אחת המשימות הארכיאולוגיות הרוסיות המעניינות ביותר, שממשיכה את משימתה של האקדמיה למדעים של ברה"מ שעבדה בסודאן עוד בשנות ה-60. זהו המסע הארכיאולוגי והאנתרופולוגי בנוביה של מכון המחקר והמוזיאון לאנתרופולוגיה של אוניברסיטת מוסקבה.
אנו זוכרים מספרי הלימוד כי פרעוני מצרים שלחו עבדים ואסירים למדבר הנובי, שם, בתנאים בלתי אנושיים, מיוסרים מחום וצמא, הם נאלצו לחצוב אבנים למקדשים ולפירמידות וזהב לתכשיטים מלכותיים. אולם במציאות התברר כי המקומות בהם נכרה הזהב היו מסבירי פנים, ירוקים ולחים. וסביר להניח שהעבודה בהם בוצעה על ידי אנשי מקצוע ששילמו להם טוב מאוד עבור עבודתם.
בפברואר 2020, בפעם השלישית, מצאו עצמם הרוסים עמוק במדבר הנובי, בגבול בין מצרים לסודאן. בחלקו העליון של ואדי אלאלקי (Wadi Allaqi) המשיכה המשלחת של אוניברסיטת מוסקבה בחפירות באתר דרהייב (Deraheib). כיום גרים כאן שבטי בז'ה (Beja) שהם נוודים רועי צאן. יישוביהם, הכוללים בתים המורכבים מענפי שיטה יבשים, פזורים ברחבי הוואדיות שמסביב. בסך הכל יש כמיליון וחצי מהם בעולם. יש להם שפה משלהם ותרבות יחודית משלהם. היא השתמרה רק בחלקים המרוחקים של המדבר הנובי. אבותיהם התגוררו בחלקו העליון של הוואדי במשך אלפי שנים. במהלך הממלכות התיכונה והחדשה הם נודעו כמדג'יי (Medjay), שרבים מהם שימשו כשכירי חרב בצבא הפרעונים. בתקופה המצרית המאוחרת ובתקופה היוונית-רומאית, האזור היה אחד ממרכזי ההתיישבות של בלמיס (Blemmyes), עם לוחם שאפילו רומא האדירה חששה ממנו. הפחד מהם היה כה גדול עד כי הם הוצגו מאוחר יותר כיצורים פנטסטיים.
יש סיבה להאמין שכריית הזהב בוואדי אלאלקי החלה כבר באלף ה-4 לפנה"ס. שפע המים איפשר לשטוף את אדמת הקוורץ במטחנות יד ולנפות חול נושא זהב, עץ שימש לביצוע פעולות שונות להפקת זהב הדורשות חימום.
כאן נכרה זהב גם בתקופה הפרעונית. בממלכה התיכונה, כשנוביה נכבשה והפכה לחלק מהאימפריה המצרית, נבנה מבצר בשפך ואדי אל אלאלקי באזור קובאן (Kubban), ומבצר נוסף הוקם מצד שני של הנילוס באזור איקור (Ikkur). מטרת מבצרים אלה הייתה לשלוט על האזור שסביבם ועל אוכלוסייתו, וגם להבטיח גישה לוואדי, לשם הגיעו שיירות עמוסות זהב. בתקופת הממלכה החדשה נחפרה באר בוואדי אלאלקי, בהוראת פרעה רעמסס השני, כדי ששיירות יגיעו בקלות לארץ אקיטה (Akita) העשירה בזהב. לכבוד אירוע זה הוצבה אסטלה במבצר שבפתחו של הוואדי.שהתגלתה בשנת 1842. עם זאת, כמה שברים של האסטלה חסרים, כולל זה בו צוין שם הבאר. למרבה המזל, גם במקום בו נחפרה הבאר נמצאה אסטלה דומה. שבר של אסטלה זו עם שם הבאר התגלה על ידי משלחת סובייטית של האקדמיה למדעים של ברית המועצות בשנת 1962.
על פי הטקסט באסטלה, אביו של רעמסס השני, פרעה סתי הראשון, כבר ניסה לחפור באר בוואדי אלאלקי, אך הניסיון נכשל. מסמך אחר, הקשור אולי לחלקים העליונים של ואדי אלאלקי ודרחייב (Deraheib), מתוארך לתקופת שלטונו של סתי. המוזיאון המצרי של טורינו מחזיק את המפה העתיקה ביותר בהיסטוריה האנושית. הפפירוס מתאר את השביל אל ההרים שבהם נכרה זהב. קיימת דעה, שהובעה לראשונה על ידי האגיפטולוג האנגלי הידוע וואליס באדג', כי הפפירוס מתאר מכרות זהב, יישוב כורים ומקדש אמון בוואדי אלאלקי.
התקופה הבאה של כריית זהב פעילה בוואדי אל אלאלקי מתרחשת בתקופה התלמית. אין הוכחות ישירות לכך שהתבצעה כריית זהב בשטח דרחייב בתקופת התלמית. עם זאת, החוקרים האיטלקים אלפרדו ואנג'לו קסטיליונה (Alfredo and Angelo Castiglione), שבילו כמה עונות בחפירות בדרחייב, מצאו חפצים שלדעתם מתוארכים לתקופה היוונית-רומאית. הממצא הראשון של המשלחת של אוניברסיטת מוסקבה גם היה קמיע מצרי טיפוסי עתיק בצורת האל בס. הם העלו השערה כי שם נמצאת העיר ברניס פאנחריסוס (Berenice Panchrysos), שנוסדה על ידי התלמים וידועה מעבודתו של פליניוס הזקן. עם זאת, הוכחה חותכת להשערה הזו עדיין לא נמצאה. בשנת 2005 נאלצו החוקרים האיטלקים להפסיק את החפירות בדרחייב בגלל המצב הפוליטי בסודאן.
תרומה משמעותית למחקר של ואדי אלאלקי הגיעה מהמשלחת של האקדמיה למדעים של ברית המועצות בראשות בוריס פיוטרובסקי (Boris Piotrovsky), שעבד שם בין השנים 1961-1963 במסגרת מסע ההצלה של נוביה שהוכרז על ידי אונסק"ו. הצורך להציל את האתרים הארכיאולוגיים של נוביה נוצר בגלל הקמת סכר אסואן, שלפניו אמור היה להיווצר האגם המלאכותי נאצר. אתרים רבים, עשרות מקדשים, כולל מתחם מקדש אבו סימבל המפורסם והאי פילה, היו באזור ההצפה.
בשנת 2017 חזרו ארכיאולוגים לוואדי אלאלקי. בשנה הראשונה לעבודתם הם הגבילו את עצמם לחקר הסביבה, שהראה כי ישנם מועמדים רבים למחקר ארכיאולוגי באתר וכי אין בעיות חמורות הקשורות לשהייה ממושכת. בסביבה התקיים מסע כריית זהב סודאני שהסכים לשתף כל כמות מים שתדרש ממקור תת קרקעי. נוכחותה של עמדת גבול ליד האתר הארכיאולוגי פתרה את בעיות האבטחה. החפירות באתר מתוכננות להמשך וינסו לחשוף את הסיפור של המקום.
