היי-טיקי

היי-טיקי (Hei Tiki) הוא תכשיט אישי קטן, מעוצב בעבודת יד מפונאמו קשה (Pounamu) - אבן ניו זילנדית ירוקה או נפריט, שנענד סביב הצוואר. היי פירושו משהו שסובב את הצוואר, וטיקי היא מילה ג'נרית המשמשת ברחבי פולינזיה לציון דמויות אנושיות מגולפות בעץ, אבן או חומר אחר.

ההיסטוריה התרבותית והמיתולוגיה של ההיי-טיקי חשובים באזור הגיאוגרפי באוקיאניה המרוחקת (Remote Oceania) המכונה המשולש הפולינזי, אזור דמוי משולש באוקיינוס השקט, אשר קודקודיו הם קבוצת הוואי, אי הפסחא וניו זילנד. הכולל יותר מ -1,000 איים.

באיים אלה יש צורות שונות של היי-טיקי. יש גילופי אבן ועץ עתיקים של טיקי באיי מרקיז, שתועדו לראשונה בשנת 1595, עם הגעתם של האירופאים לארכיפלג של מרקיז, והמילה טיקי מופיעה בשפות פולינזיות. אמנם זה טיקי (tiki) באוטירואה (Aotearoa) ובאיי קוק, אבל זה טיי (ti'i) בטהיטית וקיי (ki'i) בהוואית.

תכשיט האבן הירוקה היי-טיקי שאותו עונדים המאורים מאוטירואה מוכר בעולם כביטוי תרבותי, אך מה שאולי לא ידוע היא ההיסטוריה הארוכה של ההיי-טיקי, הספציפי לניו זילנד.

המקורות של ההיי-טיקי

אם לדייק, הטיקים הן דמויות אנושיות גדולות שגולפו בעץ או באבן ושימשו כדי לשמור על הכניסות למקומות שנחשבים טאפו (tapu - קדוש) או להגנה על האתרים. באי הפסחא, לדוגמה, התגלו בשנת 1722, על ידי החוקר ההולנדי יאקוב רוחבן, למעלה מ-200 פסלים אנושיים מונוליטיים המכונים באופן קולקטיבי מואי (Mo'ai). פסלים אלה (למעט שבעה) ניצבים כשגבם אל האוקיאנוס והם צופים אל עבר הכפרים של אנשי רפה נוי (Rapa Nui) ומגנים עליהם. באופן דומה, המאורים מאוטירואה הציבו דמויות טיקי מורכבות מגולפות מעץ בכניסה לפא (Pā - כפר מבוצר) או למארה (Marae - אזור מפגש קהילתי).

פסלי המואי באי הפסחא

באיי מרקיז נמצאו פסלי טיקי עם ידיים מגולפות המונחות על בטן בולטת. האמונה הקדומה בחלק זה של פולינזיה היא שידע פולחני, גנאלוגיה ומסורת בעל פה מוחזקים בבטן, וידיו של הטיקי מגנות על זיכרונות ומסורות קדושות.

במיתולוגיה הפולינזית, טיקי לעיתים קרובות מייצג את האדם הראשון בכדור הארץ שנוצר על ידי האטואה (Atua - אלוהות) טנה (Tāne), אשר יחד עם הינה-אהו-וואן (Hine-ahu-one), נחשבים לאבות האדם. באזורים בפולינזיה, דמויות טיקי מגולפות נחשבו לרוב כמאגר של מאנה (Mana - כבוד) של אל מסוים. דוגמה לכך היא הטיקי אטואה קנאלואה (Kanaloa) ההוואיי, שהיה שליט ממלכת הים וגילם את כוחו של האוקיאנוס (Tangaroa היא המקבילה המאורית).

היי-טיקי - אובייקט תרבותי הנלבש סביב הצוואר - נחשב לטאונגה טוקו איהו (taonga tuku iho - נכס משפחתי) מכיוון שכל היי-טיקי מועבר מדור לדור ומתחבר רגשית לזיכרון הטופונה (tupuna - אבות קדומים נערצים). אין שני היי טיקי שדומים זה לזה ולכל אחד מהם יש אישיות משלו ויש בו וואירואה (wairua - נשמה).

