מאת: David Wallsh
השנה ימלאו חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. האירועים הדרמטיים של אוקטובר 1973, הידועים כמלחמת יום הכיפורים בישראל ומלחמת הרמדאן או אוקטובר במצרים ובסוריה, שינו עמוקות את מהלך הפוליטיקה של המזרח התיכון, והובילו בסופו של דבר להסכם השלום בין מצרים לישראל ב-1979 ולהתרחקותה של קהיר מברית המועצות ולהתקרבותה לארצות הברית. ואכן, המלחמה ב-1973 משמשת כמקרה בוחן בשימוש באמצעים צבאיים למטרות פוליטיות, ומספקת שיעורים נוספים ללוחמה מודרנית שנותרו מהותיים כיום כפי שהיו לפני חמישים שנה. ציון היובל למלחמה מספק לנו הזדמנות לנסות ולהבין כיצד פיקוד צבא ארה"ב רואה את המלחמה, איך הוא מלמד אותה לצועריו, כיצד הוא מדגיש כמה מהלקחים המתמשכים ממנה ומיישם אותם על אתגרי הביטחון הלאומי הנוכחיים של ארה"ב.
זהו מאמר שנכתב ע"י מכון המלחמה המודרנית (The Modern War Institute) שבאקדמיה הצבאית של ארצות הברית שהיא אקדמיה צבאית השייכת לצבא ארצות הברית ושוכנת בבסיס ווסט פוינט שבמדינת ניו יורק. מכון המלחמה המודרנית הוא מכון לאומי בתוך המחלקה להוראה צבאית החוקר סכסוכים עכשוויים ומתמשכים כדי להכין מנהיגים בהווה ובעתיד לנצח בעולם מורכב. תוך מינוף ההון האינטלקטואלי הייחודי לווסט פוינט, סגל המכון משתמש במודל מחקר, חינוך ואינטגרציה כדי להישאר מבוססים אקדמית, מחוברים מבצעית לכוח, ומעורבים באופן מלא בחינוך צוערים ובתוכנית הלימודים הצבאית.
קונטקסט היסטורי: חציית תעלת סואץ
ב-6 באוקטובר 1973 פתחו מצרים וסוריה בהצלחה בהתקפות פתע מתואמות נגד כוחות ישראליים בחצי האי סיני וברמת הגולן, בהתאמה. התקיפות היו תגובה ישירה לניצחון הדרמטי של ישראל ביוני 1967, כאשר תוך שישה ימים ביצע צה"ל מערכה צבאית מונעת שהביאה לכיבוש חצי האי סיני ממצרים, רמת הגולן מסוריה והגדה המערבית ומזרח ירושלים מירדן. מלחמת 1973 הייתה ניסיון להפוך את ההשפלה הזו ולהשיב שטחים אבודים, ואין רגע שמסמל יותר את פידיון הכבוד הלאומי הערבי שלאחר 1967 מאשר החצייה הנועזת והגאונית של הצבא המצרי את תעלת סואץ.
בסביבות השעה 14:05 ביום שבת, 6 באוקטובר, רגע לאחר שהמיגים הסוריים החלו להטיל פצצות בגולן, חצו אלפי חיילים מצרים בסירות גומי את תעלת סואץ בחסות ירי אווירי וארטילרי. מערכות הגנה אוויריות חדשות ומתוחכמות ניטרלו את חיל האוויר הישראלי. לאורך הגדה המזרחית של התעלה ניצב קו בר-לב המהולל של ישראל, מחסום חול בגובה שישים מטרים שהיה מוגן על ידי שישה עשר מוצבים. צה"ל חישב שייקח למצרים לפחות עשרים וארבע שעות לפוצץ פרצות בחול באמצעות חומרי נפץ; המצרים חתכו את דרכם באמצעות תותחי מים בלחץ גבוה תוך פחות מחמש. בינתיים, גדודי מהנדסים הרכיבו גשרים צפים כדי להעביר ציוד כבד מעל המים, בעוד חיילי קומנדו מצוידים בנשק נ"ט סובייטי חדיש זרמו למדבר כדי להדוף את מתקפת הנגד המשוריינת של ישראל.
עד ה-7 באוקטובר, מצרים שלחה למעלה מ-100,000 חיילים ו-1,000 טנקים מעבר לתעלה. ללא קשר למה שקרה אחר כך, המעבר האפי של תעלת סואץ החזיר את הכבוד הערבי וכפי שכתב סאדאת מאוחר יותר, "ניפץ לנצח את המיתוס של ישראל בלתי מנוצחת".
