לפני למעלה מאלף שנה, בערפילי יערות העננים של צפון פרו, סמוך למקור נהר האמזונס הכביר, שלטו אנשי הענן. הרבה לפני הופעת אימפריית האינקה, שלטו הלוחמים והשמאנים המסתוריים בשטח עצום של האנדים לפני שהובסו על ידי האינקה, נטשו את המצודה הגדולה שלהם ונעלמו בנבכי ההיסטוריה. בעשורים האחרונים התגלו עדויות ארכיאולוגיות נוספות משני מקורות ראשוניים, עיר המצודה המכונה קואלאפ (Kuelap), והמצוק הפונה לנקרופוליס בלגונת הקונדורים (Lagoon of the Condors). מכיוון שתרבויות אלה לא הותירו רשומות כתובות (שמוכרות לנו כרגע), מקורות המידע היחידים הקשורים אליהן היו מסורות ילידיות בעל פה ואיזכורים תיעודיים של חוקרים אירופאים מוקדמים, מה שהוביל למאות שנים של ספקולציות ומחלוקת.
קואלאפ ולגונת הקונדרים
מתנשא לגובה של 3,000 מ' מעל עמק אוטקובמבה (Utcubamba Valley), מוקף בעננים, סחלבים ואפיפיטים, הישוב מוקף החומה קואלאפ שולט בסביבה. מכונה לעיתים מאצ'ו פיצ'ו של הצפון, קואלאפ הוא פלא לא מוערך מספיק של העולם העתיק. החומות ההיקפיות של היישוב הן בגובה 30 מטר, ומגנות על יותר מ-400 מבני מגורים עגולים שבמקור היו להם גגות חרוטיים, מה שחריג לחלוטין בארכיטקטורה הפרה-קולומביאנית. ישנם מאפיינים רבים אחרים הייחודיים לתרבות האנדים, כמו מגדלי ההגנה הגבוהים בגובה 7 מטרים שמהם נורו קליעי כדורי אבן מקלעים (רוגטקות).
בשנת 1997, כ-805 ק"מ מצפון לקואלאפ, גבוה בצוקים סביב אגם נידח התגלו למעלה ממאתיים מומיות. המומיות היו עטופות בתנוחת ישיבה ונחתמו בתוך סרקופגים אינדיבידואליים אנתרופומורפיים שהשקיפו על האגם. רבות מהמומיות נבזזו, ולחלקן היו מאפיינים גולגולתיים מוזרים כמו גולגולות מאורכות או חורים מטְרֶפַּנַצְיָה (ניתוח שבמהלכו נקדח או נחתך חור בגולגולת). בקואלאפ שולבו גולגלות אדם בחומות, שהציגו גם פסלי אבן של קורבנות ערופי ראש.
מאתיים המומיות שהתגלו באגם השתמרו להפליא בהתחשב בכמה שהאזור לח. מאוחר יותר גילו מדענים שבמערות ובצוקים שאנשי הענן הפכו למאוזוליאומים היה מיקרו אקלים קר ויבש מאוד, המתאים לחלוטין לשימור ארוך טווח. בקואלאפ התגלו עשרות שרידים אנושיים, חפצים ושרידים ביולוגיים, כולל צמחי הזיה, עצמות קורבנות בעלי חיים וכלי נשק מאבן.
עדויות לאלימות ולאש התגלו בקואלאפ, שלדים בגיל ובמגדר אקראי התגלו מפוזרים במקומות חשופים, דבר המצביע על כך שהם לא נקברו שם, אלא שהם מתו מוות פתאומי במקומות האלה. 230 המומיות נשמרות כעת במוזיאון ליימבמבה (Museo Leymebamba), אך השרידים והחפצים מקואלאפ אינם מוצגים או נחקרים בפומבי ומיקומם המדויק אינו ידוע.