המקורות הקדומים של ההיי-טיקי טמונים בהוואיקי (Hawaiki - מולדת האבות הקדומים של המאורים, הנחשבת לאיים הפולינזיים המזרחיים). אגדה מאורית מספרת על החוקר נגאהו (Ngahue) שהיתה לו אי הסכמה עם אשתו. הוא ברח מהוואיקי, אך יצור המים האימתני, פוטיני (Poutini), רדף אחריו, והם הגיעו למפרץ השפע (Bay of Plenty). פוטיני נפל לבריכה עמוקה והפך לסירת קאנו מאבן ירוקה (פונאמו). נגאהו חזר להוואיקי עם חתיכת פונאמו שנלקחה מפוטיני, והוא עיצב אותה לתכשיטי ההיי-טיקי הראשונים.

מניחים כי היתה גם השפעה מדרום מזרח אסיה. הורטיו גורדון רובלי (Horatio Gordon Robley), חייל בצבא הבריטי שגדל בהודו ובבורמה (מיאנמר של ימינו), הגיע לניו זילנד בשנת 1864. הוא ציין קווי דמיון בין דמויות ההיי-טיקי והבודהה, בייחוד את התנוחות ההפוכות של הרגליים והידיים ההפוכות.

איורים המציגים את השקפתו של רובלי על התפתחות ההיי-טיקי / Robley, Horatio Gordon, 1840-1930

המקורות העל טבעיים של סיפורים ואמונות אלה מזכים את מקור הטיקי מאנה (tiki mana) באלוהויות פולינזיות ובנראטיבים של בריאה, אך המקור הפיזי של היי טיקי אינו ברור בגלל היעדר ראיות ארכיאולוגיות.

בתור נכס משפחתי יקר, טיפלו בהיי-טיקי והעבירו אותו בתוך משפחה, כך שיחסית יש מעט ממצאים ארכיאולוגיים. סביר להניח שתליוני היי-טיקי פונאמו מוקדמים הופיעו בין 1550 ל-1600 (טווח השנים בהיסטוריה המאורית המכונה התקופה הקלאסית). התקופה הקלאסית מאופיינת בתליון יחיד מעוצב מפונאמו ולעתים קרובות עגלגל בסגנונו, ואילו בתקופה הארכאית (לפני שנת 1450) היו שרשראות שנענדו לעתים קרובות יחד עם תליונים. תכשיטים ארכאיים יוצרו גם מחומרים רכים יותר כמו שנהב, צדפים וסרפנטין.

בשנת 1900 נמצאו בסביבות 23 היי טיקי בכפר מלאכת הפונאמו לשעבר ווריאקיקה (Whareakeake), על חצי האי אוטאגו (Otago Peninsula). לא ידוע אם היה מדובר בטיקי למסחר (עם מאורים או שבטים אחרים) או כדי לענות על הביקוש החדש של אספנים אירופאים.

מוקדם יותר, תליוני טיקי מהתקופה הארכאית - אף על פי שהדוגמאות הארכיאולוגיות הן מעטות - היו שונים לגמרי בסגנונם, וכללו קווים זוויתיים יותר, ראש זקוף, ידיים מונחות על החזה, רגליים מקוצרות ומופעים רבים ושונים. האנתרופולוג הניו זילנדי, הארי סקינר (Harry Skinner), צייר דוגמאות היי-טיקי של הסגנון הארכאי, כאשר הדוגמה המוקדמת ביותר היא ציור של היי-טיקי ממפרץ דאוטלס (Doubtless Bay) שצייר החוקר הצרפתי ז'אן פרנק דה סורביל (JFM de Surville) בשנת 1769.

היי-טיקי ממפרץ דאוטלס / ז'אן פרנק דה סורביל (1769)

מה שניתן לקבוע מתוך הרשומות ההיסטוריות זה שהיתה קפיצה סגנונית שהתרחשה במהלך המאה ה-16, מהסגנון הארכאי לקלאסי כאשר ההיי-טיקי עוצב יותר ויותר מפונאמו באמצעות טוקי (toki - קרדום) שהיה עשוי גם מפונאמו. קרדומים אלה היו רכוש יקר ערך בפני עצמו והועברו כטונגה (נכס משפחתי) לאורך הדורות.

השימוש ומשמעות ההיי-טיקי

האתנולוג הגרמני קרל פון דן שטיינן (Karl von den Steinen) הביע את דעתו על הערך האמנותי של ההיי-טיקי כשאמר כי תכשיטי המאורים הם "אולי האובייקט המכוער ביותר שהגאונות האמנותית של עם יצרה אי פעם באמצעות שנים של עבודה".

המראה הגוצי והאנושי של ההיי-טיקי, עם ראשו המוגדל (כשליש מגודל הדמות) ועיניו הבולטות, הוא תוצר משמעותי של היצירתיות המאורית, אך האם משמעות ההיי-טיקי היתה משהו מעבר לנכס משפחתי הנענד כזיכרון חביב של האבות הקדומים?

הוצע כי במהלך הלוויות ובתקופות של צער, שימש ההיי-טיקי כסרוגייט עבור המתים כאשר לא ניתן היה להחזיר את הגופה, הוא הונח על הקרקע, ואז שרו ובכו לפניו. כשאדם ממעמד גבוה מת, כמו ראש השבט, נקבר ההיי-טיקי עם הגופה והוחזר במועד מאוחר יותר, במהלך הההונגה (hahunga) או טקס העברת העצמות, כאשר האמינו כי הגדילו את המאנה (כבוד) ואת הערך המיוחד.

ההיי-טיקי גם קשור מאד לפריון הנשי, ונשים היו עונדות אותו במהלך ההריון כדי לעודד לידה קלה. הראש המוגדל של הטיקי ועיקום הגפיים מרמזים כי הטיקי הוא עובר אנושי וכנראה זה של ילד שטרם נולד (רוח עוצמתית במיוחד). לעומת זאת, מבקרים אירופאים מוקדמים, ראו גברים שענדו את ההיי-טיקי, מה שרמז שהוא נחשב לתכשיט אישי עם קשר לאבות קדומים נערצים.

היי-טיקי שימש גם כקמיע הגנה. בשנת 1814, במהלך ביקור בוואנגרואה (Whangaroa), של ג'ון לידארד ניקולאס (John Liddiard Nicholas), שליווה את הכומר סמואל מרסדן (Samuel Marsden) באחד ממסעותיו לאוטירואה, הוא ציין טאו (taua - קבוצה לוחמת) של בערך 150 גברים שענדו היי-טיקי על צווארם.

היי-טיקי מניו זילנד 1700-1850

מאפיינים ויזואלים וסוגי היי-טיקי

רובלי, בשנת 1915, ציין שני סוגים של היי טיקי. הסוג הראשון ידוע בשם Robley Type A עם ראש הטיקי מונח על הכתפיים, ושתי הידיים מונחות על הירכיים. Robley Type B נדיר יותר ובו ראש הטיקי זקוף, מציג צוואר מוגדר משוחרר מהכתפיים, ויד אחת מורמת אל החזה או הפה והשנייה על הירך. לסוג B חסרות גם צלעות, ויש כתף אחת שפופה.

חלק מההיי-טיקי מגולפים כשהראש נוטה ימינה וחלקם שמאלה. לא נראה שיש לכך משמעות מיוחדת, אך הזווית של של הטיית הראש ב-45 מעלות השתרשה היטב עד 1769. הטיית הראש עשויה לנבוע גם משימוש בלהבי קרדום מלבניים ששימשו לחיתוך וגילוף ההיי-טיקי. העיניים הגדולות האופייניות נוצרו מקונכיית פואה (Abalone) או במילוי שעווה אדומה מאירופה.

בשנות ה-60 הוצעה תיאוריה על ידי המנתח האורתופדי האמריקני צ'רלס בכטול (Charles O. Bechtol), שחשב כי צורת ההיי-טיקי עשויה לייצג תשעה מומים מולדים. בכטול חקר צילומים, רישומים והיי טיקי שונים ממכון סמית'סוניאן, מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע בשיקגו, וממוזיאון בישוף בהונולולו. הוא הגיע למסקנה שהראש המוטה נובע מפיתול צוואר (Torticollis) - מצב בו שרירי הצוואר מתכווצים ומתפתלים, מה שגורם לראש להישען בזווית מוזרה. את הכתף השפופה הוא ייחס למום ספרנגל (Sprengel's abnormality), ובכטול חשב ששלוש האצבעות האופייניות להיי טיקי יכולות להיות סינדקטיליה (syndactyly - מיזוג של אצבעות). מום קלאב פוט הייתה הסיבה שהוא נתן לכפות רגלי ההיי טיקי הפונות אחת לשניה.

תצפיות רפואיות מעניינות, אך אין שום ראיות המצביעות על כך שהמאורים עיצבו את ההיי-טיקי לייצג מומים. במקום זאת, הראיות מצביעות על ההיי-טיקי כטאונגה (נכס משפחתי) עם רבדים מורכבים של פרשנות תרבותית.

דיוקנו של מנהיג השבט המאורי, רנגי טופורה, עונד היי טיקי / (Gottfried Lindauer (1863

צבעי ההיי טיקי

לפונאמו הניו זילנדי שקיפות נפלאה עם שילובי צבעים שונים. כאשר מטפלים בפונאמו עם חום, קשיות החומר מתחזקת, וכאשר פני החומר מגורדים מתגלה צבע לבן-פנינה, אפור-ירוק עם ברק כסוף. צבע זה ידוע כאיננגה (inanga) והוערך על ידי המאורים, יחד עם קוואקאווה (kawakawa - על שם העלים הירוקים הכהים של צמח הקוואקאווה). קאהורנגי (Kahurangi) הוא ירוק תפוח עז עם שקיפות גבוהה, לקוקופו (kokopu) גוונים אדומים-חומים עד כחולים עם כתמים חומים מובהקים, ואילו טנגיווי (Tangiwai) הוא ירוק-כחול זית. טנגיווי הוא בוונייט (bowenite) למרות שהוא נכלל בקטגוריית הפונאמו. הוא שימש לעיצוב היי-טיקי לעתים רחוקות כי הוא רך יותר מפונאמו.

אוסף היי-טיקי שנחקר על ידי דוגאל אוסטין (Dougal Austin), אוצר בכיר ממוזיאון טה פאפא טונגוורה, הראה העדפה ברורה למגוון האיננגה של הפונאמו, כאשר 65 אחוז מההיי-טיקי עשויים מסוג זה, בעוד 15 אחוז טופלו בחום.

מיר פונאמו מאורי (נשק כף יד) המציגים כמה גוונים

מפונאמו לפלסטיק

לקראת סוף המאה ה-19, היי-טיקי הפך לחלק מתרבות המיינסטרים, כאשר מתיישבי פקהה (Pakeha) רבים (ניו זילנדים ממוצא אירופי) ענדו אותם כתכשיטים אישיים וייצרו היי-טיקי. תפישת הכבוד (mana) של המשפחה (whanau) השוכנת בהיי-טיקי והיותו קשר לאבות קדומים נערצים (ואובייקט תרבותי בפני עצמו) התחלפו במסחריות. אוטירואה ראתה את עלייתה של תעשיית תכשיטי פקהה, במיוחד בדנידין (האי הדרומי), והמצאה קולניאלית מחודשת של ההיי-טיקי. היי-טיקי רבים גם אבדו לאוספים פרטיים מעבר לים.

בין השנים 1867-1938, 50,000-100,000 חיקויי היי-טיקי מאבן ירוקה יוצרו בגרמניה על ידי חברת ייצור תכשיטים ידועה ויובאו חזרה לשוק הניו זילנדי. היי-טיקי יכול גם יוצר ביצור המוני (לעתים קרובות מפלסטיק) ביעילות תמחירית בערים מתועשות כמו בירמינגהם שבבריטניה.

במידה רבה, השימוש הלא מכובד בהיי-טיקי משקף את גורלם ההולך ודועך של המאורים במהלך המאה ה-19. בשנת 1896 אוכלוסיית המאורים מנתה כ-42,000 איש. למרות שהנתונים המדויקים לא ידועים, אוכלוסיית המאורים לפני הגעת האירופאים, לפי הערכת קפטן ג'יימס קוק בשנת 1769, הייתה בסביבות 100,000. דעיכת האוכלוסייה נבעה ממחלות, אובדן אדמות למתיישבים אירופים ואבידות במלחמות מאוריות-קולוניאליות (1840- 1870).

בתחילת המאה ה-20 הפך ההיי-טיקי לקמיע מזל ולאובייקט אימפריאלי. לפחות היי-טיקי אחד הפליג בשנת 1905 עם ה"אול בלאקס" (נבחרת ניו זילנד ברוגבי) לסיור בבריטניה. דימוי הטיקי היה שם נרדף לעוצמה ספורטיבית ופקהה מתפתחת או זהות רחבה יותר של דרום האוקיאנוס השקט.

תושבי ניו זילנד לקחו את ההיי-טיקי למלחמה - שבויי מלחמה במחנה מילוויץ (Millwitz) בפולין, הפיקו את עלון המחנה "הטיקי טיימס" (The Tiki Times), צוות ספינת המלחמה לורד פלנדר (H.M.S. Lord Plender) תמיד נשא איתו גוש עץ מגולף בעיצוב טיקי, והביטלס קיבלו טיקים גדולים מפלסטיק בשנת 1964 כאשר הלהקה סיירה בניו-זילנד.

המילה טיקי נכנסה ללקסיקון המערבי הפופולרי והייתה סמל של תרבות פופ עם פתיחת טיקי ברים (tiki bars) בעיצובים טרופיים המוארים בלפידי טיקי בוערים. סרטי טיקי כמו:

Hei Tiki (1935), Pardon My Sarong (1942), South Pacific (1958) ו-Blue Hawaii (1961)

הקסימו את קהל הקולנוע עם הצצה לעולם מלא ברוחות סחר קרירות, בקתות מסכך דקלים, ונערות פולינזיות רוחצות מתחת למפלים.

גלויה מטיקי בר בלוס אנג'לס

תחייה תרבותית

בשנות ה-70, ההתלהבות מההיי-טיקי כתרבות פופ, קמיע מזל וקמיעות ספורטיביים פינתה את מקומה לתשומת לב רצינית לביטויים עכשוויים של היי-טיקי כצורת אמנות מאורית, עם מגלפי היי-טיקי מאורים צעירים, כמו ראנגי קיפה (Rangi Kipa), שיוצרים באמצעות קוריאן (מיוצר על ידי דופונט) כגשר בין הבנות המאורים לפקהה. פונאמו נושא עמו משמעות תרבותית, ואילו חומרים חדשים יותר כמו קוריאן, או עצם לוויתן ושנהב, הופכים את ההיי טיקי נגיש לזהות רחבה יותר של ניו זילנד.

למרות שיש עדיין הרבה היי-טיקי באוספים פרטיים של "אמנות שבטית" ברחבי העולם (ולכן הם מנותקים מהוואקפאפה (whakapapa) שלהם), אמנים מאורים צעירים מיצרים צורת אמנות עכשווית שמפיחה תקווה לראות את ההיי טיקי משוחזר שוב כטאונגה (נכס משפחתי).

מקורות:

Ancient.eu

Maori.info

jps.auckland.ac.nz