השריד האחרון: מסע אל תוך השקט של ירושלים דליטא
- גור זיו
- לפני יומיים
- זמן קריאה 9 דקות
במאמר הראשון בסדרה הליטאית אני לוקח אתכם איתנו: אל הקור היבש של וילנא האפורה. אל עליית הגג הסודית בבית הכנסת, שם נגענו בספרים ששרדו את מה שהאנשים לא שרדו. ואל הרגע שבו צילום אחד על הקיר איפס לנו את המצפן ושלח אותנו לחפש כפר נעלם. זה סיפור על זיכרון, על משפחה, ועל איך לפעמים צריך ללכת לאיבוד כדי למצוא את הדרך הביתה.
וילנא קיבלה את פנינו בקור יבש, דוקרני, נטול רחמים. מד הטמפרטורה נשק למינוס שתיים, השמיים היו צבועים באפור-פלדה אטום, אבל השלג שקיווינו לו - אותה שמיכה לבנה שנועדה לכסות את הצלקות של מזרח אירופה - סירב להגיע. העיר עמדה עירומה מולנו. אפורה, קרה, ומסתירה סודות.
היינו משלחת משפחתית של שבעה: אני עם ילדיי תור ורום, אחותי חן עם בנותיה אור וטל, ואחותי לי. אבל לא הגענו לכאן כתיירים רגילים שבאו לראות עיר אירופאית יפה, לשתות שוקו חם ולהמשיך הלאה. הגענו לכאן כאזרחים. חודשים ספורים קודם לכן, בתום תהליך בירוקרטי מורכב ומחקר שורשים מעמיק, קיבלנו - אחיותיי, אני ובני דודנו - את האזרחות הליטאית. הדרכון החדש הזה לא היה עבורנו רק מסמך המאפשר מעבר חופשי באירופה, הוא היה אקט של סגירת מעגל היסטורית. הוא היה החותמת הרשמית לכך שאנחנו, הנינים של רחל והרמן, והנכדים של סבתא קלמה, חזרנו. עכשיו עמדנו שם, הדור השלישי והרביעי, מצוידים בתעודות זהות ליטאיות ובמעילים חמים, הולכים ברחובות הגטו הישן ומנסים להבין: מה היה כאן פעם? ומדוע הם עזבו?
עבורנו, וילנא היא לא סתם "עיר בירה". המחקר המשפחתי חשף בפנינו תמונה מורכבת ומרתקת: בעוד שתמיד חשבנו על צד אחד של המשפחה (שפירא) כמי שנטוע בכפרים, ועל הצד השני (קוברסקי) כעירוני, המציאות עמוקה הרבה יותר. משפחת קוברסקי של סבא רבא הרמן הייתה אכן בשר מבשרה הגשמי של העיר הזו, הם לא היו אורחים כאן, הם היו בעלי הבית. סבא רבא שלי, שמואל חיים קוברסקי, חי ונשם את הרחובות האלה, וגם מת כאן, בבית מספר 14 ברחוב נובוגרודזקה (Naugarduko g), ממש במרכז העיר. בני הדודים של סבא הרמן הסתובבו כאן - סיימון קובאר (Simon Kovar) המוזיקאי המהולל שניגן בפילהרמוניות של ניו-יורק, ולב קוברסקי שהפך למדען אטום עולמי.