מקור אנשי הענן צ'צ'פויאס
ב-1553 ההסטוריון הספרדי פדרו סיזה דה לאון (Pedro Cieza de Leon) כתב כך על אנשי הענן:
"מול הצ'צ'פויאס, הואנה קאפאק (Huayna Capac) שליט האינקה, נתקל בהתנגדות חזקה כל כך עד שפעמיים נאלץ לסגת בחופזה למבצרים שבנה להגנה. אך עם תגבורת שהגיעה אליו, הוא צעד שוב אל הצ'צ'פויאס והביס אותם כך שהם דרשו שלום והניחו את נשקם. אנשי האינקה העניקו להם תנאים נוחים והורו לרבים מהם להתגורר בקוסקו, שם צאצאיהם עדיין חיים; הוא לקח רבות מנשותיהן משום שהן נאות ונחמדות ולבנות מאוד; הוא הקים חיל מצב של מיטימאים (mitimaes) כחיילים כדי להגן על הגבולות."
תיאור זה, בשילוב עם כמה אחרים, האופי החריג ומנהגי העולם הישן של הארכיטקטורה ופרקטיקות הלוויה שלהם, הובילו לתיאוריות רבות שטענו שמקורם של הצ'צ'פויאס באירופה או באירואסיה.
ד"ר האנס גיפהורן
בשנת 1998 נסע הפרופסור הגרמני ד"ר האנס גיפהורן (Dr. Hans Giffhorn) ליערות הענן הנידחים בצפון פרו בחיפוש אחר יונק דבש נדיר, אך נותר מבולבל ממה שראה: את חורבות קואלאפ. במאמרו "צ'צ'פויאס: האם אמריקה התגלתה בימי קדם", מסביר אל בל (Al Bell) כיצד גיפהורן נימק את ההשערה הבלתי ניתנת להפרכה לכך שהצ'צ'פויאס נדדו מהעולם הישן.
גיפהורן זיהה שש מסורות תרבותיות מורכבות ואופייניות שהופיעו משום מקום, שהוסברו בצורה לא מספקת על ידי ארכיאולוגים והן חיוניות לבדיקת התיאוריות בנוגע למקורותיה של תרבות הצ'צ'פויאס. הן באות לידי ביטוי בשיטות הבנייה של קואלאפ, בראשי הפרס ופסלי הראש, במנהגי הלוויה (תנוחה עוברית ובמצוקים גבוהים ובלתי נגישים), בטכניקות חירור גולגולת ייחודיות, ובייצור ושימוש בקלעים של קליעי אבן.
לאחר 16 שנות מחקר מצא גיפהורן עדויות מוצקות שקשרו בין הופעתה הפתאומית והראשונית של תרבות הצ'צ'פויאס לבין תרבויות העולם הישן שתאמו את המאפיינים שהוזכרו לעיל. באופן ספציפי, הוא נימק כי פרקטיקות אלה משקפות את המסורות הגליסית (Galacian), הקלטיביראנית (Celtiberian) והבלארית (Balearic). אפילו הצופה המזדמן יכול ליצור את ההקשר הברור בין חורבות קסטרוס (Castros) הקלטיות של האיים הספרדיים לחורבות האלה בצפון פרו. יתר על כן, הנשק העיקרי של שתי התרבויות היה קלע וקליעי כדור אבן.
לטענת ארכיאולוגים מהזרם המרכזי, הקלע הופיע לראשונה בדרום אמריקה בתקופה זו ובאזור זה, והדפוס הולך עמוק יותר, בתי אבן עגולים, מגדלים, חירור גולגולות, גולגולות מאורכות, ניתן למצוא מאפיינים אלה באיי הים התיכון והרחק בפרהיסטוריה. אך יתכן שההקשר המסקרן ביותר הוא המנהג הייחודי של חבישת הקלע קשור סביב לראש, מה שנהוג גם בימינו על ידי המיורקנים (צאצאיהם המודרניים של הקלטיביראנים), ונמצא כי כך נהגו אנשי הענן אשר חנטו את מתיהם כשהקלע קשור סביב ראשם.
גולגלות שכדורי קלע ריסקו בהיסטוריה האנושית
גולגולות שרוסקו על ידי שימוש באבני קלע היא תופעה תרבותית ארוכת שנים שיכולה לעזור לנו להתחקות אחר דפוסי נדידה קדומים. החוקרת סילר סילינגרוגלו (Çiler Çilingiroğlu) טוענת כי קליעי קלע, מחימר או מאבן, נמצאים שוב ושוב ברחבי דרום מערב אסיה, אנטוליה ודרום מזרח אירופה במהלך התקופה הנאוליתית הקדם קרמית, דבר המצביע על כך שהקלע היה מוכר לאנשים הניאוליתים סביב הים התיכון.”