כיצד הוביל הקרב המוקדם הזה לשינוי של מאזן הכוחות האזורי ואפילו העולמי? מה ניתן ללמוד מהמלחמה שהתפתחה? להלן נדגיש שלוש נקודות מעניינות הרלוונטיות למדריכי הביטחון הלאומי של ימינו.
שיעור 1: התחל עם הסוף הפוליטי בראש
נשיא מצרים אנואר סאדאת שיחק את תפקידו בצורה כמעט מושלמת. הוא אחז בשלטון באחיזה קלה מאז ירש את הפופוליסט גמאל עבדול נאצר ב-1970, והיה חשוף במיוחד לתסכול העם על הקיפאון של ארצו "ללא מלחמה, ללא שלום" עם ישראל על חצי האי סיני: הצבא המצרי לא היה חזק מספיק כדי לכבוש אותו מחדש בכוח, וגם לא נראה שישראל ולא המעצמות מיהרו לנהל משא ומתן על פיתרון.
סאדאת הגיע למסקנה שהאפשרות היחידה שלו היא מלחמה מוגבלת שתאלץ את יריביו לתהליך מדיני. באירוע, מתקפת הפתיחה המוצלחת זיכתה אותו בהון פוליטי פנימי לנהל משא ומתן עם ישראל, תוך שהוא עימת גם בין ישראל וארצות הברית עם הסכנות שבהתעלמות מהאינטרסים המצריים. ביום הראשון של המלחמה אמר היועץ לביטחון לאומי ושר החוץ הנרי קיסינג'ר לראש סגל הבית הלבן "אין עוד תירוץ לעיכוב. אחרי שנפסיק את הלחימה, עלינו להשתמש בזה ככלי כדי להתחיל את הדיפלומטיה".
בינתיים סאדאת היה צריך לשכנע את יריביו שהוא יכול להיות שותף אמין למשא ומתן. הוא עשה זאת על ידי ייצוב עמדה מבצעית ומסרים דיפלומטיים כדי לאותת על מטרותיו הצבאיות המוגבלות. לאחר שהדפו את מתקפת הנגד המשוריינת של ישראל, למשל, המצרים יכלו להתקדם במעברי המיתלה וגידי האסטרטגיים לעומק של 40 עד 50 קילומטרים פנימה. במקום זאת, כשהרוח בגבם והאויב מתנדנד בשתי חזיתות, הקימו המצרים עמדות הגנה רק 10 קילומטרים מזרחית לתעלה. סאדאת שילב החלטה זו עם מסר לקיסינג'ר לפיו מצרים "לא מתכוונת להעמיק את ההתקלויות או להרחיב את העימות". לפעולות המוקדמות של סאדאת הייתה אפוא השפעה יוצאת דופן של הפחתת הלחץ על האויב במהלך אש הקרב.
גם מנהיגי ישראל הבינו את הפוליטיקה של הלחימה. לאחר שנודע על המתקפה עשר שעות בלבד מראש, הוצגה בפני ראש הממשלה גולדה מאיר האפשרות להורות על מכת מנע. עם זאת, מאיר סירבה ואמרה לרמטכ"ל צה"ל, אלוף דוד אלעזר, כי "תמיד קיימת האפשרות שנצטרך עזרה, ואם נכה קודם לא נקבל כלום מאף אחד". תמיכה צבאית ודיפלומטית אמריקאית התבררה מאוחר יותר כקריטית לניצחון בסופו של דבר של ישראל.
שיעור 2: שמירה מפני הטיות קוגניטיביות בניתוח
למצרים ולסוריה מגיע קרדיט על כך שהצליחו להפתיע את האויב שלהן, אבל פעולות ההונאה אינן מסבירות לבדן את חוסר המוכנות של ישראל. נטייתם של מנהיגים ישראלים לפרש לא נכון או לבטל כליל מידע המצביע על מלחמה קרובה התבררה כמכריעה באותה מידה.
איך זה יכול היה לקרות? החקירה הרשמית של ישראל לאחר המלחמה, ועדת אגרנט, הטילה את האשמה על ההנהגה הצבאית של ישראל ב"דבקותה העיקשת במה שמכונה 'הקונספציה', לפיה א) מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתחילה תבטיח לעצמה מספיק כוח אווירי לתקוף את ישראל בעומק. ב) שסוריה תפעיל מתקפה כוללת על ישראל רק במקביל למצרים". הביקורות של הוועדה אולי נכונות, אבל הן אינן שופכות אור על השאלה העומדת בבסיסה מדוע סירבו מנהיגי הצבא של ישראל להשתכנע.