אבל במקביל, גילינו שגם הצד של סבתא רבא פסיה (לבית גרודזינסקי) מחזיק במפתח לעיר הזו - המפתח הרוחני. דרכה, אנחנו מחוברים בטבורנו לאצולה הרבנית של "ירושלים דליטא". היא הנכדה הישירה של "הגאון יעקב" גרודזינסקי-יפה - דמות היסטורית אדירה שחיברה את הספר "גופי הלכות" (ורשה, 1822) וכיהנה כרבה של ליוודבינוב (Liudvinavas). זהו לא סתם סיפור סבתא על "איזה גאון", אלא שושלת מפוארת ומתועדת שקושרת אותנו ישירות ל"בעל הלבושים" (הרב מרדכי יפה) ולאליטה של עולם התורה הליטאי. ההליכה ברחוב הייתה פתאום אישית מאד וכפולה בעוצמתה: כל בניין ישן יכול היה להיות הבית הפיזי של הקוברסקים, המדענים והנגנים, וכל בית מדרש עתיק נשא את ההד הרוחני של הגרודזינסקים. שני העולמות האלה - המדע והרוח - התהלכו איתנו בסמטאות. והם למעשה בדיוק מה שמגדיר אותי... כמו הרבה תגליות גדולות, גם המסע שלנו אל לב הזיכרון התחיל בטעות כמעט קומית. שוטטנו ליד מוזיאון MO לאמנות מודרנית, כשלפתע זיהינו מרחוק מבנה משונה. כיפה שחורה, עצומה, כמעט חייזרית, בקעה מתוך קו הרקיע האורבני. היא נראתה דרמטית, כהה, שונה מכל מה שסביבה. האינסטינקט המודרני פעל מיד: שלפנו טלפונים, צילמנו, ושאלנו את הבינה המלאכותית: "מה זה?". התשובה של שתי הבינות הופיעה על המסך בביטחון מלא: "זהו בית הכנסת הכוראלי של וילנא".
הלב החסיר פעימה. ידענו שבית הכנסת הכוראלי הוא "השריד האחרון" - המבנה היחיד ששרד את התופת מתוך יותר ממאה בתי כנסת ו"קלויזים" (בתי מדרש) שפעלו בעיר לפני המלחמה. המשפחה התפצלה. הילדים המשיכו בעיסוקיהם, ואני יצאתי עם שתי אחיותיי, חן ולי - שלושתנו אזרחים חדשים-ישנים - למשימת בילוש. רצינו לראות את המקום הקדוש הזה בעיניים. אבל ככל שהתקרבנו, הבועה נסדקה. המבנה המפואר שהבינה הבטיחה לנו התגלה כמשהו אחר לגמרי. זה לא היה קדוש, אלא אדריכלות סובייטית מודרניסטית. בירור קצר העלה את האמת המשעשעת: זהו "הביתן" (Paviljonas). בעבר הוא שימש כביתן למכירת פרחים, ובגלל הכיפה שלו זקני וילנא נטו לבלבל אותו לפעמים עם פלנטריום. כיום? זהו בכלל מועדון הופעות ובר תרבותי.
עמדנו שם בקור המקפיא, מול "בית הכנסת" שהתברר כמועדון לילה, והבנו שהטכנולוגיה הטעתה אותנו בגדול. האירוניה הייתה חדה: חיפשנו תפילות ומצאנו מסיבות. יכולנו לוותר ולחזור למלון. הקור חדר לעצמות, והאכזבה הייתה מרה. אבל אז פתחנו מפה ישנה וטובה (דיגיטלית אמנם, אבל אמינה יותר), וגילינו: בית הכנסת הכוראלי האמיתי נמצא באותו רחוב ממש (Pylimo), רק עשר דקות הליכה דרומה מכאן. "הולכים", אמרנו. ההליכה הזו בקור הפכה למסע בזמן אל ימיה הגדולים והנוראים של יהדות ליטא.
כדי להבין את המשמעות של בית כנסת אחד בודד ששרד, צריך להבין תחילה את גודל האובדן. וילנא שלפני המלחמה לא הייתה "עוד עיר" עם קהילה יהודית. היא הייתה "ירושלים דליטא". היא הייתה הבירה הבלתי מעורערת של האינטלקט היהודי העולמי. אם בחסידות של פולין ואוקראינה הדגש היה על הרגש, על הניגון, על הטיש ועל הרבי, הרי שבליטא הדגש היה על השכל. על הלימוד. על הדיוק. על האמת הצרופה. כאן פעל במאה ה-18 הגאון מווילנא (הגר"א), האיש שעיצב את דמותו של ה"מתנגד" - היהודי הלמדן, הסגפן, שרואה בביטול תורה את החטא הגדול מכולם ושחייו מוקדשים ללימוד בלתי פוסק. רוחו ריחפה מעל העיר גם מאה וחמישים שנה אחרי מותו. וילנא הייתה עיר של ניגודים פוריים: מצד אחד ישיבות מפוארות, ומצד שני תנועת ההשכלה, ה"בונד" הסוציאליסטי, עיתונות יידיש תוססת, תיאטראות וספריות ענק (כמו ספריית שטראשון המפורסמת). היהודים היוו כ-40% עד 45% מאוכלוסיית העיר. וילנא לא הייתה עיר ליטאית שיש בה יהודים, היא הייתה עיר יהודית שבמקרה חיו בה גם אחרים.
והמשפחה שלנו הייתה חלק בלתי נפרד מהפסיפס הזה. כשאנחנו הולכים כאן, אנחנו הולכים בעקבותיהם של ה"קוברסקים" - משפחה של אינטלקטואלים, מוזיקאים ומדענים שיצאה משוונציאן והשתרשה בווילנא. העיר הזו עיצבה אותם: את החזנות של דוד פול, את הנגינה של סיימון, ואת המוח המדעי של לב. וילנא של מעלה וווילנא של מטה היו התפאורה לילדותו של סבא הרמן.
תוך כדי הליכה ברחובות האפורים, המחשבות נדדו לאחור, אל שנת 1928. זו השנה שבה השתנה גורל המשפחה שלנו. סבתא קלמה הייתה אז ילדה קטנה בת חמש. הוריה, רחל (לבית שפירא) והרמן (יהושע) קוברסקי, עשו אז את מה שנראה כמעשה בלתי נתפס: הם ארזו את כל עולמם ועלו על אונייה בדרך לקצה השני של העולם - דרום אפריקה. אבל הם לא נסעו לבד. אל המסע הצטרפה גם סבתא פסיה שפירא (אמא של רחל), שהייתה אלמנה מאז שבעלה קלמן נפטר בחנוכה 1917. תחשבו על התמונה הזו: זוג צעיר, ילדה בת חמש, וסבתא מבוגרת, עומדים על הסיפון ועוזבים את הבית לתמיד. שלושה דורות על אונייה אחת.
למה לעזוב? ב-1928 השואה עדיין לא נראתה באופק. אבל האדמה בליטא רעדה תחת הרגליים בדרכים אחרות. אחרי מלחמת העולם הראשונה, האזור היה בכאוס מוחלט. וילנא עברה מיד ליד כמו כדור משחק בין פולין, ליטא ורוסיה הסובייטית. היהודים, שתמיד נתפסו כחשודים מיידיים, סבלו מרעב, ממחלות ומחוסר יציבות כלכלית קיצוני. האנטישמיות הרימה ראש. הלאומנות הליטאית והפולנית דחקה את היהודים לפינה. העתיד נראה קודר. מנגד, דרום אפריקה קרצה מרחוק. זו הייתה ה"גאָלדענע מדינה" (המדינה המוזהבת) של הליטאים. כמעט 90% מיהודי דרום אפריקה הם ממוצא ליטאי (ליטבקים). המכתבים שהגיעו משם סיפרו על הזדמנויות, על מרחבים, על חופש מפרעות. פסיה רחל והרמן הבינו משהו שרבים אחרים לא רצו לראות: שאין עתיד למשפחה במזרח אירופה. ההחלטה שלהם לעקור את כולם היא הסיבה היחידה שאנחנו צועדים כאן היום. אם הם היו נשארים, סביר להניח שהענף שלנו בעץ המשפחה היה נגדע ב-1941, כמו רוב ענפי המשפחה שנשארו מאחור.
הטרגדיה של ליטא היא שונה מזו של שאר אירופה. היא הייתה טוטאלית, והיא הייתה אינטימית. כשגרמניה הנאצית פלשה לליטא ביוני 1941, ההשמדה החלה כמעט מיד. לא היו כאן מחנות השמדה מתועשים עם מסילות רכבת ותאי גזים משוכללים כמו באושוויץ. בליטא, הרצח נעשה בבורות ירי ביערות, קרוב לבית. הנורא מכל היה שיתוף הפעולה. הליטאים, שראו בגרמנים משחררים מהכיבוש הסובייטי השנוא, הצטרפו למלאכת הרצח בהתלהבות מחרידה. שכנים רצחו שכנים. רוב יהודי וילנא נלקחו ליער פונאר (Paneriai), כעשרה קילומטרים מהעיר. שם, בבורות שנחפרו במקור לאחסון דלק, נרצחו כ-70,000 יהודים. בסך הכל, כ-95% מיהודי ליטא הושמדו - האחוז הגבוה ביותר של השמדה בכל מדינה באירופה הכבושה. "ירושלים דליטא" נמחקה. בתי הכנסת נבזזו, נשרפו, או הפכו לאורוות. ספרי התורה הפכו לנייר לגלגול סיגריות או לרפידות לנעליים. אבני המצבות הפכו למדרגות בבנייני העירייה.
ואז, אחרי הרהורים כבדים והליכה בקור המקפיא, הגענו אליו. בית הכנסת הכוראלי ("טהרת הקודש"). הוא עומד שם מאז 1903, מבנה מרשים בסגנון מורי-רומנסקי, עם פסים של לבנים בהירות וכהות וכיפה גדולה (האמיתית הפעם). איך הוא שרד? בציניות אכזרית של הגורל. הנאצים, ימח שמם, מצאו לו שימוש פרקטי. המבנה הגדול והמאוורר התאים לשמש כמחסן תרופות ולעיתים כאורווה. מכיוון שהיה בו צורך לוגיסטי, הוא לא הועלה באש. הוא שרד לא בגלל קדושתו, אלא בגלל הקירות העבים שלו והחלל השימושי שבו.
עמדנו מול שער הברזל הכבד. הניסיון שלנו מאירופה לימד אותנו שבתי כנסת הם היום יעדים מבוצרים. ציפינו למצלמות, לשומרים חמושים, לתחקיר ביטחוני מתיש. זמזמנו בהיסוס. השער נפתח ואת דלת העץ פתח ליטאי מקומי, להערכתי לא יהודי. הגוף נדרך בציפייה לחקירה, אבל קיבלנו חיוך רחב ומזמין. "אפשר להיכנס?" שאלנו באנגלית. "בוודאי", הוא ענה באדיבות שהמיסה את הקרח, "ואתם יכולים גם לצלם אם תרצו". המשפט הפשוט הזה היה רגע של תיקון. בתוך עיר שידעה כל כך הרבה שנאה, המפגש עם שומר ליטאי שרק רצה לעזור לשלושה ישראלים למצוא את המורשת שלהם, היה מפתיע ומרגש.
נכנסנו פנימה אל אולם התפילה המרכזי. הדבר הראשון שמכה בך הוא הצבע. התקרה צבועה בכחול שמימי עז, מעוטרת בכוכבים, ניגוד חד ודרמטי לאפור שבחוץ. העמודים גבוהים, הבימה מפוארת, והחלל עצום. הוא בנוי להכיל מאות מתפללים ומקהלה (מכאן שמו - "כוראלי"). אבל הדבר השני שמכה בך הוא השקט. האולם עמד ריק. הספסלים היו מיותמים. זה לא היה שקט של שלווה פסטורלית, אלא שקט של היעדר. הרגשנו כאילו נכנסנו לתוך בטן של לוויתן ענק שישן את שנתו האחרונה. עמדנו שם, הנכדים של קלמה, אזרחי ליטא החדשים, בתוך הלב הפועם-בקושי של מה שהייתה פעם אימפריה רוחנית.
אבל עבורנו, השם "כוראלי" קיבל פתאום משמעות מצמררת נוספת. השם הזה מסמל מוזיקה, מקהלה, הרמוניה. ולמשפחת קוברסקי ומשפחת שפירא, המוזיקה הייתה בדם. כשאנחנו עומדים כאן, קשה שלא לתהות: האם בבית הכנסת הזה ממש עמדו בני הדודים של סבא? האם כאן ספג סיימון קובאר, לימים נגן הבסון הראשי בפילהרמונית של ניו יורק, את הצלילים הראשונים שלו? האם בבית הכנסת הזה ממש עמד סבא-רבא שמואל חיים שגר מעבר לפינה? האם כאן נשמעו התפילות שעיצבו את קולו האדיר של דוד פול? הקירות האלה ספגו לא רק תפילות, אלא כנראה גם את התווים המוזיקליים שהמשפחה שלנו הפיצה בכל העולם.
ואז השומר הפתיע שוב. הוא ראה את ההתרגשות שלנו, את העיניים שסורקות כל פרט. "אתם רוצים לראות את הקומה השנייה?" הוא לחש, כאילו מציע לנו מפתח לסוד. הנהנו מיד. הוא הוביל אותנו אל גרם מדרגות עץ ישן, חורק תחת הרגליים, אל עזרת הנשים והחדרים הצדדיים. אם הקומה הראשונה הרגישה כמו מוזיאון משומר, הקומה השנייה הרגישה כמו גניזה חיה. הגענו לאולם מלא מדפים. על המדפים נחו מאות ספרים. גמרות ישנות, סידורים, ספרי שו"ת, משניות. הכריכות היו מרופטות, הדפים מצהיבים ושבירים. הריח היה משכר - תערובת של נייר ישן, אבק, קור ועץ. ריח של זמן שעצר מלכת.
אני, חן ולי התהלכנו בדממה. נגענו בזהירות בשדרות הספרים. דמיינו את הידיים שהחזיקו אותם לפני שמונים ותשעים שנה. ידיים של בחורי ישיבה, של מחנכים כמו הרמן סבא-רבא שלנו, של רבנים. אולי אפילו סבא רבא שמואל חיים, שגר כמה רחובות מכאן, החזיק את הספר הזה בדיוק? הידיים ההן הפכו לאפר, אבל הספרים נשארו כאן, עדים אילמים בקומה השנייה ברחוב פילימו. זה היה הרגע האינטימי ביותר במסע. בלי הילדים, בלי הרעש של העולם שבחוץ. רק שלושה אחים, הצאצאים של רחל והרמן שברחו בזמן, עומדים בתוך הספרייה האחרונה של וילנא. לא היינו צריכים לדבר. הידיעה שאנחנו שם, חיים, נושמים, ונושאים את הזיכרון הזה הלאה, הייתה הניצחון הקטן שלנו.
ידענו שאנחנו צריכים לחזור לקור שבחוץ, אבל רגע לפני שירדנו במדרגות העץ החורקות, משהו על הקיר עצר אותנו. זה היה אוסף צילומים של "עולם הליטבקים", פריסה של קהילות שאינן עוד. העיניים שלנו שוטטו בין הצילומים, מחפשות שם ספציפי אחד בין שלל השמות. ומצאנו אותו: מריאמפולה. הנוכחות של השם הזה, שם, בלב "ירושלים דליטא", הייתה כמו מצפן שהתאפס פתאום. הבנו שהביקור בווילנא, עם כל עוצמתו, היה רק המבוא. נגענו במרכז הרוחני הכללי, ובשורשים העירוניים של משפחת קוברסקי. אבל הלב של הסיפור המשפחתי שלנו נמצא דרומה-מערבה משם.
יצאנו החוצה אל הקור המקפיא של וילנא. השמיים היו עדיין אפורים, אבל משהו בנו השתנה. הטעות של הבינה שהובילה אותנו למבנה המוזר נשכחה כלא הייתה. מצאנו את מה שחיפשנו. לא רק בניין, אלא הוכחה לניצחון הרוח. סבתא קלמה עזבה את ליטא כילדה בת חמש כדי לשרוד, ואנחנו חזרנו אליה כמבוגרים כדי לזכור.
סגרנו את המעילים, הידקנו את הצעיפים, והמשכנו ללכת. אבל לנו הייתה עכשיו מטרה ברורה. הצילום הזה היה תזכורת לכך שמחר בבוקר, אנחנו עוזבים את העיר הגדולה ויוצאים אל המרחבים הכפריים. יש לנו עוד מסע לפנינו - אל המחוז של מריאמפולה, ואל הכפר הנעלם אז'ולו-בודה (Ažuolų Būda). המסע האמיתי - החיפוש אחר האדמה המדויקת בכפר הנעלם - רק מתחיל. אבל את ירושלים דליטא עזבנו בידיעה שלפחות במקום אחד, בקומה השנייה של בית כנסת אחד, הנר עדיין דולק.
תגובות