כאשר מרכיבים את חלקי הפאזל התרבותיים הללו בפרספקטיבת מקרו עתיקה, אז ברור למדי שהייתה נדידה בפרקים והטמעה של אנשים שיצאו מאזור הים השחור / הים הכספי / הרי הקווקז. ניתן לעקוב אחר עקבות התרבות הזו בעזרת שביל הגולגולות המאורכות, קלעי האבן, הגולגולות המחוררות, המגדלים, המבנים המגליתיים, פרקטיקות הלוויה של קורבנות והחניטה, אך ה-DNA הוא המפתח לאקדח המעשן כדי להבין מי היו האנשים האלה בדיוק. למרבה הצער, רשויות אקדמיות ומדעיות מתחמקות נואשות מניתוחים אלה משום שהוצאתם לאור תהיה קטסטרופלית לנרטיב ההיסטוריה האנושית שהם הפיצו במאתיים השנים האחרונות.
קלטים וגאלים: קווי דמיון לאנשי הענן צ'צ'פויאס
מי היו תושבי האי הים תיכוני שהיו בעלי תרבות דומה כל כך? להיסטוריונים יוונים קדומים כמו סטראבון ודיודורוס סיקולוס בביבליותקה היסטוריקה שלו, יש כמה דיווחים מעניינים על תושבי האיים הבלאריים. הם מספרים שהתושבים חיו עירומים או לבושים רק בעורות כבשים עד שהפכו לקולוניה של הפיניקים, שהעריצו את המיומנות האגדית שלהם בקלע והעסיקו אותם כשכירי חרב.
הם גם מספרים כיצד הם חיו במערות מלאכותיות ובסלעים חלולים, הם היו בעלי תשוקה שלא יודעת שובע, והיו להם מנהגי נישואים ולוויה מוזרים מאוד בהשוואה לאלה של המתבונן ההלניסטי. החוקרים חושדים כי האטימולוגיה של הקלטים והגאלים היא בעלת שורשים שבטיים פרוטו-קלטיים. הם נודעו בשם גלנו (galno) שמשמעותו באירית עתיקה היא כוח, אכזריות או עוצמה, אם כי הבלשנית פטרישיה דה ברנרדו סטמפל (Patrizia De Bernardo Stempel) סבורה שמונח זה נטבע על ידי היוונים ומתורגם כ'הגבוהים'.
בריאן פורסטר
האם יש ראיות אחרות המאששות את התיאוריה של גיפהורן? החוקר העצמאי בריאן פורסטר (Brien Foerster) גילה עדויות גנטיות הקושרות בין המתיישבים הקדומים של דרום פרו (שהיו להם גולגולות מוארכות, שיער אדמוני, עסקו בחירור גולגולות, ונמחקו) לאירואסיה. בספרו 'מעבר לים השחור: הפאראקס המסתוריים של פרו' (Beyond the Black Sea: The Mysterious Paracas of Peru), פורסטר זיהה בהצלחה עקבות של קבוצות משותפות (haplogroup) של DNA וסוגי דם שלא היו אמורים להתקיים על פי נרטיב ההיסטוריה האנושית של הזרם המרכזי.
אם הנרטיב המקובל היה מדויק, הגנים של דרום אמריקאים קדומים צריכים להיות מונוליטיים יחסית וכך גם סוגי הדם שלהם (כלומר קבוצות משותפות A-D, בעיקר B, וסוג דם O). עם זאת, פורסטר גילה את נוכחותן המשמעותית של קבוצות משותפות H, U ו-R יחד עם כמה תגליות אחרות המאתגרות את הנרטיב ומציעות את רעיון ההגירה מחלק אחר של העולם.