קבוצה משכנעת אחת של הסברים ניתן למצוא במחקר זוכה פרס נובל של שני פסיכולוגים המזהים דרכים שבהן המוח האנושי מחויב לטעות באופן שיטתי על ידי הסתמכות על קיצורי דרך נפשיים על פני שיפוט "רציונלי", הסתברותי בתנאים מסוימים. (אגב, הפסיכולוגים, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, היו ישראלים שעזבו את תפקידיהם האקדמיים באמריקה כדי לשרת במלחמת 1973).
הטיית אישוש, למשל, מתייחסת לנטייה האנושית לחפש, להעדיף או לפרש מידע בצורה שתואמת את האמונות הקיימות. בשנת 1973, מנהיגי המודיעין הצבאי של ישראל נאחזו בפרשנויות מודיעין שאימתו את "התפיסה" שלהם תוך ביטול דעות חלופיות. קחו למשל את ההסכמה הגורפת של ראש המודיעין הצבאי, אלוף אלי זעירא, לדיסאינפורמציה המצרית, לפיה הצבא שלה ערך תרגיל שגרתי במהלך השבוע הראשון של אוקטובר.
במהלך אותה תקופה הישראלים הבחינו בפעילויות חריגות לתרגיל, לרבות ביטול חופשות לקצינים, הכנת שיגורי סירות בתעלה ואגירת תחמושת ואספקה לשעת חירום. אך כאשר הקצינים החשדנים הציגו פרשנויות חלופיות הערכותיהם נדחו. "הנסיבות שאתם רואים הן לא אלה שאני רואה", נזף האלוף זעירא באחד מקציניו שהפעיל התרעה מוקדמת ב-1 באוקטובר מוקדם בבוקר. קצין אחר בשטח כתב תזכיר המטיל ספק בתזת התרגיל שהממונים עליו סירבו לשלוח למעלה בשרשרת הפיקוד. בינתיים הוסברו נתונים סותרים: כאשר נודע לישראל שברית המועצות מפנה את אזרחיה ממצרים ומסוריה ב-5 באוקטובר, הרמטכ"ל העלה השערות שזה נובע מסכסוך סובייטי-ערבי; שר הביטחון משה דיין שייך זאת לחששות שגויים מפני תקיפה ישראלית.
אפקט ביטחון-מופרז שיחק גם הוא תפקיד. מחקרים מראים שתחושות ביטחון לא בהכרח מתואמות עם שיפוטים מדויקים. "ארגונים שמקבלים את דבריהם של מומחים בעלי ביטחון עצמי מופרז יכולים לצפות להשלכות שעולות ביוקר", כותב כהנמן, ומוסיף, "הערכה חסרת פניות של אי ודאות היא אבן יסוד של רציונליות - אבל זה לא מה שאנשים וארגונים רוצים". לרוע מזלה של ישראל, האלוף זעירא לא היה מעוניין באי ודאות. כפי שהוא עצמו העיד לאחר המלחמה, "התמיכה הטובה ביותר שראש המודיעין הצבאי יכול לתת לרמטכ"ל היא מתן הערכה ברורה וחד משמעית... ככל שההערכה ברורה וחדה יותר, כך הטעות ברורה וחדה יותר — אבל זה סיכון מקצועי".
הטעות, כפי שישראל גילתה, לא היה רק כישלון מודיעיני, אלא גם כישלון בהכנה. סדר גודל הכוחות הישראלים היה קטן הן בסיני והן בגולן, ולא לגמרי מחוסר משאבים. במקום זאת, הניצחונות המדהימים של ישראל נגד הכוחות הערביים ב-1948, 1956 ו-1967 יצרו בקרב מנהיגיה רושם של עליונות צבאית ישראלית ושל הערבים כלוחמים נחותים. הרמטכ"ל האלוף אלעזר סיכם את הדינמיקה הזו כשאמר לצוותו: "יהיו לנו 100 טנקים נגד 800 [של סוריה]. זה אמור להספיק."
לבסוף, הישראלים סבלו גם ממה שמכונה אפקט שיא (peak-end effect). שוב כהנמן: "הזיכרון שלנו... התפתח לייצג את הרגע האינטנסיבי ביותר של פרק של כאב או עונג (השיא) והרגשות כשהפרק היה בסיומו". הזיכרונות של ראשי צה"ל במלחמות קודמות בין הערבים לישראל נשלטו על ידי זיכרונות של הצלחות מבצעיות דרמטיות ומצבי סיום מנצחים, אולם לישראלים היו נתונים רבים שסתרו את האמון הזה. לפי ההיסטוריון אברהם רבינוביץ', המצרים נלחמו בצורה סבירה ב-1948, והתבוסה ב-1967 הואצה על ידי נסיגה מצרית בטרם עת, שאמנם הייתה החלטה גרועה, אך לא בהכרח מעידה על יכולת. יתרה מכך, הצבא המצרי גרם לצה"ל אבדות משמעותיות במהלך מלחמת ההתשה 1969–1970.
ואכן, לאחר 1967 הן קהיר והן דמשק רכשו מהפטרון הסובייטי שלהן נשק חדש מתוחכם שצמצם את פער היכולות שלהן מול הישראלים. בקיץ 1973 תדרך מפקד חיל האוויר הישראלי את אלעזר ודיין על הערכתו כי מערכת ההגנה האווירית האימתנית של מצרים, SAM-6, הגבילה מאד את חופש התמרון שלה. מצרים וסוריה רכשו גם מערכות נ"ט מהפכניות חדשות שישראל לא הייתה מצוידת כדי להתמודד נגדן ופיתחו יתרון ביכולת לחימה לילית משוריינת.
בסך הכל, ההגנות הישראליות ב-1973 הסתמכו על עליונות משוערת במודיעין וביכולות הלחימה האווירית והמשוריינת. למרות המידע שהיה קיים מראש, הם לא למדו על הליקויים בכל אחד מהשכבות הללו עד שהיה מאוחר מדי.
שיעור 3: שקול את "היציאה" של האויב שלך
המדינאי החכם יודע לעולם לא לתת למשבר להתבזבז, וכך במקרה זה ניהל הנרי קיסינג'ר במומחיות את פעולות הלחימה כדי לשמר את ההזדמנות לדיפלומטיה שלאחר המלחמה.
האסטרטגיה של קיסינג'ר בתקופת המלחמה הייתה כפולה: ראשית, הדגמה של חוסר התוחלת של המיליטריזם הערבי הנתמך על ידי ברית המועצות על ידי מניעת תבוסה של בעלת ברית אמריקאית; ושנית, שמירה על קשר עם הצדדים הלוחמים על מנת לעצב אירועים. אם ינוהל היטב, ארצות הברית תוכל ליזום דיפלומטיה לאחר המלחמה עם אשראי בשני הצדדים - עם ישראל על כך שעמדה להגנתה ועם הערבים על ריסון ההתקדמות הצפויה של ישראל לאחר גיוס יחידות המילואים.
בנוגע לאסטרטגיה הראשונה, קיסינג'ר, בין היתר, ארגן מטוס אספקה מסיבי של צבא ארה"ב שסייע לישראל להפוך את מגמת המלחמה. באשר לאסטרטגיה השנייה, קיסינג'ר דיבר עם עמיתיו המצריים כמעט בכל יום של הסכסוך, והבטיח לקהיר שארצות הברית תתחייב לתהליך מדיני לאחר המלחמה. המילים הפכו לפעולה כאשר נחלץ להציל את הארמייה השלישית של מצרים, בת 22,000 איש, שישראל כיתרה בגדה המערבית של התעלה במהלך ימי המלחמה האחרונים.
השמדת הארמייה השלישית הייתה מובילה לשרשרת של אסונות: סיכון רציני לסכסוך מעצמות-על, אובדן הכבוד הלאומי של מצרים שהושג מחציית התעלה, והרס כל סיכוי לדיפלומטיה נוספת לאחר המלחמה. לפיכך התערב קיסינג'ר, ואיים בתמיכה של ארה"ב בישראל: "יש גבול שמעבר לו אתה לא יכול לדחוף את [הנשיא ניקסון]... אתה תשחק את המשחק שלך ותראה מה יקרה", אמר לשגריר ישראל בארה"ב. כשהשגריר הישראלי מחה, והדגיש את הסכנה שהצבא המצרי ששרד עלול להוות בעתיד, השיב קיסינג'ר, "אני חייב לומר שוב שהדרך שלך היא אובדנית. לא תורשו להרוס את הצבא הזה. אתם תהרסו את האפשרות למשא ומתן שאתם רוצים".
ישראל בסופו של דבר התרצתה, וב-25 באוקטובר שני הצדדים הלוחמים הסכימו סוף סוף להפסקת אש. המצרים הורשו לשרוד את המלחמה עם כבוד ואמונה בארצות הברית, מה שסלל את הדרך לדיפלומטיה שלאחר המלחמה.
שיעורים לימינו
הלקחים הללו ממלחמת ערב-ישראל של 1973 - קישור בין פעולה צבאית למטרות פוליטיות, שמירה מפני הטיות קוגניטיביות וכשמתאים, הכרה בהזדמנויות לשפר את המצב שלך על ידי הכרה באינטרסים של היריב - אלה בסיסיים לניהול מוצלח של מלחמה ושלום בכל זמן ומקום.
הנשיא דונלד טראמפ הכיר לפני מספר שנים בחשיבות השיעור הראשון הזה, למשל, כשהכריז ב-20 באוגוסט 2017 כי הסף לנסיגה של צבא ארה"ב מאפגניסטן יהיה מעתה ואילך מבוסס על בסיס תנאים ולא זמן. זה הגיוני, אם כי חוסר רצון לשרטט את התנאים הללו ודגש על הפעלת כלים צבאיים על פני כלים דיפלומטיים בבעיה זו מעלים שאלות לגבי ההתאמה הנוכחית בין משאבים ליעדים. במקומות אחרים, משרד ההגנה אישר כי הוא שוקל לספק לאוקראינה "נשק הגנתי" קטלני עבור מאבקה נגד בדלנים הנתמכים על ידי רוסיה, אפילו כשראש כוחות צבא ארה"ב באירופה כתב כי נשק כזה "לא ישנה את המצב האסטרטגי בצורה חיובית", כיום אנו רואים לאן התפתח המשבר הזה. וושינגטון חייבת להישאר ממושמעת בהתאמת מאמציה הצבאיים למטרות פוליטיות ריאליות.
שמירה מפני הטיות קוגניטיביות דורשת פחות מתכונים למדיניות חוץ מאשר צעדים ארגוניים כדי להפחית באופן שיטתי את פגמי האינטואיציה האנושית. מנגנונים כאלה חלחלו לתחומי חיים רבים, מעסקים פרטיים ורפואה ועד סרטים וספורט, ואתר ה-CIA מבהיר שקהילת המודיעין אינה יוצאת דופן. פחות ברור אם מוסדות קביעת המדיניות בארה"ב מצוידים באותה מידה. הטיית אישוש תרמה למצוד הידוע לשמצה של ממשל בוש אחר ראיות לכך שעיראק מחזיקה בנשק להשמדה המונית, והדיווחים שהיו לפיהם ממשל טראמפ חיפש מידע כדי לתמוך בדעות שגובשו מראש של אי ציות איראני לתוכנית הפעולה המקיפה המשותפת מסוכנים לא פחות.
למעשה, העסקה עם איראן היתה משמעותית דווקא משום שהיא נתנה לטהרן דרך מכובדת לבלום את פעילותה הגרעינית. יש מקרים הדורשים השמדת אויב בלתי נסבל, בוודאות, אבל לעתים קרובות האינטרס הביטחוני הלאומי מכתיב את ההסכמה שהביטחון שלו שזור בזה של היריב. הממשל הנוכחי יהיה חכם ללמוד את הלקח הזה בזמן שהוא מפתח את גישתו לעקשנות בצפון קוריאה. אם זה המצב שפעילותה הגרעינית של צפון קוריאה מונעת בעיקר על ידי גורמים של ביטחון המשטר, אז ההיסטוריה מלמדת אותנו שהדרך הטובה ביותר של וושינגטון היא להפחית את הרטוריקה הלוהטת ולספק לפיונגיאנג יציאה ממסלול של הסלמה הדדית.
אלו הם רק חלק קטן מהדברים שנלמדו ממלחמת ערב-ישראל של 1973, סכסוך עשיר בהישגים טקטיים, מבצעיים ואסטרטגיים. השנה, כשהצדדים לסכסוך הזה חוגגים את ניצחונותיהם ומנציחים את אבדותיהם, לתלמידי הלוחמה המודרנית יש הזדמנות לחזור על הרגע המרכזי הזה בהיסטוריה ולבחון את הלקחים המתמשכים שלו לכל מרחב קרב עתידי.
