איך מידברן, שניצל קר וצ'אט הצילו לי את השמיעה - וסיפור על SSHL שכל אחד צריך להכיר
- גור זיו
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 14 דקות
עודכן: לפני 3 ימים
תראו, רובכם כבר מכירים אותי. אני בדרך כלל לא מערב פה עניינים אישיים. האתר והקבוצה נועדו לדברים אחרים, ואני משתדל לחסוך מכם את יומני המסע שלי. אבל הפעם? הפעם אני שובר דיסטנס. למה? קודם כל, כי זה פשוט סיפור טוב מכדי להישאר במגירה. יש בו הכל: מידברן, דרמה, שניצל גורלי, בינה מלאכותית שהפכה לרופא חירום ומירוץ מטורף נגד השעון. אבל הסיבה האמיתית שאני חורג ממנהגי היא שזה סיפור שמגיע עם מסר שאתם חייבים להכיר. קריאה של הדקות הקרובות יכולה - וזה לא ביטוי דרמטי אלא עובדה - להציל לכם את השמיעה יום אחד. אז סלחו לי על החשיפה האישית, ותקראו. האוזניים שלכם יודו לי אחר כך.
אני רוצה לספר לכם סיפור. סיפור שקרה באמת, הרגע, לפני שבוע וחצי, ושאם הייתי מחכה עוד קצת - אולי לא הייתי יכול לשמוע אותו עכשיו בשתי האוזניים. זה סיפור מצחיק, מוזר, מטלטל, ולרוב האנשים ששמעו אותו הוא נשמע כמו סרט, אבל הוא גם סיפור עם מוסר השכל מאד רציני: זה יכול להציל לכם את השמיעה. וזה לא ביטוי. זה קרה לי וזה אמיתי.
פרולוג: איך הכל התחיל בכלל?
הכל התחיל מזה שקניתי כרטיס למידברן (בפעם המי יודע כמה). ככה. חודשיים מראש. כרגיל הייתי אמור לבוא עם אפרים - המוטורהום, הבית שלי. אבל הפעם, משום מה, כל היקום החליט שקשה מדי להכניס את אפרים. משטרת ישראל אוסרת, מכבי אש מונעת, מחלקת תנועה לא משתפת פעולה, ספק החשמל לא יודע איפה אעמוד, "שטח ייעודי" אסור כי נכים, חשמל מוקדם אי אפשר… בקיצור - היקום אומר לי: "גור, לא נכנסים עם הבית".
אני כבר שכחתי איך מתכוננים ואורזים למידברן, התרגלתי פשוט להניע ולנסוע והכל בא איתי, וממש לא התחשק לי להיכנס לסאגת ההכנות האלה. שכחתי מה עושים ולא נכנסתי לאוהל כבר 4 שנים. אז החלטתי שאני מוותר ואני רוצה למכור את הכרטיס ב-48 השעות האחרונות שנותרו לעשות זאת. ואז אחת, מיטל, נכנסה לתמונה. היא הבהירה לי, במילים עדינות של משוררת: “אתה לא מוכר כלום. אם לא תבוא אתה תמות - אני הורגת אותך”, שזה טיעון די משכנע. "תארוז לך מברשת שיניים, תחתונים ואלכוהול, נכניס אותך לקאמפ, יש לי אוהל ענק, תקבל בו יחידת דיור, אין מצב שיסרבו לאמץ אותך, רק תבוא". ומכיוון שלא רציתי למות - השתכנעתי.
מערכה ראשונה: כאחד האדם
ואז הגיע סוף השבוע שלפני. בשבת בצהריים נסעתי לילדים באביחיל, אכלנו ג'חנון, עשיתי כביסה, בארבע נכנסתי חזרה לאוטו ובום! נסתמה לי אוזן ימין. לא דרמה. זה קורה. אולי רוח, אולי לחץ, אולי אלוהים יודע מה. נסעתי לאפריים שחונה בבית ינאי. וככה מצאתי את עצמי בשבת בערב מתארגן למידברן כאחד האדם - תיק קטן ותיק גדול, והבינוני ואז התיק הענק ושקית ועוד שקית ושק וקופסא ונרתיק ופאוץ' ותרמיל ותיק גב וטרולי ומזוודה, ככה בקטנה... ככה זה בלי אפרים, בלי בית. יש קאמפ, יש מיטל, יהיה בסדר. וכל הזמן האוזן שם כמו פקק סגור: לא כואבת, לא דולפת, פשוט… סתומה. באותו ערב עוד הסתלבטתי עם מיטל: "לפחות אני יודע באיזה צד להקים את האוהל". צחקנו. כי מה כבר יכול להיות?
נשארו לי הפינישים של האריזה ה"קלילה" בראשון בבוקר, קניות בסופר, העמסה של האוטו ואני מוכן ליציאה, נשאר רק להניע ולהתחיל את הברן שלי. אבל אבוי, הגייט לאנשים הרגילים נפתח ביום שני בשתיים בצהריים. לא! זה לא מסתדר לי, אני, גור, לא עומד בתורים. היתה לי איזו תוכנית לצאת בשני ב-4 לפנות בוקר כדי לחסוך את הפקקים ואז לחכות באוטו אינסוף שעות בשמש עד שיפתחו את הגייט, אבל לפחות להיות בראש התור, אבל כעת זו נשמעת כמו תוכנית מטומטמת במיוחד. לא! אני צריך להיכנס לפני, כמו תמיד, אבל אין לי כניסה מוקדמת השנה. אין מצב שאני יושב מעכשיו, יום ראשון בשעה שלוש בצהריים עם המפתח של האוטו ביד ומחכה ל-4 בבוקר. אני חייב לצאת עכשיו. אני נכנס למוד האובססיה חדורת המטרה שלי שאני מאד מורגל בו ואני אמצא את הדרך. עברו שעתיים ויש לי כניסה מוקדמת. "רק תניע ובוא", אמרה לי מורן (שם בדוי), "אתה רשום בגייט".
השעה 17:00, אני מאושר. אני מתחיל את המסע למדבר. זו תמיד אותה תחושה בדרך לברן, אתה יודע שצפויה לך החוויה הכי לא צפויה, אין מצב לדמיין בכלל מה הולך להיות, כי לעולם לא תצליח.
מערכה שנייה: הדיסטורשן של השניצל
פקקים של 17:00 בערב, לא היסטרי, ברגיל. אני עולה על כביש 6 דרום, שם מוזיקה. משהו מוזר. הסטריאו לא מאוזן. צד שמאל עובד, צד ימין נשמע כמו מתוך דלי טיח. רק באסים, הכל עמום. "מוזר", חשבתי, "משהו ממש דפוק", ניסיתי לשחק עם הבאלנס של הרמקולים, לא עובד, אני שומע במונו עם אקולייזר שחותך כל מה שמעל 60 הרץ בצד ימין. דפוק!
אני עוצר בתחנת דלק "אלונית" על כביש 6 אחרי הפיצול של כביש 1. רעב מת וגם לא בטוח שיהיה לי מה לאכול כשאגיע לקאמפ, אז אני מחליט לפנק את עצמי בפסגת הקולינריה הישראלית: סנדוויץ' שניצל עייף בטוסטר שמעולם לא הצליח לחמם שניצל. המקום רועש. מכונות קפה, אנשים, המולה. ואז המוכרת צורחת למישהו במחסן: "תביא לי את המטען!". וברגע הזה, העולם שלי התהפך. הצעקה שלה לא נשמעה כמו צעקה. באוזן ימין שלי שמעתי דיסטורשן. לא "רעש חזק". אשכרה סאונד של רמקול קרוע, מתכתי, רובוטי, מלוכלך. המוח שלי, שרגיל לנתח סאונד כל החיים, נכנס ל"מיינד-פאק". אני שומע את המציאות דרך פילטר של מגבר שרוף. לא ידעתי שדיסטורשן זה דבר שגם אפשר לשמוע באופן טבעי, בלי חשמל ואלמנטים. פאק!
נכנסתי לאוטו עם השניצל (שהיה מגעיל יותר מהצפוי וקר כמובן), והמשכתי לנסוע דרומה. ככל שהתקרבתי לבאר שבע, הדיסטורשן הזה בראש והסתימה הזאת באוזן התחילו להטריד אותי ממש. לא בא לי להגיע למידברן כשאני שומע את העולם כמו טרנזיסטור מקולקל. חייב לפתור את השיט הזה.
מערכה שלישית: ד"ר צ'אט נגד מיסטר גור
אני נוהג, והטרדה מתחלפת בפרקטיות. מה עושים? איך פותחים את הסתימה הזאת? ואז עשיתי את מה שכל אדם לא שפוי עושה: שאלתי את הצ'אט באלה המילים:
נסתמה לי האוזן, סתם, בלי כל סיבה שאני יכול לדעת עליה, שומע רק נמוכים באוזן ימין, לא מצונן. יש איזו דרך לפתוח אותה?
והוא עונה לי:
אני איתך. בוא נעבור על זה בשיטתיות ובזהירות — בלי קפיצות ובלי שטויות — כדי להבין מה הגיוני לעשות ומה לא.
ואז מפרט לי את הסיבות האפשריות לזה ונותן לי כמה עצות לפתיחה כמו מסטיק, פימפום עדין, קומפרסים חמים, שמן, ובסוף הוא כותב כך:
אבל יש מצב שדורש בדיקה דחופה: אני אמיתי איתך - רוב המקרים לא דחופים. אבל אם מתקיים אחד מאלה לא מחכים: - ירידה פתאומית וחדה בשמיעה - טינטון פתאומי, במיוחד אם חזק - סחרחורת - דיסטורשן חזק בקולות - אין שיפור בכלל אחרי 24–48 שעות אז זה מתאים ל-SSHL (Sudden Sensorineural Hearing Loss) – אובדן שמיעה עצבי פתאומי. זה מצב חירום רפואי שדורש טיפול תוך 48–72 שעות.
עניתי לו שחוץ מסחרחורת נראה שאני עומד בכל התנאים... ובלי הניד עפעף הוא כותב:
אני אדבר מאוד ברור ובלי דרמה מיותרת, אבל גם בלי להמעיט בחשיבות: 🔥 סימן אזהרה שדורש בדיקה דחופה. אתה עכשיו נוסע למיון!
אני קורא את זה ומתעצבן. "מה מיון?!" צעקתי על הטלפון. "אני בדרך למידברן! האוטו עמוס! יש לי כרטיס כניסה מוקדמת שהשגתי בדם ויזע! איזה מיון עכשיו?" ניסיתי להתווכח איתו. שאלתי אותו אם זה לא יכול להיות סתם נוזלים או אולי הצוואר שנתפס לי. הוא לא ויתר:
הסיכוי שזה באמת SSHL הוא קלוש מאד, אבל אם זה אכן זה אז יש לך חלון זהב של 48 עד 72 שעות לדיאגנוזה והתחלת טיפול. אם תפספס אותו, השמיעה עלולה לא לחזור לעולם. אל תשחק עם זה".
עשיתי ניסיון נואש עם ג'ימני, קיוויתי שהתחרות בינהם תגרום לג'מיני להגיד לי שהצ'אט סתום ושאני יכול לבטל את המנוי ולנסוע למדבר ברוגע. אבל לא, הוא נתן לי בדיוק את אותה תשובה, כאילו שהיה בינהם תיאום מוקדם. ואני לא מצליח להבין לאיזה סרט נכנסתי ואיך כל זה קרה עכשיו במהלך השניצל.
מערכה רביעית: הקרב על ההפניה
הגעתי לצומת בית קמה. השעה שבע וחצי בערב. דילמה של יום סגריר: מצד שמאל - המדבר, החופש, החברים. מצד ימין - מיון, רופאים, דיכאון. אמרתי לעצמי: "טוב, אני אנסה לאתר איזה מוקד חירום של כללית, שישללו את השטות הזאת יתנו לי איזה טיפות דמה ואגיע לגייט לפני שיסגרו אותו בחצות, יש לי עדיין מספיק זמן לשטות הזאת".
מצאתי איזה מוקד חירום בשם "בריאותה" שכמובן לא ענו לי, לא בטלפון ולא בוואטסאפ והבנתי שוב שאני סתם נכנסתי לאיזו פינה מטופשת. "סע כבר למידברן" אני צועק על עצמי, שחרר את השיט הזה. ואז אני מספר למיטל על הסיטואציה בתקווה שהיא תגיד לי "סע כבר". אבל לא, היא מתעקשת שאלך למיון בסורוקה. "איזה בריאותה? אתה ליד סורוקה, לך כבר למיון". "נו מיטל, נראה לך שאני פשוט אכנס למיון ואגיד 'נסתמה לי האוזן, קחו אותי' והם יקחו?". "לא, תתקשר למוקד קופת חולים והם יתנו לך הפניה". אוקיי, נשמע פשוט, טוב יאללה, ננסה. התקשרתי למוקד כללית, ענו לי תוך 5 שניות, העבירו אותי למוקד אחיות תוך 10 שניות והיתה לי שיחת וידאו עם רופא תוך 5 דק' (שאפו קופ"ח כללית).
הרופא התורן היה קצת יותר, איך נגיד, ישראלי. סיפרתי לו מה קרה ושיש לי חבר טוב שהוא רופא (כי קצת מביך להגיד שהחבר הוא הצ'אט...) שסיפר לי על מצב רפואי באוזן שהוא מצב חירום. "שמע חביבי", הוא אמר לי, "החבר שלך מטומטם, מה התחום שלו?". "רופא כללי" גמגמתי. "תראה מה הוא עשה לך החבר שלך, זה לא התחום שלו, אתה בדרך לחופש, והוא הכניס אותך לחרדות. זה גם לא התחום שלי, אין לי מושג על איזה חירום אתה מדבר. סע תהנה. זה בטח סתם לחץ באוזן. יעבור לך עד מחר ואם לא לך למרפאה ויתנו לך טיפות". כל כך רציתי לשמוע את זה! הנה רופא משחרר אותי באופן רשמי מהפינה שנכנסתי אליה, הוא מפציר בי לנסוע למידברן עכשיו. והוא גם שואל "אתה באמת רוצה להגיע למיון בסורוקה ביום ראשון בערב? אתה יודע מה הולך שם עכשיו?". וואלה, כמעט הקשבתי לו. אבל הקול הקר של הצ'אט מהדהד בראש שלי ולא משחרר. התעקשתי. "ממש לא! הדבר האחרון שאני רוצה זה מיון בסורוקה עכשיו אבל תן לי את ההפניה המחורבנת הזאת. אני חייב לשלול את הדבר הזה עם האותיות באנגלית". הוא נאנח ונתן לי הפניה.
מערכה חמישית: כיף בסורוקה
שמונה ורבע בערב. במקום להקים את האוהל עם אפרול שפריץ ביד, אני נכנס לחניון של סורוקה. מיון ביום ראשון בערב נראה כמו בנגלדש אחרי רעידת אדמה. צעקות, אלונקות, אנשים על הרצפה, כריזה שצורחת מספרים בווליום שעושה לי קצר במוח עם הדיסטורשן שלי. מסכים עקומים, כסאות מפוזרים בכל הכיוונים, זוועה! לקחתי מספר לקבלה, אני יושב שם, נראה כמו חייזר. כולם סביבי חולים, פצועים, סובלים. ואני? לבוש למידברן, רענן, אנרגטי, נראה בריא לחלוטין. הרגשתי מטומטם. אמרתי לעצמי: "גור, אתה אידיוט. מה אתה עושה? מתי נהיית היפוכונדר? קום ולך". אני יושב ומחכה, מספר 936, אבל המספרים לא עוקבים, יש כל מיני סדרות, כך שאין לי מושג מתי יקראו לי. השעון מתקתק, יש לי עוד שעה וארבעים וחמש דקות נסיעה, כלומר אני חייב לגמור עם הסאגה הזאת עד שעה 22:15 או שאני תקוע באוטו מחוץ לגייט עד 14:00 בצהריים.
כל כמה דקות אני מחליט לקום וללכת אבל עוצר את עצמי. בעשרה לתשע נפלה ההחלטה, די, עשיתי כל מה שאדם סביר יכול לעשות, זה נגמר, אני הולך, מקסימום אם המצב יחמיר אני אצא מהברן ואסע לבאר שבע (מה שכמובן לעולם לא היה קורה). אני קם והולך לדלת היציאה, היא נפתחת ובאותו הרגע הרמקול צורח "936". אוקיי, אז שוב קריאה ממעמקי היקום. אני לא הולך החוצה, אני מסתובב והולך לקבלה ושם זוכה בצמיד שילווה אותי מעכשיו והלאה.
קיבלתי עוד מספר, עכשיו אני מחכה לטריאז' (המילה הכי סקסית למקום הכי לא סקסי). בתשע ורבע נכנסתי לרופאה מתמחה צעירה וחמודה. היא הסתכלה עליי במבט של "מה אתה עושה פה?", ואמרתי לה במבוכה: "נסתמה לי האוזן". היא חייכה אם לא לומר צחקה, לקחה מדדים ותוך כדי אני מספר לה על החבר הרופא שלי ועניין החירום הזה שסיפר לי עליו, והיא הראשונה לערב זה שידעה על מה מדובר ואישרה לי שלא התחפפתי לחלוטין. היא אמרה שזה כנראה לא זה אבל טוב שבאתי. ואז שלחה אותי לרופא אף אוזן גרון במיון.
מערכה שישית: השעון ממשיך לתקתק
הגעתי לחדר אא"ג. שקט שם. אסור לדפוק על הדלת, צריך לחכות על הכסא ממול. אני לבד, לא מחכה איתי אף אחד. השעה כבר 21:30, נשארו לי ארבעים וחמש דק' כדי להספיק לגייט, נשמע זמן סביר מהרגע שהרופא יכניס אותי. ברקע המולת המיון, בכי, מיטות נוסעות, אנשים כאובים, ואני יושב ומחכה. הדקות אוזלות. ב-21:45 אני דופק ופותח את הדלת, אין מטופל בפנים, רק רופא ואחות שמסתכלים עלי בעין לא יפה ומסמנים לי לסגור את הדלת. אני חוזר לכסא. הרופא מכניס אותי ב-22:00, אבל היי, עדיין אפשרי, רבע שעה זה המון זמן אצל הרופא.
אני מספר לו את כל הסיפור, כולל החלק של החבר הרופא שלי, שבשלב הזה כבר ממש האמנתי לו, ראיתי בדיוק איך הוא נראה והיה לי את כל הסיפור על איך וממתי אנחנו חברים. הרופא אומר לי שהסבירות שזה זה מאד נמוכה, בודק לי את האוזן כדי לשלול כל אופציה פיזית לסתימה ואז אומר לי: "כדי לשלול SSHL אני חייב לשלוח אותך לבדיקת שמיעה. אין בדיקות שמיעה בלילה. אני יכול לסדר לך בדיקה פה מחר בשמונה וחצי בבוקר, אבל זו החלטה שלך. אתה יכול לנסוע עכשיו לחופש שלך, אבל אני ממליץ לך לעשות את הבדיקה ביומיים הקרובים". אמרתי לו "באמא שלך, אל תתן לי להחליט עכשיו, עשיתי די והותר עד עכשיו, תגיד לי מה לעשות, אל תמליץ, תגיד!". "תעשה בדיקה פה מחר על הבוקר, תבוא ב-7 ורבע למיון ובשמונה וחצי תעבור את הבדיקה", כך הוא אמר בנחרצות שביקשתי, והנה הגייט נסגר לי...
מערכה שביעית: לדים ורודים בבאר שבע
שעה 23:15, שוחררתי מהמיון, נגזר עלי לילה בבאר שבע. אוקיי, אז מחר כן אעמוד בפקק המטופש בגייט, אבל לפחות זכיתי בבדיקת שמיעה. נכנס לאוטו שעומד בחניון. מה עושים עכשיו? אני חושב לעצמי שאני כבר בכניסה למיון, בשבע ורבע אני כבר צריך להתייצב, אז אפשר פשוט לקחת את הכסא לאחור ולישון באוטו כמה שעות. אז זהו, שאי אפשר. שכחתי שהאוטו עמוס למידברן ואין שום דרך לקחת את הכסא לאחור, חסום... כמו האוזן.
טוב, בטח יש מלון בבאר שבע. כן, יש, מלון לאונרדו, 1400 ש"ח ללילה, אין מצב, לא יקרה. Airbnb, יש, 700 ש"ח ללילה, אפשרי, אבל לא עונים לי, ניסיתי שלושה טלפונים, כנראה מאוחר מדי וכל הצ'ארטרים לבאר שבע נחתו מוקדם יותר. גוגל, לינה בבאר שבע, חדרים להשכרה, בום!! קופץ לי אתר של חדרים להשכרה לפי שעה. מעולה! זה הפריים טיים שלהם עכשיו. מתקשר, עונה לי בחור, "אני אתן לך את החדר ב-250 ש"ח ללילה, רק תצטרך לחכות עד רבע לאחת בערך, יש שם זוג, אמור לצאת בחצות וחצי, אני אנקה ואסדר ואודיע לך מתי לבוא". טוב, בהתחשב במצבי, חדר עם ג'אקוזי ולדים ורודים יכול לעבוד כרגע. סגרנו.
החדר בעיר העתיקה, רבע שעה נסיעה. החלטתי להתקרב ולחכות באזור, עצרתי בצד חמש דקות מהכתובת, ברחוב הכי רחב, הכי חשוך, הכי דליל בתנועה, פשוט ככה יצא, בכל זאת באר שבע אחרי חצות. דוממתי את הרכב, ממשיך לנסות להבין מה זאת הסיטואציה הבלתי נתפסת שעוטפת אותי בדרך למידברן, אבל אני כבר בסרט, מגחך בהשלמה. עשרים לאחת, מגיעה ההודעה "החדר נקי ומסודר, אני מחכה לך עם המפתח". אני עונה לו שאני אצלו תוך חמש דקות, מסובב את המפתח והאוטו לא מניע. מעולם זה לא קרה לי באוטו הזה, אפילו לא פעם אחת בשלוש שנים, וכמובן שהפעם הראשונה היא ממש עכשיו בדרך לג'קוזי הורוד שלי, עם אוזן סתומה, בבאר שבע כשמחכים לתת לי את המפתח... אז כן, כרגע אני עומד עם כבלים בידיים ומנופף בהם לכל רכב שעובר, וכמעט שאין כאלה. שלושה עוצרים רק כדי לספר לי שכבלים ידפקו להם את המחשב בסקודה והרביעי עצר באמת כדי לעזור והאוטו הניע. הגעתי לכתובת תוך רבע שעה מההודעה, כמובן שאין מספרים על הבתים ואין לי מושג איפה זה. רחוב שומם בעיר העתיקה והיו שם רק שני אנשים ברחוב, שוטרת במדים ובחור אתיופי, אז באופן הכי טבעי, הגיוני ומטופש שאלתי אותם אם הם יודעים איפה החדרים להשכרה. רק באמצע השאלה הבנתי שזה הזוג שהרגע יצא מהחדר שלי והם מאד לא רוצים לדבר איתי. אז פשוט נסעתי קדימה להוציא אותם מהפריים שלי תוך שאני מנסה להבין מי ומה השתלט עלי והפך אותי לסתום שהייתי באותו רגע ובכלל באפיזודה הכללית.
נכנסתי לחדר שהיה ריחני ונקי באופן די מפתיע, התרחקתי עד כמה שיכולתי מהג'קוזי. מיטל שליוותה אותי לכל אורך הלילה הזה שלחה לי לינק לבוסטר בעלי אקספרס, כדי שיהיה לי לפעם הבאה שאני אתקע בדרך לבית בושת בבאר שבע ואז הלכתי לישון בחרדה לגבי ההתנעה של האוטו בבוקר, כי אין מצב שלא אגיע בשבע ורבע ואתחיל את כל המסלול המהיר לבדיקת שמיעה שסידר לי הרופא מסורוקה. הייתה לי תקווה קטנה שאתעורר עם אוזן פתוחה לרווחה. זה לא קרה. אבל האוטו הניע. זו הייתה הפעם האחת לפני האחרונה בחייו של המצבר הזה. הוא החליט לחוס עלי.
מערכה שמינית: גזר הדין
שבע ורבע, מיון סורוקה, עכשיו דומה יותר לסיציליה, קטניה אם להיות ספציפי, מהומה של תרבות שונה מהתרבות של הלילה. שוב קבלה, טריאז', רופא אא"ג אחר שקיבל תדריך מהרופא של הלילה וחיכה לי, וקדימה לבדיקת שמיעה במרפאות חוץ, צד שני של בית החולים. אנשים בארץ ממתינים לבדיקות שמיעה משהו כמו שמונה חודשים, וכשקיבלתי את המספר לבדיקה אמרה לי הפקידה בחיוך חצי זדוני "אתה צריך סבלנות, הרבה סבלנות". ישבתי וחיכיתי. יש חדר בדיקה אחד, כל בדיקה חצי שעה, עשר דקות לפני הסוף של כל בדיקה מגיע כבר הנבדק הבא, לתור לו חיכה שמונה חודשים. איכשהו הם צריכים למצוא שם חצי שעה פנויה בשבילי, כלומר מחכים לשעה שמכילה שלושה חצאים... כן, כשמחכים אז אלה המחשבות. אני גם רעב אבל לא רוצה לקום כי הרי ברור שברגע שאלך יקראו לי, אז ישבתי רעב ומפנטז קפה של בוקר. הכניסו אותי באחת עשרה, היה לי מספיק זמן להקים בית קפה, אבל חיכיתי לקריאה ועכשיו כבר התחלתי להילחץ שאולי גם לא אספיק לגייט של הלילה הזה כי היה דיבור על שטפונות וגייט שיסגר בשמונה בערב.
הקלינאית שבדקה אותי היתה סופר נחמדה ופשוט בישרה לי בסוף הבדיקה שאני לא שומע כמעט כלום באוזן ימין. לא ממש הפתעה, אבל עכשיו זה ממוסמך ומתועד. "אתה שומע שם קצת תדרים נמוכים וזה היה מאד מצחיק שלא הפסקת להרים את היד ולסמן שאתה שומע צלילים בזמן שאני בכלל מילאתי את הפרטים שלך ולא היה שום צליל", היא אמרה מחייכת. שאלתי אותה, "נו, אז מה זה אומר? אני יודע שאני לא שומע, אבל למה אני לא שומע?" היא אמרה שאת זה רק הרופא יוכל להגיד לי, זה לא התפקיד שלה והיא לא יודעת, אבל היא יודעת שאני לא שומע באוזן ימין, וגם אוזן שמאל לא משהו אבל זה הגיל, היא בנורמה.
חזרתי לרופא שעבר על הבדיקה שלי:
"יש לך מזל גדול. זה SSHL קלאסי. העצב שלך חטף שוק. רוב האנשים מחכים שבוע, חושבים שזה פקק, וכשהם מגיעים - זה כבר אבוד. בגלל שהגעת תוך 24 שעות, יש לנו סיכוי גבוה להציל את השמיעה שלך".
וואו, הבטן מתכווצת, זיעה קרה, פתאום יש בי את ההבנה לאן זה היה יכול ללכת.
הוא רשם לי מרשם לסטרואידים במינון של סוס מרוץ. 60 מיליגרם ביום. ואז שאלתי אותו את שאלת מיליון הדולר: "דוקטור, אני יכול לנסוע למידברן?" הוא הסתכל עליי, על הבגדים, על העיניים. "תיסע", הוא אמר. "אין צורך בהשגחה, אבל יש תנאים. אתה שומר על האוזניים עם אטמים ואתה לא נוגע באלכוהול, אפילו לא לגימה, כלום! הסטרואידים האלה חזקים, אם תשתה איתם - הכבד שלך יקרוס".
מערכה תשיעית: מידברן על סטרואידים
אספתי את הסטרואידים בסופר פארם, בתור שם שוחחתי עם בני הדודים צ'אט וג'ימיני, ניסיתי למצוא פתחי מילוט, משהו, אחד, קטן, לא!! שום דבר, איסור חמור על כל דבר חוץ מאוכל ומים, ומיץ פטל. יצאתי מסורוקה ב-13:00. האוטו הניע (בפעם האחרונה), הגעתי לגייט ב-15:00, עמדתי שעתיים בפקק, נכנסתי, היה לי המידברן המדהים ביותר שהיה לי אי פעם, למרות וכנראה בגלל מה שנכפה עלי. אבל זה לסיפור אחר שאולי אכתוב בהמשך.
הצלחתי להציל את אוזן ימין שלי בזכות הרבה מאד משתנים ומרכיבים שהסתדרו במערך המושלם היחיד שהיה יכול להציל לי את האוזן.
אם הייתי מוכר את הכרטיס למידברן ונשאר בבית אין מצב שהייתי מגיע לבדיקה בחלון הזהב, מניח שאחרי שבוע הייתי קובע תור לרופא משפחה | אם הייתי נוסע עם אפריים אין מצב שלוגיסטית הייתי מגיע לסורוקה | אם לא הייתי מתעקש על הגעה מוקדמת שמורן (שם בדוי) הצליחה לסדר לי אין מצב שהייתי הולך לבדוק את זה ביום שני |
אם המוכרת באלונית לא היתה צורחת לבחור במחסן לא היה דיסטורשן שהיבהב לי את הנורה | אם מיטל המלאכית לא היתה מתעקשת (תוך איום ברצח) שאגיע למידברן ואז בדרך שאלך למיון ושלא אברח מסורוקה אז לגמרי הייתי בורח | אם דלת המיון היתה נסגרת מאחורי רגע לפני שקראו במספר שלי אז הייתי מגיע לגייט בלילה לפני שסוגרים אותו ומעביר ברן עם אוזן אחת.
אם כל זה לא היה קורה בדיוק כפי שקרה אז עכשיו הייתי חירש באוזן אחת ולא היה סיפור כזה כי הסיפור האחר הוא עצוב ומשעמם ולעולם לא היה נכתב. והסיפור הזה - שהוא גם מצחיק, גם מטורף, גם מלא מלא מלא גור - הוא למעשה מסר חשוב: אוזן שנסתמת פתאום + טינטון + ירידת שמיעה זה לא “אוזן סתומה”. זה מצב חירום רפואי.
אפילוג: למה אני מספר לכם את זה?
חזרתי הביתה. השמיעה חזרה כמעט לגמרי (טפו טפו). אבל כשסיפרתי את הסיפור הזה לחברים, כולם אמרו לי את אותו הדבר: "בחיים לא שמענו על זה. אם זה היה קורה לי, הייתי שם שמן זית ומחכה שבוע".
אז הנה השירות שלי לציבור, ולמה כתבתי את המגילה הזאת: SSHL זה אמיתי, וזה קורה פתאום. אם יום אחד נסתמת לכם האוזן בבת אחת (בדרך כלל רק אחת), ואתם שומעים צפצוף, או שקולות חזקים נשמעים לכם בדיסטורשן - אל תחכו. אל תגידו "זה יעבור". אל תלכו לרופא משפחה שיתן לכם טיפות אוזניים. יש לכם שעון חול הפוך של 72 שעות. רוצו למיון. תדרשו בדיקת שמיעה. הסטרואידים האלה הם ההבדל בין הסיכוי לשמוע ובין שקט נצחי באוזן אחת.
בזכות ההקשבה לאינטואיציה, בזכות העקשנות שלי, בזכות מיטל שלא ויתרה לי, ובזכות הבינה המלאכותית שהיתה הרופא הכי טוב באירוע הזה - הצלתי לעצמי את האוזן. שמרו על האוזניים שלכם. הן חד פעמיות.
🛑 גזרו ושמרו: המדריך המקוצר ל-SSHL (איבוד שמיעה עצבי פתאומי)
המאפיינים:
מתרחש בשניות עד שעות.
בדרך כלל בצד אחד.
מלווה בטינטון, דיסטורשן, ירידה ב-MID/HIGH.
לפעמים תחושת לחץ או "סתימה".
לא תמיד יש סחרחורת.
100% מצב חירום רפואי.
למה זה קורה?
עדיין לא יודעים בוודאות, אך הגורמים האפשריים:
דלקת ויראלית על עצב השמיעה
פגיעה בכלי דם זעירים שמזינים את האוזן הפנימית
תגובה אוטואימונית
טראומה אקוסטית (צעקה חזקה / רעש פתאומי)
לעיתים נדירות — גידול שפיר (אקוסטיק נוירומה)
הטיפול האפקטיבי היחיד: סטרואידים במינון גבוה מאד. מיד.
סטטיסטית:
התחלת טיפול בתוך 48 שעות = סיכוי גבוה להחלמה מלאה.
אחרי 72 שעות = צניחה דרמטית בסיכוי.
אחרי שבוע–שבועיים = לרוב אובדן קבוע.
לכן - כל אדם בעולם צריך לדעת: אם פתאום ירדה לך השמיעה באוזן אחת ליותר מ-24 שעות - זה לא תור לקופת חולים. זה מצב חירום. צריך להגיע מיד לרופא אא״ג/מיון שמיעה דחוף - ובמקרים רבים זה באמת אומר מיון בית חולים.
הטקסט הזה לא מחליף ייעוץ רפואי, אלא בא להגיד דבר אחד: לא מחכים עם ירידת שמיעה פתאומית.
