זנות מתוארת לעתים קרובות כמקצוע העתיק בעולם. למרות שזה לא מדוייק - ציידים, חקלאים ורועי צאן קדמו לזנות, אך מכירה של שרותי מין הולכת הרחק לאחור עד לימי קדם.
בעת העתיקה הייתה הזנות מקובלת בתרבויות רבות, היא עתיקה לפחות כימיו של הספר הראשון בתולדות האנושות – עלילות גילגמש מן התקופה השומרית, בסוף האלף ה-3 לפנה"ס. בספר זה ממלאת זונה בשם שׁמְחָ'ת תפקיד מרכזי בתהליך חניכותו של הצייד אֶנְכִּדוּ הפרא. לאחר שבילו במשך שישה ימים ושבעה לילות גילה אֶנְכִּדוּ כי איבד את כוחו הפיזי החייתי אך זכה בחכמתה. משל ל'תירבות' אֶנְכִּדוּ הפרא באמצעות מיניותה של שׁמְחָ'ת.
ההיסטוריון היווני הקדום הרודוטוס ציין בהיסטוריות שלו שהמזרח הקדום היה מלא במקדשים ו"בתי גן עדן". במבנים הקדושים הללו, זנות קדושה הייתה דבר שבשגרה. האזכור המתוארך לשנת 2400 לפנה"ס מתאר מקדש בושת בעיר השומרית העתיקה ארך, המנוהל על ידי כהנים שומריים. המקדש הוקדש לאִשְתָר, אלת האהבה, המלחמה והפיריון.
בימי קדם הייתה נהוגה במקביל לזנות הרגילה גם זנות פולחנית. במקרה זה היה מדובר בקיום יחסי מין עם כהנים וכהנות של אלים מסוימים. המטרה הייתה למשוך אנשים למקדש, או כחלק אינטגרלי מהפולחן במטרה להתקרב לאל באופן פיזי דרך משרתיו. במקרא יש איסור להיות קדשה או קדש, ואף לקבל אתנן - תשלום שהתקבל בתמורה לזנות, לבית המקדש. על פי הפשט קדשה הוא מושג שונה מזונה, וקשור לזנות פולחנית. עקבות לדבר ניתן למצוא גם בתנ"ך:
"לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ולא יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם"
(ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י"ח–י"ט)
"לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה, כי הם עם הזנות יפרדו, ועם הקדשות יזבחו, ועם לא יבין ילבט"
(ספר הושע, פרק ד', פסוק י"ד)
"תמת בנער נפשם, וחיתם בקדשים"
(ספר איוב, פרק ל"ו, פסוק י"ד)
נערים העוסקים בזנות פולחנית חשופים למחלות ולמוות. לכן הזונה המקראית גם הייתה קרויה גם קדשה, וגבר העוסק בזנות נקרא קדש, כנראה בגלל הזנות הפולחנית שהייתה נהוגה במקדשי אלילים שונים כמו אשרה, ששליחה במיתולוגיה כנענית נקרא קדש-אמרר.
במזרח הקדום היו שלוש רמות של נשים שעבדו במקדש. לרמה א' הותר לבצע טקסים מיניים רק במקום. רמה ב' היתה יכולה לגשת לשטח המקדש ולספק 'מבקרים'. הרמה הנמוכה ביותר של זונות חיה בשטח המקדש, אך גם הייתה חופשיה למצוא לקוחות ברחובות העיר. לא רק נשים עבדו בזנות. באזור כנען היה מספר רב של זונות גברים. זה היה נכון גם בסרדיניה ובתרבויות הפיניקיות. הזונות הגברים עבדו בדרך כלל לכבודה של האלה עשתורת, שהייתה קשורה קשר הדוק לאשתר.
בממצאים ההיסטוריים מימי מצרים הפרעונית לא נמצאו מקורות חד משמעיים שניתן להסיק מהם כי ניתן היה לרכוש במצרים שירותי מין תמורת תשלום. הדבר נובע מהפירושים השונים שהעניקו ההיסטוריונים עת פענחו את כתבי המצרים. רקדניות וזמרות הופיעו לעיתים בעירום בפני קהל, קיימות עדויות למגעים מיניים בזמן קיום פולחנים ונמצאו כתבים המספרים על בתי עינוגים, אך לא הוכח ששירותים ניתנו תמורת תשלום. הדוגמה המפורשת הראשונה המתארת קיום יחסי מין תמורת תשלום במצרים העתיקה מובאת על ידי מקור לא מצרי. בעת ביקורו בפירמידות גיזה מתאר ההיסטוריון היווני הרודוטוס סיפור ששמע, לפיו המלך המצרי חוּפוּ, שהיה להוט לסיים את בניית הפירמידה שתכנן, שלח את בתו לעבוד בבית זונות כדי לממן את בנייתה.