פורסטר גם מציין שכאשר פרנסיסקו פיסארו שאל מי האנשים החיוורים, בעלי השיער האדום, אנשי האינקה השיבו כי הם צאצאיו האחרונים של ויראקוצ'ה (אל / אל למחצה של האינקה, בהיר עור ומזוקן). "אנשי הויראקוצ'ה, לדבריהם, היו גזע של גברים אלוהיים לבנים עם זקן. הם היו כל כך דומים לספרדים, שהאירופאים נקראו ויראקוצ'ים כשהם הגיעו לאימפרית האינקה. אנשי האינקה חשבו שהם הוויראקוצ'ים שחזרו בהפלגה. מקרה דומה התרחש לכאורה בין האצטקים והרנאן קורטס, ואמונתם כי קורטס הוא קצלקואטל (אל אחר או יתכן שאותו אל בתרבות מסו-אמריקה בעל עור בהיר וזקן) שחזר מעבר לים.
תגליות מסקרנות
לא רחוק, צפונית למעוז הצ'צ'פויאס, בכספת בנק ממשלתית באקוודור, נמצאים חפצים מוזרים שהיו אוסף עצום של נזיר סאלסיאני (Salesian) הידוע בשם האב קרספי (Father Crespi). בקיצור, האב קרלוס קרספי קוסי היה נזיר / מיסיונר איטלקי שצבר אהדה גדולה בקרב שבטים מקומיים באקוודור בשל חומו ונדיבותו האינסופיים, וכדי להשיב לו על חסדיו, הילידים החלו להציג בפניו שרידים עתיקים מוזרים, לכאורה, ממאגר גדול שהוסתר במערה מרוחקת. האב קרספי זיהה באופן נכון שחלק מהאיקונוגרפיה מקורה מסופוטמי, אך במותו, ממשלת אקוודור הסתערה ורכשה את האוסף שלו רק כדי לקבור אותו בכספת בנק, שם הוא נשאר עד היום, אוגר אבק ולא נחקר.
החוקר האגדי פרסי פוסט, שנעלם בשנת 1925 בחיפושו אחר ערים אבודות באמזונס, גילה מסמך מסקרן בארכיוני הספרייה של ריו דה ז'ניירו בשנת 1920. המסמך כלל את דו"ח 1743 של משלחת פורטוגזית שנתקלה בעיר אבן מסיבית בסמוך למקום שג'ונגל האמזונס נפגש עם הרי האנדים (אזור הצ'צ'פויאס). האבן כללה כתובות שתוארו בפירוט, ועשרות שנים לאחר מכן הובחנו כדומות לקלטית אוגהם (Celtic Ogham), שפה אירית נכחדת. המשלחת דיווחה כי "אינדיאנים לבנים" עקבו אחריה וכאשר פוסט עצמו חקר את האזור, גם הוא תיעד את נוכחותם הדלילה של אנשי שבט בעל עור בהיר ושיער אדום או בלונדיני.
הערות מסקרנות של הרשויות
ד"ר סוניה גילן (Dr. Sonia Guillen) היא הסמכות המובילה בנושא מומיות פרואניות ומנהלת מוזיאון ליימבמבה אשר מאכלס את אוסף מומיות הצ'צ'פויאס. בשנת 2017, בראיון עם מומחה למומיות מצריות, נשאלה גילן לגבי בדיקות גנטיות של המומיות, גילן הגיבה כי הן "מתמשכות" וכי קשה להשיג חומר גנטי "יציב מדעית" מהמומיות.
זו נקודה ברת תוקף. הציבור באופן כללי מאמין שזהו עניין פשוט של שליחת חומר והמתנה לתוצאות (זה לא). אך זמן קצר לאחר הערה זו, קבעה גילן כי מ"רוב" המומיות נקצר חומר בעל יציבות מדעית. לאחר מכן היא סיכמה באמירה מוזרה ביותר "אז יש לנו את הבעיה של למה אנחנו משווים אותן?"
המומיות האלה צריכות להיות כוכבות על ארכיאולוגיות. לפחות כמה עשרות מהן צריכות להסתובב ברחבי העולם, להדהים את הציבור ולענג מדענים ברחבי העולם. במקום זאת, מעולם לא פורסמו תוצאות גנטיות. ביחס להצהרה הסופית של גילן על ההשוואה, האפשרות היחידה להשוואה היא כמובן מכלול כל הנתונים הגנטיים האנושיים: GenBank. נראה כאילו שגילן מגלה, בטעות או במכוון, שיש משהו חריג מבחינה גנטית במומיות האלה, שמאתגר את ההשוואה.
מקורות:
