הצפונית הגיע עם עליית האימפריה האשורית בשנת 722 לפנה"ס, שהחריבה את הממלכה והגלתה חלק מהשבטים בה למזרח האימפריה ורובם אבדו ונכרתו מעם ישראל לנצח. ממלכת יהודה לעומת זאת המשיכה לשרוד עד 586 לפנה"ס, אז נחרבה ע"י הבבלים שהגלו את השכבה הגבוהה לאזור דרום עיראק של היום, שם שימרו היהודאים את זהותם ודתם והעלו על הכתב את סיפורי המקרא המתייחסים לממלכות ישראל ויהודה, כפי שהם פירשו ושאפו להציג. כך למעשה נוצר הנרטיב המקראי, על ידי סופרים מבית דוד ובני שבט יהודה, שמטרתם הייתה להציג מניפסט דתי-פוליטי יהודאי, שבמסגרתו פעלו לפאר ולשבח את בית דוד, ממלכת יהודה וירושלים מצד אחד ולהמעיט בחשיבותם של אתרים אחרים שקראו תיגר או יכלו להעמיד את ירושלים באור פחות נוצץ וחשוב מצד שני.
סופרי בית דוד אומנם מזכירים את שכם והאירועים שהתרחשו בה כחלק מהנרטיב הישראלי הכללי של עם אחד בעל פולחן והיסטוריה משותפים אך הם קיבעו את מעמדה של ירושלים בכתובים כעיר הנבחרת והקדושה באופן בלעדי לעם ישראל ולא ייחסו לשכם את החשיבות הדתית-לאומית הרבה שלה לגיבוש הפולחן והזהות הישראלית, זאת כאמור בשל המאבק הפוליטי הפנימי בין שבטי הצפון לשבטי הדרום. מעמדה של שכם הוזנח בכוונת מכוון ויכול להיות מאוד שאם כותבי המקרא היו באים מהממלכה הצפונית כל ההיסטוריה המקראית והחשיבות של שכם וירושלים היו נראים אחרת לחלוטין ואולי אף ביחס הפוך למה שאנחנו מכירים היום אך הגורל קבע שהיו אלה היהודאים (שבט אחד) ששרדו וכתבו את ההיסטוריה של עם ישראל ולא הישראלים הצפוניים (שהיו הרוב- עשרה שבטים).
מעמדה וכבודה של ירושלים בהיסטוריה היהודית הינו מוצק ובמקומו מונח: היא זכתה להאדרה והנצחה בהיסטוריוגרפיה והפולקלור היהודי, נכתבו עליה שירים, תפילות, היא שימשה מושא לגעגועים, הערצה, יעד לעלייה ועוד. מעמדה ומורשתה של שכם לעומת זאת נשכח...
מקורות