מן התקופה התלמאית, כאשר מצרים העתיקה נפלה לידיו של אלכסנדר מוקדון, החלו להופיע עדויות ודאיות לקיומן של זונות שהעניקו את שירותיהן תמורת תשלום. אחת העדויות מובאת בסיפורו של הנסיך סֶתְנֵה. הנסיך גנב מקבר, בעת מסע הלוויה, פפירוס ובו טקסטים בעלי כוח כישוף. ימים לאחר מכן פגש הנסיך אישה מהממת ביופיה, אליה שיגר מכתב ובו כתב: "עשר מטבעות זהב אתן לך, בלי נא שעה במחיצתי" האישה היפה ענתה לו: "טהורה אני ולא ממוצא נחות, אם תחפוץ לעשות בי כרצונך בוא לביתי ונעשה זאת מבלי שיגלה איש ושמי לא יתבזה". לבסוף מגלה הנסיך שחלם חלום בלהות, עונש על גנבת הפפירוס. הוא החזירו והכל בא על מקומו בשלום. הצעתו הכספית של סֶתְנֵה מבהירה כי אכן שירותי מין ניתנו תמורת תשלום, וכן שכבר אז עיסוק בזנות היה עלול להמיט קלון הן על הזונה והן על הלקוח.
על פי המסופר בתנ"ך, בתקופת האבות זונות היו יושבות בצדי דרכים. המקרא אוסר על אב להוריד את בתו לזנות. "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה." (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ט). בין הנשים שהיו אסורות בחיתון עם הכהן הייתה הזונה, לצד החללה והגרושה. בסיפור תמר, יהודה הולך לזונה, ואף מפקיד בידה את סממני מעמדו כעירבון לתשלום. כאשר מתברר שכלתו הרתה לזנונים, הוא מצווה לשורפה, אך כשהיא מגלה שהרתה ממנו, לאחר שלא עמד בהתחייבותו להשיא לה את בנו, הוא חוזר בו.
סיפור ידוע על זונה בתקופת התנ"ך, היה על רחב הזונה, שסייעה ליהושע בן נון לכבוש את עיר החומה יריחו. אף כי ניתנו פירושים אחרים מדרך הפשט, חז"ל סברו שמדובר בזונה ממש. על יפתח הגלעדי כתוב שהוא היה בן אישה זונה, והושע הנביא מצטווה על ידי ה' לקחת אשת זנונים ולהוליד ממנה ילדים, כדי להמחיש את היחסים שיהיו בין האל לישראל. גם שאר נביאי ישראל כמו ישעיהו וירמיהו משתמשים בדימוי זה. יחזקאל אף מפליג ואומר שבניגוד לזונות שמקבלות אתנן, ישראל נמשלים לפרוצה המשחדת את לקוחותיה ונותנת להם אתנן.
אף שבמקרא אין איסור לאו מפורש, שאומר שאסור לבקר אצל קדשה או זונה, בספר עמוס מתואר חטא של הליכת אב ובנו ביחד לבקר אצל הנערה: ”וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה - לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי” (ספר עמוס, פרק ב', פסוק ז'). מכאן אפשר ללמוד שהזנות מגונה, וייתכן שהגנאי הגדול הוא בעיקר בזה שאב הולך עם בנו, או שמא גם פה מדובר בזנות פולחנית, של "זונת מקדש", בגלל הקשר הפסוקים ובגלל ההקבלה שאפשר לעשות לפולחן המולך שגם בו מדובר על חילול שם קודשו של האל.
תרבויות מאוחרות יותר, כמו היוונים והרומאים, ירשו את מסורת הזנות הקדושה ושילבו אותה במנהגי הדת שלהן. המילה היוונית לזונה היא porne, שמקורה במילה היוונית למכור, pernemi. ביוון העתיקה היה סחר מין משגשג, שבו גברים ונשים עבדו לעתים קרובות בזנות. נשים זונות יכלו לעבוד באופן עצמאי, והזנות נתפסה כמקצוע חוקי. זונות לבשו סוג של מדים, שמלה ייחודית, ואפילו שילמו מסים. זונה מצליחה היתה יכולה להיות לא רק עשירה, אלא גם בעלת השפעה.
להטאירה, סוג של זונה יוונית ברמה גבוהה, היה הרבה מן המשותף עם הרעיון המודרני יותר של קורטיזנה. בניגוד לרוב הנשים היווניות, הן היו בדרך כלל משכילות והורשו להיכנס לסימפוזיון. במקום לקבל תשלום רק עבור שירותי מין, הן היו אמניות, בדרניות ונשות שיחה. זונות מובילות, כמו לאיס מקורינתוס (Lais of Corinth), התפרסמו בזכות עצמן, לא רק בזכות כושרן המיני, אלא גם בזכות היופי והחברה הטובה שלהן. נשים אלו יכלו לגבות עמלות יוצאות דופן מהלקוחות שלהן עבור זמנן.
אולי אחת מהזונות המפורסמות ביותר ביוון העתיקה היתה פרינה מהמאה ה-4 לפנה"ס. פרינה הייתה ידועה ביופייה, ובכך שהתאימה את המחיר שדרשה מהלקוחות שלה בהתאם לרגש שלה כלפיהם (לקוחות שאהבה במיוחד שילמו פחות), יחד עם זאת היא ידועה בכך שכמעט תמיד דרשה תשלום בגין שירותיה. במשך חייה הפכה עשירה ביותר, עד שהציעה לשקם את חומות תבאי בשנת 336 לפנה"ס לאחר שאלה נהרסו על ידי אלכסנדר הגדול, בתנאי שעל חומות העיר ייכתב: "נהרסו על ידי אלכסנדר, שוקמו על ידי פרינה הקורטזנה (הזונה)". בשל יופייה הרב שימשה השראה ודיגמנה עבור פסלים רבים, וכן דיגמנה עבור הצייר אפלס (Apelles) שצייר את ונוס אנאדיומינה, הפסל פרקסיטלס והפסל אפרודיטה מקנידוס מבוסס על דמותה.
בית הבושת הראשון של אתונה נוסד במאה ה-6 לפנה"ס על ידי המדינאי סולון. באמצעות רווחיו הוא בנה מקדש לאפרודיטה, אלת האהבה וההנאה המינית, באתונה. גם קפריסין וגם קורינתוס היו משכנן של זנות דתית. בחלק מהמקדשים שלהן שכנו עד אלף זונות. ליוונים היו אפילו שמות שונים לסוגים שונים של זונות. החמאיטיפאי (chamaitypa'i) פגשו את קהל הלקוחות שלהן וספקו שירות בחוץ, בעוד שהפרפטטיקס (perepatetikes) פגשו את שלהן תוך כדי הליכה ושרתו בבתי הלקוחות. היה אפילו שם לזונות שעבדו ליד גשרים, גפירידס (gephyrides).
ההיסטוריון היווני אתנאיוס תיאר את הזנות כמשתלמת יחסית. במאה ה-5, המחיר של בילוי עם זונה היה אובול אחד, בערך כמו משכורת יומית ממוצעת של עובד. גם זנות גברים הייתה נפוצה. בדרך כלל היו אלה נערים מתבגרים שעבדו בזנות. נערים עבדים נאלצו לעבוד בבתי הבושת של העיר, בעוד שנערים חופשיים יכלו לעבוד ברחובות. זה לא אומר שהזנות הגברית באה ללא סטיגמה. גבר שנולד חופשי ועבד בזנות הסתכן באובדן זכויותיו הפוליטיות כבוגר. עם זאת, זה היה פחות קשור ליחס לזנות, ויותר עם השקפותיה המורכבות של יוון כלפי הומוסקסואליות באותה תקופה.
זנות ברומא לא הייתה סיפור גדול. זה היה חוקי, נפוץ, ולא נתפס כמשהו שצריך להתבייש בו. שלא כמו היום, אפילו הפקידים הרומאים הבכירים ביותר יכלו להתפנק ללא הסתכנות בתגובה ציבורית או התנגדות. רק אם גבר נחשב כמי שהתפנק יותר מדי וכחסר שליטה עצמית, הוא היה נשפט. זה היה נכון לרוב העניינים בחברה הרומית, לא רק לזנות. בדומה ליוון, הזנות הייתה קשורה לדת ברומא. זונות היו חלק מכמה מצוות דת רומיות, במיוחד בחודש אפריל. מצוות אלו הוקדשו למקבילתה הרומית של אפרודיטה, ונוס. כשהנצרות החלה להשתלט, זנות ודת הפכו נפרדות, ובתי בושת הפכו למוקדי תיירות.
זה לא אומר שהזונות עצמן זכו בכבוד כלשהו. לעתים קרובות נתפסו הזונות עצמן כמבישות. הן היו בדרך כלל שפחות או שפחות לשעבר שנאלצו לעסוק במקצוען. אם הן היו נולדות חופשיות, סביר להניח שהן היו חלק מהמעמד החברתי הנמוך ביותר, המושמצות. לבני חופש אלה לא היה מעמד חברתי והם חיו ללא ההגנות הרגילות שהוצעו לאזרחים רומאים רגילים.
באופן כללי, לאימפריה הרומית היו שני סוגים של זונות. המרטיקס (mertrix) היו גם חוקיות וגם מורשות וכנראה סיפקו שירות ברמה גבוהה יותר. זונות לא רשומות היו ידועות בשם פרוסטיבולה (prostibulae). בעוד שהמערכת הרומית הייתה דומה בתחילה לזו של היוונים, היא הפכה בהדרגה למשהו הרבה יותר אפל. בסופו של דבר, זה הגיע לנקודה שבה זונות רבות היו שפחות זרות שנלכדו, נרכשו, או הגרוע מכל, גודלו למקצוע. החלו לצוץ חוות לזונות שבהן גידלו ילדים נטושים למטרה אחת, להפוך לזונות. זנות יכולה היתה להיות גם עונש ששימש נגד נשים חופשיות שהפרו את החוק. בדיוק כמו עבדים רגילים, לא היו הגנות לזונות השפחות הללו. קונים יכלו לבדוק זכרים ונקבות עירומים לפני שרכשו אותם, ולא הייתה סטיגמה חברתית אם אריסטוקרט זכר קנה עבד זכר רק במטרה לכפות את עצמו על העבד.
זנות הייתה עסק גדול ברומא. הקיסר קליגולה, ששלט בין השנים 37-41 לספירה, היה הקיסר הראשון שנתן לגיטימציה מלאה לנוהג. הוא השית מס אימפריאלי על זנות שנגבה במשך למעלה מ-450 שנה, אשר בוטל בסופו של דבר בסוף המאה ה-4 לספירה על ידי תאודוסיוס. בסך הכל, הגישה הרומית לזנות שיקפה את גישתם הן למין והן לעונג בכלל. כמעט הכל היה בסדר, כל עוד זה היה במתינות - אלא אם כן היית עבד, אז הכל כמעט היה איום ונורא.
באופן לא מפתיע, נפילת האימפריה הרומית והתפשטות הנצרות עשו מעט כדי לעצור את הזנות. הכנסייה הקתולית ראתה בזנות חטא, בדיוק כפי שעשו עם כל סוג של בריחה מינית מחוץ לנישואים. באופן רשמי, הכנסייה הקתולית הייתה נגד זנות. באופן לא רשמי, הכנסייה הרגישה שזנות היא רוע הכרחי, שכן היא סייעה למנוע את הרעות הגדולות יותר של אונס, מעשי סדום ואוננות. אוגוסטינוס הקדוש מצוטט כמי שאמר, "אם תסלק את הזנות מהחברה, תערער הכל בגלל תאווה", בעיקרו של דבר, הוא הרגיש שאיסור זנות יגרום ליותר בעיות ממה שזה יפתור.
זה לא אומר שהכנסייה תמכה בזנות. ואכן, מקובל היה שפקידי הכנסייה דחקו בזונות לחזור בתשובה ולוותר על הקריירה החוטאת שלהן. שלא כמו בתקופת האימפריה הרומית, לזנות לא היה חלק בפולחן הקתולי. זונות הוחרמו ע"י הכנסייה הקתולית אלא אם הן הסכימו לנטוש את אורח חייהן. מהמאה ה-12 ואילך הרעיון של 'פרוצות קדושות' (‘prostitute saints’) הפך יותר ויותר פופולרי. בברית החדשה, מריה מגדלנה הייתה גם זונה וגם אשת סודו של ישוע. הכנסייה החלה להשתמש בסיפורה כזונה שנגאלה כדי לעודד זונות לחזור בתשובה ולוותר על המקצוע.
