הלילה הבלטי: מסע אל השכבה החבויה של הדנ"א המשפחתי
- גור זיו
- לפני שעתיים
- זמן קריאה 10 דקות
ב-17:30 בערב של דצמבר, וילנא נראית כמו גלויה של חג מולד. עצי אשוח, יין חם, אורות מנצנצים. אבל אנחנו לא באנו לראות אורות. "כבו את הטלפונים", אמרתי לאחיותיי ולילדים כשהגענו לגשר הברזל מעל הנהר השחור. "הערב אנחנו לא תיירים. הערב אנחנו יורדים אל מתחת לפני השטח".
במאמר השני בסדרת המסע הליטאי, אני לוקח אתכם למסע אל הצד האפל, המיסטי והקדום של המשפחה שלנו. תמיד ידענו שלנשים במשפחת שפירא-קוברסקי - סבתא קלמה, סבתא-רבא רוז, אמא טוני - היה "חוש שישי". הן ידעו מי מתקשר לפני שהטלפון צלצל. הן הרגישו סכנה מקילומטרים. קראנו לזה אינטואיציה, לפעמים צחקנו שאלו "מכשפות".
אבל כשעומדים על האדמה הקפואה של ליטא - המדינה האחרונה באירופה שהתנצרה - פתאום מבינים. זה לא כישוף. זה הדנ"א של מקום שסגד לטבע, לאש ולמים במשך אלפי שנים. והנשים שלנו, שגדלו שם, ספגו את התדר הזה. אז יצאנו למסע לילי בן חמש מערכות בקור שחודר לעצמות, אבל עם אש פנימית שמחממת את הלב.
השעה הייתה 17:30, אבל בווילנא של סוף דצמבר, זה כבר אמצע הלילה. עמדנו שבעה אנשים בחושך - אני, אחיותיי חן ולי, והילדים תור, רום, אור וטל - עטופים בחמש שכבות של ביגוד תרמי, צעיפים וכובעי צמר שמשאירים רק עיניים חשופות. הקור היה אכזרי, מהסוג שלא רק דוקר את העור, אלא חודר ישר לנשמה. הטמפרטורה צנחה הרבה מתחת לאפס, והאוויר היה יבש וקפוא, כזה שגורם לכל נשימה להרגיש כמו שאיפה של זכוכית גרוסה. מסביבנו, העיר העתיקה התכוננה לחג המולד. עצי אשוח מנצנצים בכיכר הקתדרלה, ריח של קינמון ויין חם, פעמוני כנסיות שמהדהדים בסמטאות הצרות. על פניו, גלויה אירופאית מושלמת.
אבל אנחנו לא באנו לראות את האורות. הערב, הודעתי למשפחה, אנחנו הולכים לראות את מה שנמצא בצללים. "כבו את הטלפונים", ביקשתי מהם כשהתקרבנו לגשר הברזל הקטן. "הלילה אנחנו לא יהודים, לא ישראלים ולא תיירים. הלילה אנחנו בלטים".
זה לא היה סתם טיול לילי כדי להעביר את הזמן. זה היה מסע שתוכנן בקפידה כדי לפצח את הקוד הגנטי האחרון שנשאר לנו בעץ המשפחה. במאמר הקודם, כשעסקנו בשורשים היהודיים, דיברנו על "שלושת עמודי התווך" של השושלת שלנו: התורה והלמדנות (מורשת משפחת גרודזינסקי והגאון), התפילה והמוזיקה (החזנים לבית שפירא), והמדע והאינטלקט (הפיזיקאים והמוזיקאים לבית קוברסקי). אבל כל מי שגדל במשפחה הזו יודע שיש עמוד רביעי. עמוד שקוף, חמקמק, שלרוב לא מדברים עליו בקול רם ליד שולחן השבת, אולי מפני שהוא קדום יותר אפילו מהדת עצמה.
אנחנו קוראים לזה "החוש הנשי".
המכשפות לבית שפירא-קוברסקי
תמיד ידענו שיש משהו אחר בנשים של המשפחה הזו. סבתא רבא רחל (רוז), סבתא קלמה, ואמא שלנו טוני - כולן החזיקו ביכולת שהמדע (הצד של קוברסקי) יתקשה להסביר, והרבנים (הצד של גרודזינסקי) אולי היו מעדיפים להכחיש או לייחס ל"רוח הקודש", אבל האמת היא כנראה ארצית ושורשית הרבה יותר.
סבתא קלמה ידעה מי מתקשר בטלפון עוד לפני שהמכשיר צלצל. זה לא היה "ניחוש מושכל" המבוסס על סטטיסטיקה, זו הייתה ידיעה ברורה וצלולה. אמא טוני יכלה להרגיש כשמשהו רע קורה לאחד מאיתנו בקצה השני של העולם, בדיוק של דקות - כאב פתאומי בבטן או מועקה בחזה בדיוק ברגע שהתרחשה תאונה או משבר אלפי קילומטרים משם. וסבתא רבא רחל... נו, רוז זה כבר למאמר שלם. היו להן "עיניים בגב", אבל לא במובן החינוכי של מורות המזהות תלמיד שובב, אלא במובן המיסטי. אינטואיציה שהיא מעבר לחושים הרגילים. טלפתיה טבעית, שקטה, שעברה מאם לבת כמו מתכון סודי לקוגל, אבל עם מרכיבים שאי אפשר לקנות במכולת.
כשחקרתי את ההיסטוריה של ליטא לקראת המסע, הבנתי פתאום מאיפה זה מגיע. הן לא סתם "יידישע מאמעס" עם אינטואיציה מפותחת. הן בנות של האדמה הזו. כדי להבין את הנשים שלנו, צריך להבין את ליטא. זו הייתה המדינה האחרונה באירופה שהתנצרה (באופן רשמי רק ב-1387, מאות שנים אחרי שאר היבשת). וגם אז, זה קרה רק מסיבות פוליטיות.
במשך אלפי שנים, בעוד אירופה בנתה קתדרלות אבן, הליטאים סגדו לעצים. היערות העבותים של ליטא לא היו סתם "משאב טבע", הם היו המקדש. האנשים כאן סגדו לטבע, לאש, למים ולרוח. כשהנצרות הגיעה סוף סוף, כשהמסדר הטווטוני והמסדר הליבוני פלשו עם חרבות וצלבים כדי "לתרבת" את הברברים, הדת החדשה הייתה רק ציפוי דק ושביר. מתחת לרצפות הכנסיות, הליטאים המשיכו להאכיל את ה-Žaltys (נחשי הבית הקדושים) בחלב, מתוך אמונה שהנחש מביא ברכה ופריון לבית. הם המשיכו להדליק אש לאלה גאביה (Gabija) מתחת לתנור הבישול. המיסטיקה לא נעלמה, היא פשוט ירדה למחתרת. היא הפכה לדת ביתית, נסתרת, כזו שמנוהלת בעיקר על ידי נשים.
והנשים שלנו, אלה שגדלו על האדמה הזו - גם אם היו יהודיות כשרות ששמרו שבת - ספגו את התדר הזה לתוך הדנ"א שלהן. האוויר של וילנא ושל הכפרים מסביב היה רווי באמונה שהעולם מלא בסימנים, שהגבול בין הפיזי לרוחני הוא דק, ושאם תקשיב מספיק טוב, תוכל לשמוע את מה שלא נאמר. אז כדי "לחבר את הקצוות" - שם האתר שלי ומהות חיי - הבנתי שאסור לנו להסתפק בבתי כנסת ובמוזאונים. אנחנו צריכים לגעת באדמה הפגאנית. אז לקחתי את כולם למסע "הלילה הבלטי".
מערכה ראשונה: המים (הגבול והכישוף)
מיקום: גשר אוז'ופיס (Užupis)
פסקול: Heilung - Norupo
עמדנו על הגשר שמפריד בין העיר העתיקה המסודרת לבין "רפובליקת אוז'ופיס" הבוהמיינית. למטה, בחושך, שצף וזרם נהר הווילנלה (Vilnelė). בניגוד לנהר הנריס (Neris) הרחב והרגוע שחוצה את העיר, הווילנלה הוא נהר מהיר, רדוד ובוגדני. לחצתי פליי והרמקול שבתיק החל לנגן. הצלילים הראשונים של להקת Heilung - תופים שבטיים כבדים עשויים עור חיות, ולחישות בנורדית עתיקה שמהדהדות כמו טקס כישוף - בקעו אל תוך הקור.
"אתם רואים את המים האלה?" שאלתי, מצביע על הזרם השחור שנבלע בחשיכה. "במיסטיקה הבלטית, מים זורמים הם הגבול האולטימטיבי. הם החיץ בין 'העולם הזה' לבין ה'אנאפוס' (Anapus) - העולם שמעבר, עולם הרוחות. ברגע שאנחנו חוצים את הגשר הזה, אנחנו משאירים את ההיגיון, את המדע של סבא הרמן ואת וילנא הנוצרית מאחור".
הסברתי להם על ה'אונדינה' (Undinė) שמגיחה מקיר הגשר מעל הנהר, בתולת הים הבלטית. "תשכחו מהגרסה המתוקה של דיסני. במיתולוגיה המקומית, רוחות המים הן יצורים רבי עוצמה ומסוכנים. האונדינה היא רוח נהר מפתה, שמושכת גברים שיכורים או תועים בלילה אל המצולות הקפואות. לא מתוך רוע טהור, אלא כדי לגנוב את נשמתם ולזכות דרכה בחיי נצח. זהו סיפור שמזכיר לנו שהטבע כאן הוא לא רק יפה - הוא תובעני".
הצבעתי על המנעולים הרבים שתלויים על מעקה הגשר, אלו שתיירים תולים כסמל לאהבה רומנטית נצחית. "הם חושבים שזה רומנטי", לחשתי כשהמוזיקה התגברה והבס הרעיד את מתכת הגשר, "אבל המקור הוא אחר לגמרי, והוא הרבה יותר אפל. במסורת הבלטית והסלאבית, 'נעילה' של ברזל מעל מים זורמים היא כישוף כבילה עתיק. זה נועד 'לנעול' את הרוחות הרעות בצד השני של הנהר, למנוע מהן לעקוב אחריכם הביתה".
חצינו את הגשר בשתיקה מוחלטת, כפי שהמסורת דורשת כדי לא למשוך את תשומת לבן של רוחות המים. באמצע הגשר עצרנו. כל אחד הסתכל למים השחורים, נתן לקור לפלח את המחשבות, והשאיר שם משהו שהוא לא רצה לקחת איתו הלאה - דאגה ישנה, פחד, או מחשבה טורדנית. נתנו למים של הווילנלה לשטוף את זה הלאה, אל הים הבלטי.
מערכה שנייה: האש (החום הפנימי וגאביה)
פסקול: Kūlgrinda - Ugnie, Gabija
השארנו את הנהר מאחור והתחלנו לטפס אל תוך החושך של הפארק. כאן, הרחק מאורות הרחוב החשמליים, הקור הרגיש אחרת. הוא היה עתיק, ראשוני. עצרנו בקרחת יער קטנה, מקום שיכול היה לשמש בעבר כ'אלקה' (Alka - מקום קדוש, מקדש יער פתוח).
"לפני שהקתדרלה הגדולה נבנתה למטה בכיכר", סיפרתי להם בעודנו רועדים והאדים עולים מפינו בכל מילה, "כאן בערה האש הנצחית. שמרה עליה האלה גאביה, אלת האש והבית". גאביה היא לא סתם דמות מיתולוגית, היא הייתה חלק מכל משפחה. האש בליטא נחשבה ליצור חי שצריך להאכיל אותו, לכבד אותו ולהשכיב אותו לישון בלילה (על ידי כיסוי הגחלים באפר). אם האש כבתה - המזל עזב את הבית.
שלפתי מהתיק תרמוס וכוסיות קטנות, כוסיות שהיו של סבתא קלמה. מזגתי לכולם משקה מהביל שרקחתי במיוחד - תה חם מעורבב עם "מידוס" (Midus). מידוס הוא לא סתם אלכוהול; זהו תמד ליטאי מסורתי העשוי מדבש וצמחים, הנחשב למשקה העתיק ביותר בעולם והמשקה של האלים הבלטיים. הדבש, בתרבות הליטאית, הוא קדוש כי הוא מחבר בין עולם הצומח לעולם החי, והדבורים נחשבות לשליחות של האלים. הריח המתוק-חריף מילא את האוויר הקפוא.
הדלקתי מקל קטורת של ערער (Juniper). הריח החד של הערער, יחד עם האדים שיצאו מהפיות שלנו, יצר ענן קטן של חמימות. "הנזירים הנוצרים, בשם הקיסרות הרומית הקדושה, כיבו את האש המקודשת כשהם הגיעו לכאן והרסו את המזבחות", אמרתי, "אבל הליטאים, עקשנים ושרדנים כמו המשפחה שלנו, לקחו את הגחלים האחרונות והחביאו אותן מתחת לרצפות הבתים. במשך 200 שנה, ליטא הייתה נוצרית בחוץ ופגאנית במרתף".
עשינו שם טקס קטן משלנו. כל אחד לקח לגימה מהמשקה החריף, הרגיש את האש הנוזלית מתפשטת בגרון ומחממת את הבטן הקפואה, ואמר מילה אחת על משהו שהוא רוצה "לשרוף" ולהפוך לאנרגיה חדשה - פחד, כעס, דאגה לעתיד. במקום שבו נשים הוגדרו כמכשפות רק כי ידעו להקשיב לטבע ולשמור על הגחלת הביתית, אנחנו, הנינים של קלמה, רחל ופסיה, עמדנו והדלקנו מחדש את הניצוץ. זה היה רגע של חיבור ישיר לאותן נשים חזקות שבנו את המשפחה שלנו - נשים שידעו לשמור על החום הפנימי גם כשבחוץ סופות של היסטוריה איימו לכבות הכל.
מערכה שלישית: האוויר (הרוח ופרקונאס)
פסקול: Mikolai Stroinski - When no man has gone before
הטיפוס לגבעת שלושת הצלבים בקור של מינוס שתי מעלות הוא מבחן פיזי ומנטלי. הריאות שורפות, הרגליים כבדות. הרוח שם למעלה, על "הגבעה הקירחת" (Plikasis kalnas), לא מרחמת. היא מייללת בין העצים, נושאת איתה אגדות קדומות. במיתולוגיה הבלטית, הגבעות הגבוהות היו הממלכה של 'פרקונאס' (Perkūnas) - אל הרעם והשמיים, המקביל לזאוס או לתור. האל הזועם והצודק שרוכב על מרכבת אש.
אבל הגבעה הזו נושאת גם סיפור של התנגשות בין דתות. האגדה מספרת על שבעה נזירים פרנציסקנים שהגיעו לכאן במאה ה-14 כדי לנצר את העיר, ונרצחו כאן על ידי פגאנים זועמים שסירבו לוותר על אלוהיהם הישנים ועל החופש שלהם. הם צלבו את הנזירים והשליכו אותם לנהר, כאות אזהרה למערב. הצלבים הלבנים הגדולים שעומדים שם היום הם אנדרטה לאותו מאבק, אבל הרוח שמנשבת שם היא עדיין אותה רוח פראית.
הגענו לפסגה מתנשמים. העיר וילנא נפרשה תחתינו כמו שטיח של יהלומים מנצנצים, אורות העיר העתיקה מול גורדי השחקים המודרניים. אבל אנחנו הפנינו את הגב לעיר המוארת והסתכלנו אל הצד השני - אל החושך המוחלט של היערות המקיפים את העיר.
ברגע הזה, החלפתי את המוזיקה למשהו שמימי, רחב, כמעט דתי - הפסקול של "המכשף" (The Witcher), סדרה וספרים שמבוססים כולם על המיתולוגיה של האזור הזה (הסלאבית והבלטית). הכינורות בכו יחד עם הרוח. "הרוח כאן לוקחת הכל", צעקתי כדי להתגבר על המשבים החזקים. "זה המקום לשחרר שאלות שאין להן תשובה. זה המקום שבו המחשבות עפות הכי רחוק".
ביקשתי מכולם לעצום עיניים, לפרוש ידיים לצדדים ולהרגיש את ההתנגדות של האוויר. זה היה רגע של התעלות. המדען שבי יודע שרוח היא רק תנועה של מולקולות אוויר מלחץ גבוה ללחץ נמוך, פיזיקה פשוטה. אבל הנכד של סבתא קלמה, אותו חלק בי שמחובר למיסטיקה, הרגיש שם משהו אחר לגמרי. הרגשתי את הכוח שהחזיק את הנשים שלנו שפויות בעולם משוגע. היכולת לעמוד מול הסערה, לתת לרוח לעבור דרכך, ולא להישבר. היכולת "לשמוע" מסרים ברוח, בדיוק כמו אותה טלפתיה משפחתית מפורסמת.
מערכה רביעית: האדמה (הפחד והבסיליסק)
פסקול: Hildur Guðnadóttir - Chernobyl (Bridge of Death)
ירדנו מהגבעה אל ה"בסטיה" (הברביקן) - ביצור הגנתי אימתני מהמאה ה-16 שמשקיף על העיר העתיקה. כאן, המוזיקה הפכה לכבדה, תעשייתית ומפחידה. צלילים נמוכים של צ'לו בס שהרעידו את הסרעפת ויצרו תחושת מתח. המבנה הזה יושב על רשת של מנהרות תת-קרקעיות, והוא מייצג את היסוד של האדמה - כבדה, קרה ומסתורית.
"האויב הכי גדול של וילנא לא היה צבא פולש", סיפרתי להם כשהתקרבנו לחומות האבן הקרות והלחות. "האגדה הכי מפורסמת של העיר מספרת על הבסיליסק - מפלצת שנולדה מביצה של תרנגול שדגרה עליה קרפדה. הוא חי במערות ממש מתחת לרגליים שלנו, בין שער השחר לברביקן. המבט שלו היה קטלני - הוא הפך אנשים לאבן במקום".
הבסיליסק הוא לא אל בלטי עתיק, אלא מפלצת שהגיעה לכאן עם האגדות הסלאביות - כמו פחדים חדשים שהתלבשו על אדמה ישנה. הוא המייצג של הפחד המשתק. אותו פחד שיכול לאבן אותך ולמנוע ממך לפעול. ביקשתי מכולם להוריד כפפה אחת ולהניח יד חשופה על האבן הקפואה והמחוספסת של החומה העתיקה. "תרגישו את זה. זה הקור של ההיסטוריה. זה המשקל של הפחד".
זה היה רגע של "קרקוע". אחרי הריחוף עם הרוח בפסגה, היינו צריכים לחזור לאדמה. להבין שהשורשים שלנו כאן הם לא רק רוחניים ומרחפים, הם פיזיים וקשים. הם קבורים באדמה הזו, יחד עם הפחדים והמפלצות של העבר. סבתא פסיה לא עזבה את ליטא ב-1928 בגלל בסיליסק מיתולוגי, אלא בגלל מפלצות אנושיות אמיתיות - האנטישמיות הגואה והעוני. אבל היכולת להביט לפחד בעיניים ולא לקפוא - כמו אותו גיבור אגדי שהרג את הבסיליסק בעזרת מראה שגרמה למפלצת לראות את עצמה - היא ירושה משפחתית. היכולת להישאר בתנועה, לא להפוך לאבן, היא זו שהצילה את המשפחה שלנו.
מערכה חמישית: הרוח (סגירת מעגל והמתים)
פסקול: Dead Can Dance - The Host of Seraphim
המסע שלנו הסתיים בנקודה הכי פחות תיירותית והכי משמעותית. עמדנו בתצפית שקטה בקצה העיר, כשהעיר המוארת משמאלנו, ומימיננו - תהום חשוכה. זהו בית הקברות ראסוס (Rasos), בית הקברות העתיק והחשוב ביותר של וילנא.
"בליטא, המתים הם לא היסטוריה שנגמרה", אמרתי להם בשקט, כשהקול האופראי-מיסטי של ליסה ג'רארד (מתוך הסרט "Baraka") ברקע שובר את הלב ופותח אותו בו זמנית. "הם חלק מהמשפחה. בחג הליטאי העתיק 'ולינס' (Vėlinės - יום הנשמות), כל המדינה עולה לקברים ומדליקה נרות. אבל יותר מזה - בארוחות החג, משאירים כיסא ריק וצלחת מלאה עבור ה-Vėlės (הנשמות). מאמינים שהם חוזרים הביתה, שהם שומרים עלינו, בתנאי שנזכור אותם".
חילקתי לכולם אבני ענבר קטנות - הזהב הבלטי. הענבר, שנפלט מהים הבלטי, הוא לא אבן רגילה. הוא שרף של עצים קדומים בני מיליוני שנים שהפך לאבן. הוא זיכרון נוזלי שקפא בזמן. הוא מכיל בתוכו את השמש של עידנים עברו. "זה הקמע שלכם", אמרתי. "בדיוק כמו שהענבר שומר בתוכו חרקים ועלים מלפני מיליון שנה, כך גם אנחנו שומרים בתוכנו את הזיכרונות של סבתא קלמה, רחל, פסיה וכל הדורות הקודמים".
הסתובבנו כולנו אל החושך, אל עיר המתים, ואמרנו יחד מילה אחת בליטאית עתיקה: "Sveika" (שלום/ברוכה). שלחנו שלום לדורות שלא הכרנו, לרוחות של המקום הזה שעיצבו את האינטואיציה של הסבתות שלנו, לאדמה שספגה כל כך הרבה דם ודמעות אבל גם הצמיחה חיים. ואז הסתובבנו חזרה אל העיר המוארת, אל החיים שלנו, אל הילדים שעמדו שם קפואים אך מרותקים, ואמרנו: "Ačiū" (תודה).
המסע חזרה למלון החם היה שקט. הקור עדיין צרב בלחיים, אבל משהו בפנים השתנה. זה כבר לא היה רק קור של חורף, זו הייתה התחושה של חיבור. חיברנו את הקצוות. היינו במים, באש, ברוח ובאדמה. הבנו שה“כישוף” המשפחתי שלנו הוא לא משהו זר או מיסטי בלבד, אלא מתנה עתיקה מהאדמה הקפואה הזו. חזרנו להיות ישראלים, אבל ידענו שעמוק בפנים, בחורף הנצחי של הדנ״א שלנו, דולקת מדורה קטנה ששומרת עליה האלה גאביה.
אבל הלילה הזה היה רק ההכנה.
עם אור ראשון, אנחנו משאירים את וילנה מאחור - את האגדות, הרוחות והמיתוסים - ויוצאים אל הדרכים הכפריות של דרום־מערב ליטא. המצפן שלנו מכוון למחוז מריאמפולה. שם לא מחכים לנו אלים פגאניים ולא טקסים עתיקים, אלא שאלה אחת, פשוטה וכבדה: איפה הבית?
במאמר הבא והאחרון בסדרה, המסע הופך מחוויה מיסטית לחקירה בלשית. לא עוד הקשבה ללחישות של רוח ואדמה, אלא חיפוש עיקש אחרי עקבות ממשיים - מקום אחד, סיפור אחד, וזיכרון משפחתי שמבקש סוף סוף להיבדק מול המציאות.
וילנה נתנה לנו את השפה.
מריאמפולה תידרש לתת את התשובות.
המסע ממשיך.
תגובות