הכנסייה הקתולית גם החלה להקים מרכזים דתיים שהציעו לנשים מקלט ועודדו אותן לרפורמה. רבים מהם כונו בתי מחסה מגדלנה והפופולריות שלהם הגיעה לשיא במהלך המאה ה-14. במהלך השנים, מנהיגי כנסייה שונים עשו ניסיונות להיפטר מזנות, אך שום דבר מעולם לא היה יעיל. כאמור, הזנות בתקופת האימפריה הרומית הגיעה בסופו של דבר לנקודה שבה רוב הזונות היו שפחות. עם זאת, כל זה השתנה במהלך ימי הביניים. קמפיינים דתיים נגד חטאי העבדות, ומסחור הכלכלה האירופית במהלך התקופה, הביאו לכך שהזנות הפכה שוב לעסק מאורגן.
בתקופת שיא ימי הביניים (1000-1300), החלו ממשלות עיר לנקוט צעדים לצמצום רמת הזנות בערים שלהן. מקובל היה שפקידים הכריזו שזנות אסורה בתוך חומות העיר, אבל מחוץ לחומות (ולכן מחוץ לתחום השיפוט שלהם) זה בסדר. במהלך תקופה זו, אנו רואים גם גרסאות מוקדמות של 'רובעי אורות אדומים' המתחילים לצוץ. כמה ממשלות עיר בצרפת ובגרמניה הקצו רחובות בתוך הערים שבהם תותר זנות.
אנגליה נקטה בגישה אחרת. בלונדון, סאות'וורק (Southwark) הייתה ידועה בבתי הבושת שלה, שכולם היו בבעלות ובניהולו של הבישוף מווינצ'סטר (Bishop of Winchester). היה ברור שהזנות לא הולכת לשום מקום; ככזו, פקידים החליטו שקל יותר לשמור אותה באזור אחד. בעקבות הדוגמה של הבישוף, מדינות רבות אחרות בדרום אירופה הקימו בתי בושת אזרחיים. באופן זה, לקוחותיהן של הזונות נשמרו מסופקים, בעוד שממשלות יכלו להוציא מחוץ לאזורים אלו את הזנות מחוץ לחוק. סביר להניח שאותם פקידי ממשל הצליחו גם לסדר את כיסיהם. בסך הכל, במהלך ימי הביניים, זנות הייתה נפוצה כתמיד. לכנסייה הקתולית הייתה מערכת יחסים מסובכת עם המקצוע, וכמה שהם ניסו, העובדה היא שהם ידעו שהם לא יכולים להיפטר ממנה. ככל שהזנות הפכה לעסק גדול יותר ויותר, ממשלות העיר הפסיקו לנסות לאסור אותה באופן מוחלט והסתפקו בוויסות שלה.
שום דבר לא נמשך לנצח, ובסופו של דבר, התגברות הזנות במהלך ימי הביניים החלה להיות בעלת השלכות. בשנת 1494 נראתה בנאפולי התפרצות של עגבת שהמשיכה והדביקה חלק גדול מאירופה. בהתפשטות העגבת הואשמו המוסר הרופף, ההפקרות המינית והזנות. ההתפרצות הזו הייתה רק ההתחלה; בתחילת המאה ה-16, מחלות המועברות במגע מיני החלו לשטוף את אירופה. עד מהרה נוצרו אסוציאציות בין זונות, מגיפה ומחלות אחרות. אפשר לומר בוודאות שהיחס לזנות החל להתקשח במהירות. הרשויות האזרחיות השתמשו בהתפשטות המחלה כסיבה להוציא בתי בושת וזונות מחוץ לחוק. כשהרשויות החלו לקשר בין זנות להתנהגויות פליליות אחרות, הוחלט שאיסור זנות הוא דרך טובה לחזק את מערכת המשפט הפלילי.
ומחוץ לאירופה, לטענת המוסלמים השיעים, מוחמד אישר נישואים לתקופה קצובה - מוט'אה (muta'a) בעיראק וסיגהה (sigheh) באיראן - אשר במקום זאת שימשו כסות ללגיטימציה לעובדי מין, בתרבות שבה זנות אסורה בדרך אחרת. מוסלמים סונים, המהווים את רוב המוסלמים ברחבי העולם, מאמינים שהנוהג של נישואים לתקופה קצובה בוטל ובסופו של דבר נאסר על ידי מוחמד או אחד מיורשיו, עומר בן אל-ח'טאב. הסונים רואים בזנות חטא והיא אסורה. כמה חוקרים מערביים טענו שמוט'אה מקרבת לזנות.
בתחילת המאה ה-17, הייתה זנות של גברים ונשים נפוצה ברחבי הערים קיוטו, אדו (Edo) ואוסאקה, יפן. אוירן היו קורטיזניות ביפן בתקופת אדו. האויראן נחשבו לסוג של יוג'ו, "אישה של עונג", או זונה. בין האויראן, הטאיו (tayū) נחשבה לרמה הגבוהה ביותר של קורטיזנית הזמינה רק לגברים העשירים והרמים ביותר. כדי לבדר את לקוחותיהן, האוירן עסקו באמנויות הריקוד, המוזיקה, השירה והקליגרפיה, כמו גם שירותים מיניים, ושנינות מושכלת נחשבה חיונית לשיחה מתוחכמת. רבות הפכו לסלבריטאיות של זמנן מחוץ למחוזות התענוגות. האמנות והאופנה שלהן קבעו לעתים קרובות מגמות בקרב נשים עשירות. האויראן האחרונה שתועדה היתה בשנת 1761. למרות שהיא לא חוקית ביפן המודרנית, ההגדרה של זנות אינה כוללת "הסכם פרטי" שהושג בין אישה לגבר בבית בושת. ביושיווארה (Yoshiwara) יש מספר רב של 'מרחבי סבון' (soaplands) שהתחילו כאשר זנות מפורשת ביפן הפכה לבלתי חוקית, בהם נשים רחצו גברים. הם היו ידועים במקור בתור toruko-buro, כלומר חמאם טורקי.
המהאבהארטה והמטסיה פוראנה (Matsya Purana) מזכירים איזכורים פיקטיביים על מקור הזנות. למרות שטקסטים וודיים מאוחרים יותר מזכירים בהסתר, כמו גם בגלוי, זונות, הספרות הבודהיסטית מזכירה זונות מקצועיות. תוואיף (Tawaif) היתה קורטיזנה שדאגה לאצולה של תת היבשת ההודית, במיוחד בתקופת האימפריה המוגולית. קורטיזנות אלו רקדו, שרו, דיקלמו שירה ואירחו את המחזרים שלהן במהפיל (Mehfil). כמו במסורת הגיישות ביפן, המטרה העיקרית שלהן הייתה לבדר את האורחים שלהן באופן מקצועי, ולמרות שמין היה לעתים קרובות נלווה, זה לא היה מובטח חוזית. תוואיפות ברמה גבוהה או הפופולריות ביותר יכלו לעתים קרובות לבחור בין הטובים שבמחזריהן. הן תרמו למוזיקה, למחול, לתיאטרון, לקולנוע ולמסורת האורדו הספרותית.
חזרה לאירופה, המאבק בזנות במאות ה-16 וה-17 לא נמשך זמן רב, כמובן. במהלך המאות ה-18 וה-19 זנות הייתה שוב 'רוע הכרחי'. חלק מהמדינות הוציאו אותה מחוץ לחוק, בעוד שאחרות טאטאו אותה מתחת לשטיח. באופן כללי, כל עוד זה נעשה בדלתיים סגורות, רוב הממשלות שמחו להעלים עין. אולי השינוי הגדול ביותר התרחש בשנים האחרונות והיה זה עלייתו של המודל השוודי. זוהי מערכת חוק האוסרת על קניית טובות הנאה מיניות אך לא על מכירתן. בעיקרו של דבר, לאחר מאות שנים של דמוניזציה של זונות, כעת הלקוח הוא זה שמפר את החוק, לא העובדת. מספר מדינות אימצו את המודל הזה, ורבות נוספות שוקלות אותו. החשיבה פשוטה; זנות קיימת כבר זמן רב, והיא לא הולכת לשום מקום; במקום להעניש את אלה שמוצאות את עצמן עובדות בתעשייה, עלינו להגן עליהן ולשלוף את מנצליהן מהצללים.
Prostitution in the Ancient World Discovery Part 1 - History (לצפייה ביוטיוב בלבד)
מקורות:
